ג'רמי בנת'ם

ג'רמי בנת'ם

ג'רמי בנת'ם (Jeremy Bentham; 4 בפברואר 1747/8 לפי הלוח היוליאני [15 בפברואר 1748 לפי הלוח הגרגוריאני] – 6 ביוני 1832) היה פילוסוף, משפטן ורפורמטור חברתי אנגלי שנחשב למייסד התועלתנות המודרנית.

בנת'ם הגדיר כ"אקסיומה היסודית" של הפילוסופיה שלו את העיקרון ש"האושר הרב ביותר למספר הרב ביותר הוא המדד לטוב ולרע". הוא הפך לתאורטיקן מוביל בפילוסופיה של המשפט האנגלו-אמריקאית, ורדיקל פוליטי שרעיונותיו השפיעו על התפתחות מדינת הרווחה. הוא דגל בחירות אישית וכלכלית, בהפרדת הדת מהמדינה, בחופש הביטוי, בשוויון זכויות לנשים, בזכות לגירושין, וב(בחיבור שלא פורסם) אי-הפללת מעשים הומוסקסואליים. הוא קרא לביטול העבדות, לביטול עונש המוות והענישה הגופנית, כולל זו של ילדים. הוא נודע גם כאחד התומכים המוקדמים בזכויות בעלי חיים. אף שהיה תומך נלהב בהרחבת זכויות משפטיות אישיות, הוא התנגד לרעיון של משפט טבעי וזכויות טבעיות (ששניהם נחשבים למקור "אלוהי" או "ניתנו על ידי האל"), וכינה אותם "שטויות על קביים". עם זאת, הוא ראה במגנה כרטה מסמך חשוב, וציטט אותו כדי לטעון שהיחס לאסירים באוסטרליה אינו חוקי. בנת'ם היה גם מבקר חריף של פיקציות משפטיות.

בין תלמידיו של בנת'ם נמנו מזכירו ושותפו ג'יימס מיל (James Mill), בנו של האחרון, ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill), הפילוסוף המשפטי ג'ון אוסטין (John Austin) והסופר והפעיל האמריקאי ג'ון ניל (John Neal). הייתה לו "השפעה ניכרת על הרפורמה בבתי כלא, בתי ספר, חוקי עניים, בתי משפט והפרלמנט עצמו."

עם מותו בשנת 1832, הותיר בנת'ם הוראות שגופתו תנותח ולאחר מכן תישמר לצמיתות כ"אוטו-אייקון" (Auto-icon, או דיוקן עצמי), שישמש כאנדרטה לזכרו. הדבר בוצע, והאוטו-אייקון מוצג כיום לקהל בכניסה למרכז הסטודנטים ביוניברסיטי קולג' לונדון (UCL). אף שתואר כ"מייסד הרוחני" של UCL בשל תמיכתו בנגישות כללית לחינוך, מעורבותו הישירה בהקמת האוניברסיטה הייתה מוגבלת.

בנת'ם מפורסם בזכות ספרו "מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה" (1789), המציג את תאוריית התועלתנות שלו והוא הספר המרכזי הראשון בנושא זה.

ביוגרפיה

### חיים מוקדמים

בנת'ם נולד ב-4 בפברואר 1747/8 לפי הלוח היוליאני [15 בפברואר 1748 לפי הלוח הגרגוריאני] בהאונדסדיץ', לונדון, לעורך הדין ג'רמיה בנת'ם ולאלישיה וודוורד, אלמנתו של מר וייטהורן ובתו של הסוחר תומאס גרוב מאנדובר. משפחתו העשירה תמכה במפלגה הטורית. על פי הדיווחים הוא היה ילד פלא: כפעוט נמצא יושב ליד שולחן העבודה של אביו וקורא היסטוריה רב-כרכית של אנגליה, והוא החל ללמוד לטינית בגיל שלוש. הוא למד לנגן בכינור, ובגיל שבע נהג בנת'ם לבצע סונאטות של הנדל במהלך מסיבות ארוחת ערב. היה לו אח אחד ששרד, סמואל בנת'ם, שאליו היה קרוב.

הוא למד בבית הספר וסטמינסטר; בשנת 1760, בגיל 12, שלח אותו אביו לקולג' המלכה באוקספורד, שם השלים את התואר הראשון ב-1764, וקיבל תואר שני ב-1767. הוא הוכשר כעורך דין, ואף שמעולם לא עסק במקצוע, הוסמך ללשכת עורכי הדין ב-1769. הוא חש תסכול עמוק ממורכבות המשפט האנגלי, שאותו כינה "שד התחבולות". כאשר המושבות האמריקאיות פרסמו את הכרזת העצמאות שלהן ביולי 1776, הממשלה הבריטית לא פרסמה תגובה רשמית אלא שכרה בחשאי את עורך הדין והפמפלטר הלונדוני ג'ון לינד (John Lind) לפרסם הפרכה. החיבור שלו בן 130 העמודים הופץ במושבות וכלל מסה שכותרתה "סקירה קצרה של ההכרזה" שנכתבה על ידי בנת'ם, חברו של לינד, שתקפה ולעגה לפילוסופיה הפוליטית של האמריקאים.

### פרויקט הכלא הכושל והפנאופטיקון

בשנים 1786 ו-1787 נסע בנת'ם לקריצ'ב שברוסיה הלבנה (הידועה כיום כבלארוס) כדי לבקר את אחיו, סמואל, שעסק בניהול פרויקטים תעשייתיים ואחרים עבור הנסיך פוטיומקין. סמואל הוא שהגה את הרעיון הבסיסי של מבנה מעגלי במרכז מתחם גדול, שנועד לאפשר למספר קטן של מנהלים לפקח על פעילותם של כוח עבודה גדול ובלתי מיומן – נקודה שג'רמי הודה בה שוב ושוב מאוחר יותר.

בנת'ם החל לפתח מודל זה, במיוחד כפי שהוא ישים לבתי כלא, ותיאר את רעיונותיו בסדרת מכתבים ששלח הביתה לאביו באנגליה. הוא הוסיף לעקרון הפיקוח את הרעיון של ניהול חוזי; כלומר, ניהול על בסיס חוזה בניגוד לאמון, שבו למנהל יהיה אינטרס כספי בהורדת שיעור התמותה הממוצע.

הפנאופטיקון נועד להיות זול יותר מבתי הכלא של זמנו, שכן הוא דרש פחות צוות; "הרשו לי לבנות כלא לפי מודל זה", ביקש בנת'ם מוועדה לרפורמה במשפט הפלילי, "אני אהיה הסוהר. אתם תראו... שהסוהר לא יקבל משכורת – זה לא יעלה לאומה דבר." מכיוון שלא ניתן לראות את השומרים, הם לא צריכים להיות בתפקיד בכל עת, מה שמשאיר את הצפייה בידי הנצפים. על פי התכנון של בנת'ם, האסירים ישמשו גם ככוח עבודה פשוט, בהליכה על גלגלים כדי לסובב נולים או להפעיל גלגל מים. זה יקטין את עלות הכלא וייתן מקור הכנסה אפשרי.

ההצעה הכושלת בסופו של דבר לכלא פנאופטיקון שייבנה באנגליה הייתה אחת מני רבות מהצעותיו לרפורמה משפטית וחברתית. אך בנת'ם הקדיש כ-16 שנים מחייו לפיתוח ושכלול רעיונותיו למבנה וקיווה שהממשלה תאמץ את התוכנית לבית כלא לאומי ותמנה אותו לקבלן-מושל. אף שהכלא מעולם לא נבנה, לקונספט הייתה השפעה חשובה על דורות מאוחרים יותר של הוגים. הפילוסוף הצרפתי מהמאה ה-20 מישל פוקו (Michel Foucault) טען שהפנאופטיקון היה פרדיגמטי למספר מוסדות "משמעתיים" מהמאה ה-19. בנת'ם נותר מריר לאורך חייו המאוחרים על דחיית תוכנית הפנאופטיקון, משוכנע שהיא סוכלה על ידי המלך והאליטה האריסטוקרטית. פיליפ שופילד (Philip Schofield) טוען שבעיקר בגלל תחושת העוול והתסכול שלו הוא פיתח את רעיונותיו על "אינטרס מרושע" – כלומר, האינטרסים המוקנים של החזקים הקושרים קשר נגד אינטרס ציבורי רחב יותר – אשר עמדו בבסיס רבים מטיעוניו הרחבים לרפורמה.

עם שובו לאנגליה מרוסיה, הזמין בנת'ם שרטוטים מאדריכל, וילי רוולי (Willey Reveley). בשנת 1791 פרסם את החומר שכתב כספר, אם כי המשיך לשכלל את הצעותיו עוד שנים רבות. הוא החליט כעת שהוא רוצה לראות את הכלא נבנה: כשיסתיים, הוא ינוהל על ידו כקבלן-מושל, בסיועו של סמואל. לאחר ניסיונות לא מוצלחים לעניין את הרשויות באירלנד ובצרפת המהפכנית, החל לנסות לשכנע את ראש הממשלה, ויליאם פיט (William Pitt), להחיות תוכנית נטושה מוקדמת לבית כלא לאומי באנגליה, שהפעם ייבנה כפנאופטיקון. בסופו של דבר הצליח לשכנע את פיט ויועציו, ובשנת 1794 שולמו לו 2,000 ליש"ט עבור עבודה מקדימה על הפרויקט.

האתר המיועד היה כזה שאושר, תחת חוק ההקצאה של 1799 (39 Geo. 3. c. 114) עבור בית הכלא הקודם, בבטרסי רייז; אך ההצעות החדשות נתקלו בבעיות משפטיות טכניות ובהתנגדויות מצד בעל הקרקע המקומי, הרוזן ספנסר (Earl Spencer). אתרים אחרים נשקלו, כולל אחד בהאנגינג ווד, ליד ווליץ', אך כולם התגלו כלא מספקים. בסופו של דבר פנה בנת'ם לאתר בטותיל פילדס, ליד וסטמינסטר. אף שמדובר היה בקרקע ציבורית, ללא בעל קרקע, היו מספר צדדים בעלי אינטרסים בה, כולל הרוזן גרוסבנור (Earl Grosvenor), שהחזיק בבית באתר סמוך והתנגד לרעיון של כלא המשקיף עליו. שוב, לפיכך, התוכנית נעצרה. בשלב זה, עם זאת, התברר כי אתר סמוך במילבנק, הגובל בתמזה, זמין למכירה, והפעם הדברים התנהלו בצורה חלקה יותר. באמצעות כספי ממשלה, קנה בנת'ם את הקרקע בשם הכתר תמורת 12,000 ליש"ט בנובמבר 1799.

מנקודת מבטו, האתר היה רחוק מלהיות אידיאלי, בהיותו ביצתי, לא בריא וקטן מדי. כאשר ביקש מהממשלה יותר קרקע ויותר כסף, עם זאת, התגובה הייתה שעליו לבנות רק כלא ניסיוני בקנה מידה קטן – מה שפירש כמשמעות לכך שאין מחויבות אמיתית לקונספט הפנאופטיקון כאבן יסוד של רפורמה עונשית. המשא ומתן נמשך, אך בשנת 1801 התפטר פיט מתפקידו, ובשנת 1803 החליט ממשל אדינגטון החדש שלא להמשיך בפרויקט. בנת'ם היה הרוס: "הם רצחו את ימיי הטובים ביותר."

עם זאת, כמה שנים לאחר מכן החייתה הממשלה את הרעיון של בית כלא לאומי, ובשנים 1811 ו-1812 חזרה ספציפית לרעיון של פנאופטיקון. בנת'ם, כעת בן 63, עדיין היה מוכן להיות מושל. עם זאת, כשהתברר שעדיין אין מחויבות אמיתית להצעה, הוא נטש את התקווה, ובמקום זאת הפנה את תשומת לבו לחילוץ פיצויים כספיים על שנות מאמציו חסרי התועלת. תביעתו הראשונית הייתה לסכום העצום של כמעט 700,000 ליש"ט, אך בסופו של דבר הסתפק בסכום הצנוע יותר (אך עדיין ניכר) של 23,000 ליש"ט. חוק בית הכלא וכו' משנת 1812 (52 Geo. 3. c. 44) העביר את זכויותיו באתר לכתר.

מוצלח יותר היה שיתוף הפעולה שלו עם פטריק קולקהון (Patrick Colquhoun) בטיפול בשחיתות בנמל לונדון (Pool of London). הדבר הביא לחוק מניעת נזקים בתמזה משנת 1800 (39 & 40 Geo. 3. c. 87). החוק הקים את משטרת נהר התמזה, שהייתה כוח המשטרה המונע הראשון במדינה והיוותה תקדים לרפורמות של רוברט פיל (Robert Peel) 30 שנה מאוחר יותר.

### הצעת מושבה בדרום אוסטרליה

ב-3 באוגוסט 1831 אישרה הוועדה של החברה הלאומית לקולוניזציה את הדפסת הצעתה להקים מושבה חופשית בחוף הדרומי של אוסטרליה, במימון מכירת קרקעות קולוניאליות מופקעות, בפיקוח חברה בעלת מניות משותפת, אשר תזכה בסמכויות של ממשל עצמי ברגע שיהיה מעשי. בניגוד להנחות, לבנת'ם לא היה חלק בהכנת ה'הצעה לממשלת הוד מלכותו להקמת מושבה בחוף הדרומי של אוסטרליה', שהוכנה בחסות רוברט גוגר (Robert Gouger), צ'ארלס גריי, הרוזן גריי השני (Charles Grey, 2nd Earl Grey), ואנתוני בייקון (Anthony Bacon). בנת'ם אכן ניסח, באוגוסט 1831, עבודה שלא פורסמה שכותרתה 'הצעת חברת קולוניזציה', המהווה את פרשנותו ל'הצעה' של החברה הלאומית לקולוניזציה.

### הווסטמינסטר ריוויו

בשנת 1823, הוא ייסד יחד עם ג'יימס מיל את ה'ווסטמינסטר ריוויו' (The Westminster Review) ככתב עת עבור ה"רדיקלים הפילוסופיים" – קבוצה של תלמידים צעירים שדרכם הפעיל בנת'ם השפעה ניכרת על החיים הציבוריים הבריטיים. אחד מהם היה ג'ון באורינג (John Bowring), שאליו נקשר בנת'ם, ותיאר את מערכת היחסים ביניהם כ"בן ואב": הוא מינה את באורינג לעורך פוליטי של ה'ווסטמינסטר ריוויו' ובסופו של דבר למבצע צוואתו הספרותי. אחר היה אדווין צ'דוויק (Edwin Chadwick), שכתב על היגיינה, תברואה ושיטור והיה תורם מרכזי לחוק תיקון חוק העניים משנת 1834: בנת'ם העסיק את צ'דוויק כמזכיר והוריש לו ירושה גדולה.

### מוות והאוטו-אייקון

בנת'ם מת ב-6 ביוני 1832, בגיל 84, במקום מגוריו בקווין סקוור פלייס בווסטמינסטר, לונדון. הוא המשיך לכתוב עד חודש לפני מותו, וערך הכנות קפדניות לניתוח גופתו לאחר המוות ושימורה כאוטו-אייקון. כבר בשנת 1769, כשהיה בנת'ם בן 21, ערך צוואה המורישה את גופתו לניתוח לידיד המשפחה, הרופא והכימאי ג'ורג' פורדייס (George Fordyce), שבתו, מריה סופיה (1765–1858), נישאה לאחיו של ג'רמי, סמואל בנת'ם. מסמך שנכתב בשנת 1830, המורה לתומאס סאות'ווד סמית' (Thomas Southwood Smith) ליצור את האוטו-אייקון, צורף לצוואתו האחרונה, מתאריך 30 במאי 1832. נכתב בו:

> את גופי אני נותן לידידי היקר ד"ר סאות'ווד סמית' כדי שייפטר ממנו באופן המוזכר להלן, ואני מורה... שהוא ייקח את גופי תחת אחריותו וינקוט באמצעים הדרושים והמתאימים לסילוק ושימור החלקים השונים של גופי באופן המפורט במסמך המצורף לצוואתי זו, שבראשו כתבתי אוטו-אייקון. את השלד הוא יגרום להרכיב באופן כזה שהדמות כולה תוכל לשבת בכיסא ששימש אותי בדרך כלל בחיי, בתנוחה שבה אני יושב בזמן שאני שקוע במחשבות במהלך הזמן המוקדש לכתיבה. אני מורה שהגוף שהוכן כך יועבר למבצע צוואתי. הוא יגרום לכך שהשלד יולבש באחת מחליפות השחורות שנלבשו על ידי מדי פעם. הגוף הלבוש כך, יחד עם הכיסא והמטה שנשאתי בשנותיי המאוחרות, יילקחו על ידו לאחריות, ועבור הכלה של כל המכשירים הוא יגרום להכנת תיבה או מארז מתאימים, ויגרום לחריטה באותיות בולטות על לוח שיוצמד אליהם וגם על התוויות על מארז הזכוכית שבו יכילו את ההכנות של החלקים הרכים של גופי, ... את שמי במלואו עם האותיות ob: ואחריהן יום מותי. אם יקרה שחבריי האישיים ותלמידיי האחרים יהיו מוכנים להיפגש יחד ביום או בימים כלשהם של השנה למטרת הנצחת מייסד מערכת המוסר והחקיקה של האושר הרב ביותר, מבצע צוואתי יגרום מעת לעת להעביר לחדר שבו הם נפגשים את התיבה או המארז האמורים עם התוכן שבהם, שיוצבו בחלק של החדר שייראה מתאים לחברה שהתכנסה. – קווין סקוור פלייס, וסטמינסטר, יום רביעי 30 במאי 1832.

רצונו של בנת'ם לשמר את גופתו המתה היה עקבי עם פילוסופיית התועלתנות שלו. במאמרו "אוטו-אייקון, או שימושים נוספים של המתים לחיים", כתב בנת'ם, "אם לאדון כפרי יש שורות של עצים המובילים לביתו, האוטו-אייקונים של משפחתו עשויים להתחלף עם העצים; לכה קופאל תגן על הפנים מהשפעות הגשם." ב-8 ביוני 1832, יומיים לאחר מותו, הופצו הזמנות לקבוצה נבחרת של חברים, ולמחרת בשעה 15:00, נשא סאות'ווד סמית' נאום ארוך מעל שרידיו של בנת'ם בבית הספר לאנטומיה ורפואה של ווב סטריט בסאת'ק, לונדון. הנאום המודפס מכיל עמוד שער עם תחריט של גופתו של בנת'ם מכוסה חלקית בסדין.

לאחר מכן, השלד והראש נשמרו ואוחסנו בארון עץ שנקרא "אוטו-אייקון", כאשר השלד מרופד בחציר ולבוש בבגדיו של בנת'ם. משנת 1833 הוא עמד בחדרי הייעוץ של סאות'ווד סמית' בפינסבורי סקוור עד שנטש את הפרקטיקה הפרטית בחורף 1849–50, אז הועבר ל-36 פרסי סטריט, הסטודיו של שותפתו הלא רשמית, הציירת מרגרט גיליס (Margaret Gillies), שעשתה עליו מחקרים. במרץ 1850 הציע סאות'ווד סמית' את האוטו-אייקון להנרי ברוהאם (Henry Brougham), שקיבל אותו ברצון עבור UCL.

הוא מוצג כיום לקהל בכניסה הראשית של מרכז הסטודנטים של UCL. בעבר הוא הוצג בקצה ה-South Cloisters בבניין הראשי של המכללה עד שהועבר בשנת 2020. עם פרישתו של סר מלקולם גרנט (Sir Malcolm Grant) כפרובוסט של המכללה בשנת 2013, עם זאת, הגופה נכחה בישיבת המועצה האחרונה של גרנט. נכון לשנת 2013, זו הייתה הפעם היחידה שגופתו של בנת'ם נלקחה לישיבת מועצת UCL. (קיים מיתוס עקשן לפיו גופתו של בנת'ם נוכחת בכל ישיבות המועצה ומצוינת כ"נוכח-אך לא מצביע".)

בנת'ם התכוון שהאוטו-אייקון ישלב את ראשו האמיתי, חנוט כדי להידמות למראהו בחיים. מאמציו הניסיוניים של סאות'ווד סמית' בחניטה – המבוססים על שיטות השימור של המאורים הילידים של ניו זילנד – כללו הנחת הראש תחת משאבת אוויר מעל חומצה גופרתית ושאיבת הנוזלים. אף שהיו מוצלחים מבחינה טכנית, הם הותירו את הראש במראה מקאברי ומעורר סלידה, עם עור מיובש וכהה מתוח על הגולגולת.

לפיכך, האוטו-אייקון קיבל ראש שעווה, מצויד בחלק משערו של בנת'ם עצמו. הראש האמיתי הוצג באותו מארז כמו האוטו-אייקון במשך שנים רבות, אך הפך למטרה למתיחות חוזרות ונשנות של סטודנטים. מאוחר יותר הוא ננעל.

בשנת 2020 הוכנס האוטו-אייקון למארז תצוגה זכוכית חדש והועבר לכניסה של מרכז הסטודנטים החדש של UCL בכיכר גורדון.

פילוסופיה

### השקפות גזעיות

בנת'ם האמין שכל גזע שונה, ללא קשר לאקלים או למקום הלידה. הוא כתב ב"מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה":

> "מאמר נוסף בקטלוג הנסיבות המשניות הוא זה של גזע או שושלת: הגזע הלאומי או השושלת שממנה אדם יוצא. נסיבה זו, ללא קשר לזו של אקלים, תעשה בדרך כלל הבדל כלשהו בנקודת המבט הרדיקלית של הנפש והגוף. אדם מהגזע הכושי, שנולד בצרפת או באנגליה, הוא יצור שונה מאוד, במובנים רבים, מאדם מהגזע הצרפתי או האנגלי. אדם מהגזע הספרדי, שנולד במקסיקו או בפרו, הוא בשעת לידתו סוג שונה של יצור, במובנים רבים, מאדם מהגזע המקסיקני או הפרואני המקורי. נסיבה זו, ככל שהיא נבדלת מאקלים, מעמד וחינוך, ומשני אלו שצוינו זה עתה, פועלת בעיקר באמצעות המדיום של הטיות מוסריות, דתיות, סימפתיות ואנטיפתיות".

— בנת'ם, ג'רמי, מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה, עמ' 56

במסה משנת 1782 "על השפעת הזמן והמקום בענייני חקיקה", כתב בנת'ם "העליונות של האנגלים היא עליונות של חוכמה והבנה: – זו אותה עליונות שיש לברהמין על פאריה – לאירופי על ברהמין – ולאנגלי על אירופי אחר". בעודו מתנגד לאימפריאליזם, כתב בנת'ם ב"שחררו את המושבות שלכם" ש"זה היה באינטרס ארוך הטווח של הודו להיות מנוהלת על ידי אומה מתורבתת כמו בריטניה".

בנת'ם ראה באבוריג'ינים האוסטרלים עם לא מתורבת. במכתב משנת 1802 ללורד פלהאם (Lord Pelham), תיאר בנת'ם את האבוריג'ינים בניו סאות' ויילס כ"חיות בצורת אדם", "השמרים ממש של חיי הפרא – סוג של חברה פחות נוחה לקולוניזציה ללא השוואה מאשר בדידות מוחלטת", ו"קבוצה של מטרדים חיים". בכתיבתו ב"הצעת חברת קולוניזציה" (1831), תיאר בנת'ם את "עוינותם של האבוריג'ינים הלא מתורבתים".

### זכויות בעלי חיים

בנת'ם נחשב באופן נרחב לאחד התומכים המוקדמים ביותר בזכויות בעלי חיים. הוא טען והאמין שהיכולת לסבול, לא היכולת להסיק מסקנות, צריכה להיות המדד, או מה שכינה "הקו הבלתי עביר". אם התבונה לבדה הייתה הקריטריון שעל פיו אנו שופטים למי צריכות להיות זכויות, תינוקות אנושיים ומבוגרים עם צורות מסוימות של מוגבלות עלולים ליפול גם הם. בשנת 1780, ברמזו למידה המוגבלת של הגנה משפטית שניתנה לעבדים באיי הודו המערבית הצרפתיים על ידי ה"קוד נואר" (Code Noir), הוא כתב:

> היום היה, אני עצוב לומר במקומות רבים הוא עדיין לא עבר, שבו רוב המינים, תחת הכינוי עבדים, טופלו על ידי החוק בדיוק על אותו בסיס, כפי שבאנגליה למשל, הגזעים הנחותים של בעלי חיים עדיין מטופלים. היום עשוי לבוא שבו שאר הבריאה החייתית עשויה לרכוש את אותן זכויות שלעולם לא ניתן היה למנוע מהן אלא ביד העריצות. הצרפתים כבר גילו ששחור העור אינו סיבה לכך שיצור אנושי יינטש ללא סעד לגחמותיו של מענה. יום אחד עשויים להכיר בכך שמספר הרגליים, שעירות העור, או סיום עצם העצה הם סיבות לא מספיקות באותה מידה לנטוש יצור רגיש לאותו גורל. מה עוד זה שצריך לשרטט את הקו הבלתי עביר? האם זו יכולת התבונה או אולי יכולת הדיבור? אבל סוס או כלב בוגר הם ללא השוואה חיה רציונלית יותר, כמו גם חיה שניתן לשוחח איתה יותר, מאשר תינוק בן יום או שבוע או אפילו חודש. אבל נניח שהמקרה היה אחרת, מה זה היה מועיל? השאלה היא לא, האם הם יכולים להסיק מסקנות? ולא, האם הם יכולים לדבר? אלא, האם הם יכולים לסבול?

מוקדם יותר בפסקה, בנת'ם מבהיר שהוא קיבל את העובדה שניתן להרוג בעלי חיים למזון, או בהגנה על חיי אדם, בתנאי שבעל החיים לא יגרום לסבול שלא לצורך.

בשנת 1824, ניסויים בבעלי חיים הפכו לנושא של מחלוקת ניכרת בבריטניה לאחר שהפיזיולוג הצרפתי פרנסואה מג'נדי (François Magendie) נתן הדגמות פומביות של ויויסקציה בלונדון. ניסוי אחד ידוע לשמצה במיוחד על כלב גרייהאונד חי גונה באופן נרחב בשל הסבל הקשה והממושך שגרם. בפברואר 1825, ריצ'רד מרטין (Richard Martin), חבר פרלמנט אירי ופעיל בולט נגד אכזריות כלפי בעלי חיים, גינה את ההדגמות של מג'נדי בבית הנבחרים, תוך שהוא מכיר בכך שניתן להצדיק כמה ניסויים בבעלי חיים חיים.

על רקע מחלוקת זו והקמפיין הפרלמנטרי של מרטין, פנה בנת'ם ל'מורנינג כרוניקל' (Morning Chronicle) במרץ 1825. העיתון פרסם התקפות על חקיקה לרווחת בעלי חיים ולעג למרטין. בנת'ם לא התנגד לניסויים רפואיים בבעלי חיים ככאלה כאשר הייתה להם מטרה מוגדרת המועילה לאנושות וסיכוי סביר להשיג אותה. הוא כתב שאחרת הייתה לו "התנגדות נחרצת ובלתי עבירה" לגרימת כאב לבעלי חיים, בין היתר בגלל ההשפעות המזיקות שעלולות להיות לפרקטיקות כאלה על בני אדם. במכתבו כתב:

> מעולם לא ראיתי, וגם לא אוכל לראות, כל התנגדות לגרימת כאב לכלבים ובעלי חיים נחותים אחרים, בדרך של ניסוי רפואי, כאשר לניסוי זה יש מטרה מוגדרת, מועילה לאנושות, מלווה בסיכוי הוגן להגשמתו. אבל יש לי התנגדות נחרצת ובלתי עבירה לגרימת כאב להם ללא כל מטרה כזו. לתפיסתי, כל מעשה שבו, ללא סיכוי לטוב גובר, כאב מיוצר ביודעין וברצון בכל יצור שהוא, הוא מעשה של אכזריות; וכמו הרגלים רעים אחרים, ככל שההרגל המקביל מנוצל יותר, כך הוא מתחזק, ותכוף יותר מניב את פירותיו הרעים. אני לא מסוגל להבין איך זה יכול להיות, שעבור מי שעבורו זה עניין של שעשוע לראות כלב או סוס סובלים, זה לא צריך להיות עניין של שעשוע דומה לראות אדם סובל; בראותי, כפי שאני רואה, כמה יותר מוסר כמו גם אינטליגנציה, יש ביונק בוגר של אלו ומינים רבים אחרים, מאשר לכל דו-רגלי יש כמה חודשים לאחר שהובא לעולם; וגם לא נראה לי איך זה יכול להיות, שאדם שעבורו יצירת כאב, במקרה זה או אחר, היא מקור לשעשוע, יהסס לתת לעצמו את השעשוע הזה כאשר יוכל לעשות זאת תחת הבטחה של חסינות.

### כלכלה

בנת'ם האמין שאנשים צריכים לרדוף אחר האינטרסים שלהם בשוק חופשי ובדרך כלל תמך ב'לסה-פר' (laissez-faire), כאשר הוא הניב את התוצאה הטובה ביותר. לגבי תפקיד הממשלה בכלכלה, הוא אמר "במטרה לגרום לעלייה להתרחש במסה של העושר הלאומי... הכלל הכללי הוא, ששום דבר לא צריך להיעשות או לנסות על ידי הממשלה. המוטו, או סיסמת הממשלה, בהזדמנויות אלו, צריך להיות – היו שקטים." בעודו מכיר בחוק התועלת השולית הפוחתת, ש-1 ליש"ט נוספת תורמת פחות תועלת לאדם עשיר מאשר לאדם עני, ורואה בכמות מסוימת של מיסוי חלוקתי כמתבקשת, הוא הזהיר מפני חלוקה מחדש מלאה של רכוש. בעודו טוען ש"כאב המוות, שיפול מיד על העניים המורעבים, יהיה תמיד רע רציני יותר מכאב האכזבה שנופל על העשיר כאשר חלק מעודפו נלקח ממנו", הוסיף בנת'ם "בסכום התרומה החוקית אסור לנו לחרוג ממה שפשוט נחוץ. לחרוג מכך יהיה מיסוי תעשייה לתמיכה בבטלה."

בנת'ם הצהיר כי ניתן לדרג הנאות וכאבים לפי ערכם או "ממדם" כגון עוצמה, משך, ודאות של הנאה או כאב. הוא עסק במקסימום ובמינימום של הנאות וכאבים; והם הציבו תקדים לשימוש עתידי בעקרון המקסום בכלכלה של הצרכן, הפירמה והחיפוש אחר אופטימום בכלכלת רווחה.

בנת'ם דגל ב"ניהול עניים" שכלל יצירת שרשרת של בתי עבודה גדולים.

אנדרו לולס (Andrew Lawless) כותב כי "תרומותיו התאורטיות של בנת'ם למבנים הפוליטיים, הכלכליים, המשפטיים והפסיכולוגיים של הקפיטליזם האנגלי היו עצומות. אפילו מרקס נע דרך עולם שתואר היטב על ידי קולו של הפלישתים הארכי. בדרכו הייחודית, בנת'ם הגדיר וניתח את אנגליה של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, ויצר לא רק תאוריה חברתית מקיפה אלא, בעזרת ג'יימס מיל ואחרים, תנועה פוליטית שתלווה אותה."

כלכלה מוניטרית

דעותיו של בנת'ם על כלכלה מוניטרית היו שונות לחלוטין מאלו של דייוויד ריקארדו (David Ricardo); עם זאת, היו להן כמה דמיון לאלו של הנרי תורנטון (Henry Thornton). הוא התמקד בהרחבה מוניטרית כאמצעי לעזור ליצור תעסוקה מלאה. הוא היה מודע גם לרלוונטיות של חיסכון כפוי, נטייה לצרוך, יחס חיסכון-השקעה, ועניינים אחרים המהווים את התוכן של ניתוח הכנסה ותעסוקה מודרני. השקפתו המוניטרית הייתה קרובה למושגי היסוד המועסקים במודל שלו של קבלת החלטות תועלתנית. עבודתו נחשבת למבשרת מוקדמת של כלכלת רווחה מודרנית.

### מגדר ומיניות

בנת'ם אמר שזה היה הצבת הנשים בעמדה נחותה מבחינה משפטית שגרמה לו לבחור בשנת 1759, בגיל אחת עשרה, בקריירה של רפורמטור, אם כי המבקר האמריקאי ג'ון ניל טען ששכנע אותו לקחת על עצמו סוגיות של זכויות נשים במהלך התקשרותם בין 1825 ל-1827. בנת'ם דיבר בעד שוויון מלא בין המינים, וטען בעד זכות בחירה לנשים, זכותה של אישה לקבל גירושין, וזכותה של אישה להחזיק במשרה פוליטית.

המסה משנת 1785 בערך "פדרסטיה (עבירות נגד עצמך)" טענה לליברליזציה של חוקים האוסרים על מין הומוסקסואלי. המסה נותרה ללא פרסום במהלך חייו מחשש לפגיעה במוסר הציבורי. חלק מכתביו של בנת'ם על "אי-קונפורמיות מינית" פורסמו לראשונה בשנת 1931, אך 'פדרסטיה' לא פורסמה עד 1978. בנת'ם אינו מאמין שמעשים הומוסקסואליים אינם טבעיים, ומתאר אותם רק כ"אי-סדירויות של התיאבון הוונריאלי". המסה נוזפת בחברה של התקופה על כך שהגיבה תגובה לא פרופורציונלית למה שבנת'ם נראה כמתייחס אליו כאל עבירה פרטית ברובה – תצוגות פומביות או מעשים כפויים מטופלים בצדק על ידי חוקים אחרים. כאשר המסה פורסמה ב'ג'ורנל להומוסקסואליות' בשנת 1978, התקציר הצהיר כי המסה של בנת'ם הייתה ה"טיעון הידוע הראשון לרפורמה בחוק ההומוסקסואלי באנגליה".

### אימפריאליזם

כתביו של בנת'ם מתחילת שנות ה-90 של המאה ה-18 ואילך הביעו התנגדות לאימפריאליזם. הפמפלט שלו משנת 1793 "שחררו את המושבות שלכם!" ביקר את הקולוניאליזם הצרפתי. בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-19, הוא טען שהממשלה הליברלית בספרד צריכה לשחרר את מושבות העולם החדש שלה. במסה "תוכנית לשלום אוניברסלי ומתמיד", טען בנת'ם שבריטניה צריכה לשחרר את מושבות העולם החדש שלה ולנטוש את שאיפותיה הקולוניאליות. הוא טען שהאימפריה רעה למספר הרב ביותר במטרופולין ובמושבות. על פי בנת'ם, האימפריה הייתה לא יציבה כלכלית, כרוכה במיסוי על העניים במטרופולין, גרמה להתרחבות מיותרת במנגנון הצבאי, ערערה את ביטחון המטרופולין, והונעה בסופו של דבר מרעיונות מוטעים של כבוד ותהילה. ברברה ארנייל (Barbara Arneil) מאוניברסיטת בריטיש קולומביה מתארת את בנת'ם כ"מובן בצורה הטובה ביותר כהוגה פרו-קולוניאלי ואנטי-אימפריאליסטי".

### רפורמה בחוק

בנת'ם היה האדם הראשון שהיה תומך אגרסיבי בקידוד של כל המשפט המקובל לתוך מערכת עקבית של חוקים; הוא למעשה היה האדם שטבע את הפועל "לקודד" (to codify) כדי להתייחס לתהליך של ניסוח קוד משפטי. הוא פעל רבות להקמת ועדות קידוד הן באנגליה והן בארצות הברית, והרחיק לכת עד כדי כתיבה לנשיא ג'יימס מדיסון (James Madison) בשנת 1811 כדי להתנדב לכתוב קוד משפטי מלא עבור המדינה הצעירה. לאחר שלמד יותר על המשפט האמריקאי והבין שרובו מבוסס על מדינות, הוא כתב מיד למושלים של כל מדינה ומדינה עם אותה הצעה.

במהלך חייו, מאמצי הקידוד של בנת'ם היו לא מוצלחים לחלוטין. אפילו היום, הם נדחו לחלוטין על ידי כמעט כל תחומי השיפוט של המשפט המקובל, כולל אנגליה. עם זאת, כתביו בנושא הניחו את היסודות לעבודת הקידוד המוצלחת במידה מתונה של דייוויד דאדלי פיל השני (David Dudley Field II) בארצות הברית דור לאחר מכן.

### ארצות הברית

השקפותיו של בנת'ם על ארצות הברית השתנו עם הזמן. בתחילה הוא הסתייג מהמהפכה האמריקאית ומפילוסופיית הזכויות הטבעיות שמאחוריה, ותיאר את הכרזת העצמאות של ארצות הברית כ"ערב רב של בלבול ואבסורד שבו הדבר שצריך להוכיח מובן מאליו לאורך כל הדרך". בסוף חייו, בנת'ם היה מעריץ נלהב של ארצות הברית, ותיאר את עצמו במכתב משנת 1817 לג'ון אדמס סמית' (John Adams Smith) כ"פילו-יאנקי". בכתיבתו לאנדרו ג'קסון (Andrew Jackson) בשנת 1830, תיאר בנת'ם את עצמו כ"בלב יותר איש ארצות הברית מאשר אנגלי".

### פרטיות

עבור בנת'ם, לשקיפות היה ערך מוסרי. לדוגמה, עיתונות מעמידה את בעלי הכוח תחת בחינה מוסרית. עם זאת, בנת'ם רצה ששקיפות כזו תחול על כל אדם משפיע. זאת הוא מתאר על ידי תיאור העולם כגימנסיה שבה כל "מחווה, כל סיבוב של איבר או תו, באלו שתנועותיהם משפיעות באופן גלוי על האושר הכללי, יבחינו ויסומנו". הוא ראה הן במעקב והן בשקיפות דרכים שימושיות ליצירת הבנה ושיפורים לחייהם של אנשים.

### תאוריית הפיקציות

תאוריית הפיקציות של בנת'ם חקרה כיצד השפה מעצבת את המחשבה, במיוחד בשיח המשפטי והפוליטי. הוא הבחין בין "ישיויות מופלאות", שהן דמיוניות לחלוטין (למשל, דמויות ספרותיות או מיתולוגיות כמו הנסיך המלט או קנטאור), לבין "ישיויות פיקטיביות", שאין להן קיום פיזי אך הן חיוניות להסקה (למשל, חוקים, זכויות וחובות). בדומה לקטגוריות של קאנט, כמו טבע, מנהג או אמנה חברתית, ישיויות פיקטיביות אלו עוזרות לבנות את ההבנה האנושית אך אינן קיימות באופן עצמאי.

בעוד שבנת'ם הכיר בצורך ב"ישיויות פיקטיביות" לתקשורת, הוא הזהיר שהן עלולות לערפל את האמת ולהיות מנוצלות להטעיה, במיוחד בחוק. הוא ראה בפיקציות משפטיות – כמו המושג של אישיות תאגידית או ריבונות – כלים שיכולים להיות שימושיים או מטעים, תלוי ביישומם. הניתוח שלו השפיע על הוגים מאוחרים יותר בתאוריה משפטית, פילוסופיה של השפה ואתיקה תועלתנית, ודגל בבהירות והסקה אמפירית בענייני ציבור.

### תועלתנות

בנת'ם נחשב כיום ל"אבי התועלתנות". שאיפתו בחיים הייתה ליצור "פאנומיון" (Pannomion), קוד חוק תועלתני מלא. הוא לא רק הציע רפורמות משפטיות וחברתיות רבות, אלא גם הציג עקרון מוסרי בסיסי שעליו הן צריכות להתבסס. פילוסופיה זו של תועלתנות לקחה כ"אקסיומה היסודית" שלה את התפיסה שהאושר הרב ביותר למספר הרב ביותר הוא המדד לטוב ולרע. בנת'ם טען שהשאיל מושג זה מכתביו של ג'וזף פריסטלי (Joseph Priestley), אם כי הקרוב ביותר שפריסטלי הגיע למעשה לביטויו היה בצורה "הטוב והאושר של החברים, כלומר רוב החברים בכל מדינה, הוא הסטנדרט הגדול שעל פיו כל דבר [כך במקור] הקשור למדינה זו חייב להיקבע בסופו של דבר."

בנת'ם היה דמות מרכזית נדירה בהיסטוריה של הפילוסופיה שתמכה באגואיזם פסיכולוגי. הוא היה גם מתנגד נחוש לדת, כפי שמציין קרימינס (Crimmins): "בין 1809 ל-1823 ערך ג'רמי בנת'ם בחינה ממצה של הדת במטרה המוצהרת לעקור אמונות דתיות, אפילו את רעיון הדת עצמו, ממוחם של בני אדם."

בנת'ם הציע גם הליך להערכת המעמד המוסרי של כל פעולה, שאותו כינה החשבון ההדוניסטי או הפליסיפי.

עקרון התועלת

עקרון התועלת, או "עקרון האושר הרב ביותר", מהווה את אבן הפינה של כל מחשבתו של בנת'ם. ב"אושר", הוא הבין דומיננטיות של "הנאה" על פני "כאב". הוא כתב ב"מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה":

> הטבע הציב את האנושות תחת שלטונם של שני אדונים ריבוניים, כאב והנאה. הם לבדם מצביעים על מה שעלינו לעשות, כמו גם קובעים מה נעשה. מצד אחד הסטנדרט של טוב ורע, מצד שני שרשרת הסיבות והתוצאות, קשורים לכס המלכות שלהם. הם שולטים בנו בכל מה שאנו עושים, בכל מה שאנו אומרים, בכל מה שאנו חושבים....

ה'עקרונות של מוסר וחקיקה' של בנת'ם מתמקדים בעקרון התועלת ובאופן שבו השקפה זו על המוסר קשורה לפרקטיקות חקיקה. עקרון התועלת שלו רואה בטוב את מה שמייצר את כמות ההנאה הגדולה ביותר ואת כמות הכאב המינימלית, וברע את מה שמייצר את הכאב הרב ביותר ללא ההנאה. מושג זה של הנאה וכאב מוגדר על ידי בנת'ם כפיזי כמו גם רוחני. בנת'ם כותב על עקרון זה כפי שהוא בא לידי ביטוי בחקיקה של חברה. בנת'ם ראה בערך אסתטי כקשור לכאב והנאה, בהעירו "ללא דעות קדומות, משחק ה'פוש-פין' (push-pin) שווה בערכו לאמנויות ולמדעים של מוזיקה ושירה. אם משחק ה'פוש-פין' מספק יותר הנאה, הוא בעל ערך רב יותר משניהם"

כדי למדוד את היקף הכאב או ההנאה שהחלטה מסוימת תיצור, הוא קובע קבוצה של קריטריונים המחולקים לקטגוריות של עוצמה, משך, ודאות, קרבה, פוריות, טוהר והיקף. באמצעות מדידות אלו, הוא בוחן את מושג הענישה ומתי יש להשתמש בו, עד כדי האם ענישה תיצור יותר הנאה או יותר כאב לחברה.

הוא קורא למחוקקים לקבוע האם ענישה יוצרת עבירה רעה עוד יותר. במקום לדכא את המעשים הרעים, בנת'ם טוען שחוקים ועונשים מיותרים מסוימים עלולים להוביל בסופו של דבר לסגנים חדשים ומסוכנים יותר מאלו שנענשים מלכתחילה, וקורא למחוקקים למדוד את ההנאות והכאבים הקשורים לכל חקיקה ולגבש חוקים כדי ליצור את הטוב הרב ביותר למספר הרב ביותר. הוא טוען שמושג הפרט הרודף אחר אושרו שלו אינו יכול להיות מוכרז בהכרח כ"נכון", מכיוון שלעתים קרובות מרדפים אינדיבידואליים אלו עלולים להוביל ליותר כאב ופחות הנאה לחברה ככלל. לכן, החקיקה של חברה היא חיונית כדי לשמור על ההנאה המקסימלית ועל מידת הכאב המינימלית עבור המספר הרב ביותר של אנשים.

חשבון הדוניסטי/פליסיפי

בתיאורו של החשבון הפליסיפי, הציע בנת'ם סיווג של 12 כאבים ו-14 הנאות, שבאמצעותם נוכל לבחון את "גורם האושר" של כל פעולה. עבור בנת'ם, על פי פ.ג'. קלי (P.J. Kelly), החוק "מספק את המסגרת הבסיסית של אינטראקציה חברתית על ידי תחימת תחומים של חסינות אישית שבתוכם אנשים יכולים ליצור ולרדוף אחר תפיסות הרווחה שלהם". הוא מספק ביטחון, תנאי מוקדם ליצירת ציפיות. ככל שהחשבון ההדוני מראה ש"תועלות ציפייה" גבוהות בהרבה מאלו הטבעיות, נובע מכך שבנת'ם אינו תומך בהקרבת מעטים לטובת הרבים. פרופסור למשפטים אלן דרשוביץ (Alan Dershowitz) ציטט את בנת'ם כדי לטעון שעינויים צריכים להיות מותרים לעתים.

ביקורות

התועלתנות תוקנה והורחבה על ידי תלמידו של בנת'ם, ג'ון סטיוארט מיל, שביקר בחריפות את השקפתו של בנת'ם על טבע האדם, שלא הצליחה להכיר במצפון כמניע אנושי. מיל ראה בהשקפתו של בנת'ם "ככזו שעשתה ועושה רע רציני מאוד". באמצעות התיקונים של מיל, המסגרת התועלתנית של בנת'ם רוככה והותאמה בדרכים שאפשרו לה לעצב תפיסות ליברליות של מה שמדיניות המדינה צריכה לשאוף להשיג.

מבקריו של בנת'ם טענו שהוא ערער את היסוד של חברה חופשית על ידי דחיית זכויות טבעיות. ההיסטוריונית גרטרוד הימלפארב (Gertrude Himmelfarb) כתבה "עקרון האושר הרב ביותר למספר הרב ביותר היה עוין לרעיון החירות כמו לרעיון הזכויות."

התאוריה ה"הדוניסטית" של בנת'ם (מונח של ג'. ג'. סי. סמארט) מבוקרת לעתים קרובות על כך שחסר בה עקרון של הוגנות המגולם בתפיסת צדק. ב'בנת'ם ומסורת המשפט המקובל', ג'רלד ג'. פוסטימה (Gerald J. Postema) קובע: "שום מושג מוסרי לא סובל יותר מידו של בנת'ם מאשר מושג הצדק. אין ניתוח מתמשך ובוגר של המושג." לפיכך, כמה מבקרים מתנגדים, זה יהיה מקובל לענות אדם אחד אם זה יפיק כמות של אושר באנשים אחרים העולה על חוסר האושר של הפרט המעונה. עם זאת, כפי שטען פ.ג'. קלי ב'תועלתנות וצדק חלוקתי: ג'רמי בנת'ם והמשפט האזרחי', לבנת'ם הייתה תאוריית צדק שמנעה תוצאות כאלה.