תיאודור ז'ריקו (Théodore Géricault): הצייר שבחר בספינה הטרופה
בשנת 1819 תלה צייר צרפתי צעיר ב"סלון" בפריז ציור בגודל של קיר. הציור לא הציג אל, לא קיסר ולא סצנה מהעת העתיקה, אלא את הניצולים הנרקבים של אסון ימי אחרון כשהם ערומים על רפסודה מאולתרת – המתים והגוססים מושיטים ידיים לעבר נקודת תקווה באופק. המבקרים היו המומים. תיאודור ז'ריקו צייר את החדשות, בבשר ובייסורים, ובכך סייע לדחוף את האמנות האירופית מהשלווה השישית של הנאוקלאסיציזם אל תוך הסערה של הרומנטיקה. הוא ימות בתוך חמש שנים, בגיל שלושים ושתיים.
נער מרואן בפריז
ז'אן-לואי אנדרה תיאודור ז'ריקו נולד ב-26 בספטמבר 1791 ברואן (Rouen), נורמנדי. משפחתו עברה לפריז בסביבות שנת 1797, שם ניהל אביו עסק טבק. משפחתו הייתה אמידה, והנער ז'ריקו העקשן נמשך לסוסים ולציור, והיו לו האמצעים לעסוק בשניהם.
חינוך חסר סבלנות
הכשרתו החלה בשנת 1808 אצל קארל ורנה (Carle Vernet), שהתמחותו באמנות ספורט אנגלית התאימה לאהבתו של ז'ריקו לסוסים. בשנת 1810 עבר לסטודיו של פייר-נרסיס גרן (Pierre-Narcisse Guérin), קלאסיציסט קפדן שלא אישר את מזגו האימפולסיבי של תלמידו. ז'ריקו נטש עד מהרה את ההוראה הפורמלית כדי ללמוד בעצמו בלובר (Louvre), כשהוא מעתיק את רובנס (Rubens), טיציאן (Titian), ולאסקס (Velázquez) ורמברנדט (Rembrandt) – אמנים שחיוניותם הייתה חסרה בסגנון השולט. הוא בילה שעות ארוכות באורוות בוורסאי, כשהוא לומד את האנטומיה והתנועה של סוסים בדיוק שמעט ציירים השתוו לו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →יצירתו של צייר מודרני
יצירתו הגדולה הראשונה, "קצין הפרשים" (The Charging Chasseur) מ-1812, הכריזה על אנרגיה רובנסיאנית וטעם בנושאים עכשוויים. "הקירסייר הפצוע" (The Wounded Cuirassier) מ-1814 זכה להצלחה פחותה. מסע לאיטליה בשנים 1816–1817 — שנועד בחלקו להימלט מפרשה שערורייתית עם דודתו הצעירה — הביא אותו פנים אל פנים מול מיכלאנג'לו (Michelangelo), שהודו השרירי יפרוץ בעבודתו הגדולה ביותר.
רפסודת המדוזה
עבודה זו צמחה מתוך שערורייה לאומית: טביעתה ב-1816 של הפריגטה הצרפתית "מדוזה" (Méduse) מול חופי סנגל, שקברניטה נטש כ-150 בני אדם על רפסודה. במהלך שלושה עשר ימים של רעב, רצח וקניבליזם, שרדו רק קומץ. ז'ריקו השקיע את עצמו בנושא במחקר אובססיבי, ובין 1818 ל-1819 יצר קנבס מונומנטלי שבריטניקה מגדירה כעבודה של "ריאליזם מקאברי" המועצם על ידי "וירטואוזיות של רישום וגוונים" הרבה מעבר לדיווח בלבד. הקומפוזיציה מכוונת את העין במעלה אלכסון של גופות לעבר דמות אחת מתוחה המנופפת לספינה רחוקה. היא הדהימה את הצופים דווקא משום שהיא התייחסה ל"לא נושא עתיק ואצילי אלא תקרית איומה וטריה" בתשוקה אפית. בין הדוגמנים לגוססים היה צייר צעיר בשם אז'ן דלקרואה (Eugène Delacroix), שימשיך להוביל את הרומנטיקה. הציור זכה במדליית זהב אך נדחה על ידי המבקרים הצרפתים, והוא זכה להצלחה באנגליה ב-1820.
פני השיגעון
בחזרה בצרפת, צייר ז'ריקו סדרה של עשרה דיוקנאות של חולי נפש – חמישה שרדו – שהוזמנו על ידי הפסיכיאטר אטיין-ז'אן ז'ורז'ה (Étienne-Jean Georget), כולל קלפטומן ואישה עם מאניה להימורים. הציורים, שבוצעו ללא קריקטורה או זלזול, היו מחקרים בלתי מתפשרים על סבל אנושי אינדיבידואלי, ועבור ז'ריקו הם היו טעונים בהיסטוריה המשפחתית שלו של מחלות נפש, והם נותרו בין הדימויים האנושיים ביותר באמנות המערבית.
מדוע תיאודור נחשב לגאון
הגאונות של ז'ריקו היא גאונות של אמן, והיא מורכבת מכוחות ספציפיים וניתנים להוכחה ולא מהשראה מעורפלת. ראשית, שליטה טכנית: שליטה של אנטומיסט בגוף האדם והסוס, ווירטואוזיות של רישום וגוון שבריטניקה מציינת ככזו שמרימה את עבודתו מעל הנושא הקודר שלה. שנית, ונדירה יותר, תעוזה מוסרית ודמיונית – ההחלטה ליצור אמנות מונומנטלית מתוך זוועה עכשווית, תוך הענקת כבוד לקורבנות ספינה טרופה אנונימיים וחולי נפש בדרגה השמורה בעבר לקדושים ומלכים. בחירה זו היא שהופכת אותו לחלוץ הרומנטיקה ומה שהשפיע ישירות על דלקרואה. טיעון הנגד הכנה הוא בעיקרו של היקף וזמן: הקריירה שלו נמשכה בקושי עשור, יצירות המופת הגמורות שלו מעטות, ורוב המוניטין שלו נשען על תמונה אחת מהממת. הוא היה גם סינתטיסט, שנבנה בגלוי על מיכלאנג'לו, גרו (Gros), פוסלי (Fuseli) וקופלי (Copley). אך קצרות אינה שקילות לשטחיות. לשנות את כיוון הציור האירופי עם קנבס אחד, ולצייר את פניהם של המשוגעים ברכות כזו, זו גאונות לפי כל קנה מידה הוגן – גאונות של היד והעצב ולא של התיאוריה, שנקטעה לפני שיכלה להראות את מלוא טווחה.
חיים שלא הושלמו
מוחלש מתאונות רכיבה ושחפת, מת ז'ריקו ב-26 בינואר 1824 בפריז, בגיל שלושים ושתיים, כשפרויקטים גדולים על האינקוויזיציה וסחר העבדים נותרו לא ממומשים. הלובר רכש את "רפסודת המדוזה" לאחר מותו. קברו בפר לשז (Père Lachaise) מציג אותו נשען, מברשת בידו, מעל תבליט ברונזה של הרפסודה – אנדרטה הולמת לצייר שמת צעיר אך שינה את מה שהאמנות הורשתה לעסוק בו.