אלי הלוי: הצרפתי שהסביר את אנגליה
מדוע אנגליה, לבדה מבין המעצמות הגדולות, עברה את התיעוש ואת עידן המהפכות ללא מהפכה משל עצמה? התשובה שנתן פילוסוף צרפתי בשנת 1912 לא הייתה כלכלית ולא חוקתית. היא הייתה המתודיזם — הכנסייה, המזמור, המטיף הווסליאני — ויותר ממאה שנים מאוחר יותר היסטוריונים אנגלים עדיין מתווכחים עם תזה שהציע איש מאטרה (Étretat) שניגש להיסטוריה שלהם מתוך אפלטון.
משפחה של מלחינים ומחזאים
אלי הלוי נולד ב-6 בספטמבר 1870 באטרה, על חופי נורמנדי, לאחת המשפחות האינטלקטואליות המעוטרות ביותר בצרפת. אביו היה המחזאי והלבריתן לודוויג הלוי; המלחין ז'אק פרומנטל הלוי והכימאי מרסלן ברתלו היו קרובי משפחה של הבית. הוא גדל כפרוטסטנטי — עמדת מיעוט בצרפת הקתולית שהעניקה לו, לאורך כל חייו, נקודת מבט מסוימת של זר על ארצו שלו ואהדה יוצאת דופן לעולם הנונ-קונפורמיסטי האנגלי שעתיד היה לנתח מאוחר יותר.
אפלטון לפני בנת'ם
הוא למד בבית הספר הנורמלי הגבוה (École Normale Supérieure) ועסק בפילוסופיה, לא בהיסטוריה. ספרו הראשון, התאוריה האפלטונית של המדעים (1896), עסק בדיאלקטיקה השלילית של אפלטון, והוא קיבל את הדוקטורט שלו בשנת 1901 עם תזות על התאוריה האפלטונית ועל הרדיקליזם הפילוסופי. הוא גם סייע בייסוד ה-Revue de métaphysique et de morale והחברה הצרפתית לפילוסופיה (Société française de Philosophie), מוסדות במרכז הפילוסופיה האקדמית הצרפתית. הכשרה זו מעולם לא עזבה אותו. הוא היה פילוסוף שלקח את ההיסטוריה כנושא, וההבדל ניכר בכל עמוד.
משנת 1892 לימד בבית הספר החופשי למדעי המדינה (École Libre des Sciences Politiques), ובמשך יותר מארבעים שנה הוא לסירוגין העביר שני קורסים — היסטוריה פוליטית אנגלית וסוציאליזם אירופי. זה היה, למעשה, סמינר של חיים שלמים על שני הדברים שעניינו אותו יותר מכל: מדוע חברות ליברליות נשארות מלוכדות, ומה מציעות באמת התנועות המבקשות להחליפן.
היווצרות הרדיקליזם הפילוסופי
היצירה הגדולה הראשונה, שפורסמה בשלושה כרכים בין 1901 ל-1904, שיחזרה את העולם האינטלקטואלי של בנת'ם והתועלתנים. הממצא המרכזי של הלוי לא היה מלא הערצה. הרדיקליזם הבנת'מי, כך טען, הכיל שתי סתירות יסודיות: הדוקטרינה דרשה ממחוקקים להתערב באופן פעיל כדי להנדס את האושר המרבי, ובאותה עת הניחה הרמוניה טבעית של אינטרסים בשוק החופשי שהפכה את ההתערבות למיותרת ומזיקה. התועלתנות יכלה להיות הפילוסופיה של המדינה הרפורמיסטית או של הלסה-פר, והיא מעולם לא הצליחה להחליט מה מהן.
הזיהוי של שבר פנימי פורה זה — בניגוד לדוקטרינה שיש להללה או להפריכה — הוא המהלך האופייני להלוי. הוא התייחס לגוף של מחשבה כמנגנון ושאל היכן חלקיו אינם מתאימים זה לזה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →היסטוריה של העם האנגלי
יצירת המופת העסיקה אותו מ-1912 עד 1932: היסטוריה של העם האנגלי במאה התשע-עשרה, תיאור רב-כרכים המתחיל באנגליה בשנת 1815 ונכתב על ידי אדם שהיה צריך להסביר מדינה זרה לה עצמה. הוא היה קפדן עם הארכיונים והיה לו אינסטינקט פילוסופי למה שהארכיונים אינם יכולים ליישב. לאון ברונשביק הבחין שהלוי השתמש בפילוסופיה כדי להחזיק את העובדות שלו יחד, תוך עבודה עם מה שברונשביק כינה תפיסה מופשטת של דיאלקטיקה מתקדמת כדי ליצור קוהרנטיות מתוך חומר אמפירי. בן זמנו דומיניק פארודי לא הצליח לקטלג אותו כלל, וחשב שפסיכולוגיה היא המפתח לשיטתו.
מה שהחזיק אותו בעבודה היה שהוא דחה אלטרנטיבות. הוא סירב למשרה במזכירות חבר הלאומים ולקתדרה בסורבון כדי להישאר עם הספר.
תזת הלוי
השאלה שאיתה נפתחת ההיסטוריה היא מדוע אנגליה לא הלכה בדרכה של צרפת. התשובה של הלוי — שהמתודיזם היה הנוגדן ליעקוביניזם — הפכה לאחת הטענות שעליהן ניטשו הוויכוחים הרבים ביותר בהיסטוריוגרפיה הבריטית המודרנית. התחייה הווסליאנית, לפי תיאורו, ספגה בדיוק את האנרגיות החברתיות שבצרפת הלכו לכיוון המהפכה: היא העניקה למעמד הפועלים ולמעמד הביניים הנמוך משמעת, ארגון, שיפור עצמי ושפה של תלונה שהצביעה לעבר ישועה ולא לעבר הבריקדות. המתודיזם, כפי שסוכם הטיעון מאוחר יותר, הפעיל השפעה נגד כל פוליטיקה.
זה היה, במכוון, הסבר אנטי-מרקסיסטי. היכן שהדטרמיניזם הכלכלי חיפש מהפכה בכל מקום שבו התיעוש הוליד אומללות, הלוי התעקש שתרבות ודת הן כוחות סיבתיים בזכות עצמם, המסוגלים לקבוע את גורלה הפוליטי של אומה. היסטוריונים תקפו את התזה במשך מאה שנה — על הכרונולוגיה, על מספר המתודיסטים, על השאלה אם משמעת הכנסייה דיכאה את הרדיקליזם או הכשירה את מנהיגיו — והתמדתה כיעד לביקורת היא מדד הוגן לחשיבותה.
משבר העולם ועידן העריצויות
הלוי שירת בהתנדבות בשירותים הרפואיים במהלך מלחמת העולם הראשונה, והניסיון הפנה את תשומת לבו למנגנוני הקטסטרופה. משבר העולם של 1914-18 (1930) בחן כיצד מלחמה ומהפכה מחוללות זו את זו — כיצד מלחמה טוטאלית בונה את המדינה המרכזית, המגויסת והכופה שתנועות מהפכניות יורשות לאחר מכן. הוא הביא את הטיעון למסקנתו ב-עידן העריצויות (L'ère des tyrannies), שפורסם לאחר מותו ב-1938, אשר הציב את הפאשיזם ואת הקומוניזם זה לצד זה כחברים במין פוליטי חדש: משטרים הנשלטים על ידי כת חמושה המלוכדת על ידי דוקטרינה משותפת. הצבת הבולשביזם והפאשיזם בקטגוריה אנליטית אחת הייתה, בשנות ה-30, דבר לא פופולרי עבור ליברל לעשות בכל כיוון שהוא.
הוא מת ב-21 באוגוסט 1937 בסוסי-אן-ברי, פסימי עד הסוף לגבי השאלה אם אירופה הליברלית תוכל למנוע את המלחמה הבאה או את העריצויות שיבואו בעקבותיה. הוא צדק בשני המקרים.
מדוע אלי מכונה גאון
היכולת המובחנת היא ספציפית ונדירה למדי: היכולת לקרוא ציוויליזציה לאומית שלמה כמערכת של רעיונות ולמצוא את המנגנון ששומר עליה יציבה. הלוי עשה זאת פעמיים. בבנת'ם הוא איתר את הסתירה הפנימית שתפצל את הליברליזם האנגלי בין המדינה הרפורמיסטית לשוק החופשי; באנגליה של המאה ה-19 ככלל הוא איתר את בולם הזעזועים התרבותי שהפך את המדינה לחסינה מפני מהפכות. אף אחת מהתובנות הללו לא הייתה זמינה מהמסמכים לבדם. שתיהן דרשו הרגל פילוסופי של שאילת שאלות על מה שגוף אמונות עושה מבחינה מבנית, מיושם עם משמעת של היסטוריון לגבי ראיות — שילוב שעמיתיו, שלא יכלו להחליט איך לקרוא לו, מצאו בבירור כיוצא דופן.
טיעון הנגד הישר הוא משמעותי. תזת הלוי היא טענה מונו-סיבתית גדולה שהועלתה בנושא שהמחבר למד מבחוץ, והיא עומדת בפני ויכוח מתמיד מאז; טענה ששרדה מאה של התקפות גם נכשלה במשך מאה של הוכחה. חלק מהמשיכה להיסטוריה האנגלית שלו היה שהיא החמיאה לאנגליה עם הסבר לאקסקלוסיביות שלה, שהוצע במבטא של זר מעריץ. והעבודה הפילוסופית — האפלטון, ה-Revue de métaphysique — לא הותירה אחריה אסכולה ומעט קוראים; איש אינו תובע את הלוי כפילוסוף דגול. הוא היה מפרש דגול, וזהו דבר שונה ואולי קשה יותר.
מורשת
ערכו של הלוי עלה, במיוחד בקרב היסטוריונים של הליברליזם שמוצאים בו מגן של הסדר הליברלי שמעולם לא העמיד פנים שהוא בטוח. הניתוח שלו את המלחמה הטוטאלית כחממה של עריצות נקרא טוב יותר עכשיו מאשר האינטרנציונליזם הביטחוני של בני זמנו. ההיסטוריה של העם האנגלי עדיין מעוררת התייעצות, והתזה שהיא נושאת עדיין נלמדת — בדרך כלל כעמדה שיש להתווכח נגדה, שהיא הצורה העמידה ביותר של חיים אינטלקטואליים שיכולה להיות להיסטוריון. הוא הסביר מדינה שלא הייתה שלו טוב מספיק כדי שההיסטוריונים שלה עצמם מעולם לא יכלו להניח את ההסבר הזה מידם.