אליף בילגין: פלסטיק עשוי ממה שאנחנו זורקים
עשרה מתוך שנים-עשר הניסויים שלה נכשלו. נערה בת ארבע-עשרה פחות עקשנית הייתה עוצרת איפשהו סביב ניסיון שש, כשהדבק מקליפות הבננה יצא מהתנור כמשהו בין ביסקוויט לבלגן. במקום זאת, תלמידת בית הספר מאיסטנבול שמרה שורה מתומאס אדיסון קרוב ליד: "לא נכשלתי. פשוט מצאתי 10,000 דרכים שלא יעבדו". שנתיים ושנים-עשר ניסיונות מאוחר יותר, היה לה ביו-פלסטיק שמיש — וצ'ק של 50,000 דולר מ-"Scientific American".
הבעיה בבוספורוס
בילגין הייתה בת ארבע-עשרה כשהזיהום בבוספורוס הפסיק להיות נוף רקע והפך לשאלה. המצר של איסטנבול נושא את התנועה ואת הפסולת של עיר של מיליונים, והפלסטיק שבו לא נעלם. התגובה המקובלת לנערה מבריקה הייתה קמפיין מיחזור. בילגין שאלה שאלה קשה יותר: מה אם הפלסטיק עצמו היה עשוי ממשהו שכבר בדרך לפח?
היא התיישבה על קליפות בננה, והבחירה לא הייתה גחמנית. קליפות עשירות בעמילן ובתאית — אותם פוליסכרידים העומדים בבסיס רוב הפלסטיקים מבוססי ביו — וחשוב מכך, הן פסולת טהורה. היא רצתה חומר בסיס שאף אחד לא רצה, כך שהשימוש בו יחסיר מזרם האשפה במקום להתחרות ביבול מזון. זהו סוג המגבלה שמדען חומרים מקצועי היה מטיל, שהגיע אליו תלמידת כיתה ט'.
שנים-עשר ניסיונות
השיטה שהיא פרסמה בסופו של דבר היא ביתית בצורה מבלבלת וספציפית ללא רחמים. התחל עם בננות אחידות — ללא חבורות, צבע עקבי — כי חומר התחלה לא עקבי נותן פולימר לא עקבי. טבול את הקליפות בתמיסת נתרן מטא-ביסולפיט. הרתח אותן, ואז רסק אותן לעיסה. שפוך את העיסה לצלחות פטרי. הפעל חום עד שזה מתקשה. החוצה יוצא יריעת פלסטיק.
להגיע לשם לקח שנתיים. דיווחים על ספירת הכישלונות שונים מעט — חלקם מדווחים על עשרה ניסיונות כושלים, אחרים על שנים-עשר ניסיונות שרק השניים האחרונים הפיקו חומר שמיש — אבל הצורה זהה: טחינה ארוכה של כמעט-החטאות, שבוצעה במעבדת בית ספר, בלוח זמנים שהוכתב על ידי שיעורי בית. בילגין בילתה שבע שנים במרכז המדע והאמנות של איסטנבול, מוסד מדינתי לתלמידים מחוננים, בזמן שלמדה בתיכון קוץ'; האימון הראה פחות בהבזקי תובנה ויותר בנכונותה להריץ את אותו פרוטוקול שוב עם משתנה אחד שונה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →למה זה באמת נועד
בילגין נזהרה לעולם לא לטעון שהיא פתרה את הפלסטיק. היא הציעה שני יישומים קונקרטיים, שניהם נבחרו כי הם לא תובעניים לגבי חוזק החומר: בידוד חשמלי לכבלים, ותותבות קוסמטיות. "הפרויקט שלי מאפשר להשתמש בקליפות בננה, חומר פסולת שנזרק כמעט כל יום, בבידוד החשמלי של כבלים", הסבירה. השאיפה המוצהרת שלה הייתה החלפה בשוליים — חלופה זולה יותר, מופקת מפסולת, לפלסטיק מבוסס נפט ביישומים שבהם זה באמת יעבוד. תחושת ההישג הגדולה ביותר שלה, אמרה, הגיעה מהאפשרות שהחומר עשוי לשמש במקום פלסטיקים מבוססי נפט בכלל.
הבמה של גוגל
בשנת 2013 היא נבחרה לפיינליסטית ביריד המדע של גוגל והוטסה למטה החברה בקליפורניה. היא זכתה בפרס "Science in Action", בחסות "Scientific American" וניתן לפרויקטים שמתמודדים עם בעיה מעשית עם פתרון שניתן לשחזור — בשווי 50,000 דולר. היא גם לקחה את פרס בחירת הבוחרים, בשווי 10,000 דולר נוספים, מה שאומר שהציבור הרחב בחר בה גם כן. הזמנות לנאומים הגיעו: Google Zeitgeist America ב-2013, TEDxVienna, TEDxIstanbul.
המסר שלה על הבמות הללו היה עקבי וממוקד. "אני לא חושבת שהגיל שלך הוא שקובע את הפוטנציאל שיש לך", אמרה. "זה הדמיון הבלתי מוגבל שיש לך". היא ציינה את מארי קירי כ"השראה גדולה ומודל לחיקוי" — בחירה שאומרת משהו על האופן שבו הבינה את עבודתה שלה: לא כפריצה חכמה, אלא ככימיה.
למה אליף נקראת גאונה
התשובה הכנה היא שהאיכות הספציפית המוצגת אינה גאונות גולמית אלא מזג מדעי — מסגור בעיות בוגר בצורה יוצאת דופן בתוספת סובלנות לא אנושית כמעט לתוצאות שליליות. המסגור הוא החלק המרשים. נערה בת ארבע-עשרה שמזהה בעיית זיהום, חושבת אחורה לחומר גלם שהוא בו-זמנית בשפע, חינמי ולא רצוי, ואז מתכננת פרוטוקול שניתן לשחזור סביבו חושבת כפי שמדעני מחקר חושבים. ההתמדה היא החלק הנדיר: עשרה או שנים-עשר כישלונות רצופים היו מסיימים את רוב פרויקטי הצד של מבוגרים, שלא לדבר על בית ספר.
מקרה הנגד ראוי להיאמר בבירור, ובילגין עצמה מעולם לא העמידה פנים אחרת. ביו-פלסטיקים מעמילן ותאית לא היו חדשים ב-2013; הכימיה של נתרן מטא-ביסולפיט במניעת השחמה והתדרדרות בחומר פרי הייתה מבוססת היטב; והמוצר שלה לא החליף, בשנים שחלפו מאז, פלסטיקים מבוססי נפט בקנה מידה משמעותי כלשהו. שופטים לא העניקו לה פרס על תגלית. הם העניקו לה פרס על פתרון מעוצב היטב, ניתן לשחזור וזול לבעיה אמיתית — שזה בדיוק מה שפרס "Science in Action" נוצר כדי להכיר בו. לקרוא לזה גאונות מנפח את זה. לקרוא לזה יצירה מצוינת באמת של מדע יישומי, שבוצעה על ידי נערה שעובדת לבד עם ציוד בית ספר, זה מדויק ולא צריך ניפוח. ההבחנה חשובה, והמסגור של בילגין עצמה — דמיון על פני גיל, קירי על פני אדיסון-כמופע — מציע שהיא הבינה את זה טוב יותר מרוב הכותרות שנכתבו עליה.
לאחר מכן
התוכנית המוצהרת של בילגין לאחר כספי הפרס הייתה לא דרמטית: לסיים תיכון, ללמוד מדע, להפוך לרופאה. המסלול הזה שווה תשומת לב. זוכים רבים בירידי מדע נדחפים ישר למסחור; היא דיברה במקום זאת על רפואה, מה שמציע שפרויקט קליפות הבננה מעולם לא היה היעד אלא הדגמה של האופן שבו התכוונה לעבוד — בחר בעיה אמיתית, בחר את התשומות הזולות ביותר האפשריות, היכשל תריסר פעמים, פרסם את המתכון כדי שכל אחד יוכל לחזור עליו.
החלק האחרון הזה עשוי להיות התרומה העמידה ביותר שלה. הפרוטוקול פשוט מספיק כדי שמעבדות בית ספר ברחבי העולם יוכלו להריץ אותו ואכן מריצות אותו. חומר שמעולם לא כבש את תעשיית הפלסטיק הפך במקום זאת לחפץ הוראה: הוכחה, שניתנה לנערה הבאה בת הארבע-עשרה הבוהה בנתיב מים מזוהם, שהפער בין הבחנה בבעיה לבין עשיית כימיה לגביה קטן ממה שהוא נראה.