תיאודור ביקל: קול בעשרים ואחת שפות
בפסטיבל הפולק של ניופורט בשנת 1965, בוב דילן (Bob Dylan) חיבר את הגיטרה לחשמל ופיט סיגר (Pete Seeger) כמעט התפוצץ מזעם. האיש שהרגיע אותו היה שחקן ברודוויי מוביל שהיה ממייסדי הפסטיבל שש שנים קודם לכן. "פיטר, הלהקה הזו, המורדים האלה - הם אנחנו," אמר לו תיאודור ביקל (Theodore Bikel). "הם מה שאנחנו היינו לפני 20 שנה. זוכר?" סיגר, שהביט בו כמו נפגע טראומה, נרגע. העובדה שביקל היה בחדר - ושהיה לו את המעמד לומר זאת - היא כל מהות הקריירה שלו באנקדוטה אחת.
וינה, 1938
תיאודור מאיר ביקל נולד בווינה ב-2 במאי 1924. אביו יוזף, ציוני מבוקובינה, קרא לו על שמו של תיאודור הרצל. השם התברר כנבואה מסוג בוטה: כאשר התרחש האנשלוס ב-1938, המשפחה נמלטה לארץ ישראל, תוך שימוש בדרכונים בריטיים שהושגו דרך קשריו של האב. ביקל היה בן שלוש-עשרה.
בארץ ישראל הוא למד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל והצטרף לקיבוץ כפר המכבי. הוא החל להופיע בתיאטרון הבימה ב-1943 והפך לחבר מייסד של התיאטרון הקאמרי, שצמח והפך לעמוד תווך בתיאטרון הישראלי. הוא העריך את ההכשרה הזו יותר ממה שפגש מאוחר יותר באמריקה: "אנשי הבימה היו הרבה יותר קרובים לשיטת סטניסלבסקי," אמר, "מאשר לי סטרסברג (Lee Strasberg)."
הוא עזב ב-1945 ללמוד באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (RADA) בלונדון - ומעולם לא חזר לגור בישראל, החלטה שהטרידה אותו באופן קבוע. הוא לא לחם במלחמת העצמאות ב-1948. בספר זיכרונותיו תיאו כתב כי כמה מבני דורו "ראו [בכך] פגם באופי," וכי "בתוכי נותר קול קטן ושקט ששואל אם אוכל אי פעם לזכות את עצמי באופן מלא בדעתי שלי."
הזר השימושי
סרטים בריטיים של סוף שנות ה-40 ושנות ה-50 נזקקו לנבלים קונטיננטליים, וביקל - ששכלל מבטא אנגלי ויכול היה להפיק כמעט כל מבטא אחר לפי דרישה - סיפק אותם בסיטונאות. הפריצה הגיעה ב-1948, כאשר מייקל רדגרייב (Michael Redgrave) המליץ עליו ללורנס אוליבייה (Laurence Olivier) כמחליף בהצגה חשמלית ושמה תשוקה בווסט אנד. הוא גם גילם את פבלו גונזלס, וכאשר אחד השחקנים חלה, הוא עלה להופיע לצד ויוויאן לי (Vivien Leigh) ללא התראה מוקדמת. תגובתה לאחר מכן הייתה שתי מילים: "עבודה טובה."
הוליווד ליהקה אותו לאחר מכן באותה משבצת, והוא היה מצוין בכך: קצין צי גרמני במלכה האפריקאית (1951) לצד המפרי בוגארט (Humphrey Bogart) וקתרין הפבורן (Katharine Hepburn); קצין צוללת נאצי בהאויב שמתחת למים; זולטן קרפתי, הבלשן ההונגרי, בגבירתי הנאווה; וקפטן צוללת סובייטי בהרוסים באים, הרוסים באים. הוא נבחן לתפקיד בגולדפינגר והפסיד לגרט פרובה (Gert Fröbe). התפקיד שדבק בו היה השריף מקס מולר בהנרדפים (The Defiant Ones) ב-1958, שהביא לו מועמדות לפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. הוא הפך לאזרח אמריקאי בשנת 1961.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פון טראפ, ואז טוביה
בברודוויי הוא יצר את דמותו של קפטן פון טראפ בהפקה המקורית של צלילי המוזיקה בשנת 1959, לצד מרי מרטין (Mary Martin), וזכה במועמדות לפרס טוני. בתחילה הוא לא היה מרוצה מכך שרוג'רס והמרשטיין מבזבזים את קולו; כשקלטו שהוא זמר פולק רציני, הם כתבו עבורו את השיר "אדלווייס".
לאחר מכן, משנת 1969, הגיע התפקיד שהגדיר אותו. ביקל גילם את טוביה בכנר על הגג יותר מ-2,000 פעמים - יותר מכל שחקן אחר שאי פעם גילם את התפקיד. בשנת 2010 הוא החליף את חיים טופול בסיבוב הופעות בצפון אמריקה כאשר פציעה אילצה את טופול לפרוש.
זמר הפולק
החל מ-1955 חברת אלקטרה רקורדס (Elektra Records) הכניסה אותו לאולפן והוא לא באמת עצר, כשהוא מקליט יותר מעשרים אלבומים, ומספרים שמגיעים עד שלושים ושבעה. הוא שר בשטף בעשרים ואחת שפות - יידיש, עברית, גרמנית, רוסית, הונגרית, רומנית, צרפתית, ספרדית של ימי הביניים, זולו ואנגלית ביניהן.
בשנת 1959 הוא הקים את פסטיבל הפולק של ניופורט יחד עם פיט סיגר, הרולד לוינתל (Harold Leventhal), אוסקר ברנד (Oscar Brand) וג'ורג' ויין (George Wein), מתוך אמונה שהמוזיקה היא "אחת התשובות המעטות לכאוס שיש לנו" ואמצעי להעניק לאנשים צעירים תקווה. ב-1962 הוא הפך לאמן הראשון מלבד דילן שביצע את "Blowin' in the Wind" בפומבי. לאחר פסטיבל 1963 הוא נסע עם סיגר ודילן לגרינווד, מיסיסיפי, שם שר דילן את שירו החדש "Only a Pawn in Their Game" על רצח מדגר אוורס (Medgar Evers). יחד עם הרב כהן (Herb Cohen) הוא פתח את "החד-קרן" (The Unicorn), בית הקפה של מוזיקת פולק הראשון בלוס אנג'לס, ולאחר מכן את "קוסמו אלי" (Cosmo Alley), שהעלה את מאיה אנג'לו (Maya Angelou) ולני ברוס (Lenny Bruce) על אותה במה קטנה.
איש האיגודים
ביקל הקדיש עשורים לעבודה מאורגנת ולפוליטיקה. הוא היה ממייסדי איגוד האשראי של השחקנים (Actors Federal Credit Union) ב-1962, כיהן כנשיא איגוד השחקנים (Actors' Equity) בין 1977 ל-1982, ועמד בראש איגוד השחקנים והאמנים של אמריקה (4A's) בין 1988 ל-2014. הוא היה ציר בוועידה הדמוקרטית ב-1968 מטעם יוג'ין מקארתי (Eugene McCarthy) ופעל למען קנדי - לעיתים בין הצגות המטייני לערב של צלילי המוזיקה, עד שהמפיקים התנגדו ואלינור רוזוולט (Eleanor Roosevelt) אספה אותו מאחורי הקלעים כאורחה האישית.
הוא נעצר ב-1986 מחוץ לשגרירות הסובייטית במחאה למען יהדות ברית המועצות, פעל נגד האפרטהייד, עמד בראש ארגון השמאל הציוני "שותפים לישראל מתקדמת", וב-2010 חתם על מכתב התומך בשחקנים ישראלים שסירבו להופיע בהתנחלויות ביהודה ושומרון. הנשיא קרטר מינה אותו למועצה הלאומית לאמנויות ב-1977. ההסבר שלו לכל זה היה משפט אחד: "בכל פעם שאני רואה אדם או קבוצה שמסומנים לרדיפה, מתג מתהפך במוחי - והם הופכים ליהודים."
הוא נפטר ב-21 ביולי 2015 בלוס אנג'לס, בגיל 91, כשהוא השחקן הראשי האחרון שנותר בחיים מהמלכה האפריקאית.
מדוע תיאודור מכונה גאון
האיכות היא מנעד, ומנעד מסוג מילולי במיוחד. ביקל יכול היה להחזיק עשרים ואחת שפות במצב מוכן להופעה - לא מיומנות של שיחון, אלא שירה שלהן עם הניב והניסוחים שמשכנעים דוברי שפת אם. זו יכולת לשונית ושמיעתית שרוב האנשים פשוט לא ניחנו בה; הוא היה, לא במקרה, חבר במנסה (Mensa). על הבמה זה תורגם לשחקן שהיה אמין כקצין גרמני, צוללן רוסי, פונטיקאי הונגרי וחלפן יהודי אוקראיני, וזמר שיכול היה לשאת בלדה של רוג'רס והמרשטיין ושיר עם מזולו באותה קריירה.
אבל המסגרת הכנה היא שזו וירטואוזיות של כלי ולא מקוריות של חזון. ביקל לא כתב את המחזות או, ברובו, את השירים; היצירה שלו הסתכמה במופע יחיד מאוחר של שלום עליכם. הוא היה מפרש מוכשר ביותר ואיש עבודה מעולה, וזו הסיבה שהפילמוגרפיה שלו נקראת כקטלוג של הזרים של אנשים אחרים. אפילו את תפקידו המפורסם ביותר הוא ירש ולא יצר.
המקום שבו הוא היה מקורי היה בסירוב לחלוקת העבודה הרגילה. הוא היה שותף להקמת פסטיבל שעיצב מחדש את המוזיקה הפופולרית האמריקאית, ניהל שני איגודי שחקנים במשך עשורים, נעצר למען מטרה נעלה, וביצע את הופעתו ה-2,000 כטוביה. הסיכום שלו למה שהיה הכי גאה בו לא היה אף אחד מהסרטים: "להציג את השירים של העם שלי, שירי כאב ושירי תקווה."
מורשת
האנדרטה של ביקל מפוזרת בכוונת מכוון. זהו פסטיבל הפולק של ניופורט, איגוד אשראי לשחקנים, רפרטואר יידיש שנשמר חי בהקלטות כשהיה בסכנת היעלמות, ו"אדלווייס", שנכתב עבור קולו. הוא היה מבצע נדיר שהשירות שלו למקצוע שלו עשוי להאריך ימים יותר מההופעות שלו בו.