וואנגרי מאטאיי

וואנגרי מאטאיי

וואנגרי מאטאיי (Wangarĩ Maathai; ‏1 באפריל 1940 – 25 בספטמבר 2011) הייתה פעילה חברתית, סביבתית ופוליטית קנייתית שייסדה את תנועת החגורה הירוקה, ארגון לא ממשלתי סביבתי המתמקד בנטיעת עצים, שימור הסביבה וזכויות נשים. בשנת 2004 היא הפכה לאישה האפריקאית הראשונה שזכתה בפרס נובל לשלום.

כנהנית מתוכנית "רכבת אווירית של קנדי" (Kennedy Airlift), היא למדה בארצות הברית, והשלימה תואר ראשון ממכללת מאונט סנט סכולסטיקה (Mount St. Scholastica College) באטצ'יסון, קנזס, ותואר שני מאוניברסיטת פיטסבורג (University of Pittsburgh) בפיטסבורג. לאחר מכן הפכה לאישה הראשונה במזרח ובמרכז אפריקה שקיבלה תואר דוקטור לפילוסופיה (Ph.D.), אותו קיבלה מאוניברסיטת ניירובי (University of Nairobi) בניירובי, קניה. בשנת 1984 היא זכתה בפרס הקיום הנכון (Right Livelihood Award) על "הפיכת הדיון האקולוגי בקניה לפעולה המונית למען ייעור מחדש".

וואנגרי מאטאיי הייתה חברת פרלמנט נבחרת בקניה, וכיהנה כסגנית השר לאיכות הסביבה ומשאבי טבע בממשלתו של הנשיא מואי קיבאקי (Mwai Kibaki) בין ינואר 2003 לנובמבר 2005. היא הייתה חברת מועצה של כבוד במועצה לעתיד העולם (World Future Council). כאקדמאית וכמחברת של מספר ספרים, מאטאיי לא הייתה רק פעילה אלא גם אינטלקטואלית שתרמה תרומה משמעותית למחשבה על אקולוגיה, פיתוח ומגדר, בנוסף לתרבויות ודתות אפריקאיות. היא נפטרה מסיבוכים של סרטן השחלות ב-25 בספטמבר 2011.

חיים מוקדמים וחינוך

מאטאיי נולדה ב-1 באפריל 1940 בכפר איהיתה (Ihithe), מחוז ניירי, ברמה המרכזית של מושבת קניה. משפחתה הייתה קיקויו (Kikuyu), הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בקניה, וחיה באזור במשך מספר דורות. בסביבות שנת 1943 עברה משפחתה של מאטאיי לחוות בבעלות לבנים בעמק השבר הסורי-אפריקני ליד נאקורו, שם מצא אביה עבודה. בסוף שנת 1947 היא חזרה לאיהיתה עם אמה, מכיוון ששניים מאחיה למדו בבית ספר יסודי בכפר, ולא הייתה אפשרות ללימודים בחוות שבה עבד אביה. אביה נשאר בחווה. זמן קצר לאחר מכן, היא הצטרפה לאחיה בבית הספר היסודי איהיתה בגיל שמונה.

כשהייתה בת אחת עשרה, עברה מאטאיי לבית הספר היסודי-ביניים סנט ססיליה (St. Cecilia's), פנימייה במיסיון הקתולי מתארי (Mathari Catholic Mission) בניירי. היא למדה בסנט ססיליה במשך ארבע שנים. במהלך תקופה זו, היא רכשה שליטה באנגלית והתנצרה לקתוליות. היא הייתה מעורבת ב"לגיון מרים" (Legion of Mary), שחבריו מנסים "לשרת את אלוהים על ידי שירות בני אדם". בזמן לימודיה בסנט ססיליה, היא הייתה מוגנת מהתקוממות מאו מאו (Mau Mau) שהתחוללה, אשר אילצה את אמה לעזוב את משק ביתם לעבר כפר חירום באיהיתה. כשסיימה מאטאיי את לימודיה שם בשנת 1956, היא דורגה ראשונה בכיתתה והתקבלה לבית הספר התיכון הקתולי היחיד לבנות בקניה, תיכון לורטו (Loreto High School) בלימורו.

ככל שהתקרב סוף הקולוניאליזם במזרח אפריקה, פוליטיקאים קנייתים, כמו טום מבויה (Tom Mboya), הציעו דרכים להנגיש חינוך במדינות המערב לסטודנטים מבטיחים. ג'ון פ' קנדי (John F. Kennedy), שהיה אז סנאטור אמריקאי, הסכים לממן תוכנית כזו דרך קרן ג'וזף פ' קנדי הבן (Joseph P. Kennedy Jr. Foundation), ובכך יזם את מה שנודע כ"רכבת אווירית של קנדי" או "רכבת אווירית אפריקה". מאטאיי הייתה אחת מכ-300 קנייתים שנבחרו ללמוד בארצות הברית בספטמבר 1960.

היא קיבלה מלגה ללימודים במכללת מאונט סנט סכולסטיקה (כיום מכללת בנדיקטין - Benedictine College), באטצ'יסון, קנזס, שם התמחתה בביולוגיה עם מקצועות משניים בכימיה וגרמנית. לאחר קבלת תואר ראשון במדעים בשנת 1964, היא למדה באוניברסיטת פיטסבורג לתואר שני בביולוגיה. לימודיה לתארים מתקדמים מומנו על ידי המכון אפריקה-אמריקה (Africa-America Institute), ובזמן שהותה בפיטסבורג היא חוותה לראשונה שיקום סביבתי, כאשר פעילי סביבה מקומיים לחצו לנקות את העיר מזיהום אוויר. בינואר 1966 קיבלה מאטאיי תואר שני במדעים ביולוגיים, ומונתה למשרת עוזרת מחקר של פרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת קולג' ניירובי (University College of Nairobi) בניירובי.

מאטאיי זנחה את שמה הפרטי והעדיפה להיקרא בשם הולדתה, וואנגארי מוטה (Wangarĩ Muta), כשחזרה לקניה. כשהגיעה לאוניברסיטה להתחיל לעבוד, נאמר לה שהמשרה ניתנה למישהו אחר. היא האמינה שזה נבע מהטיה מגדרית ושבטית. לאחר חיפוש עבודה של חודשיים, הציע לה פרופסור ריינהולד הופמן מאוניברסיטת גיסן (University of Giessen) עבודה כעוזרת מחקר במחלקה למיקרו-אנטומיה במחלקה החדשה לאנטומיה וטרינרית בבית הספר לרפואה וטרינרית של אוניברסיטת קולג' ניירובי.

באפריל 1966 פגשה מאטאיי את מוואנגי מאתאי (Mwangi Mathai), קנייתי אחר שלמד באמריקה, שמאוחר יותר הפך לבעלה. היא גם שכרה חנות קטנה בעיר והקימה חנות כללית, בה עבדו אחיותיה. בשנת 1967, בעידודו של פרופסור הופמן, היא נסעה לאוניברסיטת גיסן בגרמניה כדי להשלים דוקטורט. היא למדה גם באוניברסיטת גיסן וגם באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן (LMU Munich). באביב 1969 חזרה לניירובי כדי להמשיך את לימודיה באוניברסיטת קולג' ניירובי כמרצה עוזרת. במאי היא ומוואנגי מאתאי נישאו. מאוחר יותר באותה שנה היא הרתה את ילדה הראשון, ובעלה התמודד על מושב בפרלמנט והפסיד בהפרש קטן. במהלך הבחירות נרצח טום מבויה, שהיה דמות מפתח בייסוד התוכנית ששלחה אותה מעבר לים. הדבר הוביל לכך שהנשיא קניאטה סיים למעשה את הדמוקרטיה הרב-מפלגתית בקניה. זמן קצר לאחר מכן נולד בנה הראשון, וואוורו (Waweru). בשנת 1971 היא הפכה לאישה הראשונה ממזרח אפריקה שקיבלה תואר דוקטור (Ph.D.), הדוקטורט שלה היה באנטומיה וטרינרית מאוניברסיטת קולג' ניירובי, שהפכה לאוניברסיטת ניירובי בשנה שלאחר מכן. היא סיימה את עבודת הדוקטורט שלה על התפתחות והתמיינות גונאדות בבקר. בתה, וואנג'ירה (Wanjira), נולדה בדצמבר 1971.

אקטיביזם וחיים פוליטיים

### 1972–1977: תחילת האקטיביזם

מאטאיי המשיכה ללמד באוניברסיטת ניירובי, הפכה למרצה בכירה באנטומיה ב-1975, לראש המחלקה לאנטומיה וטרינרית ב-1976, ולפרופסור חבר ב-1977. היא הייתה האישה הראשונה בניירובי שמונתה לאחד מתפקידים אלו. בתקופה זו היא פעלה למען הטבות שוות לנשים העובדות בסגל האוניברסיטה, ואף ניסתה להפוך את איגוד הסגל האקדמי של האוניברסיטה לאיגוד עובדים, כדי לנהל משא ומתן על הטבות. בתי המשפט דחו בקשה זו, אך רבות מדרישותיה להטבות שוות נענו מאוחר יותר. בנוסף לעבודתה באוניברסיטת ניירובי, מאטאיי הייתה מעורבת במספר ארגונים אזרחיים בתחילת שנות ה-70. היא הייתה חברה בסניף ניירובי של הצלב האדום הקנייתי (Kenya Red Cross Society), והפכה למנהלת שלו ב-1973. היא הייתה חברה באגודה הקנייתית של נשים באוניברסיטה. בעקבות הקמת המרכז לקישור סביבתי (Environment Liaison Centre) ב-1974, התבקשה מאטאיי להיות חברה במועצה המקומית, ובסופו של דבר הפכה ליושבת ראש המועצה. המרכז לקישור סביבתי פעל לקידום השתתפותם של ארגונים לא ממשלתיים בעבודת תוכנית הסביבה של האו"ם (UNEP), שמטה שלה הוקם בניירובי בעקבות ועידת האו"ם בנושא איכות הסביבה האנושית שנערכה בסטוקהולם ב-1972. מאטאיי הצטרפה גם למועצה הלאומית של נשות קניה (NCWK). דרך עבודתה בארגוני התנדבות אלו, התברר למאטאיי ששורש מרבית בעיותיה של קניה הוא הרס הסביבה.

בשנת 1974 התרחבה משפחתה של מאטאיי וכללה את ילדה השלישי, בן בשם מוטה (Muta). בעלה התמודד שוב על מושב בפרלמנט, בתקווה לייצג את מחוז לנגאטה (Lang'ata), וניצח. במהלך מסע הבחירות שלו, הוא הבטיח למצוא עבודות כדי לצמצם את האבטלה הגואה בקניה. הבטחות אלו הובילו את מאטאיי לחבר בין רעיונותיה לשיקום סביבתי לבין מתן עבודות למובטלים, מה שהוביל להקמת חברת Envirocare Ltd., עסק שכלל נטיעת עצים כדי לשמר את הסביבה, תוך שילוב אנשים רגילים בתהליך. הדבר הוביל לנטיעת משתלת העצים הראשונה שלה, שמוקמה לצד משתלת עצים ממשלתית ביער קארוארה (Karura Forest). Envirocare נתקלה בבעיות מרובות, בעיקר סביב מימון, ובסופו של דבר נכשלה. עם זאת, דרך שיחות על Envirocare ועבודתה במרכז לקישור סביבתי, ה-UNEP איפשר לשלוח את מאטאיי לוועידת האו"ם הראשונה בנושא התיישבות אנושית, הידועה כ-Habitat I, ביוני 1976.

בשנת 1977 דיברה מאטאיי בפני ה-NCWK בנוגע להשתתפותה ב-Habitat I. היא הציעה נטיעת עצים נוספת, דבר שהמועצה תמכה בו. ב-5 ביוני 1977, לציון יום הסביבה העולמי, צעדה ה-NCWK בתהלוכה ממרכז הכנסים הבינלאומי קניאטה (Kenyatta International Conference Centre) שבמרכז ניירובי לפארק קאמוקונג'י (Kamukunji Park) בפרברי העיר, שם נטעו שבעה עצים לכבוד מנהיגי קהילה היסטוריים. זה היה האירוע הראשון של תנועת החגורה הירוקה. מאטאיי עודדה את נשות קניה להקים משתלות עצים ברחבי המדינה, תוך חיפוש זרעים ביערות סמוכים כדי לגדל עצים מקומיים לאזור. היא הסכימה לשלם לנשים מענק קטן עבור כל שתיל שניטע מאוחר יותר במקום אחר.

בספרה משנת 2010, "ממלאים את האדמה: ערכים רוחניים לריפוי עצמנו והעולם" (Replenishing the Earth: Spiritual Values for Healing Ourselves and the World), היא דנה בהשפעת תנועת החגורה הירוקה, והסבירה שהסמינרים האזרחיים והסביבתיים של הקבוצה הדגישו "את החשיבות של קהילות הלוקחות אחריות על פעולותיהן ומתגייסות כדי לענות על הצרכים המקומיים שלהן," והוסיפה, "כולנו צריכים לעבוד קשה כדי לעשות שינוי בשכונות, באזורים ובמדינות שלנו, ובעולם כולו. זה אומר לוודא שאנחנו עובדים קשה, משתפים פעולה, והופכים את עצמנו לסוכני שינוי טובים יותר." בספר זה היא עוסקת במפורש במסורות דתיות, כולל דת הקיקויו הילידית והנצרות, ומגייסת אותן כמשאבים לחשיבה ואקטיביזם סביבתי.

### 1977–1979: אתגרים בחיים האישיים

מאטאיי ובעלה, מוואנגי מאתאי, נפרדו ב-1977. לאחר פרידה ממושכת, הגיש מוואנגי תביעת גירושין ב-1979. נאמר עליו שהוא האמין שוואנגרי "בעלת דעה נחרצת מדי בשביל אישה" ושהוא "לא מסוגל לשלוט בה". בנוסף לציון שמה כ"אכזרית" במסמכי בית המשפט, הוא האשים אותה בפומבי בניאוף עם חבר פרלמנט אחר, דבר שבתורו נחשב לגורם ללחץ הדם הגבוה שלו, והשופט פסק לטובת מוואנגי. זמן קצר לאחר המשפט, בראיון למגזין Viva, התייחסה מאטאיי לשופט כלא כשיר או מושחת. הראיון הוביל מאוחר יותר את השופט להאשים את מאטאיי בביזיון בית המשפט. היא נמצאה אשמה ונידונה לשישה חודשי מאסר. לאחר שלושה ימים בכלא הנשים לנגאטה בניירובי, ניסח עורך דינה הצהרה שבית המשפט מצא כמספקת לשחרורה. זמן קצר לאחר הגירושין, שלח בעלה לשעבר מכתב באמצעות עורך דינו ודרש ממאטאיי לוותר על שם משפחתו. היא בחרה להוסיף "a" נוספת במקום לשנות את שמה.

הגירושין היו יקרים ועם שכר טרחת עורכי הדין ואובדן הכנסתו של בעלה, מאטאיי התקשתה לכלכל את עצמה ואת ילדיה משכרה באוניברסיטה. הזדמנות עלתה לעבוד עבור הוועדה הכלכלית לאפריקה דרך תוכנית הפיתוח של האו"ם (UNDP). מכיוון שעבודה זו דרשה נסיעות ממושכות ברחבי אפריקה והייתה מבוססת בעיקר בלוסקה, זמביה, היא לא יכלה לקחת את ילדיה איתה. מאטאיי בחרה לשלוח אותם לבעלה לשעבר ולקבל את העבודה. בעוד שהיא ביקרה אותם באופן קבוע, הם חיו עם אביהם עד 1985.

### 1979–1982: בעיות פוליטיות

בשנת 1979, זמן קצר לאחר הגירושין, רצה מאטאיי לתפקיד יושבת ראש המועצה הלאומית של נשות קניה (NCWK), ארגון גג המורכב מארגוני נשים רבים במדינה. הנשיא הנבחר של קניה, דניאל אראפ מוי (Daniel arap Moi), ניסה להגביל את מידת ההשפעה שהייתה לבני אתניות הקיקויו במדינה, כולל בארגונים אזרחיים התנדבותיים כמו ה-NCWK. היא הפסידה בבחירות אלו בשלושה קולות, אך נבחרה ברוב מכריע לסגנית יושבת ראש הארגון. בשנת 1980 רצה מאטאיי שוב ליושבת ראש ה-NCWK. שוב היא התנגדה, כפי שהיא מאמינה, על ידי הממשלה. כשהתברר שמאטאיי עומדת לנצח בבחירות, ארגון Maendeleo Ya Wanawake, ארגון חבר שייצג את רוב נשות הכפר של קניה ושמנהיגתו הייתה קרובה לאראפ מוי, פרש מה-NCWK. מאטאיי נבחרה אז ליושבת ראש ה-NCWK ללא מתנגדים. עם זאת, Maendeleo Ya Wanawake הגיעה לקבל את רוב התמיכה הכספית לתוכניות נשים במדינה, וה-NCWK נותרה למעשה פושטת רגל. מימון עתידי היה קשה הרבה יותר להשגה, אך ה-NCWK שרדה על ידי הגברת המיקוד שלה בסביבה והפיכת נוכחותה ועבודתה לידועות. מאטאיי המשיכה להיבחר מחדש לכהן כיושבת ראש הארגון בכל שנה עד שפרשה מהתפקיד ב-1987.

בשנת 1982 התפנה מושב הפרלמנט המייצג את אזור מגוריה, ניירי, ומאטאיי החליטה לנהל מסע בחירות למושב. כנדרש בחוק, היא התפטרה מתפקידה באוניברסיטת ניירובי כדי לנהל מסע בחירות לתפקיד. בתי המשפט החליטו שהיא אינה זכאית להתמודד לתפקיד מכיוון שלא נרשמה מחדש להצבעה בבחירות לנשיאות האחרונות ב-1979. מאטאיי האמינה שזה שקרי ולא חוקי, והביאה את העניין לבית המשפט. בית המשפט היה אמור להיפגש בתשע בבוקר, ואם תקבל פסיקה חיובית, נדרשה להציג את מסמכי המועמדות שלה בניירי עד שלוש בצהריים באותו יום. השופט פסל אותה מלהתמודד על טכניקה: כפי שקודם לכן, הם טענו שהיא הייתה צריכה להירשם מחדש להצבעה. כשביקשה את עבודתה בחזרה, היא סורבה. מכיוון שהיא גרה בדיור אוניברסיטאי ולא הייתה עוד חברת סגל, היא פונתה.

### תנועת החגורה הירוקה

מאטאיי הקימה את תנועת החגורה הירוקה ב-1977, בתגובה לדאגות הסביבתיות שהעלו נשות כפר קנייתיות. היא עברה לבית קטן שקנתה שנים לפני כן, והתמקדה ב-NCWK לפני שהועסקה שוב. במהלך עבודתה דרך ה-NCWK, הייתה לה הזדמנות לשתף פעולה עם המנכ"ל של החברה הנורווגית לייעור, וילהלם אלסרוד (Wilhelm Elsrud). מאטאיי הפכה למתאמת. לצד השותפות עם החברה הנורווגית לייעור, התנועה קיבלה גם "כספי התחלה" מהקרן הוולונטרית של האו"ם לנשים. כספים אלו איפשרו את הרחבת התנועה, העסקת עובדים נוספים שיפקחו על הפעולות, והמשך תשלום מענק קטן לנשים שנטעו שתילים ברחבי המדינה. זה איפשר לה לשכלל את פעולות התנועה, בתשלום מענק קטן לבעליהן ובניהן של הנשים שהיו יודעי קרוא וכתוב והיו מסוגלים לנהל רישומים מדויקים של שתילים שניטעו.

האו"ם קיים את הוועידה העולמית השלישית לנשים בניירובי. במהלך הוועידה, ארגנה מאטאיי סמינרים ומצגות כדי לתאר את העבודה שתנועת החגורה הירוקה עשתה בקניה. היא ליוותה צירים לראות משתלות ולנטוע עצים. היא פגשה את פגי סניידר (Peggy Snyder), ראש UNIFEM, ואת הלבי סיפילה (Helvi Sipilä), האישה הראשונה שמונתה לסגנית מזכ"ל האו"ם. הוועידה עזרה להרחיב את המימון לתנועת החגורה הירוקה והובילה לכך שהתנועה ביססה את עצמה מחוץ לקניה. בשנת 1986, במימון מה-UNEP, התנועה התרחבה ברחבי אפריקה והובילה להקמת הרשת הפאן-אפריקאית של החגורה הירוקה. ארבעים וחמישה נציגים מחמש עשרה מדינות אפריקאיות נסעו לקניה במהלך שלוש השנים הבאות כדי ללמוד כיצד להקים תוכניות דומות במדינותיהם כדי להילחם במידבור, בירוא יערות, משברי מים ורעב כפרי. תשומת הלב שהתנועה קיבלה בתקשורת הובילה לכך שמאטאיי זכתה בפרסים רבים. עם זאת, ממשלת קניה דרשה שתנועת החגורה הירוקה תיפרד מה-NCWK, מתוך אמונה שהאחרונה צריכה להתמקד אך ורק בנושאי נשים, לא בסביבה. לכן, בשנת 1987, פרשה מאטאיי מתפקיד יושבת ראש ה-NCWK והתמקדה בארגון הלא-ממשלתי הנפרד החדש.

### התערבות ממשלתית

במחצית השנייה של שנות ה-80, יצאה ממשלת קניה נגד מאטאיי ותנועת החגורה הירוקה. המשטר החד-מפלגתי התנגד לרבות מעמדות התנועה בנוגע לזכויות דמוקרטיות. הממשלה הפעילה חוק מעידן הקולוניאליזם האוסר על קבוצות של יותר מתשעה אנשים להיפגש ללא רישיון ממשלתי. בשנת 1988 ביצעה תנועת החגורה הירוקה פעילויות פרו-דמוקרטיות כמו רישום בוחרים לבחירות ולחץ לרפורמה חוקתית וחופש ביטוי. הממשלה ביצעה הונאת בחירות בבחירות כדי לשמור על כוחה, לדברי מאטאיי.

באוקטובר 1989 שמעה מאטאיי על תוכנית לבנות את מתחם הקניון Kenya Times Media Trust Complex בן 60 הקומות בפארק אוהורו (Uhuru Park). המתחם נועד לאכלס את מטה ה-KANU, עיתון ה-Kenya Times, מרכז מסחרי, משרדים, אודיטוריום, גלריות, קניונים ומקומות חניה ל-2,000 מכוניות. התוכנית כללה גם פסל גדול של הנשיא דניאל אראפ מוי. מאטאיי כתבה מכתבי מחאה רבים, בין היתר, ל-Kenya Times, למשרד הנשיא, לנציבות העיר ניירובי, לנציב המחוזי, לשר לאיכות הסביבה ומשאבי טבע, למנכ"לים של UNEP והמרכז לקישור סביבתי הבינלאומי, למנכ"ל ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (UNESCO), למשרד לעבודות ציבוריות, ולמזכיר הקבוע במחלקה לביטחון ומינהל בינלאומי, כולם קיבלו מכתבים. היא כתבה לסר ג'ון ג'ונסון (Sir John Johnson), הנציב העליון הבריטי בניירובי, והפצירה בו להתערב אצל רוברט מקסוול (Robert Maxwell), בעל מניות עיקרי בפרויקט, כשהיא משווה את בניית המגדל בפארק אוהורו לבנייה כזו בהייד פארק או בסנטרל פארק וטוענת שלא ניתן לסבול זאת.

הממשלה סירבה להשיב לשאלותיה ומחאותיה, ובמקום זאת הגיבה דרך התקשורת שמאטאיי היא "אישה מטורפת"; שדחיית הפרויקט בפארק אוהורו תיקח יותר מחלק קטן משטח פארק ציבורי; והכריזה על הפרויקט כ"יצירת אדריכלות יפה ומפוארת" שמתנגדים לה רק "המעטים הבורים". ב-8 בנובמבר 1989 הביע הפרלמנט זעם על פעולותיה של מאטאיי, והתלונן על מכתביה לארגונים זרים וכינה את תנועת החגורה הירוקה ארגון פיקטיבי ואת חבריו "חבורה של גרושות". הם הציעו שאם מאטאיי כל כך מרגישה בנוח לכתוב לאירופאים, אולי כדאי שתלך לגור באירופה.

למרות מחאותיה של מאטאיי, כמו גם מחאה עממית גוברת ברחבי העיר, הונחה אבן הפינה בפארק אוהורו לבניית המתחם ב-15 בנובמבר 1989. מאטאיי ביקשה צו מניעה בבית המשפט העליון של קניה כדי לעצור את הבנייה, אך התיק נדחה ב-11 בדצמבר. בתגובותיו הפומביות הראשונות על הפרויקט, הצהיר הנשיא דניאל אראפ מוי כי אלו שהתנגדו לפרויקט יש להם "חרקים בראשם". ב-12 בדצמבר, בפארק אוהורו, במהלך נאום שחגג את העצמאות מהבריטים, הציע הנשיא מוי שמאטאיי תהיה אישה ראויה במסורת האפריקאית ותכבד גברים ותהיה שקטה. היא נאלצה על ידי הממשלה לפנות את משרדה, ותנועת החגורה הירוקה הועברה לביתה. הממשלה ערכה ביקורת על תנועת החגורה הירוקה בניסיון לכאורה לסגור אותה. למרות מאמצי הממשלה, מחאותיה והסיקור התקשורתי שהתגובה הממשלתית עוררה הובילו משקיעים זרים לבטל את הפרויקט בינואר 1990.

בינואר 1992 הובא לידיעתן של מאטאיי ופעילים פרו-דמוקרטיים אחרים כי רשימה של אנשים סומנה להתנקשות וכי הפיכה בחסות הממשלה אפשרית. שמה של מאטאיי היה ברשימה. הקבוצה הפרו-דמוקרטית, הידועה כפורום לשיקום הדמוקרטיה (FORD), הציגה את המידע שלה לתקשורת, וקראה לבחירות כלליות. מאוחר יותר באותו יום, קיבלה מאטאיי אזהרה שאחד מחבריהם נעצר. מאטאיי החליטה להתבצר בביתה. זמן קצר לאחר מכן, הגיעה המשטרה והקיפה את הבית. היא הייתה תחת מצור במשך שלושה ימים לפני שהמשטרה חתכה את הסורגים שהתקינה על חלונותיה, נכנסה פנימה ועצרה אותה. היא והפעילים הפרו-דמוקרטיים האחרים שנעצרו הואשמו בהפצת שמועות זדוניות, הסתה ובגידה. לאחר יום וחצי בכלא, הם הובאו לשימוע ושוחררו בערבות. מגוון ארגונים בינלאומיים ושמונה סנאטורים (כולל אל גור ואדוארד מ' קנדי) הפעילו לחץ על ממשלת קניה לבסס את האישומים נגד הפעילים הפרו-דמוקרטיים או להסתכן בפגיעה ביחסים עם ארצות הברית. בנובמבר 1992 ביטלה ממשלת קניה את האישומים.

ב-28 בפברואר 1992, בזמן ששוחררה בערבות, לקחו מאטאיי ואחרים חלק בשביתת רעב בפינה בפארק אוהורו, אותה כינו "פינת החופש" (Freedom Corner), כדי ללחוץ על הממשלה לשחרר אסירים פוליטיים. לאחר ארבעה ימי שביתת רעב, ב-3 במרץ 1992, המשטרה פינתה בכוח את המפגינים. מאטאיי ושלושה אחרים הוכו עד איבוד הכרה על ידי המשטרה ואושפזו. הנשיא דניאל אראפ מוי כינה אותה "אישה מטורפת" ו"איום על הסדר והביטחון של המדינה". התקיפה עוררה ביקורת בינלאומית. מחלקת המדינה האמריקאית אמרה שהיא "מודאגת עמוקות" מהאלימות ומהפינוי בכוח של שובתי הרעב. כאשר האסירים לא שוחררו, המפגינים – ברובם אמהות של אלו שבכלא – העבירו את מחאתם לקתדרלת כל הקדושים, מושב הארכיבישוף האנגליקני בקניה, ממול לפארק אוהורו. המחאה שם נמשכה, כשמאטאיי תורמת לעיתים קרובות, עד תחילת 1993 כאשר האסירים שוחררו לבסוף.

במהלך אותה תקופה, מאטאיי הוכרה בפרסים שונים ברמה הבינלאומית, אך ממשלת קניה לא העריכה את עבודתה. בשנת 1991 היא קיבלה את פרס גולדמן לסביבה (Goldman Environmental Prize) בסן פרנסיסקו ואת פרס אפריקה למנהיגות של פרויקט הרעב בלונדון. רשת CNN שידרה קטע של שלוש דקות על פרס גולדמן, אך כשהוא שודר בקניה, הקטע הזה נחתך. ביוני 1992, במהלך המחאה הממושכת בפארק אוהורו, נסעו גם מאטאיי וגם הנשיא אראפ מוי לריו דה ז'ניירו לוועידת האו"ם לסביבה ופיתוח (פסגת כדור הארץ). ממשלת קניה האשימה את מאטאיי בהסתת נשים ובעידודן להתפשט בפינת החופש, ודרשה שלא יורשה לה לנאום בפסגה. למרות זאת, מאטאיי נבחרה להיות דוברת ראשית בפסגה.

### דחיפה לדמוקרטיה

במהלך הבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות של קניה, ב-1992, מאטאיי שאפה לאחד את האופוזיציה ולבחירות הוגנות בקניה. הפורום לשיקום הדמוקרטיה (FORD) התפצל ל-FORD-קניה (בראשות אודינגה אודינגה) ו-FORD-אסילי (בראשות קנת מטיבה); סגן הנשיא לשעבר מואי קיבאקי עזב את מפלגת השלטון האיחוד הלאומי האפריקאי הקנייתי (KANU), והקים את המפלגה הדמוקרטית. מאטאיי ורבים אחרים האמינו שאופוזיציה מפוצלת כזו תוביל לכך ש-KANU תמשיך לשלוט במדינה, ולכן הם הקימו את קבוצת דרך האמצע (Middle Ground Group) במאמץ לאחד את האופוזיציה. מאטאיי נבחרה לכהן כיושבת ראש שלה. גם במהלך הבחירות, מאטאיי וחברים אופוזיציוניים בעלי דעות דומות הקימו את התנועה לבחירות חופשיות והוגנות. למרות מאמציהם, האופוזיציה לא התאחדה, ומפלגת KANU השלטת השתמשה בהפחדה ובתקשורת שבשליטת המדינה כדי לנצח בבחירות, ושמרה על השליטה בפרלמנט.

בשנה שלאחר מכן התרחשו עימותים אתניים ברחבי קניה. מאטאיי האמינה שהם הוסתו על ידי הממשלה, שהזהירה מתוצאות קשות לדמוקרטיה רב-מפלגתית. מאטאיי נסעה עם חברים והעיתונות לאזורי אלימות כדי לעודד אותם להפסיק להילחם. עם תנועת החגורה הירוקה היא נטעה "עצי שלום", אך תוך זמן קצר פעולותיה זכו להתנגדות מצד הממשלה. אזורי הסכסוך תויגו כ"אזורים אסורים", ובפברואר 1993 טען הנשיא שמאטאיי תכננה הפצה של עלונים המסתיתים את בני הקיקויו לתקוף את בני הקאלנג'ין (Kalenjins). לאחר שחברה ותומכה ד"ר מקאנגה נחטף, בחרה מאטאיי לרדת למחתרת. בזמן שהייתה במחתרת, הוזמנה מאטאיי לפגישה בטוקיו של הצלב הירוק הבינלאומי (Green Cross International), ארגון סביבתי שהוקם לאחרונה על ידי המנהיג הסובייטי לשעבר מיכאיל גורבצ'וב. כשמאטאיי השיבה שהיא לא יכולה להשתתף מכיוון שהיא לא מאמינה שהממשלה תאפשר לה לעזוב את המדינה ושהיא במחתרת, גורבצ'וב לחץ על ממשלת קניה לאפשר לה לנסוע בחופשיות. הנשיא אראפ מוי הכחיש הגבלה על נסיעותיה, והיא הורשתה לעזוב את המדינה, אם כי מאוחר מדי לפגישה בטוקיו. מאטאיי זכתה שוב להכרה בינלאומית, והיא טסה לסקוטלנד כדי לקבל את מדליית אדינבורו באפריל 1993. במאי היא נסעה לשיקגו כדי לקבל את פרס ג'יין אדמס למנהיגות נשים בינלאומית, וביוני השתתפה בוועידה העולמית של האו"ם לזכויות אדם בווינה.

במהלך הבחירות של 1997, מאטאיי שוב רצתה לאחד את האופוזיציה כדי להביס את מפלגת השלטון. בנובמבר, פחות מחודשיים לפני הבחירות, היא החליטה להתמודד לפרלמנט ולנשיאות כמועמדת של המפלגה הליברלית. כוונותיה הוטלו בספק רב בעיתונות; רבים האמינו שהיא צריכה פשוט להיצמד לניהול תנועת החגורה הירוקה ולהישאר מחוץ לפוליטיקה. ביום הבחירות, שמועה שמאטאיי פרשה מהבחירות ותמכה במועמד אחר הודפסה בתקשורת. מאטאיי זכתה בקולות מעטים והפסידה בבחירות.

בקיץ 1998 שמעה מאטאיי על תוכנית ממשלתית להפריט שטחים גדולים של אדמה ציבורית ביער קארוארה, ממש מחוץ לניירובי, ולתת אותם לתומכים פוליטיים. מאטאיי מחתה על כך באמצעות מכתבים לממשלה ולעיתונות. היא הלכה עם תנועת החגורה הירוקה ליער קארוארה, נטעה עצים ומחתה על השמדת היער. ב-8 בינואר 1999, קבוצת מפגינים שכללה את מאטאיי, שישה חברי פרלמנט מהאופוזיציה, עיתונאים, משקיפים בינלאומיים, וחברי ותומכי החגורה הירוקה חזרו ליער כדי לנטוע עץ במחאה. הכניסה ליער נשמרה על ידי קבוצה גדולה של גברים. כשהיא ניסתה לנטוע עץ באזור שיועד לפינוי עבור מגרש גולף, הקבוצה הותקפה. רבים מהמפגינים נפצעו, כולל מאטאיי, ארבעה חברי פרלמנט, כמה מהעיתונאים ופעילי סביבה גרמנים. כשהיא דיווחה על התקיפה למשטרה, הם סירבו לחזור איתה ליער כדי לעצור את תוקפיה. עם זאת, התקיפה צולמה על ידי תומכיה של מאטאיי, והאירוע עורר זעם בינלאומי. הפגנות סטודנטים פרצו ברחבי ניירובי, וחלק מקבוצות אלו פוזרו באלימות על ידי המשטרה. ההפגנות נמשכו עד 16 באוגוסט 1999, כאשר הנשיא הודיע כי הוא אוסר על כל הקצאה של אדמה ציבורית.

בשנת 2001, הממשלה תכננה שוב לקחת אדמת יער ציבורית ולתת אותה לתומכיה. בזמן שמחתה על כך ואספה חתימות על עצומה ב-7 במרץ 2001, בכפר וואנגורו (Wang'uru) ליד הר קניה, נעצרה מאטאיי שוב. למחרת, בעקבות מחאה בינלאומית ועממית על מעצרה, היא שוחררה ללא אישום. ב-7 ביולי 2001, זמן קצר לאחר נטיעת עצים בפינת החופש בפארק אוהורו בניירובי לציון יום סאבה סאבה (Saba Saba Day), נעצרה מאטאיי שוב. מאוחר יותר באותו ערב, היא שוחררה שוב ללא אישום. בינואר 2002 חזרה מאטאיי ללמד כעמיתה אורחת דורותי מקלוסקי (Dorothy McCluskey) לשימור בבית הספר לייעור ולימודי סביבה של אוניברסיטת ייל. היא נשארה שם עד יוני 2002, ולימדה קורס על פיתוח בר-קיימא שהתמקד בעבודתה של תנועת החגורה הירוקה.

### בחירה לפרלמנט

לאחר שחזרה לקניה, מאטאיי שוב ניהלה מסע בחירות לפרלמנט בבחירות 2002, הפעם כמועמדת של הקואליציה הלאומית של הקשת (National Rainbow Coalition), ארגון הגג שלבסוף איחד את האופוזיציה. ב-27 בדצמבר 2002, קואליציית הקשת הביסה את מפלגת השלטון האיחוד הלאומי האפריקאי הקנייתי (KANU), ובמחוז טטו (Tetu Constituency) ניצחה מאטאיי עם 98% מהקולות ברוב מוחץ. בינואר 2003 היא מונתה לסגנית שר במשרד לאיכות הסביבה ומשאבי טבע וכיהנה בתפקיד עד נובמבר 2005. היא ייסדה את מפלגת מאזינגירה הירוקה של קניה (Mazingira Green Party of Kenya) בשנת 2003 כדי לאפשר למועמדים להתמודד על מצע של שימור כפי שמגולמת על ידי תנועת החגורה הירוקה. היא חברה בפדרציה של המפלגות הירוקות של אפריקה ובמפלגות הירוקות העולמיות (Global Greens).

פרס נובל לשלום 2004

וואנגארי מאטאיי זכתה בפרס נובל לשלום לשנת 2004 על "תרומתה לפיתוח בר-קיימא, דמוקרטיה ושלום". מאטאיי הייתה האישה האפריקאית הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי. על פי צוואתו של נובל, פרס השלום יוענק לאדם שבשנה הקודמת "עשה את מירב או המיטב של העבודה למען אחווה בין עמים, למען ביטול או צמצום צבאות סדירים ולמען קיום וקידום כנסי שלום". בין 1901 ל-2018, רק 52 פרסי נובל הוענקו לנשים, בעוד 852 פרסי נובל הוענקו לגברים. באמצעות מאמציה המשמעותיים, וואנגארי מאטאיי הפכה לאישה האפריקאית הראשונה, ולאישה הסביבתנית הראשונה, שזכתה בפרס השלום.

> מאטאיי עמדה באומץ נגד המשטר המדכא לשעבר בקניה. צורות הפעולה הייחודיות שלה תרמו להפניית תשומת הלב לדיכוי פוליטי – ברמה הלאומית והבינלאומית. היא שימשה השראה לרבים במאבק למען זכויות דמוקרטיות ובעיקר עודדה נשים לשפר את מצבן.

— ועדת פרס נובל הנורווגית, בהצהרה שהכריזה עליה כזוכה בפרס נובל לשלום לשנת 2004.

תיאוריית קונספירציה על איידס

מחלוקת התעוררה כאשר העיתון הקנייתי The Standard דיווח שמאטאיי טענה ש-HIV/איידס "נוצר במכוון על ידי מדענים מערביים כדי להשמיד את האוכלוסייה האפריקאית". מאטאיי הכחישה את העלאת הטענות, אך The Standard עמד מאחורי הדיווחים שלו.

בראיון ב-2004 למגזין Time, בתגובה לשאלות בנוגע לדיווח זה, השיבה מאטאיי: "אין לי מושג מי יצר את האיידס והאם הוא סוכן ביולוגי או לא. אבל אני כן יודעת שדברים כאלה לא באים מהירח. תמיד חשבתי שחשוב להגיד לאנשים את האמת, אבל אני מניחה שיש אמת שחייבת לא להיחשף יותר מדי", וכשנשאלה למה התכוונה, היא המשיכה, "אני מתייחסת לאיידס. אני בטוחה שאנשים יודעים מאיפה הוא הגיע. ואני די בטוחה שהוא לא הגיע מהקופים". בתגובה היא פרסמה את ההצהרה הבאה:

> הזהרתי אנשים מפני אמונות שווא ומידע מוטעה כגון ייחוס מחלה זו לקללה מאלוהים או האמונה שקיום יחסי מין עם בתולה מרפא את הזיהום. אמונות נפוצות אלו באזורי הובילו לעלייה באונס ובאלימות נגד ילדים. זה בהקשר זה, המסובך גם על ידי הפרספקטיבה התרבותית והדתית, שבו אני מדברת לעיתים קרובות. לכן הזדעזעתי מהדיון המתמשך שנוצר על ידי מה שנטען שאמרתי. לכן קריטי עבורי להצהיר שאני לא אומרת ולא מאמינה שהנגיף פותח על ידי אנשים לבנים או כוחות לבנים כדי להשמיד את העם האפריקאי. דעות כאלה הן מרושעות והרסניות.

2005–2011: חיים מאוחרים

לאחר טיול ליפן ב-2005, הפכה מאטאיי לתומכת נלהבת של פילוסופיית צמצום הפסולת של "מוטאינאי" (mottainai), מונח יפני ממקור בודהיסטי. ב-28 במרץ 2005 היא נבחרה לנשיאה הראשונה של המועצה הכלכלית, החברתית והתרבותית של האיחוד האפריקאי ומונתה לשגרירה של רצון טוב ליוזמה שמטרתה להגן על מערכת האקולוגית של יער אגן הקונגו. בשנת 2006 היא הייתה אחת משמונת נושאי הדגל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף 2006. גם ב-21 במאי 2006 היא קיבלה תואר דוקטור של כבוד ונשאה את נאום הסיום במכללת קונטיקט (Connecticut College). היא תמכה בתוכנית השנה הבינלאומית למדבריות ומידבור. בנובמבר 2006 היא הובילה את קמפיין מיליארד העצים של האו"ם. מאטאיי הייתה אחת ממייסדות יוזמת נשות נובל (Nobel Women's Initiative) יחד עם עמיתותיה כלות פרס נובל לשלום ג'ודי ויליאמס, שירין עבאדי, ריגוברטה מנצ'ו טום, בטי ויליאמס ומייריד קוריגן מגווייר. שש נשים המייצגות את צפון אמריקה ודרום אמריקה, אירופה, המזרח התיכון ואפריקה החליטו לאחד את חוויותיהן במאמץ משותף למען שלום עם צדק ושוויון. המטרה של יוזמת נשות נובל היא לעזור לחזק את העבודה הנעשית למען זכויות נשים ברחבי העולם.

באוגוסט 2006, הסנאטור האמריקאי דאז ברק אובמה נסע לקניה. אביו התחנך באמריקה דרך אותה תוכנית כמו מאטאיי. היא והסנאטור נפגשו ונטעו עץ יחד בפארק אוהורו בניירובי. אובמה קרא לכבד את חופש העיתונות, באומרו: "חופש העיתונות הוא כמו טיפול בגינה; הוא חייב להמשיך להיות מטופח ומעובד. האזרחים חייבים להעריך אותו כי זה אחד הדברים שיכולים לחמוק אם לא נהיה ערניים". הוא גינה אובדן אקולוגי עולמי, תוך שהוא מציין את סירובו של הנשיא ג'ורג' ו' בוש להצטרף לאמנת המסגרת של האו"ם לשינוי אקלים (UNFCCC) ואת הנספח שלה, פרוטוקול קיוטו.

מאטאיי הובסה בבחירות המקדימות של מפלגת האיחוד הלאומי (Party of National Unity) עבור מועמדיה לפרלמנט בנובמבר 2007 ובחרה במקום זאת להתמודד כמועמדת של מפלגה קטנה יותר. היא הובסה בבחירות לפרלמנט בדצמבר 2007. היא קראה לספירה חוזרת של קולות בבחירות לנשיאות (שנזכו רשמית על ידי מואי קיבאקי, אך נתבעו על ידי האופוזיציה) במחוז הבחירה שלה, באומרה ששני הצדדים צריכים להרגיש שהתוצאה הוגנת ושיש סימנים להונאה.

בשנת 2009 היא פרסמה את "האתגר של אפריקה" (The Challenge for Africa) עם תובנותיה על החוזקות והחולשות של הממשל באפריקה, חוויותיה שלה, והמרכזיות של הגנת הסביבה לעתידה של אפריקה.

ביוני 2009, מאטאיי נבחרה כאחת מגיבורות השלום הראשונות של PeaceByPeace.com. עד מותה ב-2011, מאטאיי כיהנה במועצה המייעצת הנכבדה של איגוד הפרלמנטרים האירופיים עם אפריקה (AWEPA).

וואנגארי מאטאיי נפטרה ב-25 בספטמבר 2011 מסיבוכים הנובעים מסרטן השחלות בזמן שקיבלה טיפול בבית חולים בניירובי.

גופתה נשרפה ונטמנה במכון וואנגארי מאטאיי לשלום וללימודי סביבה בניירובי.

פרס וואנגארי מאטאיי לאלוף היער

בשנת 2012, השותפות השיתופית ליערות (CPF), קונסורציום בינלאומי של 14 ארגונים, מזכירויות ומוסדות העובדים על סוגיות יער בינלאומיות, השיקה את פרס וואנגארי מאטאיי לאלוף היער (Wangarĩ Maathai Forest Champion Award) הראשון.

הזוכים כוללים:

2012 – נאראיין קאג'י שרסטה (Narayan Kaji Shrestha), עם ציון לשבח לקורשידה בגום (Kurshida Begum)

- 2014 – מרתה איזבל "פאטי" רואיס קורסו (Martha Isabel "Pati" Ruiz Corzo), עם ציון לשבח לצ'וט ווטטי (Chut Wutty)

- 2017 – מריה מרגרידה ריביירו דה סילבה (Maria Margarida Ribeiro da Silva), פעילת ייעור ברזילאית

- 2019 – לאונידס נזיגיאימפה (Léonidas Nzigiyimpa), פעיל ייעור בורונדי

- 2022 – ססיל נג'בט (Cécile Ndjebet), פעילה קמרונית

הכרה לאחר המוות

בשנת 2012 נפתחו גני וואנגארי (Wangarĩ Gardens) בוושינגטון די.סי. גני וואנגארי הם גינה קהילתית עבור תושבים מקומיים הכוללת מעל 55 חלקות גינה; היא משתרעת על 2.7 דונם. הגינה מכבדת את מורשתה של וואנגארי מאטאיי ואת משימתה למעורבות קהילתית והגנת הסביבה. גני וואנגארי מורכבים מגינה קהילתית, גינת נוער, כיתה חיצונית, כוורת מאביקים ופרדס עצי פרי ציבורי, גינת ירקות, גינת עשבי תיבול, גינת פירות יער וחלקת תותים. בתוך מתחם הגן ישנן חלקות גן אישיות וגנים ציבוריים. החלקות האישיות זמינות לתושבים החיים בטווח של 1.5 מייל מהגינה הקהילתית. בעלי חלקות אישיות נדרשים לתרום שעה אחת בחודש לתחזוקת הגנים הציבוריים. הגנים והפרדס מתוחזקים על ידי בעלי החלקות ומתנדבים, ופתוחים לכולם ליהנות ולקטוף. לגני וואנגארי אין שיוך ישיר לתנועת החגורה הירוקה או לקרן וואנגארי מאטאיי, אך הם קיבלו השראה מוואנגארי מאטאיי ומעבודתה ותשוקתה לסביבה.

ב-25 בספטמבר 2013, הוקדשו "עצי וגן וואנגארי מאטאיי" במדשאת הקתדרלה ללמידה (Cathedral of Learning) של אוניברסיטת פיטסבורג. האנדרטה כוללת שני עצי מייפל אדומים המסמלים את "מחויבותה של מאטאיי לסביבה, ייסודה את תנועת החגורה הירוקה, ושורשיה בקניה ובפיטסבורג" וגינת פרחים שניטעה בצורה מעגלית המייצגת את "חזונה העולמי ומסירותה לנשות וילדי העולם" עם עץ מייפל נוי באמצע המסמל "כיצד זרע קטן אחד יכול לשנות את העולם".

בשנת 2014, במה שהיה אמור להיות מפגש מחזור 50 שנה שלה, חשפו חבריה לכיתה ממכללת מאונט סנט סכולסטיקה ומכללת בנדיקטין פסל של כלת פרס נובל בקמפוס שלה באטצ'יסון, קנזס. בשנת 2019, עם השיפוץ של היכל המדע וההנדסה וסטרמן (Westerman Hall of Science and Engineering), הוסיפה המכללה ציור קיר של מאטאיי ומדענים אחרים בכניסה הקדמית של הבניין.

בשנת 2015, אונסק"ו פרסמה את הרומן הגרפי "וואנגארי מאטאיי ותנועת החגורה הירוקה" כחלק מסדרת אונסק"ו על נשים בהיסטוריה האפריקאית. כפרשנות אמנותית וחזותית המיועדת לשימוש פרטי או ציבורי בכיתות, הוא מספר את סיפורה של מאטאיי והתנועה שהחלה.

באוקטובר 2016, שונה שמו של רחוב היער (Forest Road) בניירובי לדרך וואנגארי מאטאיי (Wangarĩ Maathai Road) על מאמציה להתנגד לניסיונות מרובים להשפיל יערות ופארקים ציבוריים דרך תנועת החגורה הירוקה.

בשנת 2019, מגזין Time יצר 89 שערים חדשים כדי לחגוג את נשות השנה החל מ-1920; הוא בחר במאטאיי לשנת 2001.

בספטמבר 2022, Science Naturally, מוציא לאור חינוכי המבוסס בוושינגטון די.סי., כלל את ד"ר מאטאיי בספרם "נשים בבוטניקה" (Women in Botany) בסדרת Science Wide Open לילדים. הוא אומר:

> "ד"ר וואנגארי התחילה את תנועת החגורה הירוקה כדי לשנות דברים. היא לימדה נשים בקניה איך לגדל עצים מזרעים, והנשים קיבלו תשלום כדי לנטוע עצים בכל רחבי המדינה."

פרסומים נבחרים

- תנועת החגורה הירוקה: שיתוף הגישה והחוויה (The Green Belt Movement: Sharing the Approach and the Experience). הוצאת Lantern Books. 2004. ISBN 978-1590560402.; (1985)

- גם החלק התחתון כבד: אפילו עם תנועת החגורה הירוקה : נאום מדליית אדינבורו החמישי (The bottom is heavy too: even with the Green Belt Movement : the Fifth Edinburgh Medal Address) (1994)

- צווארי בקבוק של פיתוח באפריקה (Bottle-necks of development in Africa) (1995)

- חופת התקווה: חיי בקמפיין למען אפריקה, נשים והסביבה (The Canopy of Hope: My Life Campaigning for Africa, Women, and the Environment) (2002)

- זקופה: זיכרונות (Unbowed: A Memoir) (2006) ISBN 978-0307492333

- החזרת זכויות ומשאבים של נשים, עוני וסביבה (Reclaiming rights and resources women, poverty and environment) (2007)

- מצב המיעוטים בעולם 2008: אירועי 2007 (State of the world's minorities 2008: events of 2007) (2008)

- האתגר של אפריקה (The Challenge for Africa). הוצאת Anchor Books. 2010. ISBN 978-0307390288.; (2009)

- קרקע מוסרית: פעולה אתית לכוכב בלכת בסכנה (Moral Ground: Ethical Action for a Planet in Peril). (2010) פרק נלסון, מייקל פ. וקתלין דין מור (עורכים). הוצאת אוניברסיטת טריניטי, ISBN 978-1595340665

- ממלאים את האדמה (Replenishing the Earth) (2010) ISBN 978-0307591142