פיליפ מלנכתון

פיליפ מלנכתון

- פורום לותרני קונפסיונלי ומיסיונרי גלובלי

מתרגמי התנ"ך

תאולוגים

פיליפ מלנכתון (בגרמנית: Philipp Melanchthon; נולד בשם פיליפ שוורצרדט (Philipp Schwartzerdt); 16 בפברואר 1497 – 19 באפריל 1560) היה רפורמטור לותרני גרמני, שיתף פעולה עם מרטין לותר, היה התאולוג השיטתי הראשון של הרפורמציה הפרוטסטנטית, מנהיג אינטלקטואלי של הרפורמציה הלותרנית, ומעצב משפיע של מערכות חינוך. יחד עם לותר וז'אן קלווין (John Calvin), הוא מילא תפקיד מרכזי בעיצוב הפרוטסטנטיות.

חיים מוקדמים וחינוך

הוא נולד בשם פיליפ שוורצרדט ב-16 בפברואר 1497 בברטן, שם שימש אביו גאורג שוורצרדט (1459–1508) כשריונר של פיליפ, רוזן הפלטינט של הריין. אמו הייתה ברברה רויטר (1476/77–1529). העיר ברטן נשרפה בשנת 1689 על ידי כוחות צרפתיים במהלך מלחמת הירושה של הפלטינט. ה"מלנכתון-האוס" (Melanchthonhaus) של העיר נבנה באתר הולדתו בשנת 1897.

בשנת 1507 הוא נשלח לבית הספר הלטיני בפפורצהיים, שם הציג אותו הרקטור גאורג זימלר מווימפן בפני המשוררים הלטיניים והיווניים ואל אריסטו. הוא הושפע מדודנו הגדול יוהאן רויכלין (Johann Reuchlin), הומניסט רנסאנס, שהציע לפיליפ ללכת בעקבות מנהג נפוץ בקרב הומניסטים של התקופה ולשנות את שם משפחתו מ"שוורצרדט" (מילולית: 'אדמה שחורה'), לשם המקביל ביוונית "מלנכתון" (Μελάγχθων).

פיליפ היה בן 11 בשנת 1508 כאשר סבו (נפטר ב-17 באוקטובר) ואביו (נפטר ב-27 באוקטובר) מתו בהפרש של אחד-עשר ימים זה מזה. הוא ואחיו הובאו לפפורצהיים כדי לגור עם סבתם מצד האם, אליזבת רויטר, אחותו של רויכלין.

בשנה שלאחר מכן נכנס לאוניברסיטת היידלברג, שם למד פילוסופיה, רטוריקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה, והפך לידוע כמלומד של המחשבה היוונית. בשנת 1509 קיבל מלנכתון תואר ראשון באוניברסיטת היידלברג, ובשנת 1512 תואר שני בטיבינגן, שם לימד לאחר שקיבל את תאריו. בשנת 1518 נקרא לוויטנברג לבקשת דודו כדי ללמד יוונית. בזמן שהותו שם, הוא למד גם את ההיבטים הטכניים של האסטרולוגיה מיוהאנס שטפלר (Johannes Stöffler).

לאחר שקיבל תואר שני בשנת 1512, החל ללמוד תאולוגיה בטיבינגן. תחת השפעתם של רויכלין, ארסמוס ואחרים, הוא השתכנע שהנצרות האמיתית היא דבר שונה מהתאולוגיה הסכולסטית שנלמדה באוניברסיטה. בשנת 1519 קיבל תואר בוגר בתאולוגיה והחל במהירות לשתף פעולה עם מרטין לותר בתרגום המקרא.

פרסומיו הראשונים כללו מספר שירים באוסף שנערך על ידי יאקוב וימפלינג (סביבות 1511), ההקדמה ל-Epistolae clarorum virorum של רויכלין (1514), מהדורה של טרנטיוס (1516), וספר דקדוק יווני (1518).

פרופסור בוויטנברג

כבר מוכר כרפורמטור, הוא נתקל בהתנגדות בטיבינגן. הוא קיבל קריאה לאוניברסיטת ויטנברג ממרטין לותר בהמלצת דודו הגדול, והפך לפרופסור ליוונית שם בשנת 1518 בגיל 21. הוא למד את כתבי הקודש, במיוחד של פאולוס, ואת הדוקטרינה האוונגליסטית. הוא נכח בדיספוטציה של לייפציג (1519) כצופה, אך השתתף עם הערות משלו. לאחר שהשקפותיו הותקפו על ידי יוהאן אק (Johann Eck), הוא השיב בהתבסס על סמכות הכתובים בחיבורו Defensio contra Johannem Eckium (וויטנברג, 1519).

בעקבות הרצאות על הבשורה על פי מתי והאיגרת אל הרומים, יחד עם חקירותיו בדוקטרינה הפאולינית, הוענק לו תואר בוגר בתאולוגיה, והוא הועבר לפקולטה לתאולוגיה. הוא נישא לקתרינה קראפ (קתרינה מלנכתון) (1497–1557), בתו של ראש עיריית ויטנברג, ב-25 בנובמבר 1520. היו להם ארבעה ילדים: אנה, פיליפ, גאורג ומגדלן.

מחלוקות תאולוגיות

בתחילת 1521 הגן מלנכתון על לותר בחיבורו Didymi Faventini versus Thomam Placentinum pro M. Luthero oratio (וויטנברג, ללא תאריך). הוא טען שלותר דחה רק מנהגים אפיפיוריים וכנסייתיים שהיו בניגוד לכתובים. אך בעוד לותר נעדר בטירת וארטבורג, במהלך הפרעות שגרמו נביאי צוויקאו, מלנכתון היסס.

הופעתו של החיבור Loci communes rerum theologicarum seu hypotyposes theologicae (וויטנברג ובזל, 1521) של מלנכתון הייתה בעלת חשיבות עתידית לרפורמציה. מלנכתון דן ב"מחשבות המובילות" של האיגרת אל הרומים של פאולוס והשתמש בבמה זו כדי להציג דוקטרינה חדשה של הנצרות; כזו שבה האמונה באלוהים הייתה חשובה יותר ממעשים טובים. Loci communes תרם לעלייתה ההדרגתית של המסורת הסכולסטית הלותרנית, והתאולוגים המאוחרים מרטין קמניץ (Martin Chemnitz), מתיאס האפנרפר (Mathias Haffenreffer) ולאונרד הוטר (Leonhard Hutter) הרחיבו עליה. מלנכתון המשיך להרצות על הקלאסיקות.

במסע בשנת 1524 לעיר הולדתו, הוא פגש את הלגאט האפיפיורי, הקרדינל לורנצו קמפג'יו (Lorenzo Campeggio), שניסה להסיט אותו מעניינו של לותר. בחיבורו Unterricht der Visitatorn an die Pfarherrn im Kurfürstentum zu Sachssen (1528) הציג מלנכתון את הדוקטרינה האוונגליסטית של הישועה כמו גם תקנות לכנסיות ולבתי ספר.

בשנת 1529 ליווה מלנכתון את הנסיך הבוחר לדיאט של שפייר. תקוותיו לשכנע את האימפריה הרומית הקדושה להכיר ברפורמציה לא התגשמו. עמדה ידידותית כלפי השווייצרים בדיאט הייתה משהו שהוא שינה מאוחר יותר, כשהוא מכנה את הדוקטרינה של אולריך צווינגלי (Huldrych Zwingli) על סעודת האדון "דוגמה כופרת".

הווידוי של אאוגסבורג

החיבור הידוע כיום כווידוי של אאוגסבורג הוצג בדיאט של אאוגסבורג בשנת 1530, והוא ייחשב אולי למסמך המשמעותי ביותר של הרפורמציה הפרוטסטנטית.

בעוד הווידוי התבסס על המאמרים של לותר ממרבורג ושבאבאך, הוא היה בעיקר עבודתו של מלנכתון; אף על פי שנהגו לחשוב עליו כעל הצהרה מאוחדת של דוקטרינה על ידי שני הרפורמטורים, לותר לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מהטון האירני שלו. ואכן, היו שיבקרו את התנהלותו של מלנכתון בדיאט כבלתי הולמת את העקרון שקידם, ברמזם שאמונה באמת של מטרתו הייתה צריכה מבחינה לוגית להעניק למלנכתון עמדה נחושה ומכובדת יותר. אחרים מציינים שהוא לא ביקש את תפקיד המנהיג הפוליטי, ברמזם שנראה כי חסרה לו האנרגיה וההחלטיות הדרושות לתפקיד כזה וייתכן שפשוט היה שופט חסר עומק של הטבע האנושי.

מלנכתון ייצג את לותר בוועידה, שכן לותר נאסר מלהשתתף. קרל החמישי כינס את הדיאט של אאוגסבורג כדי לאחד קבוצות דתיות לנוכח מלחמה פוטנציאלית עם האימפריה העות'מאנית. עם זאת, למרות כל המאמצים וניסיונות הפשרה, לא הייתה פיוס בין קתולים ללותרנים.

לאחר שהווידוי נדון ותגובה רשמית, הופקה ה-Confutatio Pontificia (הפרכה אפיפיורית) של הווידוי של אאוגסבורג. מלנכתון כתב תגובה לזה שהפכה ידועה כ"אפולוגיה לווידוי של אאוגסבורג".

מלנכתון התיישב לאחר מכן בשלווה היחסית של עבודותיו האקדמיות והספרותיות. עבודתו התאולוגית החשובה ביותר בתקופה זו הייתה Commentarii in Epistolam Pauli ad Romanos (וויטנברג, 1532), הראויה לציון בכך שהציגה את הרעיון ש"להיות מוצדק" פירושו "להיחשב צדיק", בעוד שהאפולוגיה הציבה זו לצד זו את המשמעויות של "להפוך לצדיק" ו"להיחשב צדיק". תהילתו הגוברת של מלנכתון הולידה הזמנות יוקרתיות לטיבינגן (ספטמבר 1534), צרפת ואנגליה, אך התחשבות בנסיך הבוחר גרמה לו לסרב להן.

בשנת 1540 הפיק מהדורה מתוקנת, ה-Variata, שנחתמה על ידי ז'אן קלווין. ההבדל העיקרי הוא בטיפול בנוכחות הממשית בסעודת האדון. כנסיות לותרניות רבות מציינות כי הן דבקות ב"ווידוי אאוגסבורג ללא שינוי", בניגוד ל-Variata.

מחלוקות בשנות ה-30 של המאה ה-16

מלנכתון מילא תפקיד חשוב בדיונים בנוגע לסעודת האדון שהחלו בשנת 1531. הוא אישר את "הקונקורדיה של ויטנברג" של בוצר (Bucer) ודן בשאלה עם בוצר בקאסל בשנת 1534. הוא פעל להסכמה בנושא זה, שכן מחקריו הפטריסטיים והדיאלוג (1530) של יוהאנס אקולמפדיוס (Johannes Oecolampadius) גרמו לו לפקפק בנכונות הדוקטרינה של לותר.

מותו של צווינגלי והשינוי במצב הפוליטי שינו את עמדתו הקודמת בנוגע לאיחוד. בוצר לא הרחיק לכת עד כדי להאמין עם לותר שגופו האמיתי של המשיח בסעודת האדון ננשך על ידי שיניים, אך הודה בהצעת הגוף והדם בסמלים של לחם ויין. מלנכתון דן בהשקפותיו של בוצר עם תומכו של לותר, אך לותר עצמו לא הסכים להסתרת המחלוקת. יחסיו של מלנכתון עם לותר לא השתנו על ידי עבודת התיווך שלו, אם כי לזמן מה חשד לותר שמלנכתון הוא "כמעט בדעה של צווינגלי".

במהלך זמנו בטיבינגן בשנת 1536, מלנכתון ספג ביקורת קשה על ידי קורדאטוס (Cordatus), מטיף בנימק, שכן הוא לימד שמעשים נחוצים לישועה. במהדורה השנייה של ה-Loci שלו (1535), הוא נטש את דוקטרינת הדטרמיניזם הקשיחה המוקדמת שלו ובמקום זאת לימד את מה שכינה סינרגיזם. הוא דחה את ביקורתו של קורדאטוס במכתב ללותר ולעמיתיו האחרים, וקבע שמעולם לא סטה מתורתם המשותפת בנושא זה ובמחלוקת האנטינומיאנית של 1537 מלנכתון היה בהרמוניה עם לותר.

מחלוקות בשנות ה-40 של המאה ה-16

מלנכתון התמודד עם מחלוקות סביב ה"אינטרימים" (Interims) והאדיאפורה (1547). הוא דחה את האינטרים של אאוגסבורג, שהקיסר רצה לכפות. במהלך משא ומתן בנוגע לאינטרים של לייפציג הוא ביצע ויתורים שנויים במחלוקת. בהסכימו למנהגים קתוליים שונים, מלנכתון החזיק בדעה שהם אדיאפורה, אם לא משתנה דבר בדוקטרינה הטהורה ובסקרמנטים שייסד ישוע. עם זאת, הוא התעלם מהעמדה שוויתורים שנעשו בנסיבות כאלה צריכים להיחשב ככפירה באמונות האוונגליסטיות.

מלנכתון התחרט מאוחר יותר על מעשיו.

לאחר מותו של לותר הוא נתפס על ידי רבים כ"מנהיג התאולוגי של הרפורמציה הגרמנית", אף על פי שהגנזיו-לותרנים (Gnesio-Lutherans) בהנהגת מתיאס פלאקיוס (Matthias Flacius) האשימו אותו ואת תומכיו בכפירה ובמרד. מלנכתון נשא את ההאשמות בסבלנות, בכבוד ובשליטה עצמית.

במחלוקתו על הצדקה עם אנדראס אוסיאנדר (Andreas Osiander) מלנכתון סיפק את כל הצדדים. הוא השתתף גם במחלוקת עם סטנקארו (Stancaro), שסבר שהמשיח היה הצדקתנו רק על פי טבעו האנושי.

מחלוקות בשנות ה-50 של המאה ה-16

בשנת 1552 הכריז הנסיך הבוחר של סקסוניה על עצמו כנכון לשלוח צירים למועצה שתכונס בטרנטו, אך רק בתנאי שלפרוטסטנטים יהיה חלק בדיונים, ושהאפיפיור לא ייחשב כקצין המנהל והשופט. הכרזה זו נבעה בחלקה מעצתו של מלנכתון. מכיוון שהוסכם לשלוח וידוי לטרנטו, ניסח מלנכתון את ה-Confessio Saxonica, חזרה על הווידוי של אאוגסבורג, שדן בפירוט רב יותר בנקודות המחלוקת עם רומא. בדרכו לטרנטו בדרזדן במרץ 1552, הוא ראה את ההכנות הצבאיות של מוריץ מסקסוניה, ולאחר שהגיע לנירנברג, חזר לוויטנברג, שכן מוריץ פנה נגד הקיסר. לאחר חזרתו, מצבם של הפרוטסטנטים הפך לנוח יותר והיה כך עוד יותר בשלום אאוגסבורג (1555). עם זאת, קשייו של מלנכתון גברו מאותו זמן.

שנותיו האחרונות של חייו היו מרות על ידי ויכוחים על האינטרים והמחלוקת שהחלה מחדש על סעודת האדון. מכיוון שהמשפט "מעשים טובים נחוצים לישועה" הופיע באינטרים של לייפציג, בשנת 1551 תקפו מתנגדיו הלותרנים את גאורג מאזור (Georg Major), חברו ותלמידו של מלנכתון. מלנכתון זנח את הנוסחה לחלוטין, בראותו עד כמה קל היה להבין אותה לא נכון.

מתנגדיו המשיכו לצאת נגדו, כשהם מאשימים אותו בסינרגיזם ובצווינגליאניזם. בקולוקוויום של וורמס בשנת 1557 בו נכח באי רצון, ניסו תומכי פלאקיוס והתאולוגים הסקסונים להשפיל אותו ככופר. מלנכתון התמיד במאמציו למען שלום הכנסייה, והציע סינוד של המפלגה האוונגליסטית וניסח את "ההסדר של פרנקפורט" (Frankfurt Recess), עליו הגן מאוחר יותר מפני התקפות.

המחלוקות על סעודת האדון המירו את שנותיו האחרונות. חידוש מחלוקת זו נבע מהקבלה הגוברת של הדוקטרינה הקלוויניסטית והשפעתה על גרמניה. הוא מעולם לא הסכים עם זה, והנוכחות האישית והעצמית של המשיח בסעודת האדון היו חשובות במיוחד עבורו, אם כי הוא לא הצהיר באופן מוחלט כיצד גוף ודם קשורים לזה. אף על פי שדחה את הפעולה הפיזית של לעיסה, הוא הניח בכל זאת את הנוכחות הממשית של גוף המשיח ולכן גם הצעת עצמי ממשית. הוא גם נבדל מקלווין בדגש על הקשר של סעודת האדון להצדקה.

השקפות על הבתולה מרים

מלנכתון ראה כל הערצה של קדושים בצורה ביקורתית למדי, אך פיתח פרשנויות חיוביות על מרים.

בחיבורו Annotationes in Evangelia, הוא כתב מחקר על לוקס 2:52, ודן באמונתה של מרים. הוא ציין ש"היא שמרה את כל הדברים בליבה", מה שהיה עבורו קריאה לכנסייה ללכת בעקבות הדוגמה שלה. הוא האמין שמרים הייתה רשלנית כשאיבדה את בנה במקדש, אך היא לא חטאה. הוא גם האמין שמרים נהרתה עם חטא קדמון כמו כל בן אנוש אחר, אך היא ניצלה מההשלכות שלו. ככזה, הוא התנגד לחג העיבור ללא חטא, שבאותה תקופה לא היה דוגמה, אך נחגג בכמה ערים ואושר במועצת בזל ב-1439. הוא הצהיר שהעיבור ללא חטא הוא המצאה של נזירים. הוא ראה במרים ייצוג (typus) של הכנסייה והאמין שבמגניפיקט, מרים דיברה בשם הכנסייה כולה. בעומדה תחת הצלב, סבלה מרים כמו שום בן אנוש אחר; ככזה, הוא האמין שנוצרים צריכים להתאחד איתה תחת הצלב, כדי להפוך למשיחיים.

השקפות על פילוסופיה טבעית

בהרצאות על ה-Librorum de judiciis astrologicis של תלמי בשנים 1535–1536, הביע מלנכתון בפני הסטודנטים את עניינו במתמטיקה יוונית, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. הוא סבר שלאלוהים תכליתי היו סיבות להציג שביטים וליקויים. הוא היה הראשון שהדפיס מהדורה מפורשת של הטטרביבלוס של תלמי בבזל, 1554. פילוסופיה טבעית, לדעתו, הייתה קשורה ישירות להשגחה, נקודת מבט שהייתה משפיעה בשינוי תוכנית הלימודים לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית בגרמניה. בתקופה 1536-1539 היה מעורב בשלוש חדשנויות אקדמיות: ייסוד מחדש של ויטנברג על פי קווים פרוטסטנטיים, הארגון מחדש בטיבינגן, וייסוד אוניברסיטת לייפציג.

מוות

לפני שיושבו מחלוקות תאולוגיות אלו, מת מלנכתון. רק כמה ימים לפני מותו, הוא כתב פתק שנתן את סיבותיו לא לפחד מהמוות. בצד שמאל של הפתק היו המילים: "אתה תיגאל מחטאים, ותשתחרר מהחריפות ומהזעם של התאולוגים"; מימין: "אתה תלך לאור, תראה את אלוהים, תביט בבנו, תלמד את אותם מסתורין נפלאים שלא יכולת להבין בחיים האלה." הגורם המיידי למוות היה הצטננות קשה שנדבק בה במסע ללייפציג במרץ 1560, ואחריה חום שצרך את כוחו, אף על פי שגופו כבר נחלש. הוא הוכרז כמת ב-19 באפריל 1560. גופתו נקברה לצד לותר בכנסיית הטירה (Schloßkirche) בוויטנברג.

ברגעיו האחרונים של מלנכתון, הוא המשיך לדאוג למצבה השומם של הכנסייה. הוא התפלל ללא הרף והקשיב לקטעי כתובים. המילים מיוחנן 1:11-12 היו משמעותיות במיוחד עבורו - "בתוך שלו בא ולא קיבלוהו; אך לכל אשר קיבלו אותו נתן כוח להיות לבני אלוהים." כאשר קספר פויצר (Caspar Peucer), חתנו, שאל אותו אם הוא רוצה משהו, הוא השיב: "שום דבר מלבד שמיים."

הוא מונצח בלוח השנה של הקדושים של הכנסייה הלותרנית – הסינוד של מיזורי ב-16 בפברואר, יום הולדתו, ובלוח השנה של הכנסייה הלותרנית האוונגליסטית באמריקה ב-25 ביוני, התאריך של הצגת הווידוי של אאוגסבורג.

הערכת יצירותיו ואופיו

### יחסים עם לותר

חשיבותו של מלנכתון לרפורמציה נעוצה בעיקרה בעובדה שהוא שיטתי את רעיונותיו של לותר, הגן עליהם בציבור, והפך אותם לבסיס לחינוך דתי. ניתן לומר ששתי דמויות אלו, על ידי השלמת זו את זו, השיגו בהרמוניה את תוצאות הרפורמציה. מלנכתון הונע על ידי לותר לעבוד למען הרפורמציה; נטיותיו שלו היו משאירות אותו באקדמיה. ללא השפעתו של לותר הוא היה יכול להיות "ארסמוס השני", אף על פי שהיה לו עניין דתי עמוק ברפורמציה. בעוד שלותר פיזר את הניצוצות בקרב העם, למלנכתון הייתה האהדה של אנשים משכילים ומלומדים. גם כוח האמונה של לותר וגם השלווה, המתינות ואהבת השלום של מלנכתון, היו שותפים להצלחת התנועה.

שניהם היו מודעים לעמדתם ההדדית והם חשבו על זה כעל "הכרח אלוהי". מלנכתון כתב בשנת 1520: "אני מעדיף למות מאשר להיות מופרד מלותר", שאותו גם השווה לאליהו, וכינה אותו "האיש המלא ברוח הקודש". למרות היחסים המתוחים ביניהם בשנים האחרונות של חיי לותר, אמר מלנכתון במותו של לותר: "מת הפרש והמרכבה של ישראל ששלט בכנסייה בעידן האחרון הזה של העולם!"

בהקדמה ל-Kolosserkommentar של מלנכתון (1529), כתב לותר: "הייתי צריך להילחם עם המון ושדים, וזו הסיבה שספריי לוחמניים מאוד. אני החלוץ המחוספס שחייב לפרוץ את הדרך; אך מאסטר פיליפ בא ברכות ובעדינות, זורע ומשקה בלבביות, שכן אלוהים העניק לו מתנות בעושר." לותר גם שיבח את ה-Loci המתוקן של מלנכתון וכינה אותו "מכשיר אלוהי שהשיג את הטוב ביותר במחלקת התאולוגיה לזעם הרב של השטן ושבטו המצורע." לותר מעולם לא דיבר ישירות נגד מלנכתון. עם זאת, לעתים קרובות היה לא מרוצה מפעולותיו של מלנכתון, מעולם לא השמיע מילה נגד אופיו הפרטי, אף על פי שלמלנכתון לעתים היה חוסר ביטחון בלותר. במכתב לקרלוביץ, לפני הדיאט של אאוגסבורג, הוא מחה שלותר, עם אופיו חם המזג, הפעיל עליו לחץ משפיל אישית.

ההבחנה בין לותר למלנכתון מובאת היטב במכתביו של לותר לאחרון (יוני 1530):

> לחרדה הגדולה שלך שבה אתה נהיה חלש, אני אויב לבבי; כי המטרה אינה שלנו. זו הפילוסופיה שלך, ולא התאולוגיה שלך, שמענה אותך כל כך, - כאילו היית יכול להשיג משהו בחרדות חסרות התועלת שלך. ככל שהעניין הציבורי נוגע, אני מרוצה ומסופק; כי אני יודע שזה נכון ואמיתי, ומה שחשוב מכך, זו המטרה של המשיח ואלוהים עצמו. מסיבה זו, אני רק צופה. אם ניפול, המשיח יפול באופן דומה; ואם הוא יפול, אני מעדיף ליפול עם המשיח מאשר לעמוד עם הקיסר.

### עבודתו כרפורמטור

כרפורמטור, עבודתו של מלנכתון התאפיינה במתינות, מצפוניות, זהירות ואהבת שלום; עם זאת, תכונות אלו נאמרו לעתים כנובעות רק מחוסר החלטה, עקביות ואומץ. סדרי העדיפויות העיקריים שלו היו רווחת הקהילה והתפתחות שקטה של הכנסייה.

למלנכתון הייתה סלידה מולדת ממריבות ומחלוקות; ובכל זאת, לעתים קרובות הוא היה עצבני מאוד. אופיו האירני הוביל אותו לעתים קרובות להתאים את עצמו להשקפותיהם של אחרים, כפי שניתן לראות מהתכתבותו עם ארסמוס ומהיחס הציבורי שלו מהדיאט של אאוגסבורג ועד לאינטרים. נאמר שזה לא היה רק רצון אישי לשלום, אלא הטבע הדתי השמרני שלו שהדריך אותו במעשי הפיוס שלו. הוא מעולם לא יכול היה לשכוח שאביו על ערש דווי הפציר במשפחתו "לעולם לא לעזוב את הכנסייה". הוא עמד מול ההיסטוריה של הכנסייה בגישה של אדיקות ויראה שהקשתה עליו הרבה יותר מאשר על לותר להסתפק במחשבה על חוסר האפשרות של פיוס עם הכנסייה הקתולית. הוא שם דגש על סמכות אבות הכנסייה, לא רק של אוגוסטינוס, אלא גם של האבות היווניים.

יחסו בענייני פולחן היה שמרני, ובאינטרים של לייפציג הוא אף נחשב על ידי קורדאטוס ושנק כ"קריפטו-קתולי". הוא לא חיפש פיוס עם הקתוליות במחיר של דוקטרינה טהורה. הוא ייחס ערך רב יותר להופעה החיצונית ולארגון הכנסייה מאשר לותר, כפי שניתן לראות מהתייחסותו ל"דוקטרינה של הכנסייה". התפיסה האידיאלית של הכנסייה, אותה הביע ב-Loci ב-1535, איבדה מאוחר יותר את בולטותה כאשר החל להדגיש את התפיסה של הכנסייה הנראית האמיתית כפי שניתן למצוא אותה בקרב הפרוטסטנטים.

הוא האמין שיחסי הכנסייה עם אלוהים הם שהכנסייה מחזיקה בתפקיד האלוהי של משרד הבשורה. הכמורה האוניברסלית הייתה עבור מלנכתון כפי שהייתה עבור לותר לא עיקרון של חוקה כנסייתית, אלא עיקרון דתי גרידא. בהתאם לרעיון זה הוא ניסה לשמור על החוקה והממשל הכנסייתי המסורתי, כולל הבישופים. הוא לא רצה, עם זאת, כנסייה עצמאית לחלוטין מהמדינה, אלא להפך, בהסכמה עם לותר, הוא האמין שחובת הרשויות החילוניות להגן על הדת ועל הכנסייה. הוא ראה בקונסיסטוריות בתי דין כנסייתיים שעל כן צריכים להיות מורכבים משופטים רוחניים וחילוניים, שכן האמין שהסמכות הרשמית של הכנסייה אינה טמונה במעמד מיוחד של כמרים, אלא בכל הקהילה, שתיוצג לכן לא רק על ידי אנשי דת, אלא גם על ידי הדיוטות. בתמיכתו באיחוד כנסייתי הוא לא התעלם מהבדלים בדוקטרינה למען משימות מעשיות משותפות.

ככל שהתבגר, הוא הבחין פחות בין הבשורה כהכרזה על רצון אלוהים, לבין דוקטרינה נכונה כידיעה אנושית שלה. הוא התאמץ להגן על האחדות בדוקטרינה על ידי נוסחאות תאולוגיות של איחוד, אך אלו נעשו רחבות ככל האפשר והוגבלו לצרכי הדת המעשית.

### כמלומד

כמלומד גילם מלנכתון את התרבות הרוחנית של תקופתו. כתיבתו הייתה פשוטה וברורה; המדריכים שלו, גם אם לא תמיד היו מקוריים, הוכנסו במהירות לבתי ספר ושמרו על מקומם יותר ממאה שנה. עבורו, ידע היה קיים רק לשירות החינוך המוסרי והדתי, וכך המורה של גרמניה הכין את הדרך למחשבות הדתיות של הרפורמציה. הוא היה דמות חשובה בתנועה הידועה כהומניזם נוצרי, שהשפיעה השפעה מתמשכת על החיים המדעיים בגרמניה.

מלנכתון כתב מאמרים רבים על חינוך ולמידה שמציגים כמה מהשקפותיו על הבסיס, השיטה והמטרה של החינוך הרפורמי. ב"ספר הביקור" שלו, מלנכתון משרטט תוכנית בית ספר שממליצה לבתי ספר ללמד לטינית בלבד. הוא מציע לחלק ילדים לשלוש קבוצות נפרדות: ילדים שלומדים לקרוא, ילדים שיודעים לקרוא ומוכנים ללמוד דקדוק, וילדים שמאומנים היטב בדקדוק ותחביר. מלנכתון גם האמין שהמערכת המשמעתית של "שבע האמנויות החופשיות" הקלאסיות, והמדעים הנלמדים בפקולטות הגבוהות יותר לא יכלו להכיל את התגליות המהפכניות החדשות של התקופה מבחינת תוכן או שיטה. הוא הרחיב את הסיווג המסורתי של המדע בכמה כיוונים, ושילב לא רק היסטוריה, גאוגרפיה ושירה אלא גם את מדעי הטבע החדשים במערכת הדיסציפלינות המדעיות שלו.

### כתאולוג

כתאולוג, כוחו היה באיסוף ובשיטתיות של רעיונותיהם של אחרים, במיוחד של לותר, לצורך הדרכה. הוא דבק במעשי, ולא הסתכל על הקשר של החלקים, וה-Loci שלו היו בצורת פסקאות מבודדות. צורת המחשבה ההומניסטית שלו היוותה את הבסיס לתאולוגיה שלו כך שהוא הכיר באמיתות מוסריות ודתיות מחוץ לנצרות, והביא את האמת הנוצרית למגע קרוב יותר איתן, כדי לתווך בין ההתגלות הנוצרית לפילוסופיה העתיקה.

השקפותיו של מלנכתון נבדלו מאלו של לותר רק בכמה שינויים ברעיונות. מלנכתון ראה בחוק לא רק את המתאם של הבשורה, אלא כסדר הבלתי משתנה של העולם הרוחני עם בסיסו באלוהים עצמו. הוא זיקק את השקפתו של לותר על גאולה לזו של סיפוק משפטי. הוא לא התמקד במיסטיקה שעברה בתאולוגיה של לותר, אלא הדגיש את האלמנטים האתיים והאינטלקטואליים.

לאחר שזנח את הדטרמיניזם ואת הפרדסטינציה המוחלטת וייחס חופש מוסרי מסוים לאנושות, הוא ניסה לקבוע את חלקו של הרצון החופשי בהמרה - תוך שהוא מונה שלוש סיבות כמסכימות בעבודת ההמרה - המילה, הרוח והרצון האנושי, שלא היה פסיבי, אלא התנגד לחולשתו שלו. לאחר 1548 הוא השתמש בהגדרה של ארסמוס לחופש, "היכולת ליישם את עצמך לחסד."

בחלוקת האמונה לידיעה, הסכמה ואמון, הוא הפך את השתתפות הלב לעוקבת לזו של השכל, מה שהוליד את ההשקפה של האורתודוקסיה המאוחרת שהקמת וקבלת דוקטרינה טהורה צריכה לקדום לעמדה האישית של האמונה. תפיסת האמונה שלו תאמה את השקפתו שהכנסייה היא קהילתם של אלה הדבקים באמונה האמיתית ושקיומה הנראה תלוי בהסכמתם של חבריה שלא נולדו מחדש לתורתה.

הדוקטרינה של מלנכתון על סעודת האדון חסרה את המיסטיקה של האמונה שבאמצעותה לותר איחד את האלמנטים החושיים והמציאויות העל-חושיות. עם זאת, היא דרשה את הבחנתם הפורמלית.

התפתחות אמונותיו של מלנכתון ניתנת לראות מההיסטוריה של ה-Loci. בתחילה התכוון להתפתחות הרעיונות המובילים המייצגים את התפיסה האוונגליסטית של הישועה, בעוד המהדורות המאוחרות התקרבו לתוכנית של ספר לימוד של דוגמה. בתחילה התעקש על נחיצותו של כל אירוע, דחה את הפילוסופיה של אריסטו, ולא פיתח במלואה את דוקטרינת הסקרמנטים שלו. בשנת 1535 דן לראשונה בדוקטרינת אלוהים וזו של השילוש; הוא דחה את דוקטרינת הנחיצות של כל אירוע וקרא לרצון חופשי כסיבה מסכימה בהמרה. דוקטרינת ההצדקה קיבלה את צורתה המשפטית והודגשה נחיצותם של מעשים טובים למען משמעת מוסרית. המהדורות האחרונות נבדלות מהמוקדמות בבולטות שניתנה לאלמנט התאורטי והרציונלי.

### כמורליסט

באתיקה הוא שימר וחידש את מסורת המוסר העתיק וייצג את התפיסה הפרוטסטנטית של החיים. ספריו על מוסר היו שאובים בעיקר מהקלאסיקות, והושפעו לא כל כך מאריסטו אלא מקיקרו. עבודותיו העיקריות בתחום זה היו Prolegomena to Cicero's De officiis (1525); Enarrationes librorum Ethicorum Aristotelis (1529); Epitome philosophiae moralis (1538); ו-Ethicae doctrinae elementa (1550).

ב-Epitome philosophiae moralis הוא בוחן את יחסי הפילוסופיה לחוק אלוהים ולבשורה. עקרונות מוסריים ניתנים לידיעה לאור התבונה. מלנכתון מכנה אותם חוק אלוהים, ובהיותם ניחנים בטבע האנושי על ידי אלוהים, כך גם חוק הטבע. הפגאנים המוסריים עדיין לא פיתחו את רעיונות החטא הקדמון והנפילה, או את ההיבט שנפל של הטבע האנושי עצמו, ולכן לא יכלו לבטא או להסביר מדוע בני אדם לא תמיד פעלו בצורה מוסרית. אם המידה הטובה הייתה החוק האמיתי של הטבע האנושי (לאחר שהושמה שם על ידי אלוהים עצמו) הרי שאור התבונה יכול היה רק להחשיך על ידי החטא. החוק המגולה, שהפך לנחוץ בגלל החטא, נבדל מחוק הטבע רק בשלמותו ובהירותו הגדולות יותר. את הסדר הבסיסי של החיים המוסריים ניתן לתפוס גם על ידי התבונה; לכן אין להזניח את פיתוח הפילוסופיה המוסרית מעקרונות טבעיים. מלנכתון לכן לא עשה הבחנה חדה בין מוסר טבעי למגולה.

תרומתו לאתיקה הנוצרית במובן הנכון ניתנת לראייה בווידוי של אאוגסבורג ובאפולוגיה שלו, כמו גם ב-Loci שלו, שם עקב אחרי לותר בתיאור האידיאל הפרוטסטנטי של החיים, המימוש החופשי של החוק האלוהי על ידי אישיות מבורכת באמונה ומלאה ברוח אלוהים.

### כאקסגט

ניסוח סמכות הכתובים של מלנכתון הפך לנורמה במשך זמן מה. עקרון ההרמנויטיקה שלו מתבטא במילותיו: "כל תאולוג ופרשן נאמן של הדוקטרינה השמימית חייב להיות בהכרח קודם כל דקדקן, אחר כך דיאלקטיקן, ולבסוף עד." ב"דקדקן" הוא התכוון לפילולוג שהוא מאסטר של היסטוריה, ארכאולוגיה וגאוגרפיה עתיקה. לגבי שיטת הפרשנות, הוא התעקש על אחדות המובן ועל המובן המילולי בניגוד לארבעת המובנים של הסכולסטים. הוא הצהיר עוד שכל מה שמחפשים במילות הכתובים, מחוץ למובן המילולי, הוא רק יישום דוגמטי או מעשי.

פרשנויותיו מלאות בחומר תאולוגי ומעשי, המאשרות את דוקטרינות הרפורמציה. החשובות ביותר הן אלו על בראשית, משלי, דניאל, תהילים, רומים (נערך ב-1522 נגד רצונו על ידי לותר), קולוסים (1527), ויוחנן (1523). מלנכתון עבד עם לותר בתרגום המקרא שלו, ושני ספרי המקבים בתנ"ך של לותר מיוחסים לו. תנ"ך לטיני שפורסם בשנת 1529 בוויטנברג מיועד כעבודה משותפת של מלנכתון ולותר.

### כהיסטוריון ומטיף

השפעתו של מלנכתון בתאולוגיה היסטורית הורגשה עד המאה השבע-עשרה, במיוחד בשיטת הטיפול בהיסטוריה של הכנסייה בקשר להיסטוריה פוליטית. שלו היה הניסיון הפרוטסטנטי הראשון להיסטוריה של דוגמה עם Sententiae veterum aliquot patrum de caena domini (1530) ו-De ecclesia et auctoritate verbi Dei (1539).

מלנכתון הפעיל השפעה רחבה בהומיליטיקה, ונחשב בכנסייה הפרוטסטנטית כמחבר הסגנון המתודולוגי של הדרשה. הוא נשאר מרוחק מדוגמטיזציה או רטוריקה ב-Annotationes in Evangelia (1544), ה-Conciones in Evangelium Matthaei (1558), ובדרשותיו הגרמניות שהוכנו עבור גאורג מאנהלט. הוא מעולם לא הטיף מהדוכן והדרשות הלטיניות שלו (Postilla) הוכנו עבור הסטודנטים ההונגרים בוויטנברג שלא הבינו גרמנית.

בשנת 1548 פרסם את "היסטוריית החיים והמעשים של לותר". בספר זה, הוא כולל את התמונה של לותר נועץ את 95 התזות לדלת כנסיית הטירה בוויטנברג. עם זאת, הוא לא פגש את לותר בזמן זה ולותר עצמו מעולם לא הזכיר אירוע זה.

מלנכתון הפיק גם את העבודה הפרוטסטנטית הראשונה על שיטת הלימוד התאולוגי, כמו גם את ה-Catechesis puerilis (1532), מדריך דתי לסטודנטים צעירים יותר, וקאטכיזם גרמני (1549).

### כפרופסור ופילוסוף

כפילולוג ופדגוג היה מלנכתון היורש הרוחני של ההומניסטים של דרום גרמניה, כגון רויכלין, יאקוב וימפלינג ורודולפוס אגריקולה, שייצגו תפיסה אתית של מדעי הרוח. הוא ראה באמנויות החופשיות ובחינוך קלאסי דרכים, לא רק לעבר פילוסופיה טבעית ואתית, אלא גם לעבר פילוסופיה אלוהית. הקלאסיקות העתיקות נתפסו כמקורות של ידע טהור יותר, וגם כאמצעי הטוב ביותר לחנך את הנוער גם ביופי הצורה שלהם וגם בתוכן האתי שלהם. על ידי פעילותו במוסדות חינוכיים והאוספים שלו של דקדוקים לטיניים ויווניים ופרשנויות, הוא הפך למייסד בתי הספר המלומדים של גרמניה האוונגליסטית, תוך שימוש בשילוב של אידיאלים הומניסטיים ונוצריים. השפעת הקומפנדיות הפילוסופיות שלו הסתיימה רק עם שלטון האסכולה של לייבניץ-וולף.

הוא הגיע לוויטנברג עם התוכנית לערוך את היצירות המלאות של אריסטו והוא ערך את ה-Rhetoric (1519) ואת ה-Dialectic (1520).

הוא האמין שיחסי הפילוסופיה לתאולוגיה מאופיינים בהבחנה בין חוק לבשורה. הראשון, כאור של טבע, הוא מולד; הוא מכיל גם את האלמנטים של הידיעה הטבעית של אלוהים אשר, עם זאת, טושטשו ונחלשו על ידי החטא. לכן, פרסום מחודש של החוק על ידי התגלות הפך לנחוץ וסופק בדקאלוג; וכל חוק, כולל זה בצורה של פילוסופיה טבעית, מכיל רק דרישות, צללים; הגשמתו ניתנת רק בבשורה, אובייקט הוודאות בתאולוגיה, שעל ידה גם האלמנטים הפילוסופיים של ידע - ניסיון, עקרונות של תבונה וסילוגיזם - מקבלים רק את אישורם הסופי. כשם שהחוק הוא מורה סדר אלוהי המוליך למשיח, הפילוסופיה, פרשנו, כפופה לאמת המגולה כסטנדרט העיקרי של דעות וחיים.

הוא פרסם את De dialecta libri iv (1528), Erotemata dialectices (1547), Liber de anima (1540), Initia doctrinae physicae (1549) ו-Ethicae doctrinae elementa (1550).

### מראה אישי ואופי

נשתמרו דיוקנאות מקוריים של מלנכתון על ידי שלושה ציירים מפורסמים של זמנו - הנס הולביין הבן עם גרסה אחת בגלריה המלכותית של הנובר, אלברכט דירר ולוקאס קראנאך האב. מלנכתון תואר כגמדי, מעוות וחלש פיזית, אף על פי שנאמר שהייתה לו עין בהירה ומנצנצת, ששמרה על צבעה עד יום מותו.

הוא לא העריך כסף ורכוש; הכנסת האורחים שלו נוצלה לעתים קרובות בצורה כזו שהמשרת השוואבי שלו התקשה לעתים לנהל את משק הבית. חייו הביתיים היו מאושרים. הוא כינה את ביתו "כנסייה קטנה של אלוהים", תמיד מצא שם שלום, והראה דאגה רכה לאשתו ולילדיו. מלומד צרפתי מצא אותו פעם מנענע את העריסה ביד אחת, ומחזיק ספר בשנייה.

חברו הקרוב ביותר היה יואכים קמרריוס (Joachim Camerarius), שאותו כינה חצי מנשמתו. ההתכתבות הנרחבת שלו מהווה פרשנות על חייו. הוא כתב נאומים ומאמרים מדעיים עבור אחרים, ואפשר להם להשתמש בחתימות שלהם. הוא הודה בטעויותיו אפילו בפני יריבים כמו פלאקיוס, והיה פתוח לביקורת. הוא שם דגש רב על תפילה, מדיטציה יומיומית על המקרא, והשתתפות בשירות ציבורי.