מהאטמה גנדי
מוהנדס קרמצ'נד גנדי (2 באוקטובר 1869 – 30 בינואר 1948) היה עורך דין הודי, לאומן אנטי-קולוניאלי ואתיקן פוליטי שהשתמש בהתנגדות לא-אלימה כדי להוביל את הקמפיין המוצלח לעצמאות הודו מהשלטון הבריטי, ובהמשך עורר השראה לתנועות לזכויות אזרח וחופש ברחבי העולם. התואר מהאטמה (בסנסקריט: "בעל נפש גדולה", "נכבד"), שהוחל עליו לראשונה ב-1914 בדרום אפריקה, משמש כיום בכל העולם.
נולד וגדל במשפחה הינדית בחוף גוג'ראט, גנדי הוכשר במשפטים ב-Inner Temple בלונדון והוסמך לעריכת דין בגיל 22. לאחר שנתיים לא ודאיות בהודו, שבהן לא הצליח להתחיל פרקטיקה משפטית מוצלחת, עבר גנדי לדרום אפריקה ב-1893 כדי לייצג סוחר הודי בתביעה משפטית. הוא המשיך לחיות בדרום אפריקה במשך 21 השנים הבאות. כאן, גנדי הקים משפחה והשתמש לראשונה בהתנגדות לא-אלימה בקמפיין לזכויות אזרח. ב-1915, בגיל 45, חזר להודו ועד מהרה החל לארגן איכרים, חקלאים ופועלים עירוניים למחות נגד אפליה ומס קרקע מופרז.
עם נטילת הנהגת הקונגרס הלאומי ההודי ב-1921, הוביל גנדי קמפיינים ארציים להקלת העוני, הרחבת זכויות הנשים, בניית ידידות דתית ואתנית, סיום הנידוי (Untouchability), ומעל הכל, השגת סוואראג' (Swaraj) או שלטון עצמי. גנדי אימץ את הדהוטי הקצר הארוג מחוט טווה ידנית כסימן להזדהות עם העניים הכפריים של הודו. הוא החל לחיות בקהילה מגורים מספקת את עצמה, לאכול אוכל פשוט, ולבצע צומות ארוכים כאמצעי של התבוננות פנימית ומחאה פוליטית. בהביאו את הלאומיות האנטי-קולוניאלית להודים הפשוטים, הוביל אותם גנדי באתגר מס המלח שהוטל על ידי הבריטים עם צעדת המלח דנדי באורך 400 ק"מ ב-1930 ובקריאה לבריטים לעזוב את הודו ב-1942. הוא נכלא פעמים רבות ובמשך שנים רבות הן בדרום אפריקה והן בהודו.
חזונו של גנדי להודו עצמאית המבוססת על פלורליזם דתי אותגר בתחילת שנות ה-40 על ידי לאומנים מוסלמים שדרשו מולדת נפרדת למוסלמים בתוך הודו הבריטית וגם על ידי לאומנים הינדים שדרשו את עליונות ההינדואיזם במדינה. באוגוסט 1947, בריטניה העניקה עצמאות, אך האימפריה ההודית הבריטית חולקה לשתי דומיניונים, הודו בעלת רוב הינדי ופקיסטן בעלת רוב מוסלמי. כאשר הינדים, מוסלמים וסיקים עקורים רבים עשו את דרכם לארצותיהם החדשות, פרצה אלימות דתית, במיוחד בפנג'אב ובבנגל. בהימנעו מהחגיגה הרשמית של העצמאות, ביקר גנדי באזורים שנפגעו, בניסיון להקל על המצוקה. בחודשים שלאחר מכן, הוא ביצע מספר שביתות רעב כדי לעצור את האלימות הדתית. האחרונה שבהן החלה בדלהי ב-12 בינואר 1948, כאשר גנדי היה בן 78. האמונה שגנדי היה נחוש מדי בהגנתו על פקיסטן ועל המוסלמים ההודים התפשטה בקרב כמה הינדים בהודו. ביניהם היה נאתוראם גודסה, לאומן הינדי מיליטנטי מפונה, מערב הודו, שהתנקש בגנדי על ידי ירי של שלושה כדורים בחזהו במפגש תפילה בין-דתי בדלהי ב-30 בינואר 1948.
יום הולדתו של גנדי, 2 באוקטובר, מונצח בהודו כגנדי ג'יאנטי, חג לאומי, וברחבי העולם כיום הבינלאומי לאי-אלימות. גנדי נחשב לאבי האומה בהודו הפוסט-קולוניאלית. במהלך התנועה הלאומית של הודו ובכמה עשורים מיד לאחר מכן, הוא נקרא גם בדרך כלל באפו (Bapu), כינוי חיבה שמשמעותו בערך "אבא".
חיים מוקדמים ורקע
### הורים
אביו של גנדי, קרמצ'נד אוטמצ'נד גנדי (1822–1885), כיהן כדאוואן (ראש ממשלה) של מדינת פורבנדר. משפחתו הגיעה מהכפר דאז קוטיאנה במה שהיה אז מדינת ג'ונגאד. למרות שקרמצ'נד היה רק פקיד במנהל המדינה והיה בעל השכלה יסודית, הוא הוכיח את עצמו כראש ממשלה מוכשר.
במהלך כהונתו, קרמצ'נד נישא ארבע פעמים. שתי נשותיו הראשונות מתו צעירות, לאחר שכל אחת מהן ילדה בת, ונישואיו השלישיים היו ללא ילדים. ב-1857 ביקש קרמצ'נד את רשות אשתו השלישית להינשא מחדש; באותה שנה הוא נשא את פוטליבאי (1844–1891), שגם היא הגיעה מג'ונגאד, והייתה ממשפחת פראנאמי ואישנאווה. לקרמצ'נד ופוטליבאי היו ארבעה ילדים: בן, לקסמידאס (כ-1860–1914), בת, ראליאטבהן (1862–1960), בן שני, קרסנדאס (כ-1866–1913), ובן שלישי, מוהנדס קרמצ'נד גנדי, שנולד ב-2 באוקטובר 1869 בפורבנדר (ידוע גם כסודאמאפורי), עיירת חוף בחצי האי קתיאוואר ואז חלק מהמדינה הנסיכותית הקטנה פורבנדר בסוכנות קתיאוואר של הראג' הבריטי.
ב-1874 עזב אביו של גנדי, קרמצ'נד, את פורבנדר למדינה הקטנה יותר ראג'קוט, שם הפך ליועץ לשליטה, הטאקור סאהיב; למרות שראג'קוט הייתה מדינה פחות יוקרתית מפורבנדר, הסוכנות הפוליטית האזורית הבריטית מוקמה שם, מה שהעניק לדיוואן של המדינה מידה של ביטחון. ב-1876 הפך קרמצ'נד לדיוואן של ראג'קוט והוחלף כדיוואן של פורבנדר על ידי אחיו טולסידאס. משפחתו של קרמצ'נד הצטרפה אליו אז בראג'קוט. הם עברו לבית משפחתם Kaba Gandhi No Delo ב-1881.
### ילדות
בילדותו, גנדי תואר על ידי אחותו ראליאט כ"חסר מנוחה כמו כספית, או משחק או משוטט. אחד התחביבים האהובים עליו היה סיבוב אוזני כלבים". הקלאסיקות ההודיות, במיוחד סיפורי שראבאנה והמלך הרישצ'נדרה, השפיעו רבות על גנדי בילדותו. באוטוביוגרפיה שלו, גנדי מציין שהם הותירו רושם בל יימחה על מוחו. גנדי כותב: "זה רדף אותי ואני בטח שיחקתי את הרישצ'נדרה לעצמי פעמים ללא מספר". הזדהות העצמית המוקדמת של גנדי עם אמת ואהבה כערכים עליונים ניתנת לייחוס לדמויות אפפיות אלו.
הרקע הדתי של המשפחה היה אקלקטי. מוהנדס נולד למשפחת הינדו מוד באניה גוג'ראטית. אביו של גנדי, קרמצ'נד, היה הינדי ואמו פוטליבאי הייתה ממשפחת הינדו פראנאמי ואישנאווה. אביו של גנדי היה מקאסטת מוד באנייה בווארנה של ואישיה. אמו הגיעה ממסורת הפראנאמי מבוססת הקרישנה בהקטי של ימי הביניים, שהטקסטים הדתיים שלה כוללים את הבהגווד גיטה, הבהגואטה פוראנה, ואוסף של 14 טקסטים עם תורות שהמסורת מאמינה שכוללות את מהות הוודות, הקוראן והתנ"ך. גנדי הושפע עמוקות מאמו, אישה אדוקה ביותר ש"לא הייתה חושבת לאכול את ארוחותיה ללא תפילותיה היומיות... היא הייתה לוקחת את הנדרים הקשים ביותר ומקיימת אותם ללא היסוס. לשמור שניים או שלושה צומות רצופים לא היה כלום עבורה".
בגיל תשע נכנס גנדי לבית הספר המקומי בראג'קוט, ליד ביתו. שם למד את יסודות החשבון, ההיסטוריה, השפה הגוג'ראטית והגיאוגרפיה. בגיל 11 הצטרף גנדי לבית הספר התיכון בראג'קוט, אלפרד היי סקול. הוא היה תלמיד ממוצע, זכה בכמה פרסים, אך היה ביישן וחסר יכולת דיבור, ללא עניין במשחקים; חבריו היחידים של גנדי היו ספרים ושיעורי בית ספר.
### נישואים
במאי 1883, גנדי בן ה-13 נישא לקסטורבאי גוקולדאס קפאדיה בת ה-14 (שמה הפרטי קוצר בדרך כלל ל"קסטורבה", ובחיבה ל"בא") בנישואים מסודרים, לפי מנהג האזור באותה תקופה. בתהליך, הוא איבד שנה בבית הספר אך מאוחר יותר הורשה להשלים על ידי האצת לימודיו. חתונתו של גנדי הייתה אירוע משותף, שבו גם אחיו ובן דודו נישאו. בנזכרו ביום חתונתם, גנדי אמר פעם, "מכיוון שלא ידענו הרבה על נישואים, עבורנו זה אמר רק ללבוש בגדים חדשים, לאכול ממתקים ולשחק עם קרובי משפחה". כפי שהיה המנהג הרווח, הכלה המתבגרת הייתה צריכה לבלות זמן רב בבית הוריה, ורחוק מבעלה.
בכתיבתו שנים רבות לאחר מכן, גנדי תיאר בחרטה את רגשות התאווה שחש כלפי כלתו הצעירה: "אפילו בבית הספר הייתי חושב עליה, והמחשבה על רדת הלילה והפגישה הבאה שלנו תמיד רדפה אותי". גנדי נזכר מאוחר יותר בתחושת קנאה ורכושנות כלפיה, כמו כאשר קסטורבה הייתה מבקרת במקדש עם חברותיה, ובתחושת תאווה מינית כלפיה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בסוף 1885 מת אביו של גנדי, קרמצ'נד. גנדי עזב את מיטת אביו כדי להיות עם אשתו דקות ספורות לפני פטירתו. עשורים רבים לאחר מכן, גנדי כתב "אם תשוקה חיייתית לא הייתה מעוורת אותי, הייתי נחסך מעינוי הפרידה מאבי ברגעיו האחרונים". מאוחר יותר, גנדי, אז בן 16, ואשתו, בת 17, הביאו לעולם את ילדם הראשון, ששרד רק כמה ימים. שני המוותים ייסרו את גנדי. לזוג גנדי היו ארבעה ילדים נוספים, כולם בנים: הרילאל, שנולד ב-1888; מנילאל, שנולד ב-1892; ראמדאס, שנולד ב-1897; ודוודאס, שנולד ב-1900.
בנובמבר 1887 סיים גנדי בן ה-18 את בית הספר התיכון באחמדאבאד. בינואר 1888 הוא נרשם למכללת סמאלדאס במדינת בהאוונגאר, אז המוסד היחיד להשכלה גבוהה שהעניק תארים באזור. עם זאת, גנדי נשר וחזר למשפחתו בפורבנדר.
מחוץ לבית הספר, השכלתו של גנדי הועשרה על ידי חשיפה לספרות גוג'ראטית, במיוחד רפורמטורים כמו נארמאד וגוברדנראם טריפאתי, שעבודותיהם התריעו בפני הגוג'ראטים על פגמיהם וחולשותיהם כמו אמונה בדוגמטיות דתית.
שלוש שנים בלונדון
### סטודנט למשפטים
גנדי נשר מהמכללה הזולה ביותר שיכול היה להרשות לעצמו בבומביי. מאבג'י דייב ג'ושיג'י, כומר ברהמין וחבר משפחה, ייעץ לגנדי ולמשפחתו שהוא צריך לשקול לימודי משפטים בלונדון. ביולי 1888 ילדה אשתו של גנדי, קסטורבה, את ילדם הראשון ששרד, הרילאל. אמו של גנדי לא הייתה בנוח עם עזיבתו של גנדי את אשתו ומשפחתו והליכתו כה רחוק מהבית. דודו של גנדי, טולסידאס, ניסה גם הוא להניא את אחיינו, אך גנדי רצה ללכת. כדי לשכנע את אשתו ואמו, גנדי נדר בפני אמו שהוא יימנע מבשר, אלכוהול ונשים. אחיו של גנדי, לקסמידאס, שכבר היה עורך דין, עודד את תוכנית הלימודים של גנדי בלונדון והציע לתמוך בו. פוטליבאי נתנה לגנדי את רשותה וברכתה.
ב-10 באוגוסט 1888, גנדי, בן 18, עזב את פורבנדר למומבאי, אז ידועה כבומביי. עיתון מקומי שסיקר את טקס הפרידה בבית ספרו הישן בראג'קוט ציין שגנדי היה הבאניה הראשון מקתיאוואר שיצא לאנגליה לבחינת עורך הדין שלו. כאשר מוהנדס גנדי המתין למקום על ספינה ללונדון הוא גילה שהוא משך את זעמם של המוד באניאס מבומביי. עם ההגעה לבומביי, הוא שהה עם קהילת המוד באניה המקומית שזקניה הזהירו את גנדי שאנגליה תפתה אותו להתפשר על דתו, ולאכול ולשתות בדרכים מערביות. למרות שגנדי הודיע להם על הבטחתו לאמו וברכותיה, גנדי נודה מהקאסטה שלו. גנדי התעלם מכך, וב-4 בספטמבר הפליג מבומביי ללונדון, כשמשפחתו נפרדת ממנו. גנדי למד ביוניברסיטי קולג', לונדון, שם לקח שיעורים בספרות אנגלית עם הנרי מורלי ב-1888–1889.
גנדי נרשם גם לבית הספר למשפטים של ה-Inns of Court ב-Inner Temple מתוך כוונה להפוך לעורך דין. ביישנותו בילדותו והתכנסותו בעצמו נמשכו לאורך שנות העשרה שלו. גנדי שמר על תכונות אלו כשהגיע ללונדון, אך הצטרף לקבוצת תרגול דיבור בפני קהל והתגבר על ביישנותו מספיק כדי לעסוק במשפטים.
גנדי הפגין עניין רב ברווחת קהילות הרציפים העניות של לונדון. ב-1889 פרץ סכסוך סחר מר בלונדון, כאשר עובדי הרציפים שבתו עבור שכר ותנאים טובים יותר, וימאים, בוני ספינות, נערות מפעל ואחרים הצטרפו לשביתה בסולידריות. השובתים הצליחו, בחלקו בזכות תיווכו של הקרדינל מאנינג, מה שהוביל את גנדי וחבר הודי להקפיד לבקר את הקרדינל ולהודות לו על עבודתו.
### צמחונות ועבודת ועדות
נדרו לאמו השפיע על זמנו של גנדי בלונדון. גנדי ניסה לאמץ מנהגים "אנגליים", כולל לקיחת שיעורי ריקוד. עם זאת, הוא לא העריך את האוכל הצמחוני התפל שהציעה בעלת הבית שלו והיה רעב לעיתים קרובות עד שמצא את אחת ממסעדות הצמחוניות הבודדות בלונדון. בהשפעת כתיבתו של הנרי סולט, גנדי הצטרף לאגודה הצמחונית של לונדון (LVS) ונבחר לוועד המנהל שלה תחת חסותו של נשיאה ונדבנה ארנולד הילס. הישג בזמן שהיה בוועדה היה הקמת סניף בייסווטר. כמה מהצמחונים שגנדי פגש היו חברים באגודה התיאוסופית, שהוקמה ב-1875 כדי לקדם אחווה אוניברסלית, ואשר הוקדשה לחקר הספרות הבודהיסטית וההינדית. הם עודדו את גנדי להצטרף אליהם בקריאת הבהגווד גיטה הן בתרגום והן במקור.
תומאס אלינסון, חבר LVS נוסף, קידם שיטות מניעת הריון זמינות חדשות, אך הילס לא אישר זאת, מתוך אמונה שהן מערערות את המוסר הציבורי. הוא האמין שצמחונות היא תנועה מוסרית ושאלינסון לכן לא צריך להישאר חבר ב-LVS. גנדי חלק את דעותיו של הילס על הסכנות של מניעת הריון, אך הגן על זכותו של אלינסון להיות שונה. היה קשה לגנדי לאתגר את הילס; הילס היה מבוגר ממנו ב-12 שנים ובניגוד לגנדי, רהוט מאוד. הילס מימן את ה-LVS והיה קפטן בתעשייה עם חברת Thames Ironworks שלו שהעסיקה יותר מ-6,000 אנשים באיסט אנד של לונדון. הילס היה גם ספורטאי מוכשר מאוד שמאוחר יותר הקים את מועדון הכדורגל ווסטהאם יונייטד. באוטוביוגרפיה שלו מ-1927, כרך א', גנדי כתב:
> השאלה עניינה אותי עמוקות ... היה לי כבוד רב למר הילס ולנדיבותו. אבל חשבתי שזה לא ראוי לחלוטין להוציא אדם מאגודה צמחונית רק בגלל שהוא סירב לראות במוסר פוריטני אחת ממטרות האגודה
הצעה להסיר את אלינסון הועלתה, ונדונה והצביעו עליה בוועדה. ביישנותו של גנדי הייתה מכשול להגנתו על אלינסון בישיבת הוועדה. גנדי כתב את דעותיו על נייר, אך ביישנות מנעה מגנדי להקריא את טיעוניו, אז הילס, הנשיא, ביקש מחבר ועדה אחר להקריא אותם עבורו. למרות שכמה חברים אחרים בוועדה הסכימו עם גנדי, ההצבעה אבדה ואלינסון הוצא. לא היו רגשות קשים, כאשר הילס הציע את הטוסט בארוחת הפרידה של LVS לכבוד חזרתו של גנדי להודו.
### הוסמך לעריכת דין
גנדי, בגיל 22, הוסמך לעריכת דין ביוני 1891 ואז עזב את לונדון להודו, שם למד שאמו מתה בזמן שהיה בלונדון ושהמשפחה שלו הסתירה את החדשות מגנדי. ניסיונותיו להקים פרקטיקה משפטית בבומביי נכשלו מכיוון שגנדי לא היה מסוגל פסיכולוגית לחקור עדים. הוא חזר לראג'קוט כדי להרוויח מחיה צנועה בניסוח עתירות למתדיינים, אך גנדי נאלץ להפסיק לאחר שהסתבך עם הקצין הבריטי סם סאני.
ב-1893, סוחר מוסלמי בקתיאוואר בשם דאדא עבדאללה יצר קשר עם גנדי. עבדאללה היה בעלים של עסק שילוח גדול ומוצלח בדרום אפריקה. בן דודו הרחוק ביוהנסבורג היה זקוק לעורך דין, והם העדיפו מישהו עם מורשת קתיאווארית. גנדי בירר על שכרו עבור העבודה. הם הציעו שכר כולל של 105 ליש"ט (~4,143 דולר בכסף של 2023) פלוס הוצאות נסיעה. הוא קיבל זאת, בידיעה שזו תהיה לפחות התחייבות לשנה במושבת נטאל, דרום אפריקה, גם היא חלק מהאימפריה הבריטית.
פעיל זכויות אזרח בדרום אפריקה (1893–1914)
באפריל 1893, גנדי, בן 23, הפליג לדרום אפריקה כדי להיות עורך הדין של בן דודו של עבדאללה. גנדי בילה 21 שנים בדרום אפריקה שם פיתח את דעותיו הפוליטיות, האתיקה והפוליטיקה שלו. במהלך תקופה זו גנדי חזר בקצרה להודו ב-1902 כדי לגייס תמיכה לרווחת ההודים בדרום אפריקה.
מיד עם ההגעה לדרום אפריקה, גנדי התמודד עם אפליה בשל צבע עורו ומורשתו. גנדי לא הורשה לשבת עם נוסעים אירופאים במרכבה ונאמר לו לשבת על הרצפה ליד הנהג, ואז הוכה כשסירב; במקום אחר, גנדי נבעט לתוך תעלה על שהעז ללכת ליד בית, במקרה אחר נזרק מרכבת בפיטרמריצבורג לאחר שסירב לעזוב את המחלקה הראשונה. גנדי ישב בתחנת הרכבת, רועד כל הלילה ותוהה אם עליו לחזור להודו או למחות על זכויותיו. גנדי בחר למחות והורשה לעלות לרכבת למחרת. במקרה אחר, השופט של בית משפט בדרבן הורה לגנדי להסיר את הטורבן שלו, דבר שסירב לעשות. הודים לא הורשו ללכת על מדרכות ציבוריות בדרום אפריקה. גנדי נבעט על ידי שוטר מהמדרכה לרחוב ללא אזהרה.
כאשר גנדי הגיע לדרום אפריקה, לפי ארתור הרמן, הוא חשב על עצמו כ"בריטי קודם, והודי שני". עם זאת, הדעה הקדומה נגד גנדי וחבריו ההודים מצד אנשים בריטים שגנדי חווה וצפה בה הטרידה אותו עמוקות. גנדי מצא זאת משפיל, מתקשה להבין איך אנשים מסוימים יכולים להרגיש כבוד, עליונות או הנאה בפרקטיקות לא אנושיות כאלה. גנדי החל לתהות על מעמדם של עמו באימפריה הבריטית.
תיק עבדאללה שהביא אותו לדרום אפריקה הסתיים במאי 1894, והקהילה ההודית ארגנה מסיבת פרידה לגנדי כשהתכונן לחזור להודו. מסיבת הפרידה הפכה לוועדת עבודה לתכנון ההתנגדות להצעה מפלה חדשה של ממשלת נטאל. זה הוביל לכך שגנדי האריך את תקופת שהותו המקורית בדרום אפריקה. גנדי תכנן לסייע להודים בהתנגדות להצעת חוק לשלול מהם את זכות ההצבעה, זכות שהוצעה אז כזכות אירופאית בלעדית. הוא ביקש מג'וזף צ'מברליין, שר המושבות הבריטי, לשקול מחדש את עמדתו בנוגע להצעת חוק זו. למרות שלא הצליח לעצור את העברת הצעת החוק, הקמפיין של גנדי הצליח להפנות תשומת לב לתלונותיהם של ההודים בדרום אפריקה. הוא עזר להקים את הקונגרס ההודי של נטאל ב-1894, ובאמצעות ארגון זה, גנדי עיצב את הקהילה ההודית של דרום אפריקה לכוח פוליטי מאוחד. בינואר 1897, כאשר גנדי נחת בדרבן, המון מתיישבים לבנים תקף אותו. גנדי סירב להגיש תלונות נגד אף חבר בהמון.
במהלך מלחמת הבורים, גנדי התנדב ב-1900 להקים קבוצה של נושאי אלונקות כחיל האמבולנס ההודי של נטאל. לפי ארתור הרמן, גנדי רצה להפריך את הסטריאוטיפ הקולוניאלי הבריטי שהינדים אינם מתאימים לפעילויות "גבריות" הכרוכות בסכנה ומאמץ, בניגוד ל"גזעים הלוחמים" המוסלמים. גנדי גייס 1,100 מתנדבים הודים לתמוך בכוחות קרב בריטיים נגד הבורים. הם אומנו ואושרו רפואית לשרת בקווי החזית. הם היו עזרים בקרב קולנסו לחיל אמבולנס מתנדב לבן. בקרב ספיון קופ, גנדי ונושאיו עברו לקו החזית ונאלצו לשאת חיילים פצועים למרחק קילומטרים לבית חולים שדה מכיוון שהשטח היה קשה מדי לאמבולנסים. גנדי ו-37 הודים אחרים קיבלו את מדליית דרום אפריקה של המלכה.
ב-1906, ממשלת טרנסוואל פרסמה חוק חדש המחייב רישום של אוכלוסיות ההודים והסינים של המושבה. החוק דרש מאסייתים לעבור רישום טביעות אצבע ולשאת תעודות זהות שפקידים יכלו לדרוש בכל עת. היסטוריונים ציינו שהתנגדותו של גנדי הייתה לכן גם מחאה נגד מערכת של זיהוי ביומטרי שהתייחסה להודים כנתינים פליליים. גנדי קיבל בתחילה רישום מרצון כמחווה של אמון, אך מאוחר יותר הבין שברגע שטביעות אצבע נרשמות, אנשים מאבדים את הזכות למשוך את הסכמתם. זה עיצב אז את הבנתו של גנדי את הסאטיאגרהא (Satyagraha) כהגנה על כבוד ואוטונומיה אישית. במפגש מחאה המוני שנערך ביוהנסבורג ב-11 בספטמבר באותה שנה, גנדי אימץ את המתודולוגיה המתפתחת שלו של סאטיאגרהא (מסירות לאמת), או מחאה לא-אלימה, בפעם הראשונה. לפי אנתוני פארל, גנדי הושפע גם מהטקסט המוסרי הטמילי טירוקוראל (Tirukkuṛaḷ) לאחר שלאו טולסטוי הזכיר אותו בהתכתבות שלהם שהחלה עם "מכתב להינדי". גנדי דחק בהודים להתריס נגד החוק החדש ולסבול את העונשים על כך. רעיונותיו על מחאות, כישורי שכנוע ויחסי ציבור צצו. גנדי לקח אותם חזרה להודו ב-1915.
### אירופאים, הודים ואפריקאים
גנדי מיקד את תשומת ליבו בהודים ובאפריקאים בזמן שהיה בדרום אפריקה. בתחילה, גנדי לא התעניין בפוליטיקה, אך זה השתנה לאחר שהופלה לרעה והוחרם, כמו על ידי זריקה מקרון רכבת בשל צבע עורו על ידי פקיד רכבת לבן. לאחר כמה מקרים כאלה עם לבנים בדרום אפריקה, החשיבה והמיקוד של גנדי השתנו, והוא הרגיש שעליו להתנגד לכך ולהילחם על זכויות. גנדי נכנס לפוליטיקה על ידי הקמת הקונגרס ההודי של נטאל. לפי אשווין דסאי וגולם ואהד, דעותיו של גנדי על גזענות שנויות במחלוקת במקרים מסוימים. הוא סבל מרדיפות מההתחלה בדרום אפריקה. כמו עם אנשים צבעוניים אחרים, פקידים לבנים שללו מגנדי את זכויותיו, והעיתונות ואלה ברחובות הציקו וקראו לגנדי "טפיל", "חצי ברברי", "סרטן", "קולי מלוכלך", "איש צהוב", וכינויים אחרים. אנשים אפילו היו יורקים עליו כביטוי לשנאה גזעית.
בזמן שהיה בדרום אפריקה, גנדי התמקד ברדיפה הגזעית של הודים לפני שהחל להתמקד בגזענות נגד אפריקאים. במקרים מסוימים, מציינים דסאי ואהד, התנהגותו של גנדי הייתה של להיות חלק מרצון מסטריאוטיפיזציה גזעית וניצול אפריקאי. במהלך נאום בספטמבר 1896, גנדי התלונן שהלבנים במושבה הבריטית של דרום אפריקה "משפילים את ההודי לרמה של קאפיר גולמי". חוקרים מצטטים זאת כדוגמה לראיה שגנדי באותה תקופה חשב על הודים ואפריקאים שחורים בצורה שונה. כדוגמה נוספת שניתנה על ידי הרמן, גנדי, בגיל 24, הכין תמצית משפטית לאספת נטאל ב-1895, בבקשה לזכויות הצבעה להודים. גנדי ציטט היסטוריה גזעית ודעות של אוריינטליסטים אירופאים ש"אנגלו-סקסונים והודים צמחו מאותו גזע ארי או ליתר דיוק העמים ההודו-אירופאים" וטען שהודים לא צריכים להיות מקובצים עם האפריקאים.
שנים לאחר מכן, גנדי ועמיתיו שירתו ועזרו לאפריקאים כאחיות ועל ידי התנגדות לגזענות. זוכה פרס נובל לשלום נלסון מנדלה הוא בין מעריצי מאמציו של גנדי להילחם נגד גזענות באפריקה. התמונה הכללית של גנדי, מציינים דסאי ואהד, הומצאה מחדש מאז התנקשותו כאילו גנדי תמיד היה קדוש, כאשר במציאות, חייו היו מורכבים יותר, הכילו אמיתות לא נוחות, והיו כאלה שהשתנו עם הזמן. חוקרים הצביעו גם על הראיות להיסטוריה עשירה של שיתוף פעולה ומאמצים על ידי גנדי והעם ההודי עם דרום אפריקאים לא לבנים נגד רדיפת אפריקאים והאפרטהייד.
ב-1903, גנדי התחיל את ה-Indian Opinion, כתב עת שנשא חדשות על הודים בדרום אפריקה, הודים בהודו עם מאמרים על כל הנושאים – חברתיים, מוסריים ואינטלקטואליים. כל גיליון היה רב-לשוני ונשא חומר באנגלית, גוג'ראטית, הינדית וטמילית. הוא נשא מודעות, הסתמך בכבדות על תרומותיו של גנדי (לעתים קרובות מודפס ללא שם כותב) והיה "עורך דין" למען המטרה ההודית.
ב-1906, כאשר מרד במבאטה פרץ במושבת נטאל, גנדי בן ה-36 אז, למרות שהזדהה עם המורדים הזולו, עודד הודים דרום אפריקאים להקים יחידת נושאי אלונקות מתנדבת. בכתיבתו ב-Indian Opinion, גנדי טען ששירות צבאי יהיה מועיל לקהילה ההודית וטען שזה ייתן להם "בריאות ואושר". גנדי הוביל בסופו של דבר יחידה מעורבת מתנדבת של נושאי אלונקות הודים ואפריקאים כדי לטפל בלוחמים פצועים במהלך דיכוי המרד.
היחידה הרפואית בפיקודו של גנדי פעלה פחות מחודשיים לפני שפורקה. עד 1910, העיתון של גנדי, Indian Opinion, סיקר דיווחים על אפליה נגד אפריקאים על ידי המשטר הקולוניאלי. גנדי ציין שהאפריקאים "לבדם הם התושבים המקוריים של הארץ. ... הלבנים, לעומת זאת, כבשו את הארץ בכוח והשתלטו עליה לעצמם".
ב-1910, גנדי הקים, בעזרת חברו הרמן קלנבך, קהילה אידיאליסטית שהם כינו חוות טולסטוי ליד יוהנסבורג. שם, גנדי טיפח את מדיניות ההתנגדות השלווה שלו. בשנים שלאחר שדרום אפריקאים שחורים זכו בזכות ההצבעה בדרום אפריקה (1994), גנדי הוכרז כגיבור לאומי עם אנדרטאות רבות.