אלי ויזל
אליעזר "אלי" ויזל (30 בספטמבר 1928 – 2 ביולי 2016) היה סופר, פרופסור, פעיל פוליטי, חתן פרס נובל וניצול שואה יהודי-אמריקאי יליד רומניה. הוא כתב 57 ספרים, רובם בצרפתית ובאנגלית, ביניהם "הלילה" (Night), המבוסס על חוויותיו כאסיר יהודי באושוויץ ובבוכנוואלד במהלך השואה.
כפעיל פוליטי, ויזל הפך לדובר קבוע בנושא השואה ופעל למען צדק במגוון סוגיות ברחבי העולם, כולל יהודי ברית המועצות ויהודי אתיופיה, האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, רצח העם בבוסניה, המלחמה בדרפור, התנועה לעצמאות הכורדים, רצח העם הארמני, ה"דספרסידוס" בארגנטינה, בני המיסקיטו בניקרגואה, הטמילים בסרי לנקה ורצח העם בקמבודיה. הוא היה גם תומך קולני של ישראל והתבטא לעיתים קרובות בתמיכה במדינה במהלך הסלמות בסכסוך הישראלי-ערבי ולאורך הסכסוך העקיף בין איראן לישראל. הוא תמך בנתניהו בפומבי, כולל בנאומו השנוי במחלוקת בקונגרס ב-2015 בנושא איראן, וחתם על מודעות ששיבחו מתנחלים יהודים. הוא אמר שירושלים "שייכת לעם היהודי" והתנגד לפשרה טריטוריאלית בה. הוא גם אירח שיחות ישירות כדי לסייע בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.
ויזל היה פרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת בוסטון, שהקימה את מרכז אלי ויזל ללימודים יהודיים לכבודו. הוא קיבל פרסים רבים, כולל פרס נובל לשלום בשנת 1986. הוא היה חבר מייסד במועצת המנהלים של קרן זכויות האדם ונשאר פעיל בה לאורך כל חייו. ויזל היה אחת הדמויות המרכזיות שהובילו להקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בשנת 1993.
חיים מוקדמים
אליעזר ויזל נולד בסיגט (כיום סיגט מרמציי), במחוז מרמורש שבהרי הקרפטים ברומניה. הוריו היו שרה פייג ושלמה ויזל. בבית, המשפחה דיברה בעיקר יידיש בנוסף לגרמנית, הונגרית ורומנית. אמו של ויזל, שרה, הייתה בתו של דודי פייג, חסיד ויז'ניץ וחקלאי מהכפר הסמוך בוקצ'ו. דודי היה פעיל ומוערך בקהילה.
אביו של ויזל, שלמה, נטע בבנו תחושת הומניזם חזקה, ועודד אותו ללמוד עברית ולקרוא ספרות, בעוד אמו עודדה אותו ללמוד תורה. ויזל אמר שאביו ייצג את התבונה, בעוד אמו שרה קידמה את האמונה. ויזל חונך על כך ששושלת היוחסין שלו מגיעה עד רש"י (רבי שלמה יצחקי), והוא היה צאצא של רבי ישעיהו בן אברהם הלוי הורוביץ.
לוויזל היו שלושה אחים. אחיותיו הגדולות היו ביאטריס והילדה, ואחות צעירה בשם ציפורה. ביאטריס והילדה שרדו את המלחמה והתאחדו עם ויזל בבית יתומים בצרפת. הן היגרו בסופו של דבר לצפון אמריקה, כאשר ביאטריס עברה למונטריאול, קוויבק, קנדה. ציפורה, שלמה ושרה נרצחו בשואה.
מאסר במהלך השואה
במרץ 1944 כבשה גרמניה את הונגריה, ובכך הרחיבה את השואה גם לצפון טרנסילבניה. ויזל היה בן 15, והוא, יחד עם משפחתו ושאר האוכלוסייה היהודית בעיר, הוכנס לאחד משני גטאות שהוקמו בסיגט, העיר שבה נולד וגדל. במאי 1944 החלו הרשויות ההונגריות, בלחץ גרמני, לגרש את הקהילה היהודית למחנה הריכוז אושוויץ, שם עד 90 אחוז מהאנשים נרצחו עם הגעתם.
מיד לאחר שנשלחו לאושוויץ, אמו ואחותו הצעירה נרצחו בתאי הגזים. ויזל ואביו נבחרו לעבודת כפייה כל עוד היו כשירים, ולאחר מכן היו אמורים להירצח בתאי הגזים. ויזל ואביו גורשו מאוחר יותר למחנה הריכוז בוכנוואלד. עד להעברה זו, הודה בפני אופרה וינפרי, המוטיבציה העיקרית שלו לנסות לשרוד באושוויץ הייתה הידיעה שאביו עדיין בחיים: "ידעתי שאם אמות, הוא ימות". לאחר שנלקחו לבוכנוואלד, אביו מת לפני שחרור המחנה. בספרו "הלילה", נזכר ויזל בבושה שחש כששמע את אביו מוכה ולא היה מסוגל לעזור לו.
על זרועו השמאלית של ויזל קועקע מספר האסיר "A-7713". המחנה שוחרר על ידי הארמייה השלישית של ארה"ב ב-11 באפריל 1945, בדיוק כשהיו מוכנים לפינוי מבוכנוואלד.
מצעד החיים
מצעד החיים הוא תוכנית חינוכית שנתית שהביאה מעל 300,000 משתתפים מרחבי העולם לפולין, שם הם מבקרים באתרים היסטוריים של השואה ועושים מסע של כשלושה קילומטרים מאושוויץ לאתר ההשמדה לשעבר בירקנאו. התלמידים לומדים על החוויה דרך עדות חיה של ניצולים. ויזל כיהן בנשיאות מצעד החיים הראשון בשנת 1988, בשנת הקמתו. ויזל השתתף במצעד החיים ב-1990, ושוב ב-2005, במהלך יום השנה ה-60 לסיום מלחמת העולם השנייה. ויזל נאם בפני למעלה מ-18,000 משתתפים. זה היה האירוע הגדול ביותר בתולדות התוכנית.
במצעד החיים בשנת 1990, אלי ויזל פנה למשתתפים באושוויץ בנוגע לחששותיו מאנטישמיות. הוא הצהיר: "היינו משוכנעים שהאנטישמיות נספתה כאן. האנטישמיות לא נספתה כאן; קורבנותיה נספו כאן". הוא החל לספר סיפור על ילדה צעירה, עצר, ועזב את הבמה. הצילומים ציינו שוויזל פשוט לא היה מסוגל להמשיך בסיפור. המאמר המאשר של אלי רובנשטיין, שהיה נוכח באותו יום, תיאר שאפילו "העד הרהוט ביותר בעולם לשואה" לא היה מסוגל להעביר את הסיפור שהוביל לגורלה של אותה ילדה צעירה.
בשנת 2017, בנו של ויזל, אלישע, השתתף במצעד החיים לזכר אביו, תוך כיבוד מורשתו. מאז מות אביו, הוא נאם במוזיאון השואה האמריקאי ובאושוויץ, והחל לעבוד בקרן של אביו המנוח, קרן אלי ויזל.
ויזל כלול בפרסום "עד: העברת לפיד זיכרון השואה לדורות חדשים" (Witness: Passing the Torch of Holocaust Memory to New Generations). יחד עם תמונתו מהתקופה שבה היה כלוא בבוכנוואלד, הוא צוטט מתוך מצעד החיים של 1990:
> "לעולם לא אשכח את הילדים שאין להם עוד כוח לבכות. לעולם לא אשכח את הקשישים שאין להם עוד כוח לעזור להם. לעולם לא אשכח את האמהות והאבות, הסבים והסבתות, תלמידי בית הספר הקטנים... המורים שלהם... הצדיקים והחסידים... מאיפה ניקח את הדמעות לבכות עליהם? למי יש את הכוח לבכות עבורם?"
— אלי ויזל, "עד: העברת לפיד זיכרון השואה לדורות חדשים", עמוד 5
מורשת
בשנת 2026, יום השנה העשירי למותו של ויזל צוין בתשומת לב מחודשת למורשתו ולקשריו עם מצעד החיים. ה"ג'רוזלם פוסט" ומצעד החיים הבינלאומי ציינו כי ויזל כיהן בנשיאות מצעד החיים הראשון ב-1988, השתתף בתוכנית ב-1990, וחזר ב-2005, אז נאם בפני יותר מ-18,000 משתתפים במהלך שנת ה-60 לסיום מלחמת העולם השנייה. בהרהור נפרד, השחקנית הקנדית-אמריקאית ובוגרת מצעד החיים של 1990 טארה סטרונג נזכרה בנוכחותה באושוויץ-בירקנאו כאשר ויזל לא היה מסוגל להמשיך סיפור על ילדה צעירה שזכר מאושוויץ; לדברי סטרונג, חברי מקהלת הסטודנטים מטורונטו החלו לשיר "אלי, אלי", ולאחר מכן אלפי משתתפים הצטרפו.
קריירה שלאחר המלחמה כסופר
### צרפת
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ושחרורו של ויזל, הוא הצטרף למשלוח של 1,000 ילדים ניצולי בוכנוואלד לאקווי, צרפת, שם הקימה הארגון "Oeuvre de secours aux enfants" (OSE) מרכז שיקום. ויזל הצטרף לקבוצה קטנה יותר של 90 עד 100 נערים מבתים אורתודוקסיים שרצו מתקנים כשרים ורמה גבוהה יותר של שמירת מצוות; הם טופלו בבית באמבלוי תחת ניהולה של ג'ודית המנדינגר. בית זה הועבר מאוחר יותר לטאוורני ופעל עד 1947.
לאחר מכן, ויזל נסע לפריז שם למד צרפתית ולמד ספרות, פילוסופיה ופסיכולוגיה בסורבון. הוא שמע הרצאות של הפילוסוף מרטין בובר והאקזיסטנציאליסט ז'אן-פול סארטר, ואת ערביו בילה בקריאת יצירות של פיודור דוסטויבסקי, פרנץ קפקא ותומאס מאן.
בהיותו בן 19, החל לעבוד כעיתונאי, כותב בצרפתית, תוך שהוא גם מלמד עברית ועובד כמנצח מקהלה. הוא כתב לעיתונים ישראליים וצרפתיים, כולל "ציען אין קאמף" (ביידיש).
בשנת 1946, לאחר שנודע לו על פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים על ידי האצ"ל, עשה ויזל ניסיון לא מוצלח להצטרף לתנועה הציונית המחתרתית. בשנת 1948 תרגם מאמרים מעברית ליידיש עבור כתבי עת של האצ"ל, אך מעולם לא הפך לחבר בארגון. בשנת 1949 נסע לישראל ככתב של העיתון הצרפתי "L'arche". לאחר מכן נשכר ככתב פריז של העיתון הישראלי "ידיעות אחרונות", והפך בהמשך לכתבו הבינלאומי הנודד.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →> לעולם לא אשכח את הלילה ההוא, הלילה הראשון במחנה, שהפך את חיי ללילה אחד ארוך, שבע פעמים מקולל ושבע פעמים חתום. לעולם לא אשכח את העשן ההוא. לעולם לא אשכח את פניהם הקטנים של הילדים, שגופותיהם ראיתי הופכות לזר עשן תחת שמיים כחולים ושקטים. לעולם לא אשכח את הלהבות ההן שצרכו את אמונתי לנצח. לעולם לא אשכח את השתיקה הלילית ההיא ששללה ממני, לכל נצח, את הרצון לחיות. לעולם לא אשכח את הרגעים ההם שרצחו את אלוהיי ואת נשמתי והפכו את חלומותיי לאבק. לעולם לא אשכח את הדברים האלה, גם אם אגזר עליי לחיות זמן רב כמו אלוהים עצמו. לעולם לא.
— אלי ויזל, מתוך "הלילה".
במשך עשר שנים לאחר המלחמה, ויזל סירב לכתוב על חוויותיו במהלך השואה או לדון בהן. הוא החל לשקול מחדש את החלטתו לאחר פגישה עם הסופר הצרפתי פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1952, שהפך בסופו של דבר לחברו הקרוב של ויזל. מוריאק היה נוצרי אדוק שנלחם בהתנגדות הצרפתית במהלך המלחמה. הוא השווה את ויזל ל"אלעזר הקם לתחייה מן המתים", וראה בעיניו המיוסרות של ויזל את "מות אלוהים בנשמתו של ילד". מוריאק שכנע אותו להתחיל לכתוב על חוויותיו המצמררות.
ויזל כתב תחילה את ספר הזיכרונות בן 900 העמודים "Un di velt hot geshvign" (והעולם שתק) ביידיש, שפורסם בצורה מקוצרת בבואנוס איירס. ויזל כתב מחדש גרסה מקוצרת של כתב היד בצרפתית, "La Nuit", בשנת 1955. הוא תורגם לאנגלית כ"הלילה" (Night) בשנת 1960. הספר מכר עותקים מעטים לאחר פרסומו הראשוני, אך עדיין משך עניין מצד מבקרים, מה שהוביל לראיונות טלוויזיה עם ויזל ולפגישות עם סופרים כמו סול בלו.
ככל שפרופיל הספר עלה, "הלילה" תורגם בסופו של דבר ל-30 שפות עם עשרה מיליון עותקים שנמכרו בארצות הברית. בשלב מסוים, במאי הקולנוע אורסון ולס רצה להפוך אותו לסרט עלילתי, אך ויזל סירב, בתחושה שספר הזיכרונות שלו יאבד את משמעותו אם יסופר ללא השתיקות שבין מילותיו. אופרה וינפרי הפכה אותו לבחירה מומלצת במועדון הספרים שלה בשנת 2006.
בשנת 2025, סרט תיעודי של הקולנוען אורן רודבסקי, "אלי ויזל: נשמה באש" (Elie Wiesel: Soul on Fire), בחן את ההיסטוריה שמאחורי כתיבת ופרסום "הלילה". על פי ה"טיימס אוף ישראל", הסרט עקב אחר שנותיו של ויזל בצרפת שלאחר המלחמה, עבודתו כעיתונאי בפריז, והחלטתו, כעשור לאחר השואה, לכתוב על חוויותיו. המאמר ציין כי הגרסה המוקדמת ביותר של ספר הזיכרונות הייתה כתב יד ביידיש של כ-862 עמודים, "Un di velt hot geshvign" (והעולם שתק), שפורסם בארגנטינה לפני שוויזל קיצר ועיצב מחדש את היצירה לגרסה הצרפתית "La Nuit" (1958) ובסופו של דבר לגרסה האנגלית "הלילה" (1960). הסרט התיעודי דן גם במכירות המוגבלות בתחילה של הספר ובצמיחתו המאוחרת בחשיבות, במיוחד לאחר עלייה בעניין הציבורי בזיכרון השואה בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967 ובחירתה של אופרה וינפרי ב-2006 ב"הלילה" למועדון הספרים שלה. הסרט התיעודי הוקרן בבכורה ברחבי צפון אמריקה ב-PBS במסגרת סדרת "American Masters" ב-22 בינואר 2026.
### ארצות הברית
בשנת 1955 עבר ויזל לניו יורק ככתב חוץ של העיתון הישראלי "ידיעות אחרונות". בשנת 1969 נישא למריון ארסטר רוז האוסטרית, שגם תרגמה רבים מספריו. נולד להם בן אחד, שלמה אלישע ויזל, שנקרא על שם אביו של ויזל.
ויזל פיתח מערכת יחסים קרובה עם מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, איתו קיים שיחות פרטיות ממושכות והתכתב על אמונה לאחר השואה. ויזל אמר מאוחר יותר ששניאורסון שכנע אותו להתחתן ולהקים משפחה, לאחר שוויזל התקשה עם הרעיון של בנייה מחדש של חייו האישיים לאחר השואה.
בארה"ב כתב בסופו של דבר מעל 40 ספרים, רובם ספרות שואה לא בדיונית ורומנים. כסופר, הוא זכה במספר פרסים ספרותיים ונחשב לאחד החשובים בתיאור השואה מנקודת מבט אישית מאוד. כתוצאה מכך, היסטוריונים מסוימים זקפו לזכותו של ויזל את מתן המשמעות הנוכחית למונח "שואה", אם כי הוא לא הרגיש שהמילה מתארת כראוי את אותו אירוע היסטורי. בשנת 1975, הוא היה שותף להקמת המגזין "Moment" עם הסופר לאונרד פיין.
הספר והמחזה משנת 1979 "משפט האל" (The Trial of God) נאמרים ככאלה שהתבססו על חווייתו האמיתית באושוויץ של עדות לשלושה יהודים ש, קרוב למוות, עורכים משפט נגד אלוהים, תחת ההאשמה שהוא היה מדכא כלפי העם היהודי.
ויזל גם מילא תפקיד בהצלחה הראשונית של "הציפור הצבועה" (The Painted Bird) מאת יז'י קושינסקי על ידי תמיכה בו לפני שנודע שהספר הוא בדיוני ובמובן שהוצג כחוויה האמיתית של קושינסקי, מתיחה.
ויזל פרסם שני כרכים של זיכרונות. הראשון, "כל הנהרות זורמים אל הים" (All Rivers Run to the Sea), פורסם בשנת 1994 וכיסה את חייו עד שנת 1969. השני, שכותרתו "והים אינו מלא" (And the Sea is Never Full) ופורסם בשנת 1999, כיסה את השנים מ-1969 עד 1999.
פעילות פוליטית
ויזל ואשתו, מריון, הקימו את קרן אלי ויזל לאנושות בשנת 1986. הוא כיהן כיו"ר הוועדה הנשיאותית לשואה (ששמה שונה מאוחר יותר למועצת הזיכרון לשואה של ארה"ב) מ-1978 עד 1986, והוביל את בניית מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון די.סי. זיגמונד שטרוליץ היה חברו הקרוב ואיש סודו במהלך שנים אלו.
מוזיאון השואה מעניק את פרס אלי ויזל ל"אנשים בולטים בינלאומיים שפעולותיהם קידמו את חזון המוזיאון לעולם שבו אנשים מתעמתים עם שנאה, מונעים רצח עם ומקדמים כבוד אנושי". הקרן השקיעה את כספי ההקדש שלה בתוכנית הפונזי של מנהל הכספים ברנרד ל. מיידוף, מה שעלה לקרן 15 מיליון דולר ולוויזל ולאשתו חלק גדול מחסכונותיהם האישיים.
### תמיכה בממשלת ישראל
בשנת 1982, לבקשת משרד החוץ הישראלי, הסכים ויזל להתפטר מתפקידו כיו"ר כנס בינלאומי מתוכנן בנושא השואה ורצח העם הארמני. ויזל עבד אז עם משרד החוץ בניסיונותיו לגרום לביטול הכנס או להסרת כל דיון על רצח העם הארמני ממנו, ולמטרות אלו סיפק למשרד החוץ מסמכים פנימיים על תכנון הכנס ופעל בקרב אקדמאים עמיתים שלא להשתתף בכנס.
ויזל היה שותף להקמת "סופרים ואמנים למען שלום במזרח התיכון", קבוצה פרו-ישראלית. בשנת 1984, הוא חתם על מכתב המוחה על מכירות נשק גרמניות לערב הסעודית.
על הסכסוך הישראלי-ערבי
ויזל היה ביקורתי כלפי חמאס; הוא גינה אותם על "שימוש בילדים כמגן אנושי" במהלך מלחמת עזה ב-2014, ופרסם מודעה בכמה עיתונים גדולים כדי להביע מסר זה. ה"טיימס" סירב לפרסם את המודעה, באומרו: "הדעה המובעת חזקה מדי, ומוגשת בכוח רב מדי, ותגרום לדאגה בקרב מספר משמעותי של קוראי הטיימס".
במהלך חייו, ויזל התחמק משאלות בנושא ההתנחלויות הישראליות, בטענה שהוא נמנע מלהגיב על הוויכוחים הפנימיים של ישראל. לדברי בעל הטור הלבנוני-אמריקאי חוסיין איביש, למרות עמדה זו, ויזל התבטא בעבר כתומך ברעיון של הרחבת התנחלויות יהודיות לשטחים הפלסטיניים שנכבשו על ידי ישראל במהלך מלחמת ששת הימים; התנחלויות כאלה נחשבות לבלתי חוקיות על ידי הקהילה הבינלאומית. ויזל הדגיש לעיתים קרובות את הקשר היהודי לירושלים, וביקר את ממשל אובמה על לחץ על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לעצור את בניית ההתנחלויות במזרח ירושלים, באומרו ש"ירושלים היא מעל הפוליטיקה. היא מוזכרת יותר משש מאות פעמים בכתבי הקודש - ולא פעם אחת בקוראן... היא שייכת לעם היהודי והיא הרבה יותר מעיר".
### פרסים ופעילות אחרת
ויזל זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1986 על התבטאות נגד אלימות, דיכוי וגזענות. ועדת פרס נובל הנורווגית תיארה את ויזל כ"אחד המנהיגים הרוחניים והמדריכים החשובים ביותר בעידן שבו אלימות, דיכוי וגזענות ממשיכים לאפיין את העולם" וכינתה אותו "שליח לאנושות". היא גם הדגישה שמחויבותו של ויזל מקורה בסבלו של העם היהודי אך שהוא הרחיב אותה כדי לחבק את כל העמים והגזעים המדוכאים.
בנאום קבלת הפרס שלו הוא העביר מסר "של שלום, כפרה וכבוד אנושי". הוא הסביר את רגשותיו: "שתיקה מעודדת את המענה, לעולם לא את המעונה. לפעמים אנחנו חייבים להתערב. כאשר חיי אדם בסכנה, כאשר כבוד האדם בסכנה, גבולות לאומיים ורגישויות הופכים ללא רלוונטיים".
הוא קיבל פרסים ואותות כבוד רבים אחרים על עבודתו, כולל מדליית הזהב של הקונגרס בשנת 1985, מדליית החירות הנשיאותית, ופרס המצוינות של המרכז הבינלאומי בניו יורק. הוא גם נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות בשנת 1996.
ויזל היה שותף להקמת המגזין "Moment" עם לאונרד פיין בשנת 1975. הם הקימו את המגזין כדי לספק קול ליהודי אמריקה. הוא היה גם חבר במועצה המייעצת הבינלאומית של NGO Monitor.
מתנגד נחרץ לעונש מוות, ויזל הצהיר שהוא חושב שאפילו אדולף אייכמן לא היה צריך להיות מוצא להורג. ויזל דגל בחנינה בפרשת הרצח של צ'שייר, ותמך במקום זאת במאסר עולם עם עבודת פרך עבור המבצעים.
ויזל, תומך בזכויות מהגרים, פופולריז את הסיסמה "אף בן אדם אינו בלתי חוקי". באומרו "אתם שנקראים מהגרים בלתי חוקיים צריכים לדעת שאף בן אדם אינו בלתי חוקי. זו סתירה במונחים. בני אדם יכולים להיות יפים או יפים יותר, הם יכולים להיות שמנים או רזים, הם יכולים להיות צודקים או טועים, אבל בלתי חוקיים? איך בן אדם יכול להיות בלתי חוקי?"
באפריל 1999, ויזל נשא את הנאום "סכנות האדישות" (The Perils of Indifference) בוושינגטון די.סי., וביקר את האנשים והמדינות שבחרו להיות אדישים בזמן שהשואה התרחשה. הוא הגדיר אדישות כלהיות ניטרלי בין שני צדדים, מה שבמקרה זה מסתכם בהתעלמות מקורבנות השואה. לאורך הנאום, הוא הביע את הדעה שקצת תשומת לב, חיובית או שלילית, עדיפה על חוסר תשומת לב בכלל.
בשנת 2003, הוא גילה ופרסם את העובדה שלפחות 280,000 יהודים רומנים ואוקראינים, יחד עם קבוצות אחרות, נטבחו במחנות מוות שנוהלו על ידי רומניה.
בשנת 2005, הוא נשא נאום בטקס הפתיחה של הבניין החדש של יד ושם, מוזיאון השואה הישראלי:
> אני יודע מה אנשים אומרים - זה כל כך קל. אלה שהיו שם לא יסכימו עם ההצהרה הזו. ההצהרה היא: זו הייתה אכזריות האדם כלפי האדם. לא! זו הייתה אכזריות האדם כלפי יהודים! יהודים לא נהרגו כי הם היו בני אדם. בעיני הרוצחים הם לא היו בני אדם! הם היו יהודים!
בתחילת 2006, ויזל ליווה את אופרה וינפרי בביקורה באושוויץ, ביקור ששודר כחלק מ"המופע של אופרה וינפרי". הטיול אורגן על ידי סגן יו"ר מצעד החיים הבינלאומי, דייוויד מאכליס. ב-30 בנובמבר 2006, ויזל קיבל תואר אבירות בלונדון כהוקרה על עבודתו לקידום חינוך השואה בממלכה המאוחדת.
בספטמבר 2006, הוא הופיע בפני מועצת הביטחון של האו"ם עם השחקן ג'ורג' קלוני כדי להפנות תשומת לב למשבר ההומניטרי בדרפור. כשויזל מת, קלוני כתב: "היה לנו אלוף שנשא את הכאב שלנו, את האשמה שלנו ואת האחריות שלנו על כתפיו במשך דורות".
בשנת 2007, ויזל זכה בפרס מפעל חיים של פרס השלום הספרותי של דייטון. באותה שנה, קרן אלי ויזל לאנושות פרסמה מכתב המגנה את הכחשת רצח העם הארמני, מכתב שנחתם על ידי 53 חתני פרס נובל כולל ויזל. ויזל כינה שוב ושוב את הקמפיין בן 90 השנים של טורקיה למזער את פעולותיה במהלך רצח העם הארמני כרצח כפול.
בשנת 2009, ויזל ביקר את הוותיקן על הסרת הנידוי של הבישוף השנוי במחלוקת ריצ'רד ויליאמסון, חבר באחוות סנט פיוס העשירי. הנידוי הוטל מחדש מאוחר יותר.
ביוני 2009, ויזל ליווה את נשיא ארה"ב ברק אובמה וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בסיורם במחנה הריכוז בוכנוואלד. ויזל היה יועץ במכון גייטסטון. בשנת 2010, ויזל קיבל מינוי לחמש שנים כעמית נשיאותי מכובד באוניברסיטת צ'פמן במחוז אורנג', קליפורניה. בתפקיד זה, הוא ערך ביקור של שבוע בצ'פמן מדי שנה כדי להיפגש עם סטודנטים ולהציע את נקודת מבטו על נושאים החל מהיסטוריית השואה ועד דת, שפות, ספרות, משפט ומוזיקה.
ביולי 2009, ויזל הודיע על תמיכתו במיעוט הטמילי בסרי לנקה. הוא אמר ש"בכל מקום שבו מיעוטים נרדפים, עלינו להרים את קולנו כדי למחות... העם הטמילי משולל זכויות וקורבן על ידי רשויות סרי לנקה. אי-צדק זה חייב להיפסק. העם הטמילי חייב לקבל אפשרות לחיות בשלום ולשגשג במולדתו".
בשנת 2009, ויזל חזר להונגריה לביקורו הראשון מאז השואה. במהלך ביקור זה, ויזל השתתף בכנס בבית הנבחרים של הפרלמנט ההונגרי, נפגש עם ראש הממשלה גורדון באיינאי והנשיא לאסלו שויום, ונשא נאום בפני כ-10,000 המשתתפים בעצרת אנטי-גזענית שנערכה בהיכל האמונה. עם זאת, בשנת 2012, הוא מחה נגד "טיוח" מעורבותה של הונגריה בשואה, והחזיר את עיטור הצלב הגדול שקיבל מממשלת הונגריה.
ויזל היה פעיל בניסיון למנוע מאיראן לייצר נשק גרעיני, באומרו ש"המילים והפעולות של הנהגת איראן אינן מותירות ספק לגבי כוונותיהם".
הוראה
ויזל החזיק בתפקיד פרופסור אנדרו מלון למדעי הרוח באוניברסיטת בוסטון משנת 1976, ולימד במחלקות לדת ופילוסופיה שלה. הוא הפך לחבר קרוב של הנשיא והקנצלר ג'ון סילבר. האוניברסיטה הקימה את מרכז אלי ויזל ללימודים יהודיים לכבודו. מ-1972 עד 1976 ויזל היה פרופסור מכובד באוניברסיטת העיר ניו יורק וחבר בפדרציה האמריקאית של מורים.
בשנת 1982 הוא כיהן כחוקר אורח הראשון של הנרי לוס במדעי הרוח והמחשבה החברתית באוניברסיטת ייל. הוא גם היה שותף להוראת קורסי סמסטר חורף (ינואר) במכללת אקרד, סנט פיטרסבורג, פלורידה. מ-1997 עד 1999 הוא היה פרופסור אורח אינגבורג רנרט ללימודי יהדות במכללת ברנרד של אוניברסיטת קולומביה.
חיים אישיים
בשנת 1969 נישא למריון ארסטר רוז, שהייתה במקור מאוסטריה וגם תרגמה רבים מספריו מצרפתית לאנגלית. נולד להם בן אחד, שלמה אלישע ויזל, שנקרא על שם אביו של ויזל. המשפחה חיה בגריניץ', קונטיקט.
ויזל הותקף במלון בסן פרנסיסקו על ידי מכחיש השואה בן ה-22 אריק האנט בפברואר 2007, אך לא נפגע. האנט נעצר בחודש שלאחר מכן והואשם בעבירות מרובות.
במאי 2011, ויזל שימש כנואם בטקס הסיום של אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס.
בפברואר 2012, חבר בכנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים ביצע טבילה לאחר המוות להוריו של שמעון ויזנטל ללא אישור מתאים. לאחר ששמו שלו הוגש לטבילת שליחות, ויזל התבטא נגד הנוהג הבלתי מורשה של הטבלה לאחר המוות של יהודים וביקש מהמועמד לנשיאות וחבר כנסיית קדושי אחרית הימים מיט רומני לגנות זאת. הקמפיין של רומני סירב להגיב, והפנה שאלות כאלה לפקידי הכנסייה.
מוות ואחרית דבר
ויזל מת בבוקר ה-2 ביולי 2016, בביתו במנהטן, בגיל 87. טקס הלוויה פרטי נערך לכבודו בבית הכנסת בשדרה החמישית, ולאחר מכן הוא נקבר בבית העלמין שרון גארדנס בוולהאלה, ניו יורק, ב-3 ביולי.
הסנאטור מיוטה אורין האץ' ספד לוויזל בנאום בקומה הסנאט בשבוע שלאחר מכן, שבו אמר ש"עם פטירתו של אלי, איבדנו מגדלור של אנושיות ותקווה. איבדנו גיבור של זכויות אדם ומאור של ספרות השואה".
בשנת 2018, גרפיטי אנטישמי נמצא על הבית שבו נולד ויזל.
מריון ויזל מתה ב-2 בפברואר 2025, בגיל 94.
יצירות
- Un di velt hot geshvign / הלילה (1956)
פרסים ואותות כבוד
- פרס אוניברסיטת השפה הצרפתית (Prix Rivarol) עבור "העיר שמעבר לחומה", 1963.
- פרס הספר היהודי הלאומי עבור "העיר שמעבר לחומה", 1965.
- פרס מדיסיס עבור "קבצן בירושלים", 1968.
- פרס הספר היהודי הלאומי עבור "נשמות באש: דיוקנאות ואגדות של אדמו"רים חסידיים", 1973.
- פרס המורשת היהודית, אוניברסיטת חיפה, 1975.
- פרס הזיכרון לשואה, האגודה הניו-יורקית לפסיכולוגים קליניים, 1975.
- מדליית ז'בוטינסקי, מדינת ישראל, 1980.
- פרס ליבר אינטר, צרפת, עבור "הצוואה", 1980.
- פרס גדול בספרות מעיריית פריז עבור "הבן החמישי", 1983.
- מפקד בלגיון הכבוד הצרפתי, 1984.
- פרס ארבע החירויות עבור חופש הפולחן, 1985.
- קצין גדול בלגיון הכבוד הצרפתי, 1990.
- מדליית ניבור, מכללת אלמהרסט, אילינוי, 1995.
- פרס הצלחת הזהב של האקדמיה האמריקאית להישגים, 1996, שהוצג על ידי חברת מועצת הפרסים רוזה פארקס בפסגה השנתית ה-35 של האקדמיה בסאן ואלי, איידהו.
- צלב גדול בלגיון הכבוד הצרפתי, 2000.
- פרס איש השנה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005.
- פרס אור האמת, הקמפיין הבינלאומי למען טיבט, 2005.
- תואר אבירות כבוד, הממלכה המאוחדת, 2006.
- פרופסור אורח מכובד למדעי הרוח, מכללת רוצ'סטר, 2008.
- פרס נורמן מיילר, מפעל חיים, 2011.
- פרס לובנברג ההומניטרי, מוזיאון השואה של פלורידה, 2012.
- פרס קניון רוויו להישג ספרותי, 2012
- פרס ס. רוג'ר הורצ'ו לשירות הציבורי הגדול ביותר על ידי אזרח פרטי, פרס המוענק מדי שנה על ידי פרסי ג'פרסון, 2013.
- מדליית ג'ון ג'יי לצדק, מכללת ג'ון ג'יי, 2014.
- פסל חזה של ויזל נחצב במרפסת זכויות האדם של הקתדרלה הלאומית של וושינגטון בוושינגטון די.סי., 2021.
- הבול ה-18 בסדרת האמריקאים המכובדים של שירות הדואר של ארה"ב
### תארים לשם כבוד
ויזל קיבל יותר מ-90 תארים לשם כבוד ממכללות ברחבי העולם.
- דוקטור למדעי הרוח, אוניברסיטת ליהיי, בית לחם, פנסילבניה, 1985.
- דוקטור למדעי הרוח, אוניברסיטת דפול, שיקגו, אילינוי, 1997.
- דוקטורט, אוניברסיטת סטון הול, ניו ג'רזי, 1998.
- דוקטור למדעי הרוח, אוניברסיטת המדינה של מישיגן, 1999.
- דוקטורט, מכללת מקדניאל, וסטמינסטר, מרילנד, 2005.
- דוקטור למדעי הרוח, אוניברסיטת צ'פמן, 2005.
- דוקטור למדעי הרוח, מכללת דארטמות', 2006.
- דוקטור למדעי הרוח, מכללת קבריני, רדנור, פנסילבניה, 2007.
- דוקטור למדעי הרוח, אוניברסיטת ורמונט, 2007.
- דוקטור למדעי הרוח, אוניברסיטת אוקלנד, רוצ'סטר, מישיגן, 2007.
- דוקטור לספרות, אוניברסיטת העיר ניו יורק, 2008.
- דוקטורט, מכון ויצמן, רחובות, ישראל, 2008.
- דוקטור למדעי הרוח, אוניברסיטת באקנל, לואיסבורג, פנסילבניה, 2009.
- דוקטור לספרות, אוניברסיטת ליהיי, בית לחם, פנסילבניה, 2010.
- דוקטור למדעי הרוח, אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, 2011.
- דוקטור למדעי הרוח, מכללת צ'רלסטון, 2011.
- דוקטורט, אוניברסיטת ורשה, 25 ביוני 2012.
- דוקטורט, אוניברסיטת בריטיש קולומביה, 10 בספטמבר 2012.
- דוקטורט, האוניברסיטה האפיפיורית של יוחנן פאולוס השני, 30 ביוני 2015
- דוקטורט למדעי הרוח, אוניברסיטת פיירפילד, 22 במאי 1983