חיים מוקדמים וקריירה
אומות, בדומה לבני אדם, חיות ומתות; אך הציוויליזציה אינה יכולה למות. ג'וזפה מציני היה פוליטיקאי, עיתונאי ופעיל איטלקי למען איחוד איטליה, ועמד בחוד החנית של התנועה המהפכנית האיטלקית. מאמציו סייעו להביא להקמת איטליה העצמאית והמאוחדת במקום המדינות הנפרדות הרבות, שרבות מהן היו נתונות תחת שלטון זר, ואשר התקיימו עד המאה ה-19. כלאומן איטלקי במסורת הרדיקלית ההיסטורית וכחסיד של הרפובליקניות הסוציאל-דמוקרטית, סייע מציני להגדיר את התנועה האירופית המודרנית למען דמוקרטיה עממית במדינה רפובליקנית.
להגותו של מציני הייתה השפעה ניכרת על התנועות הרפובליקניות האיטלקיות והאירופיות, על חוקת איטליה, על האירופיזם, ובהשפעה דקה יותר על פוליטיקאים בתקופה מאוחרת יותר, ביניהם נשיא ארצות הברית וודרו וילסון וראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג', כמו גם מנהיגים פוסט-קולוניאליים כגון מהאטמה גנדי, וינאיאק דאמודאר סאווארקאר (Vinayak Damodar Savarkar), גולדה מאיר, דוד בן-גוריון, קוואמה נקרומה, ג'וואהרלל נהרו וסון יאט-סן. ביוגרפיה שנים מוקדמות מציני נולד בגנואה, שהייתה אז חלק מהרפובליקה הליגורית תחת שלטון הקיסרות הצרפתית הראשונה. אביו ג'אקומו מציני, במקור מצ'יאבארי, היה פרופסור באוניברסיטה שדבק באידיאולוגיה היעקובינית, בעוד אמו מריה דראגו הייתה ידועה ביופיה ובלהט הדתי הינסניסטי שלה.
מגיל צעיר מאוד גילה מציני יכולות למידה טובות וכן עניין מוקדם בפוליטיקה ובספרות. הוא התקבל לאוניברסיטה בגיל 14 וסיים את לימודי המשפטים ב-1826, כאשר בתחילה עסק כ"עורך דין של עניים". מציני גם קיווה להפוך לסופר היסטורי או למחזאי, ובאותה שנה כתב את מאמרו הראשון, Dell'amor patrio di Dante ("על אהבת המולדת של דאנטה"), שפורסם ב-1827. בשנים 1828–1829 שיתף פעולה עם העיתון הגנואי L'Indicatore Genovese, שנסגר במהרה על ידי הרשויות הפיימונטזיות. לאחר מכן הפך לאחד הכותבים המובילים של L'Indicatore Livornese, שפורסם בליבורנו על ידי פרנצ'סקו דומניקו גוואראצי, עד שגם עיתון זה נסגר על ידי הרשויות.
גלות והקמת "איטליה הצעירה"
ביתו של מציני בגנואה, כיום מקום מושבו של מוזיאון הריסורג'ימנטו והמכון המציניאני בשנת 1827 נסע מציני לטוסקנה, שם הפך לחבר בקרבונארי (Carbonari), אגודה חשאית בעלת מטרות פוליטיות. ב-31 באוקטובר באותה שנה נעצר בגנואה ונכלא בסבונה. בתחילת 1831 שוחרר מהכלא, אך הוגלה לכפר קטן. הוא בחר בגלות ועבר לז'נבה שבשוויץ. מרידות שנכשלו בשנת 1831 נסע מציני למרסיי, שם הפך לדמות פופולרית בקרב הגולים האיטלקים. הוא הרבה לבקר בדירתה של ג'ודיטה בלריו סידולרי (Giuditta Bellerio Sidoli), אלמנה מודנזית יפהפייה שהפכה למאהבתו. באוגוסט 1832 ילדה ג'ודיטה סידולי בן, שכמעט בוודאות היה בנו של מציני, אותו כינתה ג'וזף דמוסתנס אדולף אריסטיד על שם בני משפחתו של דמוסתנס אוליבייה, אצלו התארח מציני.
בני הזוג אוליבייה טיפלו בילד ביוני 1833 כאשר ג'ודיטה ומציני עזבו לשוויץ. הילד מת בפברואר 1835. מציני ארגן אגודה פוליטית חדשה בשם "איטליה הצעירה" (Giovine Italia). "איטליה הצעירה" הייתה אגודה חשאית שהוקמה כדי לקדם את איחוד איטליה: "אומה אחת, חופשית, עצמאית ורפובליקנית". מציני האמין כי התקוממות עממית תיצור איטליה מאוחדת ותעורר תנועה מהפכנית כלל-אירופית. המוטו של הקבוצה היה "אלוהים והעם", והעיקרון הבסיסי שלה היה איחודן של המדינות והממלכות השונות בחצי האי לרפובליקה אחת כבסיס האמיתי היחיד לחירות האיטלקית. האומה החדשה הייתה צריכה להיות: "רפובליקה אחת, עצמאית וחופשית". דיוקן של מציני הפעילות הפוליטית של מציני זכתה להצלחה מסוימת בטוסקנה, אברוצו, סיציליה, פיימונטה ומולדתו ליגוריה, במיוחד בקרב מספר קצינים צבאיים.
מרידות שנכשלו ו"אירופה הצעירה"
ב-"איטליה הצעירה" היו כ-60,000 חברים ב-1833, עם סניפים בגנואה וערים אחרות. באותה שנה ניסה מציני לראשונה לבצע מרד, שהיה אמור להתפשט משאמברי, שהייתה אז חלק מממלכת סרדיניה, לאלסנדריה, טורינו וגנואה. עם זאת, ממשלת סבויה גילתה את המזימה לפני שהחלה, ומהפכנים רבים, כולל וינצ'נצו ג'וברטי, נעצרו. הדיכוי היה אכזרי: 12 משתתפים הוצאו להורג, בעוד חברו הטוב ביותר של מציני ומנהל הסעיף הגנואי של ה-Giovine Italia, ג'אקופו רופיני, התאבד. מציני נשפט שלא בפניו ונידון למוות. למרות הכישלון הזה, שקורבנותיו יצרו מאוחר יותר ספקות וקונפליקטים פסיכולוגיים אצל מציני, הוא ארגן התקוממות נוספת בשנה שלאחר מכן.
קבוצת גולים איטלקים הייתה אמורה להיכנס לפיימונטה משוויץ ולהפיץ שם את המהפכה, בעוד ג'וזפה גריבלדי, שהצטרף לאחרונה ל-"איטליה הצעירה", היה אמור לעשות את אותו הדבר מגנואה. עם זאת, כוחות פיימונטה ריסקו בקלות את הניסיון החדש. דניס מאק סמית' כותב: באביב 1834, בעודו בברן, ייסדו מציני ותריסר פליטים מאיטליה, פולין וגרמניה אגודה חדשה בשם המפוצץ "אירופה הצעירה". הרעיון הבסיסי והיומרני לא פחות היה שכפי שהמהפכה הצרפתית של 1789 הרחיבה את מושג החירות האישית, דרושה כעת מהפכה נוספת עבור חירות לאומית, וחזונו הרחיק לכת מכיוון שקיווה שבעתיד הרחוק ללא ספק, אומות חופשיות עשויות להתאחד ליצירת אירופה פדרלית רופפת עם סוג כלשהו של אסיפה פדרלית שתסדיר את האינטרסים המשותפים שלהן.
[...] כוונתו לא הייתה פחות מלהפוך את ההסדר האירופי שנקבע ב-1815 על ידי קונגרס וינה, אשר כונן מחדש הגמוניה מדכאת של כמה מעצמות גדולות וחסם את צמיחתן של אומות קטנות יותר. [...] מציני קיווה, אך ללא ביטחון רב, שחזונו על ליגה או אגודה של אומות עצמאיות יתממש במהלך חייו. בפועל, ל-"אירופה הצעירה" חסרו הכסף והתמיכה העממית לקיום מעבר לטווח הקצר. אף על פי כן, הוא תמיד נשאר נאמן לאידיאל של יבשת מאוחדת, שעבורה הקמת אומות בודדות תהיה הכנה הכרחית. ב-28 במאי 1834 נעצר מציני בזולותורן וגורש משוויץ. הוא עבר לפריז, שם נכלא שוב ב-5 ביולי. הוא שוחרר רק לאחר שהבטיח שיעבור לאנגליה.
גלות בלונדון ופעילות פוליטית
מציני, יחד עם כמה חברים איטלקים, עבר בינואר 1837 לחיות בלונדון בתנאים כלכליים קשים מאוד. גלות בלונדון ב-30 באפריל 1840 הקים מציני מחדש את ה-Giovine Italia בלונדון, וב-10 בנובמבר של אותה שנה החל להוציא את Apostolato popolare ("שליחות העם"). שרשרת של ניסיונות כושלים לקדם התקוממויות נוספות בסיציליה, אברוצו, טוסקנה ולומברדיה-ונטו ייאשה את מציני לתקופה ארוכה, שנמשכה עד 1840. הוא ננטש גם על ידי סידולי, שחזרה לאיטליה כדי להתאחד עם ילדיה. עזרתה של אמו דחפה את מציני להקים מספר ארגונים שמטרתם איחוד או שחרור של אומות אחרות, בעקבות ה-Giovine Italia: "גרמניה הצעירה", "פולין הצעירה" ו-"שוויץ הצעירה", שהיו תחת חסותה של "אירופה הצעירה" (Giovine Europa).
הוא גם הקים בית ספר איטלקי לעניים שפעל מ-10 בנובמבר 1841 ברחוב גרביל 5, לונדון. מלונדון הוא גם כתב סדרה אינסופית של מכתבים לסוכניו באירופה ובדרום אמריקה והתיידד עם תומאס קרלייל ואשתו ג'יין. תנועת "אירופה הצעירה" עוררה השראה גם בקרב קבוצת צוערים וסטודנטים צעירים בצבא הטורקי, שמאוחר יותר בהיסטוריה כינו את עצמם "הטורקים הצעירים". תצלום של מציני מאת דומניקו לאמה ב-1843 הוא ארגן מרד נוסף בבולוניה, שמשך את תשומת לבם של שני קצינים צעירים מהצי האוסטרי, אטיליו ואמיליו בנדיארה. בתמיכתו של מציני, הם נחתו ליד קוזנצה שבממלכת נאפולי, אך נעצרו והוצאו להורג. מציני האשים את הממשלה הבריטית בכך שהעבירה מידע על המשלחות לנאפוליטנים, והשאלה עלתה בפרלמנט הבריטי.
מהפכות 1848 והרפובליקה הרומית
כאשר הודה משרד החוץ הבריטי כי מכתביו הפרטיים אכן נפתחו ותוכנם נחשף בפני הממשלות האוסטרית והנאפוליטנית, זכה מציני לפופולריות ולתמיכה בקרב הליברלים הבריטים, שזעמו על חדירה בוטה כל כך של הממשלה להתכתבותו הפרטית. ב-1847 הוא עבר שוב ללונדון, שם כתב "מכתב גלוי" ארוך לאפיפיור פיוס התשיעי, שרפורמות ליברליות לכאורה העניקו לו מעמד רגעי כפלאדין אפשרי לאיחוד איטליה, אך האפיפיור לא השיב. הוא גם הקים את הליגה הבינלאומית של העם. עד ה-8 במרץ 1848 היה מציני בפריז, שם השיק התאחדות פוליטית חדשה, ה-Associazione Nazionale Italiana. מרידות 1848–1849 ב-7 באפריל 1848 הגיע מציני למילאנו, שאוכלוסייתה התמרדה נגד חיל המצב האוסטרי והקימה ממשלה זמנית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה, שהחלה על ידי מלך פיימונטה קרלו אלברטו כדי לנצל את הנסיבות הנוחות במילאנו, הפכה לכישלון מוחלט. מציני, שמעולם לא היה פופולרי בעיר כיוון שרצה שלומברדיה תהפוך לרפובליקה במקום להצטרף לפיימונטה, נטש את מילאנו. הוא הצטרף לכוח הלא-סדיר של גריבלדי בברגמו ועבר איתו לשוויץ. מציני היה אחד המייסדים והמנהיגים של מפלגת הפעולה, המפלגה המאורגנת הראשונה בהיסטוריה של איטליה. אזרחים שנורו בגלל קריאת עיתוני מציני ב-9 בפברואר 1849 הוכרזה רפובליקה ברומא, לאחר שפיוס התשיעי כבר נאלץ להימלט לגאטה בנובמבר הקודם. באותו יום שבו הוכרזה הרפובליקה, הגיע מציני לעיר.
הוא מונה, יחד עם קרלו ארמליני ואורליו סאפי, כחבר בטריאומוויראט של הרפובליקה החדשה ב-29 במרץ, והפך במהרה למנהיג האמיתי של הממשלה, תוך שהוא מפגין יכולות ניהוליות טובות ברפורמות חברתיות. עם זאת, הכוחות הצרפתיים שהוזמנו על ידי האפיפיור הבהירו כי התנגדותם של כוחות הרפובליקה, בהובלת גריבלדי, הייתה לשווא. ב-12 ביולי 1849 יצא מציני למרסיי, משם עבר שוב לשוויץ. פעילויות מאוחרות מציני בילה את כל שנת 1850 כשהוא מסתתר מהמשטרה השוויצרית. ביולי הקים בלונדון את האגודה Amici di Italia ("ידידי איטליה"), כדי למשוך הסכמה כלפי עניין השחרור האיטלקי. שני מרידות שנכשלו במנטובה ב-1852 ובמילאנו ב-1853 היו מכה אנושה לארגון המציניאני, שיוקרתו לא השתקמה מעולם. מאוחר יותר הוא התנגד לברית שנחתמה על ידי סבויה עם אוסטריה עבור מלחמת קרים.
שנים מאוחרות ואיחוד איטליה
לשווא הייתה גם משלחתו של פליצ'ה אורסיני בקארארה בשנים 1853–1854. ב-1856 חזר לגנואה כדי לארגן סדרת מרידות: הניסיון הרציני היחיד היה זה של קרלו פיזאקאנה בקלבריה, שגם הוא נחל סוף עגום. מציני הצליח להימלט מהמשטרה אך נידון למוות שלא בפניו. מרגע זה ואילך היה מציני יותר צופה מאשר גיבור של הריסורג'ימנטו האיטלקי, שמושכותיו היו כעת חזק בידי המונרך של סבויה ויטוריו עמנואל השני וראש ממשלתו המיומן, קאמילו בנסו, רוזן קאבור. האחרון הגדיר אותו כ-"ראש המתנקשים". דף אחרון ממכתב של מציני לקרל שורץ כשהיו שניהם בלונדון, 1851 בשנת 1858 הקים עיתון נוסף בלונדון בשם Pensiero e azione ("מחשבה ופעולה").
ב-21 בפברואר 1859, יחד עם 151 רפובליקנים, חתם על מניפסט נגד הברית בין פיימונטה לקיסר צרפת, שהובילה למלחמת העצמאות האיטלקית השנייה ולכיבוש לומברדיה. ב-2 במאי 1860 ניסה להגיע לגריבלדי, שעמד להשיק את "משלחת האלף" המפורסמת שלו בדרום איטליה. באותה שנה פרסם את Doveri dell'uomo ("חובות האדם"), סינתזה של מחשבותיו המוסריות, הפוליטיות והחברתיות. באמצע ספטמבר הוא היה בנאפולי, שהייתה אז תחת הדיקטטורה של גריבלדי, אך הוזמן על ידי סגן הדיקטטור המקומי ג'ורג'ו פאלאביצ'ינו לעזוב. ממלכת איטליה החדשה הוקמה ב-1861 תחת מלוכת סבויה. ב-1862 הצטרף מציני לגריבלדי בניסיונו הכושל לשחרר את רומא. ב-1866 הצטרפה איטליה למלחמה האוסטרו-פרוסית וזכתה בונטו.
בתקופה זו, מציני דיבר לעיתים קרובות נגד הדרך שבה הושג איחוד ארצו. ב-1867 הוא סירב לכהן בבית הנבחרים האיטלקי. ב-1870 ניסה להתחיל מרד בסיציליה, נעצר ונכלא בגאטה. באוקטובר שוחרר בחנינה שהוכרזה לאחר שהממלכה כבשה סוף סוף את רומא, וחזר ללונדון באמצע דצמבר. מאוזוליאום של מציני בבית הקברות סטאליאנו בגנואה מציני מת מדלקת הצדר בבית הידוע כיום כ-Domus Mazziniana בפיזה ב-1872, בגיל 66. גופתו נחנטה על ידי פאולו גוריני. הלווייתו התקיימה בגנואה, בהשתתפות 100,000 איש. אידיאולוגיה כלאומן איטלקי, מציני היה תומך נלהב של רפובליקניות וחזה איטליה מאוחדת, חופשית ועצמאית.
אידיאולוגיה ודיונים עם הסוציאליזם
בניגוד לבן דורו ג'וזפה גריבלדי, שהיה גם הוא רפובליקן, מציני סירב להישבע אמונים לבית סבויה עד לאחר כיבוש רומא. בעוד הוא ותומכיו היו רגישים לשאלת הצדק החברתי, החלו בדיאלוג עם הסוציאליזם, ומציני בפרט מצא דמיון רב לסין-סימוניזם, מציני התנגד נמרצות למרקסיזם, שעבורו היה "עיוות נורא של התועלתנות בגלל התעקשותו על אינטרסים מעמדיים, במיוחד מאבק מעמדות, חזון קונפליקטואלי שלא יכול היה להשתלב עם האוניטריאניזם של מציני". מציני דחה גם את עקרונות הליברליזם הקלאסי של עידן הנאורות המבוססים על דוקטרינת האינדיבידואליזם, אותה ביקר כ-"מניחה מראש מטריאליזם מטאפיזי או אתאיזם פוליטי".
בכרך הראשון של "הסוציאליזם האירופי" של קרל לנדאואר, מציני מוזכר לצד גריבלדי כ-"מהפכנים איטלקיים" בולטים. מציני נדון גם ב-"היסטוריה של המחשבה הסוציאליסטית" של ג. ד. ה. קול: "מחשבה חברתית, המבשרים, 1789–1850", ואלברט צ'ארלס ברוז טען ש-"הסוציאליזם נמצא בשלמותו בדוקטרינה של מציני", כשהרפובליקניות שלו היא גם "דמוקרטית וגם חברתית". מציני בשלהי הקריירה שלו ב-1871, גינה מציני את המרד הסוציאליסטי הרדיקלי, האנטי-דתי והמהפכני בצרפת שהוביל ליצירת הקומונה הפריזאית קצרת הימים.
זה גרם לקרל מרקס להתייחס למציני כ-"ריאקציונר" ו-"חמור זקן", וכן עורר את האנרכיסט מיכאיל באקונין לכתוב את "התאולוגיה הפוליטית של מציני והאינטרנציונל", ש-"הגנתו על האינטרנציונל והקומונה הפריזאית עוררה סערה באיטליה וגררה התנערות רבה ממציני והצהרות תמיכה באינטרנציונל בעיתונות", מה שאף הוביל ל-"עלייה ארצית ראשונה במספר החברים בארגון". בראיון שנערך על ידי ר. לנדור ב-1871, הצהיר מרקס כי רעיונותיו של מציני מייצגים "לא יותר מהרעיון הישן של רפובליקה מעמד הביניים". מרקס האמין שנקודת המבט של מציני, במיוחד לאחר מהפכות 1848 והקומונה הפריזאית, הפכה לריאקציונרית ואין לפרולטריון דבר לעשות איתה. בראיון אחר תיאר מרקס את מציני כ-"אותו חמור זקן נצחי".
בתורו, מציני תיאר את מרקס כ-"רוח הרסנית שליבה היה מלא שנאה ולא אהבה לאנושות" והצהיר כי "הוא מטיף שהוא השליט המוחלט של מפלגתו, אמנם הוא עושה הכל בעצמו אבל הוא גם היחיד שנותן פקודות והוא אינו סובל שום התנגדות". בעוד מציני ראה בקומונה הפריזאית "טעות מפלגת חברתית", רדיקלים רבים אחרים "עקבו אחר ההובלה הסוציאליסטית ומיתולוגיזו את הקומונה כמהפכה חברתית, 'השליח המפואר של חברה חדשה' במילותיו של קרל מרקס". אירוע זה "אפשר לחלק משמעותי מהשמאל הרדיקלי, במיוחד דור צעיר של רדיקלים בהובלת המשורר והסאטיריקן פליצ'ה קאוולוטי וקבוצה סביב העיתון Il Gazzettino Rosa, להישבר בגלוי ובאופן מכריע גם ממציני וגם מעקרונות ושיטות הפוליטיקה המציניאנית".
בעוד Il Gazzettino Rosa שיבח את מציני כ-"המושיע" והמורה של איטליה, הוא התעקש: אין לנו יותר אלילים, אנחנו לא מקבלים נוסחאות מופשטות ובלתי מובנות. [...] מה שאנחנו מתנגדים אליו אצל מציני הוא לא דעתו כשלעצמה, אלא דעתו שהוקמה למערכת ולדוגמה פוליטית. אנחנו מטריאליסטים, אבל אנחנו לא עושים בית ספר פוליטי מהמטריאליזם שלנו. לנו לא משנה אם מאמינים או לא מאמינים באלוהים. [...] במקום זאת מציני רוצה לכפות עלינו דת חדשה. לדברי לוסי ריאל, "וגם העניק לו חיים פוליטיים חדשים. מהתמיכה בו נולדה יוזמה להשקת מפלגה רחבה של השמאל הרדיקלי".
עבור שיימוס פלאהרט, הנרי היינדמן, שהיה מעריץ של מציני, חש ש-"גדולתו של מציני הוסתרה עבור סוציאליסטים צעירים על ידי 'התנגדותו למרקס בימיו הראשונים של ה'אינטרנציונל' וגינויו הנמרץ מעט מאוחר יותר לקומונה הפריזאית'", והתעקש ש-"'תפיסתו של מציני את ניהול חיי האנוש' הייתה 'גבוהה ואצילית'", משבח את האזכור "אין חובות ללא זכויות" ב-"כללים הכלליים" שמרקס חיבר והעביר כ-"ויתור שמרקס עשה לתומכי מציני בתוך הארגון". באוטוביוגרפיה בשני כרכים שלו, היינדמן דיבר רבות על מציני, ואף השווה אותו למרקס. כריסטופר ביילי כתב שמציני "הגיע למסקנות דומות", בהתייחסו ל-"רעיונות הסן-סימוניסטיים על התאגדות ו'חוק המשיכה' של שארל פורייה", אך "דרך תהליך רגשי שלא היה חייב הרבה לרציונליזציה".
כמו אצל הסוציאליסט הנוצרי ג'ורג' ד. הרון, הסוציאליזם של מציני היה "ביסודו תחייה דתית ומוסרית". מציני דחה את הדוקטרינות המרקסיסטיות של מאבק מעמדות ומטריאליזם, והדגיש את הצורך בשיתוף פעולה בין מעמדי. אף על פי כן, הייתה פרשנות רדיקלית וסוציאליסטית יותר לדוקטרינה של מציני בתוך המפלגה הרפובליקנית האיטלקית, מפלגה מציניאנית, שבה "היו רבים שהאמינו שתורתו של הפטריוט הגנואי יכולה להיות תואמת את הדוקטרינה המרקסיסטית וראו ברית עם השמאל כלגיטימית ורצויה". הלאומיות האיטלקית של מציני תוארה כ-"פטריוטיות קוסמופוליטית". ב-"סוציאליזם: לאומי או בינלאומי", שפורסם לראשונה ב-1942, תיאר פרנץ בורקנאו את מציני כ-"אותו גנואי מרשים" ו-"מנהיג התנועה הדמוקרטית והאוניטרית המחתרתית האיטלקית".
על מציני והתנועה המחתרתית כתב בורקנאו עוד: מציני עשה רבות כדי לארגן ולאחד את התנועה המחתרתית הזו, הידועה בשם "איטליה הצעירה". הוא הגה את הרעיון של ארגונים מקבילים במדינות אירופיות אחרות, שכולם צריכים להצטרף לתנועת "אירופה הצעירה". התוכנית זכתה להצלחה התחלתית בלבד ואיטליה נותרה המעוז היחיד של התנועה המחתרתית הזו. אבל הרעיון, אם כי לא הביצוע המעשי שלו, תפס במדינות אירופיות אחרות. סיבה אחת לכישלונו החלקי של מציני הייתה עליית הסוציאליזם בצרפת ובאנגליה. בצרפת, בכל מקרה, הייתה תנועה מחתרתית חזקה, הרבה יותר חזקה תחת לואי-פיליפ מאשר קודם לכן תחת הרסטורציה של הבורבונים. אבל התנועה הזו התפתחה בהדרגה לעבר השמאל. דמוקרטים רגילים מסוגו של מציני כבר לא נרדפו בצרפת אחרי 1830.
פילוסופיה דתית, חברתית ומוסרית
אך משמאל להם קמו תנועות מתקדמות יותר. כשהיה סוציאליסט, בניטו מוסוליני ביקר בחריפות את מציני, "את מציני הדתי בפרט", בהיותו "מתנגד במיוחד ל'קידוש' של מציני". עם זאת, לאחר שדגל בהתערבות במלחמת העולם הראשונה והתגייס, מוסוליני "מצא את עצמו שקוע באווירה פטריוטית ספוגה בהתייחסויות מציניאניות". דת בהשפעת החינוך הינסניסטי שלו, המחשבה של מציני מאופיינת בלהט דתי חזק ובתחושת רוחניות עמוקה. דאיסט שהאמין בהשגחה אלוהית, מציני תיאר את עצמו כנוצרי והדגיש את הצורך באמונה ובמערכת יחסים עם אלוהים, תוך גינוי נמרץ של אתאיזם ורציונליזם. המוטו שלו היה Dio e Popolo ("אלוהים ועם").
מציני ראה בפטריוטיות חובה ובאהבת המולדת משימה אלוהית, וקבע שהמולדת היא "הבית שבו אלוהים הציב אותנו, בין אחים ואחיות הקשורים אלינו בקשרי משפחה של דת, היסטוריה ושפה משותפים". לדברי א. ג'יימס גרגור, "האמונה של מציני לעידן החדש הבדילה את עצמה אפוא באופן רדיקלי מהמרקסיזם האורתודוקסי של המאה ה-19. הסוציאליזם שלו היה חי עם מטרה מוסרית, ולא זהות מעמדית, ספוג בכוונה נעלה ובהשראה ספציפית מתחושת משימה לאומית, ולא מעמדית. הוא ראה בעצמו, ללא בושה, כדת חדשה, 'טיפוס דרך הפילוסופיה אל האמונה'. זו הייתה דת שנחזתה על 'אמונה חיה באל אחד, חוק אחד, כללי ובלתי ניתן לשינוי... וסוף אחד'".
לוח כחול, רחוב צפון גאואר 183, לונדון בפרסומו מ-1835 Fede e avvenire ("אמונה ועתיד"), כתב מציני: "אנחנו חייבים לקום שוב כמפלגה דתית. האלמנט הדתי הוא אוניברסלי ואלמותי. כמייסדי עולם חדש, מחובתנו להניח את היסודות לאחדות מוסרית, קתוליות הומניטרית". עם זאת, יחסיו של מציני עם הכנסייה הקתולית והאפיפיורות לא היו תמיד טובים. בעוד הוא תמך בתחילה באפיפיור פיוס התשיעי עם בחירתו, וכתב לו מכתב גלוי ב-1847, מציני פרסם מאוחר יותר התקפה צורבת נגד האפיפיור ב-Sull'Enciclica di Papa Pio IX ("על האנציקליקה של האפיפיור פיוס התשיעי") ב-1849.
אף על פי שחלק מהשקפותיו הדתיות היו בסתירה לכנסייה הקתולית ולאפיפיורות, כאשר כתביו היו לעיתים קרובות ספוגים באנטי-קלריקליות, מציני גם ביקר את הפרוטסטנטיות, וקבע שהיא "מחולקת ומחולקת לאלף כתות, כולן מבוססות על זכויות המצפון האישי, כולן להוטות לעשות מלחמה זו בזו, ומנציחות את האנרכיה של האמונות שהיא הגורם האמיתי היחיד להפרעות החברתיות והפוליטיות המענות את עמי אירופה". מחשבה ופעולה מציני דחה את מושג "זכויות האדם" שהתפתח במהלך עידן הנאורות, וטען במקום זאת שזכויות הפרט הן חובה שיש להשיג באמצעות עבודה קשה, הקרבה ומידה טובה, ולא "זכויות" שהן מטבען חובות לאדם. מציני תיאר את מחשבתו ב-Doveri dell'uomo ("חובות האדם"), שפורסם ב-1860.
באופן דומה, מציני ניסח מושג הידוע כ-"מחשבה ופעולה", שבו מחשבה ופעולה חייבות להיות משולבות יחד וכל מחשבה חייבת להיות מלווה בפעולה, ובכך דחה את האינטלקטואליזם ואת המושג של הפרדת תיאוריה מפרקטיקה. זכויות נשים ב-"חובות האדם", קרא מציני להכרה בזכויות נשים. לאחר מפגשיו הרבים עם פילוסופים פוליטיים באנגליה, צרפת וברחבי אירופה, החליט מציני שעקרון השוויון בין גברים לנשים הוא בסיסי לבניית אומה איטלקית דמוקרטית באמת. הוא קרא לסיום הכפיפות החברתית והמשפטית של נשים לגברים. עמדתו הנמרצת של מציני העלתה את תשומת הלב למגדר בקרב הוגים אירופיים שכבר שקלו דמוקרטיה ולאומיות.
מורשת וקבלה היסטורית
הוא סייע לאינטלקטואלים לראות בזכויות נשים לא רק נושא שולי, אלא מטרה בסיסית הכרחית להתחדשות אומות ישנות ולידתן מחדש של חדשות. מציני העריץ את ג'סי וייט מריו, שתוארה על ידי ג'וזפה גריבלדי כ-"אישה האמיצה ביותר של הזמן המודרני". מריו הצטרפה ל-"חולצות האדומות" של גריבלדי לקמפיין 1859–1860 במהלך מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה. ככתבת של ה-"דיילי ניוז", היא הייתה עדה כמעט לכל קרב שהביא לאיחוד איטליה. מורשת המחשבה החברתית-פוליטית של מציני כונתה מציניאניזם ותפיסת עולמו כ-"תפיסה המציניאנית", מונחים ששימשו מאוחר יותר את בניטו מוסוליני ופשיסטים כמו ג'ובאני ג'נטילה כדי לתאר את האידיאולוגיה הפוליטית שלהם ואת התפיסה הרוחנית של החיים.
קלמנס פון מטרניך תיאר את מציני כ-"המהפכן המשפיע ביותר באירופה". בכרך הראשון של זכרונותיו, קרל שורץ מציג סקיצה ביוגרפית של מציני ונזכר בשתי פגישות שהיו לו איתו כששניהם היו בלונדון ב-1851. בעוד הספר 10,000 Famous Freemasons של ויליאם ר. דנסלו רושם את מציני כבנאי חופשי ואף כראש מסדר לשעבר של הלשכה הגדולה של איטליה, מאמרים באתר האינטרנט של הלשכה הגדולה של איטליה עצמה מפקפקים אם הוא היה אי פעם בנאי חופשי רגיל ולא רושמים אותו כראש מסדר לשעבר. פסל של מציני מאת ג'ובאני טוריני בסנטרל פארק, שנתפס לעיתים קרובות באיטליה של התקופה כדמות דמוית אל, מציני גונה בכל זאת על ידי רבים מבני ארצו כבוגד. היסטוריונים בני זמננו מחזיקים בדעה חיובית יותר עליו.
החברה האנטי-פשיסטית "מציני", שהוקמה בארצות הברית ב-1939 על ידי פליטים פוליטיים איטלקים, לקחה את שמו ושירתה את איטליה מהגלות כמוהו. בלונדון, התגורר מציני ברחוב צפון גאואר 155, ליד יוסטון סקוור, אשר מסומן כיום בלוח כחול לזכר האירוע. לוח ברחוב לייסטול בקלרקונוול, "איטליה הקטנה" של לונדון במהלך שנות ה-1850, גם הוא חולק כבוד למציני. פסל של מציני נמצא בסנטרל פארק של ניו יורק בין הרחובות 67 ו-68 ממש מערב ל-West Drive. שנת הלימודים 1973–1974 ב-"קולג' אירופה" נקראה על שמו.