תאודור בז
תאודור בז (בלטינית: Theodorus Beza; בצרפתית: Théodore de Bèze או de Besze; 24 ביוני 1519 – 13 באוקטובר 1605) היה תאולוג, רפורמטור ומלומד קלוויניסט צרפתי שמילא תפקיד משמעותי ברפורמציה הפרוטסטנטית. הוא היה תלמידו של ז'אן קלווין (John Calvin) וחי את רוב חייו בז'נבה. בז ירש את קלווין כמנהיגה הרוחני של הרפובליקה של ז'נבה.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים
תאודור בז נולד ב-24 ביוני 1519 בואזלה (Vézelay), במחוז בורגון שבצרפת. אביו, פייר דה בז, פקיד משפטי (bailiff) בואזלה, הגיע ממשפחת אצולה בורגונדית; אמו, מארי בורדלו, הייתה ידועה בנדיבותה. לאביו של בז היו שני אחים; ניקולא, שהיה חבר בפרלמנט של פריז, וקלוד, שהיה אב מנזר במנזר הציסטרציאני פרואימונט (Froimont) בדיוקסיה של בובה (Beauvais). ניקולא, שלא היה נשוי, התרשם מאוד מתאודור במהלך ביקור בואזלה, ולקח אותו איתו לפריז באישור הוריו כדי לחנכו שם.
מפריז נשלח תאודור לאורליאן בדצמבר 1528 כדי לקבל חינוך מההומניסט הגרמני מלכיאור וולמר (Melchior Wolmar). הוא התקבל לביתו של וולמר, והיום שבו זה קרה נחגג לאחר מכן כיום הולדת שני. בז הלך בעקבות מורו לבורז' (Bourges), לשם נקרא האחרון על ידי הדוכסית מרגריט מאנגולם, אחותו של המלך פרנסואה הראשון. באותה עת הייתה בורז' למוקד התנועה הרפורמטורית בצרפת. בשנת 1534, לאחר שפרנסואה הראשון הוציא את הצו שלו נגד חידושים כנסייתיים, חזר וולמר לגרמניה. בז, בהתאם לרצון אביו, חזר לאורליאן ולמד משפטים בין השנים 1535 ל-1539. עיסוק במשפטים לא משך אותו במיוחד; הוא נהנה יותר מקריאת הקלאסיקות העתיקות, במיוחד אובידיוס, קאטולוס וטיבולוס.
הוא קיבל רישיון לעריכת דין ב-11 באוגוסט 1539, ובהתאם לרצון אביו, נסע לפריז, שם החל לעסוק במקצוע. כדי לתמוך בו, השיגו לו קרוביו שתי משרות כנסייתיות (benefices) שהכנסותיהן הגיעו ל-700 כתרים זהב בשנה; ודודו הבטיח להפוך אותו ליורשו. בז בילה שנתיים בפריז וזכה למעמד בולט בחוגים ספרותיים. כדי להימלט מהפיתויים הרבים אליהם נחשף, ובידיעת שני חברים, התארס בשנת 1544 לנערה ממוצא צנוע, קלודין דנוס, והבטיח לשאתה בגלוי ברגע שנסיבותיו יאפשרו זאת.
בשנת 1548 פרסם בז אוסף שירים בלטינית בשם Juvenilia, שהפך אותו למפורסם, והוא נחשב לאחד ממשוררי הלטינית הטובים בזמנו. אך יצירתו משכה ביקורת בלתי צפויה; כפי שאומר פיליפ שאף (Philip Schaff): "מוחות יצריים... קראו בין השורות את מה שהוא מעולם לא התכוון להכניס לשם, ודמיינו עבירות שבהן לא היה אשם אפילו במחשבה". זמן קצר לאחר פרסום ספרו, חלה בז בדבר, ומחלתו, כך מדווח, חשפה בפניו את צרכיו הרוחניים. לאחר החלמתו, דבק בז באמונה הרפורמית, החלטה שהובילה לגינוי מצד הפרלמנט של פריז, לאובדן חלק מרכושו ולצורך לעזוב את צרפת. הוא החליט לנתק את קשריו מאותה תקופה ונסע לרפובליקה של ז'נבה, שהפכה, יחד עם הרפורמציה הז'נבאית, למקום מקלט עבור חסידי הרפורמציה. הוא הגיע לז'נבה עם קלודין ב-23 באוקטובר 1548.
### מורה בלוזאן
תאודור בז התקבל בז'נבה על ידי ז'אן קלווין, שפגש אותו כבר בביתו של וולמר, ונישא מיד לקלודין. בז לא מצא תעסוקה מיידית, ולכן נסע לטיבינגן כדי לראות את מורו לשעבר וולמר. בדרכו חזרה, ביקר את פייר וירה (Pierre Viret) בלוזאן, אשר הביא למינויו לפרופסור ליוונית באקדמיה של לוזאן בנובמבר 1549. בז כיהן כרקטור האקדמיה משנת 1552 עד 1554.
בז מצא זמן לכתוב דרמה מקראית, Abraham Sacrifiant, שבה עימת בין קתוליות לפרוטסטנטיות. היצירה התקבלה היטב. הטקסט של חלק מהחרוזים כולל הוראות לביצוע מוזיקלי, אך לא שרדה מוזיקה מהיצירה.
בשנת 1551 התבקש בז על ידי קלווין להשלים את התרגומים הצרפתיים המטריים לתהילים שהחל קלמאן מארו (Clément Marot). שלושים וארבעה מתרגומיו פורסמו במהדורת 1551 של תהילון ז'נבה, ושישה נוספים הוספו למהדורות מאוחרות יותר. בערך באותו זמן פרסם את Passavantius, סאטירה המכוונת נגד פייר ליזה (Pierre Lizet), נשיא הפרלמנט של פריז לשעבר ומייסדו העיקרי של ה"תא הלוהט" (chambre ardente), שבאותה עת (1551) היה אב מנזר סן-ויקטור ליד פריז ופרסם מספר כתבים פולמוסיים.
בעלי אופי רציני יותר היו שני עימותים שבהם היה מעורב בז בתקופה זו: הראשון עסק בדוקטרינת הפרדסטינציה ובמחלוקת של קלווין עם ז'רום הרמס בולסק (Jerome Hermes Bolsec), והשני התייחס להוצאתו להורג של מיכאל סרווטוס (Michael Servetus) בז'נבה ב-27 באוקטובר 1553. להגנת קלווין ומנהלי ז'נבה, פרסם בז ב-1554 את החיבור De haereticis a civili magistratu puniendis (שתורגם לצרפתית ב-1560).
### מסעות בשם הפרוטסטנטים
בשנת 1557 גילה בז עניין מיוחד בוולדנזים (Waldensians) מפיימונטה, איטליה, אשר הוטרדו על ידי הממשלה הצרפתית. מטעמם, הוא נסע עם גיום פארל (William Farel) לברן, ציריך, באזל ושפהאוזן, ואז לשטרסבורג, מומפלגארד, באדן וגופינגן. בבאדן ובגופינגן, בז ופארל הגישו הצהרה בנוגע לדעותיהם של הוולדנזים על הסקרמנט ב-14 במאי 1557. ההצהרה הכתובה ציינה בבירור את עמדתם והתקבלה היטב על ידי התאולוגים הלותרנים, אך ספגה הסתייגות חריפה בברן ובציריך.
בסתיו 1558 יצא בז למסע שני עם פארל לוורמס דרך שטרסבורג בתקווה להביא להתערבות מצד הנסיכים האוונגליים של האימפריה לטובת האחים הנרדפים בפריז. יחד עם מלנכתון (Melanchthon) ותאולוגים אחרים שהתכנסו אז בוועידת וורמס, הציע בז איחוד של כל הנוצרים הפרוטסטנטים, אך ההצעה נדחתה בנחרצות על ידי ציריך וברן.
דיווחים כוזבים הגיעו לנסיכים הגרמנים כי פעולות האיבה נגד ההוגנוטים בצרפת פסקו, ולא נשלחה שגרירות לחצר המלכות של צרפת. כתוצאה מכך, יצא בז למסע נוסף עם פארל, יוהנס בודאוס וגספאר כרמל לשטרסבורג ולפרנקפורט, שם הוחלט על שליחת שגרירות לפריז.
### התיישבות בז'נבה
עם שובו ללוזאן, היה בז מוטרד מאוד. באיחוד עם כמרים ופרופסורים רבים בעיר ובמדינה, חשב לבסוף וירה על הקמת קונסיסטוריה ועל הנהגת משמעת כנסייתית שתחיל נידוי במיוחד בחגיגת הסעודה. אך אנשי ברן, ששלטו אז בלוזאן, לא רצו כל שלטון כנסייתי קלוויניסטי. הדבר גרם לקשיים רבים, ובז חשב שהכי טוב ב-1558 להתיישב בז'נבה. כאן קיבל את הקתדרה ליוונית באקדמיה שהוקמה לאחרונה, ולאחר מותו של קלווין גם את זו של תאולוגיה. הוא חויב גם להטיף.
הוא השלים את העדכון של תרגום פייר אוליבטן לברית החדשה, שהחל שנים קודם לכן. ב-1559 יצא למסע נוסף למען ההוגנוטים, הפעם להיידלברג. בערך באותו זמן, נאלץ להגן על קלווין נגד יואכים וסטפאל (Joachim Westphal) מהמבורג וטילמן השוזיוס (Tilemann Heshusius).
חשוב יותר מפעילות פולמוסית זו הייתה הצהרתו של בז על וידויו האישי. היא הוכנה במקור עבור אביו כהצדקה למעשיו ופורסמה בצורה מתוקנת כדי לקדם ידע אוונגלי בקרב בני ארצו של בז. היא הודפסה בלטינית ב-1560 עם הקדשה לוולמר. תרגום לאנגלית פורסם בלונדון ב-1563, 1572 ו-1585. תרגומים לגרמנית, הולנדית ואיטלקית פורסמו גם הם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →### אירועי 1560–1563
בינתיים, הדברים בצרפת קיבלו צורה כזו שהעתיד המאושר ביותר לפרוטסטנטיות נראה אפשרי. המלך אנטואן מנאוורה, שנכנע לבקשות הדחופות של אצילים אוונגליים, הכריז על נכונותו להקשיב למורה בולט של הכנסייה. בז, אציל צרפתי וראש האקדמיה בבירת הפרוטסטנטיות הצרפתית, הוזמן לטירת נראק, אך הוא לא הצליח לנטוע את זרע האמונה האוונגלית בליבו של המלך.
בשנה שלאחר מכן, 1561, ייצג בז את האוונגליים בוועידת פואסי (Colloquy of Poissy), והגן ברהיטות על עקרונות האמונה האוונגלית. הוועידה הייתה ללא תוצאות, אך בז כראש ומגן כל הקהילות הרפורמיות בצרפת היה נערץ ושנוא בו-זמנית. המלכה התעקשה על ועידה נוספת, שנפתחה בסן-ז'רמן ב-28 בינואר 1562, אחד-עשר ימים לאחר הכרזת "צו ינואר" המפורסם, שהעניק זכויות חשובות לבני האמונה הרפורמית. אך הוועידה נקטעה כאשר התברר כי הצד הקתולי מתכונן (לאחר טבח ואסי, ב-1 במרץ) להפיל את הפרוטסטנטיות.
בז פרסם בחופזה מכתב חוזר (25 במרץ) לכל הקהילות הרפורמיות של האימפריה, ונסע לאורליאן עם מנהיג ההוגנוטים קונדה (Conde) וחייליו. היה צורך לפעול במהירות ובנחישות. אך לא היו לא חיילים ולא כסף. לבקשת קונדה, ביקר בז בכל ערי ההוגנוטים כדי להשיג את שניהם. הוא גם כתב מניפסט שבו טען לצדקת העניין הרפורמי. כאחד השליחים לגיוס חיילים וכסף בקרב חברי אמונתו, מונה בז לבקר באנגליה, גרמניה ושוויץ. הוא נסע לשטרסבורג ובאזל, אך נחל כישלון. לאחר מכן חזר לז'נבה, אליה הגיע ב-4 בספטמבר. הוא בקושי שהה שם ארבעה-עשר ימים כאשר נקרא שוב לאורליאן על ידי ד'אנדלו (D'Andelot). המערכה הפכה למוצלחת יותר; אך פרסום צו הפיוס האומלל שקונדה קיבל (12 במרץ 1563) מילא את בז ואת כל צרפת הפרוטסטנטית באימה.
### יורשו של קלווין
במשך 22 חודשים נעדר בז מז'נבה, והאינטרסים של בית הספר והכנסייה שם ובמיוחד מצבו של קלווין חייבו אותו לחזור, שכן לא היה איש שיחליף את קלווין, שהיה חולה ולא מסוגל לעבוד. קלווין ובז סיכמו לבצע את חובותיהם במשותף בשבועות לסירוגין, אך מותו של קלווין התרחש זמן קצר לאחר מכן (27 במאי 1564). כמובן שבז היה יורשו.
עד שנת 1580, בז היה לא רק מנחה "חברת הכמרים", אלא גם הנשמה האמיתית של האקדמיה של ז'נבה שקלווין ייסד ב-1559. כל עוד חי, התעניין בז בהשכלה גבוהה. הנוער הפרוטסטנטי צבא במשך כמעט ארבעים שנה על חדר ההרצאות שלו כדי לשמוע את הרצאותיו התאולוגיות, שבהן הציג את האורתודוקסיה הקלוויניסטית הטהורה ביותר. כיועץ הקשיבו לו גם שופטים וגם כמרים. הוא הקים את הפקולטה למשפטים של האקדמיה שבה לימדו משפטנים בולטים כגון פרנסואה הוטמן (François Hotman), ג'וליו פאצ'ה, למבר דאנו (Lambert Daneau) ודני גודפרואה (Denis Godefroy).
### מהלך האירועים אחרי 1564
בז המשיך בהצלחה את עבודתו של קלווין בתוך הכנסייה הז'נבאית, בסיוע רשויות העיר שאימצו במידה רבה את רעיונותיו של קלווין עד אז ללא מחלוקות דוקטרינריות גדולות, אם כי היו דיונים על סוגיות מעשיות יותר כגון סמכות השופטים על הכמרים, חופש הדרשה, והאיזון בין חופש כהונתי לסמכות חברת הכמרים. בז מצידו היה פחות מגן על עצמאות הכנסייה מרשויות העיר מאשר קלווין.
בז לא האמין שזה חכם שלחברת הכמרים יהיה ראש קבוע. הוא שכנע את החברה לעתור למועצה הקטנה שתהיה תקופת כהונה מוגבלת למשרת המנחה. בשנת 1580 הסכימה המועצה לנשיאות רוטציונית שבועית. הוא תיווך בין החברה למגזיסטרט (השלטון המקומי); האחרון ביקש את עצתו ללא הרף גם בנושאים פוליטיים. הוא התכתב עם כל מנהיגי המפלגה הרפורמית באירופה. לאחר טבח ליל ברתולומאוס הקדוש (1572), הוא השתמש בהשפעתו כדי להעניק לפליטים קבלת פנים מסבירת פנים בז'נבה.
בשנת 1574 כתב את De jure magistratuum (זכות השופטים), שבו מחה בתוקף נגד עריצות בנושאים דתיים, וקבע כי זה לגיטימי עבור עם להתנגד למגזיסטרט בלתי ראוי בצורה מעשית ואם יש צורך להשתמש בנשק ולהדיח אותם.
מבלי להיות דוגמטי גדול כמו אדונו, ולא גאון יצירתי בתחום הכנסייתי, לבז היו תכונות שהפכו אותו למפורסם כהומניסט, פרשן מקרא, נואם ומנהיג בענייני דת ופוליטיקה, והכשירו אותו להיות המדריך של הקלוויניסטים בכל אירופה. במחלוקות השונות שאליהן נגרר, הראה בז לעיתים קרובות עודף גירוי וחוסר סובלנות, שממנו סבלו במיוחד ברנרדינו אוקינו (Bernardino Ochino), כומר הקהילה האיטלקית בציריך (בשל חיבור שהכיל נקודות מעוררות התנגדות על פוליגמיה), וסבסטיאן קסטליו (Sebastian Castellio) בבאזל (בשל תרגומיו הלטיניים והצרפתיים לתנ"ך).
בז המשיך לשמור על קשרים הדוקים עם צרפת הרפורמית. הוא היה המנחה של הסינוד הכללי שהתכנס באפריל 1571 בלה רושל והחליט שלא לבטל את המשמעת הכנסייתית או להכיר בשלטון האזרחי כראש הכנסייה, כפי שדרשו כומר פריז ז'אן מורל והפילוסוף פייר ראמוס (Pierre Ramus); הוא גם החליט לאשר מחדש את הדוקטרינה הקלוויניסטית של סעודת האדון (בביטוי: "מהות גופו של המשיח") נגד הצווינגליאניזם, מה שגרם למחלוקת בין בז לראמוס והיינריך בולינגר (Heinrich Bullinger).
במאי 1572 לקח חלק חשוב בסינוד הלאומי בנים (Nîmes). הוא התעניין גם במחלוקות שנגעו לווידוי אאוגסבורג בגרמניה, במיוחד אחרי 1564, על דוקטרינת אישיות המשיח והסקרמנט, ופרסם מספר יצירות נגד יואכים וסטפאל, טילמן השוזיוס, ניקולאוס סלנקר (Nikolaus Selnecker), יוהנס ברנץ (Johannes Brenz) ויעקב אנדראה (Jakob Andrea). זה גרם לכך שיהיה שנוא על כל אלה שדבקו בלותרניזם בניגוד למלנכתון, במיוחד אחרי 1571.
### ועידת מונבליאר
הקונפליקט הפולמוסי האחרון בחשיבותו שבז נתקל בו מצד הלותרנים היה בוועידת מונבליאר (Colloquy of Montbéliard), 14–27 במרץ 1586, (שנקראת גם מומפלגארד קולוקוויום) אליה הוזמן על ידי הרוזן הלותרני פרידריך מווירטמברג לפי רצונם של התושבים דוברי הצרפתית והרפורמים וכן על ידי אצילים צרפתים שברחו למונבליאר. כפי שהיה צפוי, האיחוד המיוחל שהיה מטרת הוועידה לא יצא לפועל; ובכל זאת הוא עורר התפתחויות רציניות בתוך הכנסייה הרפורמית.
> בצד הלותרני הופיעו אנדראה ולוקאס אוסיאנדר (Lucas Osiander), בסיוע שני היועצים הפוליטיים, הנס וולף פון אנווייל ופרידריך שיץ; מצד הרפורמים, בז, אברהם מוסקולוס (כומר בברן), אנטון פאיוס (דיאקון בז'נבה), פטר היבנר (פרופסור לשפה היוונית בברן), קלאודיוס אלבריוס (פרופסור לפילוסופיה בלוזאן), ושני היועצים, סמואל מאייר מברן ואנטון מריסיוס מז'נבה.
כאשר פורסמה מהדורת מעשי הוועידה, כפי שהוכנה על ידי יעקב אנדראה, סמואל הובר מבורג ליד ברן, שהשתייך לפלג הלותרני של הכמורה השוויצרית, נפגע כל כך מהדוקטרינה הסופרלפסארית (supralapsarian) של פרדסטינציה שהוצגה במונבליאר על ידי בז ומוסקולוס, עד שחש שזו חובתו להוקיע את מוסקולוס בפני שופטי ברן כחדשן בדוקטרינה. כדי ליישב את העניין, ארגנו השופטים ועידה בין הובר למוסקולוס (2 בספטמבר 1587), שבה הראשון ייצג את האוניברסליזם, והאחרון את הפרטיקולריזם של החסד.
מכיוון שהוועידה הייתה ללא תוצאות, אורגן דיון בברן ב-15–18 באפריל 1588, שבו ההגנה על מערכת הדוקטרינה המקובלת הופקדה בתחילה בידיו של בז. שלושת צירי הקנטונים השוויצריים שניהלו את הדיון הכריזו בסופו של דבר שבז ביסס את ההוראה שהוצגה במונבליאר כנכונה, והובר פוטר מתפקידו.
### שנים מאוחרות
לאחר זמן זה הוגבלה פעילותו של בז יותר ויותר לענייני ביתו. אשתו קלודין מתה ללא ילדים ב-1588 לאחר ארבעים שנות נישואים, ימים ספורים לפני שיצא לדיספוטציית ברן. הוא התקשר, בעצת חבריו, בנישואים שניים עם האלמנה קטרינה דל פיאנו, פליטה פרוטסטנטית מאסטי, פיימונטה, כדי שתהיה לו עזר כנגדו בשנותיו המאוחרות. עד שנתו ה-65 נהנה מבריאות מצוינת, אך לאחר מכן החלה ירידה הדרגתית בחיוניותו. הוא היה פעיל בהוראה עד ינואר 1597.
החוויה העצובה ביותר בימיו האחרונים הייתה התנצרותו של המלך אנרי הרביעי מצרפת לקתוליות, למרות תחינותיו הרציניות ביותר (1593). בשנת 1596, הופץ דיווח כוזב על ידי הישועים בגרמניה, צרפת, אנגליה ואיטליה שבז וכנסיית ז'נבה חזרו לחיק רומא, ובז השיב בסאטירה שהראתה שהוא עדיין מחזיק באש המחשבה הישנה שלו ובמרץ הביטוי שלו.
בז מת ב-13 באוקטובר 1605 בז'נבה. הוא לא נקבר, כמו קלווין, בבית הקברות הכללי בפליינפאלה (Plainpalais) (כי הסבויארדים איימו לחטוף את גופתו לרומא), אלא, בהוראת השופטים, בקתדרלת סן-פייר בז'נבה.
יצירות ספרותיות
### כתבים הומניסטיים והיסטוריים
בפעילותו הספרותית של בז כמו גם בחייו, יש להבחין בין התקופה של ההומניסט (שהסתיימה עם פרסום Juvenilia שלו) לבין זו של איש הכנסייה. בשילוב מתנותיו הפסטורליות והספרותיות, כתב בז את הדרמה הראשונה שהופקה בצרפתית, Abraham Sacrifiant; מחזה שהוא קודם ליצירתו של רסין ועדיין מופק מדי פעם כיום. הפקות מאוחרות יותר כמו ה-Passavantius ההומניסטי, העוקצני והסאטירי וה-Complainte de Messire Pierre Lizet... מוכיחות שבשנים מאוחרות יותר הוא חזר מדי פעם לאהבתו הראשונה. לעת זקנתו פרסם את Cato censorius (1591), ועדכן את ה-Poemata שלו, שממנו טיהר אקסצנטריות נעורים.
מבין עבודותיו ההיסטוריוגרפיות, מלבד ה-Icones (1580), שיש להן ערך איקונוגרפי בלבד, ניתן להזכיר את ה-Histoire ecclesiastique des Eglises reformes au Royaume de France (1580) המפורסמת, ואת הביוגרפיה שלו על קלווין, עמה יש לציין את מהדורתו ל-Epistolae et responsa של קלווין (1575).
### יצירות תאולוגיות
אך כל הלימודים ההומניסטיים וההיסטוריים הללו נעקפים על ידי יצירותיו התאולוגיות (הכלולות ב-Tractationes theologicae). בהן בז מופיע כתלמיד המושלם או כאלטר אגו של קלווין. תפיסת עולמו דטרמיניסטית והבסיס למחשבתו הדתית הוא ההכרה הפרדסטינרית בצורך של כל קיום זמני כתוצאה של רצון אלוהי מוחלט, נצחי ובלתי ניתן לשינוי, כך שאפילו נפילת המין האנושי נראית לו חיונית לתוכנית האלוהית של העולם. בז, בטבלה, מבהיר ביסודיות את ההשקפות הדתיות שנבעו מאופן מחשבה סופרלפסארי בסיסי. את זה הוסיף לחיבורו המאלף ביותר Summa totius Christianismi.
החיבור De vera excommunicatione et Christiano presbyterio (1590) של בז, שנכתב כתגובה ל-Explicatio gravissimae quaestionis utrum excommunicatio (1589) של תומאס ארסטוס (Thomas Erastus), תרם הגנה חשובה על זכותן של הרשויות הכנסייתיות (ולא הרשויות האזרחיות) להטיל נידוי.
### הברית החדשה ביוונית של בז
לא פחות חשובות הן תרומותיו של בז למדעי המקרא. בשנת 1565 הוציא מהדורה של הברית החדשה ביוונית, מלווה בטורים מקבילים בטקסט הוולגטה ותרגום משלו (שכבר פורסם עוד בשנת 1556, אם כי המהדורה הקיימת המוקדמת ביותר שלנו מתוארכת ל-1559). נוספו הערות, שפורסמו גם הן בעבר, אך כעת הוא העשיר והרחיב אותן מאוד.
בהכנת מהדורה זו של הטקסט היווני, אך הרבה יותר בהכנת המהדורה השנייה שהוציא ב-1582, ייתכן שבז נעזר בשני כתבי יד יקרי ערך. האחד ידוע כ-Codex Bezae או Cantabrigensis, והוצג מאוחר יותר על ידי בז לאוניברסיטת קיימברידג', שם הוא נשאר בספריית אוניברסיטת קיימברידג'; השני הוא ה-Codex Claromontanus, שבז מצא בקלרמון (כיום ב-Bibliothèque Nationale de France בפריז).
עם זאת, לא למקורות אלו היה בז חייב בעיקר, אלא למהדורה הקודמת של רובר אטיין (Robert Estienne) הדגול (1550), שהתבססה במידה רבה על אחת המהדורות המאוחרות של ארסמוס. עמלו של בז בכיוון זה היה מועיל ביותר לאלה שבאו אחריו. ניתן לטעון את אותו הדבר באותה מידה של אמת על הגרסה הלטינית שלו ועל ההערות השופעות שליוו אותה. נאמר שהראשונה פורסמה מעל מאה פעמים.
אף על פי שיש הטוענים שתפיסתו של בז לגבי דוקטרינת הפרדסטינציה הפעילה השפעה דומיננטית מדי על פרשנותו לכתבי הקודש, אין ספק שהוא הוסיף רבות להבנה ברורה של הברית החדשה.