תיאודור דרייזר (Theodore Dreiser): הסופר שסירב לשפוט

הוא הזמין מקום להפלגה חזרה מטיולו הראשון באירופה על סיפון הטיטאניק (Titanic). מוציא לאור אנגלי שכנע אותו לעבור לאונייה זולה יותר. האיש שהקדיש את חייו לכתיבה על האופן שבו מזל עיוור, יצרים וכסף מנהלים את בני האדם, ניצל בעצמו בזכות כרטיס מוזל — צירוף מקרים גס כל כך שאף סופר לא היה מעז להמציאו, מלבד זה שזה קרה לו.

טרה הוט וחשבון העוני

תיאודור דרייזר נולד ב-27 באוגוסט 1871 בטרה הוט, אינדיאנה, הילד ה-12 מתוך 13 של ג'ון פול דרייזר, מהגר גרמני ממאיאן שבפרובינציית הריין בפרוסיה, ושרה מריה שנאב, שהגיעה מקהילה חקלאית מנוניטית ליד דייטון, אוהיו. המשפחה חיה בעוני מחפיר והאב יכול היה להיות קשוח, קתולי אדוק שאת דתיותו למד בנו לשנוא עם השנים. דרייזר נותר אתאיסט כל ימי חייו.

הדמות הזוהרת היחידה במשפחה הייתה אחיו הבכור פול, ששינה את שמו לפול דרסר (Paul Dresser) והפך לאחד מפזמונאי הפופולריים ביותר באמריקה. הפער בין שני האחים — האחד מוכר בלדות סנטימנטליות לאומה, והאחר מתעקש לכתוב מה באמת קרה לנערות עניות בערים — הוא המתח הדרייזרי המהותי על קצה המזלג.

הוא סיים את לימודיו בתיכון בורשה, אינדיאנה, ולמד שנה אחת באוניברסיטת אינדיאנה בבלומינגטון בשנים 1889–1890 לפני שעזב ללא תואר. השכלתו האמיתית החלה ב-1892, בדסק החדשות.

החינוך במערכת העיתון

הוא עבד ככתב ומבקר דרמה בשיקגו, סנט לואיס, טולידו, פיטסבורג וניו יורק. עבודת העיתונות העניקה לו את מה שהאוניברסיטה לא הייתה נותנת: הרגל של הסתמכות על ראיות, טעם בתיקי חקירה, והרבה מידע על האופן שבו הערים האמריקאיות באמת מעבדות אנשים. יצירתו הספרותית הראשונה, "שובו של גאון" (The Return of Genius), הופיעה ב-שיקגו דיילי גלוב (Chicago Daily Globe) תחת שם העט קרל דרייזר. בשנת 1895 הוא קיבל את עריכת כתב העת אברי מונת' (Ev'ry Month), שם פרסם את סיפורו הראשון, "נשכחת" (Forgotten). ב-28 בדצמבר 1898 נשא לאישה את המורה שרה אוסבורן וייט, חמש שנים לאחר אירוסיהם.

אחותי קארי (Sister Carrie)

הוא החל בכתיבת אחותי קארי בשנת 1899 בבית ארבעת העמודים במאומי, אוהיו, ופרסם אותו בשנת 1900. הספר עוקב אחר נערה מהכפר הרודפת אחרי תהילה וכסף באמצעות מערכות יחסים עם גברים, ו—וזהו השערורייה — אינה נענשת על כך. היא עולה בסולם החברתי. מאהבה הנשוי נופל. הספר מסרב לספק את החשבון המוסרי שכל קורא אמריקאי בשנת 1900 ציפה לו כמובן מאליו.

התוצאה הייתה הדפסה קטנה במכוון בשל הנושא, וספר שנעלם למעשה מהתודעה. דרייזר חווה התמוטטות ולא פרסם רומן נוסף במשך אחת-עשרה שנים. מאז הוא כונה הרומן האורבני האמריקאי הגדול מכולם. הוא התאושש על ידי חזרה לעבודה במגזינים, הפך לעורך הדילינייטור (The Delineator) ביוני 1907, ולראשונה בחייו השיג ביטחון כלכלי. ג'ני גרהארדט (Jennie Gerhardt) הופיע ב-1911.

מבטו של איש הכספים

אחר כך הוא עשה משהו שאף סופר אמריקאי לא ניסה: הוא כתב על הטייקון מנקודת מבט פנימית, ללא שמץ של זעם. טרילוגיית התשוקה - איש הכספים (The Financier, 1912), הטיטאן (The Titan, 1914) והסטואיקן (The Stoic), שפורסם לאחר מותו ב-1947 — מבוססת על צ'ארלס טייסון ירקס, איל קרוניות החשמליות של שיקגו, ומתייחסת לטורפנות קפיטליסטית כאל כוח טבע שיש לתארו ולא כחטא שיש לגנותו. הספר ה"גאון" (The "Genius") מ-1915 משך עליו שוב את הצנזורים ואיים באיסור; דרייזר נלחם בקרב הזה, ובאחרים כמותו, במשך עשורים.

בינתיים חייו הפרטיים התנהלו על פי אותם עקרונות של סיפורת שלו. הוא נפרד משרה ב-1909 בשל אהבתו לתלמה קאדליפ, בתה המתבגרת של קולגה, אך מעולם לא התגרש ממנה; היא נפטרה ב-1942. היו לו קשרים ממושכים עם השחקנית והציירת קיירה מארקהם ועם מזכירתו קלרה יגר. הקשר הקבוע בחייו היה הלן פאג'ס ריצ'רדסון, בת דודה, שהרומן שלה איתו החל ב-1919 ושבסופו של דבר הפכה לאשתו ב-13 ביוני 1944.

טרגדיה אמריקאית

בין 1895 ל-1935 אסף דרייזר דיווחים עיתונאיים על סוג מסוים של פשע, משוכנע ש"רצח בעבור כסף" הוא מעשה אמריקאי מובהק הנובע ממה שכינה שאיפה מושרשת. בשנת 1925 הוא בנה את הסיפור המכריע ביותר בנושא. טרגדיה אמריקאית (An American Tragedy) לוקח את רצח גרייס בראון על ידי צ'סטר ג'ילט ב-1906 במדינת ניו יורק והופך אותו לשמונה מאות עמודים של סיבתיות בלתי נמנעת: נער ללא הזדמנויות, נערת מפעל, נערה עשירה יותר, וסירה. זה היה הצלחתו המסחרית הגדולה הראשונה, והוא נותר הספר שעליו נשענת המוניטין שלו.

מדוע תיאודור מכונה גאון

האיכות אינה מילולית. כמעט אף אחד, כולל תומכיו, לא טוען שכתב משפטים יפים. מה שהיה לו היה דבר נדיר וקשה יותר לזיוף: היכולת לראות את החיים האמריקאיים ללא המנגנון המוסרי שכל מי שסביבו תפס כמציאות, והסיבולת העצומה לכתוב זאת באורך מלא. הוא הסיר את השיפוט מהרומן האמריקאי והחליף אותו בסיבתיות. עלייתה של קארי ונפילתו של הרסטווד אינן גמול ועונש; הן תוצאות.

ה. ל. מנקן (H. L. Mencken), תומכו הגדול, כתב כי "הכתיבה האמריקאית, לפני ואחרי זמנו, הייתה שונה כמעט כמו הביולוגיה לפני ואחרי דרווין", והוסיף: "כולנו שכותבים מצבנו טוב יותר בזכות העובדה שהוא חי, עבד וקיווה". אירווינג האו (Irving Howe) מיקם אותו "בין הענקים האמריקאים, אחד מהענקים האמריקאים המעטים שהיו לנו".

טענות הנגד הושמעו בקול רם עוד בחייו. הוא לא זכה בפרס נובל ב-1930 לטובת סינקלייר לואיס. המוציא לאור רופרט הארט-דיוויס ביטל את "סגנונו המרושל והנפוח", ופ. ר. ליביס (F. R. Leavis) הטיל ספק בשליטתו באנגלית; מסורת רצינית טוענת שכוח בספר ארוך אינו מחפה על כישלון ברמת המשפט. גם הרקורד המוסרי שלו אינו נקי: הוא שיבח את ברית המועצות של סטלין במהלך הטרור הגדול, תמך בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, והצטרף למפלגה הקומוניסטית באוגוסט 1945. פסק הדין הכנה הוא שהגאונות שלו הייתה ארכיטקטונית יותר מאשר אמנותית: הוא בנה מכונה כדי להראות לאמריקאים מי הם, והכיעור שלה מקרוב הוא חלק מהסיבה לכך שהיא עובדת.

השנים המאוחרות

השקפותיו הפוליטיות לא היו רק דעות. הוא הגן על מארגן ה-IWW פרנק ליטל, על סאקו וואנזטי, על אמה גולדמן ועל טום מוני, ובנובמבר 1931 הוביל את הוועדה הלאומית להגנת אסירים פוליטיים לשדות הפחם של קנטקי כדי לחקור את האלימות נגד הכורים במלחמות מחוז הארלן. הוא נסע לברית המועצות ב-1927 והוציא את דרייזר מביט ברוסיה (1928), ואחריו את אמריקה הטרגית (1931) ואמריקה שווה הצלה (1941).

הרומנים היו רק חלק מהתפוקה. כפי שמציינת ספריית אמריקה, ישנם רק שישה רומנים מבין שני תריסרי הספרים שפרסם בחייו; השאר הם עיתונאות, סיפורים קצרים, שירה, מחזות, כתיבת מסעות, זיכרונות ופולמוס. הביוגרף שלו ריצ'רד לינגמן מציין את תריסר גברים (1919) כאחד מספריו העמידים ביותר, גלריה של חיים שבהם, כפי שהקובץ טוען, "טוב מגיע בצורות לא שגרתיות".

הוא מת בהוליווד ב-28 בדצמבר 1945, בן שבעים וארבע — בדיוק ביום השנה ה-47 לחתונתו הראשונה. החומה (The Bulwark) והסטואיקן הופיעו לאחר מותו. אוניברסיטת המדינה של אינדיאנה קראה על שמו את אולם דרייזר ב-1966, סטוני ברוק קראה מכללה על שמו, והיכל התהילה הספרותי של שיקגו צירף אותו לשורותיו ב-2011.