כריסטוף ויליבלד גלוק

כריסטוף ויליבלד גלוק

כריסטוף ויליבלד ריטר פון גלוק (Christoph Willibald Ritter von Gluck; בגרמנית: [ˈkʁɪstɔf ˈvɪlɪbalt ˈɡlʊk]; 2 ביולי 1714 – 15 בנובמבר 1787) היה מלחין אופרה איטלקי וצרפתי בתקופה הקלאסית המוקדמת. הוא נולד בפפאלץ עילית וגדל בבוהמיה, שתי טריטוריות שהיו חלק מהאימפריה הרומית הקדושה באותה עת, וצבר מוניטין בחצר ההבסבורגית בווינה. שם הוא חולל רפורמה מעשית בפרקטיקות הדרמטורגיות של האופרה, נושא שעליו נאבקו אינטלקטואלים רבים. בסדרת יצירות חדשות ורדיקליות בשנות ה-60 של המאה ה-18, בהן "אורפיאו ואורידיצ'ה" (Orfeo ed Euridice) ו-"אלצ'סטה" (Alceste), הוא שבר את האחיזה שהייתה לאופרה סריה (opera seria) בנוסח מטסטאזיו (Metastasian) במשך רוב המאה. גלוק החדיר דרמה רבה יותר על ידי שימוש ברצ'יטטיב תזמורתי וביטול ארית ה-da capo הארוכה בדרך כלל. האופרות המאוחרות שלו הן במחצית האורך של אופרת בארוק טיפוסית.

ההשפעה החזקה של האופרה הצרפתית עודדה את גלוק לעבור לפריז בנובמבר 1773. תוך מיזוג מסורות האופרה האיטלקית והצרפתית (עם מקהלה עשירה) לסינתזה ייחודית, כתב גלוק שמונה אופרות לבמה הפריזאית. "איפיגניה בטאוריס" (Iphigénie en Tauride) מ-1779 זכתה להצלחה כבירה ונחשבת לעיתים קרובות ליצירתו הטובה ביותר. על אף שהיה פופולרי מאוד וזכה להכרה רחבה כמי שחולל מהפכה באופרה הצרפתית, שליטתו של גלוק בסצנה האופראית הפריזאית מעולם לא הייתה מוחלטת. לאחר קבלת הפנים הפושרת לאופרה שלו "אקו ונרקיס" (Echo et Narcisse) ב-1779, הוא עזב את פריז מאוכזב וחזר לווינה כדי לחיות בה את שארית חייו.

חיים וקריירה

### שושלת

אבותיו המוקדמים ביותר של גלוק הידועים לנו הם סב-סבו, סימון גלוק פון רוקנצאן (Simon Gluckh von Rockenzahn), ששמו מתועד בחוזה הנישואין (1672) של בנו, היערן יוהאן (האנס) אדם גלוק (c. 1649–1722), סבו של כריסטוף. מאמינים כי 'רוקנצאן' הוא רוקיצאני (Rokycany), הממוקמת בחלק המרכזי של מערב בוהמיה (כ-70 ק"מ דרומית-מערבית לפראג ו-16 ק"מ מזרחית לפילזן). שם המשפחה גלוק (שנכתב גם כ-Gluckh, Klugh, Kluch וכו') מקורו כנראה במילה הצ'כית לילד (kluk). בכתיב המשתנה שלו, הוא נמצא שוב ושוב ברישומי רוקיצאני. בסביבות 1675 עבר האנס אדם לנוישטאט אן דר ולדנאב בשירות הנסיך פרדיננד אוגוסט פון לובקוביץ (Ferdinand August von Lobkowitz), שהחזיק בבעלותו שטחי אדמה נרחבים בבוהמיה וברוזנות שטורנשטיין-נוישטאט שבפפאלץ עילית.

אביו של גלוק, אלכסנדר, נולד בנוישטאט אן דר ולדנאב ב-28 באוקטובר 1683, אחד מארבעת בניו של האנס אדם גלוק שהפכו ליערנים או לשומרי יערות. אלכסנדר שירת ביחידה של כ-50 חיילים תחת פיליפ היאצינת פון לובקוביץ, בנו של פרדיננד אוגוסט פון לובקוביץ, במהלך מלחמת הירושה הספרדית, ולפי מסורת משפחת גלוק, עלה לדרגת נושא נשק אצל הגנרל הגדול של הכוחות הקיסריים, אויגן, נסיך סבויה. ב-1711 התיישב אלכסנדר מחוץ לברכינג כיערן וצייד בשירות מנזר זליגנפורטן, מנזר פלאנקשטטן, וראשי העיר של נוימרקט אין דר אוברפפאלץ. הוא קיבל את המשרה הפנויה של צייד בארסבאך ב-1711 או 1712 (קודמו בתפקיד נמצא ירוי ביער).

אודות אמו של גלוק, מריה ולבורגה (Maria Walburga), לא ידוע כמעט דבר, כולל שם משפחתה, אך היא כנראה גדלה באותו אזור שכן היא נקראה על שם הקדושה ולבורגה, אחותו של הקדוש ויליבלד, הבישוף הראשון של אייכשטאט הסמוכה. הזוג נישא ככל הנראה בסביבות 1711. ב-1713 בנה אלכסנדר בית בארסבאך ועד ה-12 בספטמבר קיבל עליו חזקה.

### לידה

אף שאין תיעוד רשמי המציין את תאריך לידתו של גלוק בעת הולדתו, הוא עצמו מסר כי מדובר ב-2 ביולי 1714 במסמך רשמי שנתבקש על ידי פריז ואשר חתם עליו ב-1785 בווינה בנוכחות השגריר הצרפתי עמנואל מארי לואי דה נואי (Emmanuel Marie Louis de Noailles). זהו התאריך המקובל זה מכבר. הוא הוטבל בשם כריסטופורוס ויליבלדוס ב-4 ביולי 1714 בכפר ויידנוואנג, קהילה שכללה באותה עת גם את ארסבאך. גלוק עצמו מעולם לא השתמש בשם ויליבלד. הכנסייה בויידנוואנג הייתה מוקדשת לקדוש ויליבלד (כמו כל דיוקסיית אייכשטאט שאליה השתייכה), והשם ויליבלד נמצא לעיתים קרובות בפנקס ההטבלה, לעיתים כשם שני. שום מסמכים בני זמנו של גלוק אינם משתמשים בשם ויליבלד. רק במאה ה-19 החלו חוקרים להשתמש בו כדי להבדיל בין המלחין לאחיו של אביו, יוהאן כריסטוף, שנולד ב-1700, אשר הטבלתו בלבלה בעבר עם זו של המלחין.

בשנת הולדתו של גלוק, חוזה ראשטאט וחוזה באדן סיימו את מלחמת הירושה הספרדית והביאו את ארסבאך תחת שליטה בווארית. אביו של גלוק נאלץ להגיש בקשה מחודשת כדי לשמור על משרתו ולא קיבל משכורת עד לאחר 1715, אז החל לקבל 20 גולדן. הוא השיג תעסוקה נוספת בסביבות ויידנוואנג ב-1715 כיערן בשירות מנזר זליגנפורטן, ולאחר 1715 גם במנזר פלאנקשטטן. ב-1716 אלכסנדר גלוק צוין לטובה בגלל ביצועים דלים והוזהר כי עלול להיות מפוטר. הוא מכר את ביתו באוגוסט 1717 ועזב מרצונו את ארסבאך לקראת סוף ספטמבר כדי לקבל עבודה כראש יערנים ברייכשטאט, בשירות דוכסית טוסקנה, אנה מריה פרנציסקה מסקסוניה-לאוונבורג העשירה, שהייתה פרודה מאז 1708 מבעלה ג'אן גאסטונה דה מדיצ'י, הדוכס האחרון של טוסקנה.

ב-1 באפריל 1722 קיבל אלכסנדר גלוק משרה כמנהל יערות תחת הרוזן פיליפ יוזף פון קינסקי בבוהמיש קמניץ, שם הגדיל קינסקי את נחלותיו. המשפחה עברה לבית היערן באוברקרייביץ הסמוכה.

ב-1727 עבר אלכסנדר עם משפחתו לאייזנברג (כיום Jezeří בהורני יירטין) כדי לקבל את תפקידו האחרון, ראש יערנים של הנסיך פיליפ היאצינת פון לובקוביץ. לא ברור אם כריסטוף נשלח למכללה הישועית בחומוטוב, 20 ק"מ דרום-מערבית.

הצייר האלזסי יוהאן כריסטיאן פון מנליך (Johann Christian von Mannlich) מספר בזיכרונותיו, שפורסמו ב-1810, כי גלוק סיפר לו על חייו המוקדמים ב-1774. הוא מצטט את גלוק באומרו:

> אבי היה מנהל יערות ב-N... בבוהמיה והוא תכנן שבסופו של דבר אחליף אותו. במולדתי כולם מוזיקליים; מוזיקה נלמדת בבתי הספר, ובכפרים הזעירים ביותר האיכרים שרים ומנגנים בכלים שונים במהלך מיסה חגיגית בכנסיותיהם. כשהייתי נלהב מהאמנות, התקדמתי במהירות. ניגנתי בכמה כלים ומורה בית הספר, שבחר בי מבין התלמידים האחרים, נתן לי שיעורים בביתו כשהיה בחופשה. לא חשבתי וחלמתי יותר על שום דבר מלבד מוזיקה; אמנות הייעור הוזנחה.

### חיים מוקדמים

ב-1727 או 1728, כשהיה גלוק בן 13 או 14, הוא נסע לפראג. בריחה מהבית בילדותו לווינה כלולה בכמה תיאורים בני הזמן של חיי גלוק, כולל זה של מנליך. עם זאת, כמה חוקרים הביעו ספק בסיפוריו הציוריים של גלוק על השתכרות מאוכל ומלינה דרך שירתו בזמן נסיעותיו. רוב החוקרים סבורים כעת כי סביר יותר שמטרת נסיעותיו של גלוק לא הייתה וינה אלא פראג. הביוגרף הגרמני של גלוק, הנס יואכים מוזר (Hans Joachim Moser), טען ב-1940 כי מצא מסמכים המראים שגלוק נרשם ללימודי לוגיקה ומתמטיקה באוניברסיטת פראג ב-1731. גרהרד ורנאטה קרול (Gerhard and Renate Croll) מוצאים זאת מדהים, וביוגרפים אחרים לא הצליחו למצוא מסמכים התומכים בטענתו של מוזר. באותה עת התהדרה אוניברסיטת פראג בסצנה מוזיקלית פורחת שכללה ביצועים של אופרה איטלקית ואורטוריה כאחד. גלוק שר וניגן בכינור ובצ'לו, וכן בעוגב בכנסיית טין (Týn Church).

גלוק בסופו של דבר עזב את פראג מבלי לקבל תואר ונעלם מהתיעוד ההיסטורי עד 1737. אף על פי כן, זיכרונות משפחתו והתייחסויות עקיפות לתקופה זו במסמכים מאוחרים יותר מספקים בסיס טוב להאמין שגלוק הגיע לווינה ב-1734, שם ככל הנראה הועסק על ידי משפחת לובקוביץ בארמונם במינוריטן-פלאץ. פיליפ היאצינת לובקוביץ, מעסיקו של אבי גלוק, מת ב-21 בדצמבר 1734, וממשיכו, אחיו יוהאן גאורג כריסטיאן לובקוביץ (Johann Georg Christian Lobkowicz), נחשב כמי שהיה מעסיקו של גלוק בווינה מ-1735 עד 1736. שתי אופרות עם טקסטים שגלוק עצמו יילחין מאוחר יותר הועלו בתקופה זו: "חסדו של טיטוס" (La clemenza di Tito) של אנטוניו קלדארה (1734) ו-"הסיניות" (Le cinesi) (1735). סביר להניח שמשפחת לובקוביץ הציגה את גלוק בפני האציל המילאנזי הנסיך אנטוניו מריה מלצי (Antonio Maria Melzi), שהעסיק את גלוק כנגן בתזמורת שלו במילאנו. הנסיך בן ה-65 נשא לאישה את מריה רנאטה בת ה-16, רוזנת האראך (Countess of Harrach), ב-3 בינואר 1737, ולא זמן רב לאחר מכן חזר עם גלוק למילאנו.

סוגיית שפת האם של גלוק

לדברי היסטוריון המוזיקה דניאל הרץ (Daniel Heartz), הייתה מחלוקת משמעותית בנוגע לשפת האם של גלוק. בן חסותו של גלוק בווינה, אנטוניו סליירי (Antonio Salieri) יליד איטליה, כתב בזיכרונותיו (שתורגמו לגרמנית על ידי איגנץ פון מוזל), כי "גלוק, ששפת אמו הייתה צ'כית, התבטא בגרמנית רק במאמץ, ועל אחת כמה וכמה בצרפתית ובאיטלקית". סליירי גם מציין שגלוק ערבב כמה שפות כשדיבר: גרמנית, איטלקית וצרפתית, בדומה לסליירי עצמו. הביוגרף הראשון של גלוק, אנטון פרנץ שמיד (Anton Franz Schmid), כתב שגלוק גדל באזור דובר גרמנית, ושלמד לדבר צ'כית, אך לא נזקק לה בפראג ובחייו המאוחרים. הרץ כותב: "תמרונים עקלקלים יותר נוסו על ידי הביוגרפים הגרמנים של גלוק מהמאה הזו [ה-20], בעוד שהצרפתים, ללא יוצא מן הכלל, קיבלו את דברי סליירי כפשוטם. הביוגרף הגרמני שלו מקס ארנד (Max Arend) התנגד לכך שלא ניתן למצוא ולו מכתב אחד שנכתב בצ'כית, לכך השיב ז'אק-גבריאל פרודום (Jacques-Gabriel Prod'homme) ש'גם מכתבים בודפשט של ליסט לא היו ידועים, האם זה הופך אותו לגרמני?' הנס יואכים מוזר רצה יצירה לירית בצ'כית כהוכחה. למעשה, תיאורטיקן המוזיקה לורן גארסן (Laurent Garcin), שכתב ב-1770 (פורסם ב-1772) לפני שגלוק הגיע לפריז, כלל את גלוק ברשימה של כמה מלחיני אופרות-קומיק (opéras-comiques) צ'כיות (אף שיצירה כזו של גלוק טרם תועדה). מצגת של אירנה ברנדנבורג (Irene Brandenburg) המסווגת את גלוק כמלחין בוהמי נחשבה שנויה במחלוקת על ידי עמיתיה הגרמנים.

### איטליה

ב-1737 הגיע גלוק למילאנו והוצג בפני ג'ובאני בטיסטה סמרטיני (Giovanni Battista Sammartini), שלפי ג'וזפה קרפאני (Giuseppe Carpani), לימד את גלוק "ידע מעשי בכל הכלים". נראה שקשר זה נמשך כמה שנים. בעיקרו של דבר, סמרטיני לא היה מלחין אופרה שכן עיקר תפוקתו היה מוזיקה כנסייתית וסימפוניות. עם זאת, מילאנו התגאתה בסצנת אופרה תוססת, וגלוק יצר במהרה קשר עם אחד מבתי האופרה המבטיחים של העיר, התיאטרו רג'ו דוקלה (Teatro Regio Ducale). שם הועלתה האופרה הראשונה שלו "ארטסרסה" (Artaserse) ב-26 בדצמבר 1741, המוקדשת לאוטו פרדיננד פון אבנסברג אונד טראון. האופרה, המבוססת על ליברית מאת מטסטאזיו, פתחה את עונת הקרנבל של מילאנו ב-1742. לפי אנקדוטה אחת, הציבור לא קיבל את סגנונו של גלוק עד שהכניס אריה בסגנון מילאנזי קליל יותר לצורך ניגוד.

אף על פי כן, גלוק הלחין אופרה לכל אחד מארבעת הקרנבלים הבאים במילאנו, כשהקסטראטו הנודע ג'ובאני קארסטיני (Giovanni Carestini) מופיע ברבים מהביצועים. הוא גם כתב אופרות לערים אחרות בצפון איטליה בין עונות הקרנבל, כולל טורינו וונציה, שם הועלתה האופרה שלו "איפרמסטרה" (Ipermestra) בנובמבר 1744 בתיאטרו סן ג'ובאני כריסוסטומו. כמעט כל האופרות שלו בתקופה זו היו מבוססות על טקסטים של מטסטאזיו, למרות סלידתו של המשורר מסגנון הלחנתו.

### מסעות: 1745–1752

ב-1745 נענה גלוק להזמנתו של לורד מידלסקס (Lord Middlesex) להפוך למלחין הבית של תיאטרון המלך בלונדון. גלוק ייתכן שנסע לאנגליה דרך פרנקפורט ובחברתו של הכנר פרדיננד פיליפ יוזף פון לובקוביץ, בנו של פיליפ היאצינת. התזמון היה מצער, שכן מרד היעקוביטים גרם לבהלה רבה בלונדון, ורוב השנה היה תיאטרון המלך סגור. שש סונאטות לשלישייה היו הפירות המיידיים של תקופתו שם. שתי האופרות הלונדוניות של גלוק ("נפילת הענקים" (La caduta de' giganti) ו-"ארטמנה" (Artamene)), שהועלו ב-1746, שאלו רבות מיצירותיו המוקדמות. גלוק ביצע יצירות מאת גלופי ולמפוניאני, ששניהם עבדו בלונדון. תועלת ארוכת טווח יותר הייתה חשיפה למוזיקה של הנדל – שאותו הציג מאוחר יותר כהשפעה גדולה על סגנונו – ולסגנון המשחק הנטורליסטי של דייוויד גאריק (David Garrick), רפורמטור תיאטרלי אנגלי. ב-25 במרץ, זמן קצר לאחר הפקת "ארטמנה", הנדל וגלוק נתנו קונצרט בתיאטרון היימרקט שכלל יצירות של גלוק וקונצ'רטו לעוגב מאת הנדל, שנוגן על ידי המלחין. ב-14 באפריל ניגן גלוק על גלאסהרמוניקה בחדרי היקפורד (Hickford's Rooms), אולם קונצרטים ברחוב ברואר, סוהו. ניסיונו האישי של הנדל עם גלוק שימח את אותו מלחין פחות: צ'ארלס ברני (Charles Burney) מדווח על הנדל כמי שאומר ש"הוא [גלוק] לא יודע יותר על קונטרפונקט מאשר הטבח שלי, ואלץ".

השנים 1747 ו-1748 הביאו לגלוק שני חוזים יוקרתיים מאוד. ראשית, הוא קיבל הזמנה להפיק אופרה עבור פילניץ, בביצוע להקתו של פייטרו מינגוטי (Pietro Mingotti), כדי לחגוג חתונה מלכותית כפולה שתאחד את משפחות השלטון של בוואריה וסקסוניה. "נישואי הרקולס והבה" (Le nozze d'Ercole e d'Ebe), פסטה תיאטרלה (festa teatrale), שאלה רבות מיצירות מוקדמות ואף ממורה של גלוק, סמרטיני. הצלחת יצירה זו הביאה את גלוק לתשומת ליבה של החצר הווינאית, ולפני דמות כמו יוהאן אדולף האסה (Johann Adolph Hasse), הוא נבחר להלחין את "סמירמיס המוכרת" (La Semiramide riconosciuta) של מטסטאזיו כדי לחגוג את יום הולדתה של מריה תרזה. ויטוריה טזי (Vittoria Tesi) קיבלה את תפקיד הטיטולארי. בהזדמנות זו המוזיקה של גלוק הייתה מקורית לחלוטין, אך מורת רוחו של משורר החצר, מטסטאזיו, שכינה את האופרה "מוזיקה ארכ-וונדלית". ייתכן שזה מסביר מדוע גלוק לא נשאר זמן רב בווינה למרות ההצלחה העצומה של היצירה בקרב הקהל (היא הועלתה 27 פעמים וזכתה לשבחים). לשארית 1748 ואל תוך 1749, גלוק נסע עם להקתו של מינגוטי, נדבק במחלת מין מהפרימה דונה והלחין את האופרה "המריבה בין האלים" (La contesa de' numi) עבור החצר בקופנהגן, שם חזר על הקונצרט שלו על הגלאסהרמוניקה.

ב-1750 הוא נטש את קבוצת מינגוטי עבור חברה אחרת שהוקמה על ידי חבר לשעבר בלהקת מינגוטי, ג'ובאני בטיסטה לוקאטלי (Giovanni Battista Locatelli). ההשפעה העיקרית של כך הייתה שגלוק חזר לפראג על בסיס עקבי יותר. עבור קרנבל פראג של 1750 הלחין גלוק אופרה חדשה, "אציו" (Ezio) (שוב מבוססת על אחת מיצירותיו של מטסטאזיו, כאשר כתב היד נמצא בארמון לובקוביץ). גם "איפרמסטרה" שלו הועלתה באותה שנה. אירוע מרכזי אחד בחייו של גלוק, במהלך שהותו בפראג, היה נישואיו. ב-15 בספטמבר 1750, הוא נשא לאישה את מריה אנה ברגין (Maria Anna Bergin), בתו בת ה-18 של סוחר וינאי. גלוק בילה את רוב 1751 בנסיעות בין פראג לווינה.

שנת 1752 הביאה הזמנה מרכזית נוספת לגלוק. הוא התבקש להלחין את "חסדו של טיטוס" של מטסטאזיו (הליברית הספציפי היה בחירתו של המלחין) לחגיגות יום השם של המלך שארל השביעי מנאפולי. האופרה הועלתה ב-4 בנובמבר בתיאטרו די סן קרלו, והקסטראטו המפורסם בעולם קפארלי (Caffarelli) גילם את תפקיד סקסטוס. עבור קפארלי, גלוק הלחין את האריה המפורסמת, אך הקשה לשמצה, "Se mai senti spirarti sul volto", שעוררה הערצה וגינוי במידה שווה. גלוק עיבד מחדש מאוחר יותר אריה זו עבור "איפיגניה בטאוריס" שלו. לפי דיווח אחד, המלחין הנאפוליטני פרנצ'סקו דוראנטה (Francesco Durante) טען כי עמיתיו המלחינים "היו צריכים להתגאות בכך שהגו וכתבו [את האריה]". דוראנטה בו-זמנית סירב להגיב אם היא נמצאת בגבולות הכללים הקומפוזיציוניים המקובלים של התקופה.

### וינה

גלוק התיישב בווינה, שם הפך לקאפלמייסטר (Kapellmeister), לאחר שהוזמן על ידי הנסיך יוזף מסקסוניה-הילדבורגהאוזן (Prince Joseph of Saxe-Hildburghausen). הוא כתב את "הסיניות" לפסטיבל ב-1754 ואת "הריקוד" (La danza) ליום הולדתו השמיני של הקיסר לעתיד ליאופולד השני בשנה שלאחר מכן. לאחר שהאופרה שלו "אנטיגונו" (Antigono) הועלתה בפברואר 1756 ברומא, הוענק לגלוק תואר אביר מסדר הדורבנות המוזהב (Knight of the Golden Spur) על ידי האפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר. מאז ואילך השתמש גלוק בתואר "ריטר פון גלוק" או "שוואליה דה גלוק".

גלוק עשה הפסקה מהאופרה סריה האיטלקית והחל לכתוב אופרות-קומיק. ב-1761 הפיק גלוק את הבלט-פנטומימה פורץ הדרך "דון ז'ואן" (Don Juan) בשיתוף עם הכוריאוגרף גאספארו אנג'וליני (Gasparo Angiolini). שיא כתיבת האופרה-קומיק של גלוק היה "המפגש הבלתי צפוי" (La rencontre imprévue) ב-1764. באותה עת, גלוק יצר דרמה מוזיקלית, המבוססת על טרגדיה יוונית, עם יותר חמלה, שהשפיעה על הסגנון המאוחר "סער ופרץ" (Sturm und Drang).

תחת הדרכתו של גלוק, מארי אנטואנט הפכה למוזיקאית טובה. היא למדה לנגן בנבל, בצ'מבלו ובחליל. היא שרה במהלך מפגשי הערב המשפחתיים, שכן היה לה קול יפה. כל אחיה ואחיותיה היו מעורבים בנגינת המוזיקה של גלוק; ב-24 בינואר 1765 אחיה ליאופולד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ניצח על אחת מיצירותיו של גלוק, "הפרנאסוס המבולבל" (Il Parnaso confuso).

באביב 1774, היא לקחה את גלוק תחת חסותה והציגה אותו בפני הקהל בפריז. לשם כך, ביקשה ממנו להלחין אופרה חדשה, "איפיגניה באוליס" (Iphigénie en Aulide). מודעת ל-"מריבת הבופונים" (Querelle des Bouffons) בין חסידי האופרה האיטלקית והצרפתית, היא ביקשה מהמלחין להלחין את הליברית בצרפתית. כדי להשיג את מטרותיה היא נעזרה בזמרות רוזלי לבאסר (Rosalie Levasseur) וסופי ארנו (Sophie Arnould). גלוק דרש היצמדות קפדנית מהצוות בעת החזרות. גלוק אמר לבס-בריטון אנרי לריווה (Henri Larrivée) לשנות את דרכיו. הסופרן ארנו הוחלפה. הוא התעקש שהמקהלה תפעל ותהפוך לחלק מהדרמה – שהם לא יכולים יותר סתם לעמוד שם וללא הבעה בזמן ששרים את שורותיהם. גלוק נעזר בפרנסואה-ז'וזף גוסק (François-Joseph Gossec), מנהל הקונצר רוחני (Concert Spirituel). השוואליה דה סן-ז'ורז' (Chevalier de Saint-Georges) נכח בהופעה הראשונה ב-19 באפריל; ז'אן-ז'אק רוסו היה מוקסם מהסגנון המלודי של גלוק. מארי אנטואנט קיבלה חלק נכבד מהקרדיט.

### רפורמות אופראיות

גלוק סקר את הבעיה הבסיסית של צורה ותוכן באופרה. הוא חש ששני הז'אנרים האופראיים האיטלקיים העיקריים, אופרה בופה (opera buffa) ואופרה סריה, סטו ממה שאופרה צריכה להיות ונראו לא טבעיים. אופרה בופה איבדה מזמן את רעננותה המקורית. בדיחותיה היו שחוקות וחזרתיות הדמויות הזהות גרמה להן להיראות לא יותר מסטריאוטיפים. באופרה סריה, השירה הוקדשה לאפקטים שטחיים והתוכן היה לא מעניין ומאובן. כמו באופרה בופה, הזמרים היו למעשה אדונים מוחלטים של הבמה והמוזיקה, מעטרים את קווי השירה בצורה כה פרחונית שהקהל לא יכול היה לזהות יותר את המלודיה המקורית. גלוק רצה להחזיר את האופרה למקורותיה, תוך התמקדות בדרמה ובתשוקות אנושיות והפיכת המילים והמוזיקה לבעלות חשיבות שווה.

חיבורו של פרנצ'סקו אלגרוטי (Francesco Algarotti) "מסה על האופרה" (1755) הוכח כהשראה לרפורמות של גלוק. הוא דגל בכך שאופרה סריה חייבת לחזור ליסודות ושכל המרכיבים השונים – מוזיקה (גם אינסטרומנטלית וגם ווקאלית), בלט ובימוי – חייבים להיות כפופים לדרמה העליונה. כמה מלחינים מהתקופה, כולל ניקולו יומלי (Niccolò Jommelli) וטומאסו טראטה (Tommaso Traetta), ניסו להוציא אל הפועל את האידיאלים האלה (והוסיפו עוד בלטות).

בווינה, פגש גלוק דמויות בעלות דעות דומות בעולם האופרה: הרוזן ג'אקומו דוראצו (Giacomo Durazzo), ראש תיאטרון החצר, ואחד המסיתים העיקריים לרפורמה אופראית בווינה; הליבריתן רניירי דה קלצאביג'י (Ranieri de' Calzabigi), שרצה לתקוף את הדומיננטיות של האופרה סריה של מטסטאזיו; הכוריאוגרף החדשני גאספארו אנג'וליני; והקסטראטו שהוכשר בלונדון גאטנו גואדני (Gaetano Guadagni).

התוצאה הראשונה של הרפורמה הייתה הבלט "דון ז'ואן" של גלוק. ב-5 באוקטובר 1762, "אורפיאו ואורידיצ'ה" הועלתה בהופעתה הראשונה, לפי ליברית של קלצאביג', למוזיקה של גלוק. גלוק ניסה להשיג "פשטות יפה" אצילית, נאוקלאסית. הריקודים סודרו על ידי אנג'וליני ותפקיד הטיטולארי נלקח על ידי גואדני, כוח קטליטי ברפורמה של גלוק, הידוע בסגנון המשחק והשירה הלא שגרתי שלו. "אורפיאו", שמעולם לא עזב את הרפרטואר הסטנדרטי, הראה את תחילת הרפורמות של גלוק. הרעיון שלו היה להפוך את הדרמה של היצירה לחשובה יותר מזמרים כוכבים שביצעו אותה, ולבטל את הרצ'יטטיב היבש (recitativo secco, מלווה רק בבאסו קונטינואו) שקטע את הפעולה. ב-1765 פרסם מלכיור גרים (Melchior Grimm) את "פואמה לירית" (Poème lyrique), מאמר משפיע עבור האנציקלופדיה (Encyclopédie) על ליבריות ליריות ואופראיות.

גלוק וקלצאביג' עקבו אחרי "אורפיאו" עם "אלצ'סטה" (1767) ו-"פאריד ואלנה" (Paride ed Elena) (1770), המוקדש לחברו ז'ואאו קרלוס דה ברגאנצה (דוכס דה לאפוש), מומחה למוזיקה ומיתולוגיה, ודחפו את החידושים שלהם אפילו רחוק יותר. קלצאביג' כתב הקדמה ל-"אלצ'סטה", שגלוק חתם עליה, המציגה את עקרונות הרפורמות שלהם:

- אין הזדמנות לאלתור קולי או הפגנות וירטואוזיות של זריזות או עוצמה קולית

- כתיבה הברתית דומיננטית יותר של הטקסט כדי להפוך את המילים למובנות יותר

- הרבה פחות חזרתיות של טקסט בתוך אריה

- טשטוש ההבחנה בין רצ'יטטיב לאריה, קטעים דקלמטוריים וליריים, עם פחות רצ'יטטיב בסך הכל

- רצ'יטטיב מלווה במקום secco

- פתיחה המקושרת לפי נושא או מצב רוח לפעולה שבאה לאחר מכן

יוזף פון זוננפלס (Joseph von Sonnenfels) שיבח את הדמיון העצום של גלוק ואת הכתיבה לאחר שנכח בהופעה של "אלצ'סטה". ב-1769 העלה גלוק את האופרות שלו בפארמה.

ב-2 בספטמבר 1771 ביקר צ'ארלס ברני אצל גלוק, שהתגורר בסנקט מרקס. ברני חשב שההקדמה של גלוק, שבה גלוק נותן את "סיבותיו לסטייה מהמסלול השחוק", חשובה מספיק כדי לתת אותה כמעט בשלמותה: "זו הייתה כוונתי להגביל את המוזיקה לתחום הדרמטי האמיתי שלה, של סיוע לביטוי פואטי, ושל הגדלת העניין במשל; מבלי לקטוע את הפעולה, או לצנן אותה בקישוטים חסרי תועלת ומיותרים; שכן תפקיד המוזיקה, כשהיא מצורפת לשירה, נראה לי כדומה לזה של צביעה בעיצוב נכון ומסודר היטב, שבו האורות והצללים רק נראים כמרעננים את הדמויות, מבלי לשנות את קווי המתאר." ב-11 בספטמבר הלך ברני לראות את גלוק כדי להיפרד; גלוק עדיין היה במיטה, כפי שהיה רגיל לעבוד בלילה.

### פריז

מכיוון שהאופרות שלו לא זכו להערכה על ידי פרידריך השני מפרוסיה, גלוק החל להתמקד בצרפת. תחת חסותה של מארי אנטואנט, שנישאה למלך צרפת לעתיד לואי השישה עשר ב-1770, חתם גלוק על חוזה לשש יצירות בימתיות עם הנהלת האופרה של פריז. הוא החל עם "איפיגניה באוליס". הבכורה ב-19 באפריל 1774 עוררה מחלוקת ענקית, שלא נראתה בעיר מאז "מריבת הבופונים". מתנגדיו של גלוק הביאו את המלחין האיטלקי המוביל ניקולו פיצ'יני (Niccolò Piccinni) לפריז כדי להפגין את עליונות האופרה הנאפוליטנית, וכל העיר עסקה בוויכוח בין "גלוקיסטים" ל-"פיצ'יניסטים". המלחינים עצמם לא לקחו חלק בפולמוס, אך כשפיצ'יני התבקש להלחין את הליברית ל-"רולאן" (Roland), שגלוק היה ידוע גם כמי שעובד עליו, גלוק השמיד את כל מה שכתב עבור אופרה זו עד לאותה נקודה.

ב-2 באוגוסט 1774 הועלתה הגרסה הצרפתית של "אורפיאו ואורידיצ'ה", יותר בסגנון ראמו, כאשר תפקיד הטיטולארי עבר מקול הקסטראטו לקול הטנור. הפעם יצירתו של גלוק התקבלה טוב יותר על ידי הקהל הפריזאי. באותה שנה חזר גלוק לווינה, שם מונה למלחין החצר הקיסרית (18 באוקטובר 1774) לאחר 20 שנה כקאפלמייסטר. במהלך השנים הבאות, המלחין היה נוסע הלוך ושוב בין פריז לווינה. הוא התיידד עם המשורר קלופשטוק בקרלסרוהה. ב-23 באפריל 1776, ניתנה הגרסה הצרפתית של "אלצ'סטה".

במהלך החזרות ל-"אקו ונרקיס" בספטמבר 1779, חלה גלוק בצורה מסוכנת. מכיוון שהאופרה עצמה הייתה כישלון, שהוצגה רק 12 פעמים, גלוק החליט לחזור לווינה תוך שבועיים. בעיר זו הועלתה 51 פעמים "המפגש הבלתי צפוי" או "עולי הרגל ממכה" (1772), גרסה גרמנית ל-"המפגש הבלתי צפוי".

יורשו המוזיקלי בפריז היה המלחין אנטוניו סליירי, שהיה בן חסותו של גלוק מאז שהגיע לווינה ב-1767 ומאוחר יותר התיידד עם גלוק. גלוק הביא את סליירי לפריז איתו והוריש לו את הליברית ל-"לס דאנאיד" (Les Danaïdes) מאת פרנסואה-לואי גאן לה בלאן דו רולה (François-Louis Gand Le Bland Du Roullet) והברון דה טשודי (baron de Tschudi). האופרה הוכרזה כשיתוף פעולה בין שני המלחינים. עם זאת, לאחר ההצלחה המוחצת של הבכורה שלה ב-26 באפריל 1784, גלוק גילה ל-Journal de Paris היוקרתי שהיצירה היא כולה של סליירי.

### שנים אחרונות ומוות

בווינה כתב גלוק עוד כמה יצירות קטנות, ובילה את הקיץ עם אשתו בפרכטולדסדורף (Perchtoldsdorf). גלוק סבל ממלנכוליה ומלחץ דם גבוה. ב-1781 הוציא גרסה גרמנית ל-"איפיגניה בטאוריס". גלוק שלט בהליכי העונה עם 32 הופעות. ב-23 במרץ 1783 נראה כי נכח בקונצרט של מוצרט שניגן את KV 455, וריאציות על "המפגש הבלתי צפוי" מאת גלוק (Wq. 32).

ב-15 בנובמבר 1787, בעת ארוחת צהריים עם חברים, גלוק סבל מהפרעת קצב בלב ומת כעבור כמה שעות, בגיל 73. בדרך כלל מצוין שלגלוק היו כמה שבצים והוא הפך למשותק בצד ימין. רובל (Robl), רופא משפחה, הטיל ספק בכך שכן גלוק עדיין היה מסוגל לנגן בקלאוויקורד או בפסנתר שלו ב-1783. בטקס הנצחה רשמי ב-8 באפריל 1788, חברו, תלמידו ויורשו סליירי ניצח על "De profundis" של גלוק, ועל רקוויאם מאת המלחין האיטלקי ניקולו יומלי. מותו פתח את הדרך עבור מוצרט בחצר, לדברי ה. ק. רובינס לנדון (H. C. Robbins Landon). גלוק נקבר בבית הקברות מאצלינסדורפר (Matzleinsdorfer Friedhof). ב-29 בספטמבר 1890 הועברו שרידיו לצנטרלפרידהוף (Zentralfriedhof); הוקם קבר המכיל את לוח הזיכרון המקורי.

מורשת

אף שרק מחצית מעבודתו שרדה לאחר שריפה ב-1809, המורשת המוזיקלית של גלוק כוללת כ-35 אופרות מלאות באורך מלא בתוספת כתריסר אופרות קצרות יותר ופתיחות אופראיות, כמו גם בלטות ויצירות אינסטרומנטליות רבות. הרפורמות שלו השפיעו על מוצרט, במיוחד על האופרה שלו "אידומנאו" (1781). הוא הותיר אחריו אסכולה פורחת של תלמידים בפריז, שישלטו בבמה הצרפתית לאורך התקופה המהפכנית והנפוליאונית. לצד סליירי, הם כללו את סאקיני, כרוביני, מהול וספונטיני. מעריצו הצרפתי הגדול ביותר היה הקטור ברליוז, שהאפוס שלו "הטרויאנים" (Les Troyens) עשוי להיתפס כשיאו של המסורת הגלוקיאנית. למרות שגלוק לא כתב אופרות בגרמנית, הדוגמה שלו השפיעה על האסכולה הגרמנית של האופרה, במיוחד על קרל מריה פון ובר וריכרד וגנר, שהקונספט שלהם לדרמה מוזיקלית לא היה רחוק כל כך מזה של גלוק עצמו.

יצירות