אוקטביו פאס

אוקטביו פאס

(למדו כיצד ומתי להסיר הודעה זו)

אוקטביו פאס לוזאנו (31 במרץ 1914 – 19 באפריל 1998) היה פילוסוף, משורר ודיפלומט מקסיקני. עבור מכלול יצירתו, הוענקו לו פרס ירושלים ב-1977, פרס מיגל דה סרוואנטס ב-1981, פרס נוישטאדט הבינלאומי לספרות ב-1982 ופרס נובל לספרות ב-1990.

חיים מוקדמים

אוקטביו פאס נולד ליד מקסיקו סיטי. משפחתו הייתה משפחה פוליטית ליברלית בולטת במקסיקו, בעלת שורשים ספרדיים וילידיים מקסיקניים. סבו, אירנאו פאס (Ireneo Paz), פטריארך המשפחה, נלחם במלחמת הרפורמה נגד השמרנים, ולאחר מכן הפך לתומך נלהב של גיבור המלחמה הליברלי פורפיריו דיאס עד רגע לפני פרוץ המהפכה המקסיקנית ב-1910. אירנאו פאס הפך לאינטלקטואל ועיתונאי, והקים כמה עיתונים שבהם שימש כמוציא לאור ומדפיס. בנו של אירנאו, אוקטביו פאס סולורסאנו, תמך באמיליאנו ספאטה במהלך המהפכה, ופרסם ביוגרפיה מוקדמת שלו ושל התנועה הזפאטיסטית. אוקטביו נקרא על שם אביו אך בילה חלק גדול מילדותו עם סבו אירנאו, שכן אביו היה פעיל במהפכה המקסיקנית. אביו מת מאוחר יותר במוות אלים. המשפחה חוותה הרס כלכלי לאחר המהפכה המקסיקנית; הם עברו לזמן קצר ללוס אנג'לס, לפני שחזרו למקסיקו. לפאס היו עיניים כחולות והוא נחשב לעיתים קרובות לזר על ידי ילדים אחרים – על פי ביוגרפיה שכתב עמיתו הוותיק, ההיסטוריון אנריקה קראוזה (Enrique Krauze), כאשר המהפכן הזפאטיסטי אנטוניו דיאס סוטו אי גאמה פגש את אוקטביו הצעיר, הוא אמר: "קאראמבה, לא אמרת לי שיש לך ויזיגותי כבן!" קראוזה מצטט את פאס כאומר: "הרגשתי מקסיקני אבל הם לא נתנו לי להיות כזה."

פאס נחשף לספרות בשלב מוקדם בחייו דרך השפעת הספרייה של סבו אירנאו, שהייתה מלאה בספרות מקסיקנית ואירופית קלאסית. במהלך שנות ה-20, הוא גילה את חרארדו דייגו (Gerardo Diego), חואן רמון חימנס (Juan Ramón Jiménez) ואנטוניו מצ'אדו (Antonio Machado); סופרים ספרדים אלו השפיעו רבות על כתביו המוקדמים.

כנער ב-1931, פאס פרסם את שיריו הראשונים, כולל "Cabellera". שנתיים לאחר מכן, בגיל תשע-עשרה, פרסם את Luna Silvestre (ירח פראי), קובץ שירים. בין פרסומים אלו, ב-1932 בגיל 18, הוא ייסד את כתב העת הספרותי הראשון שלו, Barandal, עם כמה חברים.

במשך כמה שנים, פאס למד משפטים וספרות באוניברסיטה הלאומית של מקסיקו. במהלך תקופה זו, הוא התוודע למשוררים מהשמאל, כגון הצ'יליאני פבלו נרודה (Pablo Neruda). ב-1936, פאס נטש את לימודי המשפטים ועזב את מקסיקו סיטי ליוקטן כדי לעבוד בבית ספר במרידה. בית הספר הוקם עבור בני איכרים ופועלים. שם, הוא החל לעבוד על הראשון משיריו הארוכים והשאפתניים, "Entre la piedra y la flor" ("בין האבן לפרח", 1941, תוקן ב-1976); בהשפעת עבודתו של ט. ס. אליוט, הוא בוחן את מצבו של האיכר המקסיקני תחת בעלי האדמות השולטים של התקופה.

ביולי 1937, הוא השתתף בקונגרס הסופרים הבינלאומי השני – שמטרתו הייתה לדון בעמדת האינטלקטואלים כלפי המלחמה בספרד – שנערך בוולנסיה, ברצלונה ומדריד ובו השתתפו סופרים רבים, בהם אנדרה מאלרו (André Malraux), ארנסט המינגוויי (Ernest Hemingway), סטיבן ספנדר (Stephen Spender) ופבלו נרודה. פאס הראה את סולידריות שלו עם הצד הרפובליקני, ונגד הפשיסטים בהנהגת פרנסיסקו פרנקו (Francisco Franco). בזמן שהותו באירופה ביקר גם בפריז, שם פגש את התנועה הסוריאליסטית, שהותירה בו השפעה עמוקה. לאחר חזרתו למקסיקו, ב-1938 היה פאס שותף להקמת כתב העת הספרותי Taller ("סדנה") וכתב בו עד 1941. ב-1937 הוא נשא לאישה את אלנה גארו (Elena Garro), הנחשבת לאחת הסופרות הטובות ביותר של מקסיקו; הם נפגשו ב-1935. נולדה להם בת אחת, הלנה, והם התגרשו ב-1959.

בשנת 1943 קיבל פאס מלגת גוגנהיים והשתמש בה כדי ללמוד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי שבארצות הברית. שנתיים לאחר מכן, הוא הצטרף לשירות הדיפלומטי המקסיקני, והוצב לתקופה בניו יורק. בשנת 1945 נשלח לפריז, שם כתב את El Laberinto de la Soledad (המבוך של הבדידות); הניו יורק טיימס תיאר זאת מאוחר יותר כ"ניתוח של מקסיקו המודרנית והאישיות המקסיקנית שבו תיאר את בני ארצו כניהיליסטים אינסטינקטיביים המסתתרים מאחורי מסכות של בדידות וטקסיות". בשנת 1952 נסע להודו בפעם הראשונה, ובאותה שנה נסע לטוקיו כציר. לאחר מכן הוצב בז'נבה, שוויץ. הוא חזר למקסיקו סיטי ב-1954, שם כתב את שירו הגדול "Piedra de sol" ("אבן שמש") ב-1957, ופרסם את Libertad bajo palabra (חירות תחת שבועה), אוסף של שירתו עד אותה עת. הוא נשלח שוב לפריז ב-1959, וב-1962 מונה לשגריר מקסיקו בהודו.

חיים מאוחרים

בניו דלהי, כשגריר מקסיקו בהודו, השלים פאס כמה יצירות, בהן El mono gramático (הקוף הדקדקן) ו-Ladera este (מדרון מזרחי). בזמן שהותו בהודו, פגש סופרים רבים מקבוצה הידועה כ"דור הרעב" (Hungry Generation) והשפיע עליהם עמוקות.

בשנת 1965 נשא לאישה את מארי-ז'וזה טראמיני (Marie-José Tramini), אישה צרפתייה שהייתה אשתו לשארית חייו. באותו סתיו נסע לאוניברסיטת קורנל ולימד שני קורסים, אחד בספרדית והשני באנגלית – המגזין LIFE en Español פרסם כתבה, מאוירת בכמה תמונות, על כהונתו שם בגיליון ה-4 ביולי 1966. לאחר מכן חזר למקסיקו.

בשנת 1968 התפטר פאס מהשירות הדיפלומטי במחאה על הטבח של הממשלה המקסיקנית במפגינים סטודנטים בטלאטלולקו; לאחר שחיפש מקלט בפריז, חזר שוב למקסיקו ב-1969, שם ייסד את כתב העת שלו Plural (1970–1976) עם קבוצת סופרים ליברלים מקסיקנים ואמריקאים לטינים. מ-1969 עד 1970 היה פאס פרופסור סימון בוליבר באוניברסיטת קיימברידג'. הוא היה גם מרצה אורח במהלך סוף שנות ה-60, ופרופסור אורח (A. D. White Professor-at-Large) מ-1972 עד 1974 בקורנל. בשנת 1974 היה פרופסור צ'ארלס אליוט נורטון לשירה באוניברסיטת הרווארד; ספרו Los hijos del limo (ילדי הבוץ) היה תוצאה של הרצאותיו. לאחר שהממשלה המקסיקנית סגרה את Plural ב-1975, פאס הקים את Vuelta, מגזין תרבותי נוסף. הוא היה עורכו עד מותו ב-1998, אז נסגר המגזין.

פאס זכה בפרס ירושלים ב-1977 לספרות בנושא חופש הפרט. בשנת 1980 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מהרווארד, וב-1982 זכה בפרס נוישטאדט. לאחר שהיו ידידים טובים עם הסופר קרלוס פואנטס (Carlos Fuentes), פאס התנכר אליו בשנות ה-80 בשל מחלוקת על הסנדיניסטים, שפאס התנגד להם ופואנטס תמך בהם; ב-1988 פרסם המגזין של פאס, Vuelta, ביקורת על פואנטס מאת אנריקה קראוזה, מה שהוביל לנתק.

אוסף שיריו של פאס (שנכתבו בין 1957 ל-1987) פורסם בשנת 1990, ובאותה שנה הוענק לו פרס נובל לספרות.

פאס מת מסרטן ב-19 באפריל 1998, במקסיקו סיטי. אפרו, יחד עם זה של רעייתו, מארי-ז'וזה טראמיני, נשמר באנדרטה בקולחיו דה סן אילדפונסו (Colegio de San Ildefonso) במקסיקו סיטי.

גיירמו שרידן (Guillermo Sheridan), שבשנת 1998 מונה על ידי פאס למנהל קרן אוקטביו פאס, פרסם ספר, Poeta con paisaje (2004), עם מספר מסות ביוגרפיות על המשורר.

אסתטיקה

"שירתו של אוקטביו פאס", כתב המבקר רמון שיראו (Ramón Xirau), "אינה מהססת בין שפה לשתיקה; היא מובילה אל ממלכת השתיקה שבה חיה השפה האמיתית."

כתבים

סופר ומשורר פורה, פאס פרסם עשרות יצירות במהלך חייו, שרבות מהן תורגמו לשפות אחרות. שירתו תורגמה לאנגלית על ידי סמואל בקט (Samuel Beckett), צ'ארלס טומלינסון (Charles Tomlinson), אליזבת בישופ (Elizabeth Bishop), מוריאל רוקייזר (Muriel Rukeyser) ומארק סטרנד (Mark Strand). שירתו המוקדמת הושפעה ממרקסיזם, סוריאליזם ואקזיסטנציאליזם, כמו גם מדתות כגון בודהיזם והינדואיזם. שירו, "Piedra de sol" ("אבן שמש"), שנכתב ב-1957, שובח כדוגמה "מרהיבה" לשירה סוריאליסטית בנאום ההצגה של פרס הנובל שלו.

שירתו המאוחרת עסקה באהבה וארוטיקה, טבע הזמן ובודהיזם. הוא כתב גם שירה על תשוקתו האחרת, ציור מודרני, והקדיש שירים לעבודותיהם של באלתוס (Balthus), ז'ואן מירו (Joan Miró), מרסל דושאן (Marcel Duchamp), אנטוני טאפייס (Antoni Tàpies), רוברט ראושנברג (Robert Rauschenberg) ורוברטו מאטה (Roberto Matta). כמסאי, פאס כתב על נושאים כגון פוליטיקה וכלכלה מקסיקנית, אמנות אצטקית, אנתרופולוגיה ומיניות. מסתו באורך ספר, המבוך של הבדידות, חודרת לנפשם של בני ארצו, ומתארת אותם כנסתרים מאחורי מסכות של בדידות; בשל ההיסטוריה שלהם, זהותם אבודה בין תרבות טרום-קולומביאנית לתרבות ספרדית, תוך שלילת כל אחת מהן. יצירת מפתח בהבנת התרבות המקסיקנית, המסה השפיעה רבות על סופרים מקסיקנים אחרים, כגון קרלוס פואנטס. אילן סטוואנס (Ilan Stavans) כתב שפאס היה "הסוקר התמציתי, איש אשכולות".

פאס כתב את המחזה La hija de Rappaccini בשנת 1956. העלילה מתרכזת סביב סטודנט איטלקי צעיר המשוטט בגניו היפים של פרופסור ראפאצ'יני, שם הוא צופה בבתו של הפרופסור, ביאטריס. הוא נחרד לגלות את טבעו הרעיל של יופי הגן. פאס עיבד את המחזה מסיפור קצר משנת 1844 מאת הסופר האמריקאי נתניאל הות'ורן (Nathaniel Hawthorne), שגם כותרתו הייתה "הבת של ראפאצ'יני"; הוא שילב את סיפורו של הות'ורן עם מקורות מהמשורר ההודי וישאקאדאטה (Vishakadatta) והשפעות מתיאטרון הנו (Noh) היפני, מחזות המסתורין הספרדיים (autos sacramentales) ושירתו של ויליאם בטלר ייטס (William Butler Yeats). העיצוב להצגת הבכורה של המחזה נעשה על ידי הציירת המקסיקנית ליאונורה קרינגטון (Leonora Carrington). בשנת 1972 תרגם הסופר הסוריאליסטי אנדרה פייר דה מנדיארג (André Pieyre de Mandiargues) את המחזה לצרפתית בשם La fille de Rappaccini (הוצאת מרקור דה פראנס). המחזה הוצג לראשונה באנגלית ב-1996 בתיאטרון גייט בלונדון, תורגם ובוים על ידי סבסטיאן דוגארט (Sebastian Doggart) ובכיכובה של שרה אלכסנדר (Sarah Alexander) בתפקיד ביאטריס. המלחין המקסיקני דניאל קטאן (Daniel Catán) עיבד את המחזה לאופרה בשנת 1992.

יצירות אחרות של פאס שתורגמו לאנגלית כוללות מספר כרכים של מסות, שחלק מהבולטות שבהן הן Alternating Current (תרגום 1973), Configurations (תרגום 1971), באוסף יצירות מופת של אונסק"ו, The Other Mexico (תרגום 1972); ו-El Arco y la Lira (1956; תרגום The Bow and the Lyre, 1973). בארצות הברית, התרגום של הלן ליין (Helen Lane) ל-Alternating Current זכה בפרס הספר הלאומי. לצד אלו ישנם כרכים של מחקרים ביקורתיים וביוגרפיות, כולל על קלוד לוי-שטראוס (Claude Lévi-Strauss) ומרסל דושאן (שניהם, תרגום 1970), ו-The Traps of Faith, ביוגרפיה אנליטית של סור חואנה אינס דה לה קרוס (Sor Juana Inés de la Cruz), הנזירה, המשוררת הפמיניסטית, המתמטיקאית וההוגה המקסיקנית מהמאה ה-17.

יצירותיו של פאס כוללות את קובצי השירה ¿Águila o sol? (1951), La Estación Violenta (1956), Piedra de Sol (1957). באנגלית, Early Poems: 1935–1955 (תרגום 1974) ו-Collected Poems, 1957–1987 (1987) נערכו ותורגמו על ידי אליוט ויינברגר (Eliot Weinberger), מתרגמו העיקרי של פאס לאנגלית אמריקאית.

מחשבה פוליטית

במקור, פאס תמך ברפובליקנים במהלך מלחמת האזרחים בספרד, אך לאחר שנודע לו על רצח אחד מחבריו על ידי המשטרה החשאית הסטליניסטית, הוא התפכח בהדרגה. בעת שהותו בפריז בתחילת שנות ה-50, בהשפעת דייוויד רוסט (David Rousset), אנדרה ברטון (André Breton) ואלבר קאמי (Albert Camus), הוא החל לפרסם את דעותיו הביקורתיות על הטוטליטריות בכלל, ובמיוחד נגד יוסיף סטלין (Joseph Stalin), מנהיג ברית המועצות.

במגזינים שלו Plural ו-Vuelta, פאס חשף את הפרות זכויות האדם במשטרים קומוניסטיים, כולל קובה של קסטרו. הדבר עורר עוינות רבה מצד מגזרים בשמאל האמריקאי הלטיני: בהקדמה לכרך התשיעי של כתביו המלאים, הצהיר פאס שמהרגע שנטש את הדוגמה הקומוניסטית, חוסר האמון של רבים באינטליגנציה המקסיקנית החל להפוך לאיבה עזה וגלויה. פאס המשיך לראות את עצמו כאיש שמאל – השמאל הדמוקרטי, "הליברלי", לא הדוגמטי והלא-ליברלי. הוא גם מתח ביקורת על הממשלה המקסיקנית והמפלגה המובילה ששלטה באומה ברוב המאה ה-20.

מבחינה פוליטית, פאס היה סוציאל-דמוקרט, שהפך ליותר ויותר תומך ברעיונות ליברליים מבלי לוותר מעולם על דעותיו השמאליות והרומנטיות הראשוניות. למעשה, פאס היה "חלקלק מאוד עבור כל מי שחושב בקטגוריות אידיאולוגיות נוקשות", כתב איב גרנייה (Yvon Grenier) בספרו על המחשבה הפוליטית של פאס. "פאס היה בו-זמנית רומנטיקן שבוז לחומרנות ולתבונה, ליברל שדגל בחופש ובדמוקרטיה, שמרן שכיבד את המסורת, וסוציאליסט שהצטער על דעיכת האחווה והשוויון. תומך בשינוי יסודי בדרך שבה אנו רואים את עצמנו ואת החברה המודרנית, פאס היה גם מקדם של שינוי הדרגתי, לא מהפכה."

> לא יכולה להיות חברה ללא שירה, אך חברה לעולם לא יכולה להתממש כשירה, היא לעולם אינה פואטית. לפעמים שני המונחים מבקשים להיפרד. הם לא יכולים.

— אוקטביו פאס

בשנת 1990, במהלך התקופה שלאחר נפילת חומת ברלין, פאס ועמיתיו ל-Vuelta הזמינו כמה מסופרי ואינטלקטואלי העולם למקסיקו סיטי כדי לדון בקריסת הקומוניזם; הסופרים כללו את צ'סלאב מילוש (Czesław Miłosz), יו תומאס (Hugh Thomas), דניאל בל (Daniel Bell), אגנש הלר (Ágnes Heller), קורנליוס קסטוריאדיס (Cornelius Castoriadis), יו טרבור-רופר (Hugh Trevor-Roper), ז'אן-פרנסואה רבל (Jean-François Revel), מייקל איגנטייף (Michael Ignatieff), מריו ורגס יוסה (Mario Vargas Llosa), חורחה אדוארדס (Jorge Edwards) וקרלוס פרנקי (Carlos Franqui). המפגש נקרא "ניסיון החופש" (ספרדית: La experiencia de la libertad), ושודר בטלוויזיה המקסיקנית מ-27 באוגוסט עד 2 בספטמבר.

פאס אמר שהספרות על הקולוניאליזם הספרדי והפורטוגזי מוטה ו"מלאה בפרטים קודרים ושיפוטים קשים". הוא אמר שהיו גם רווחים עצומים:

> "לא הכל היה זוועה: על חורבות העולם הטרום-קולומביאני הקימו הספרדים והפורטוגזים בנייה היסטורית גרנדיוזית, שחלק גדול ממנה עדיין קיים. הם איחדו עמים רבים שדיברו שפות שונות, סגדו לאלים שונים, נלחמו ביניהם, או שלא ידעו זה על זה. עמים אלו אוחדו על ידי חוקים ומוסדות משפטיים, אך, מעל הכל, על ידי שפה, תרבות ודת. למרות שההפסדים היו עצומים, הרווחים היו אדירים. כדי למדוד בצורה הוגנת את השפעת הספרדים במקסיקו, יש להדגיש שללא הם – כלומר, ללא הדת הקתולית והתרבות שהספרדים השרישו בארצנו – לא היינו מה שאנחנו. היינו כנראה אוסף של עמים מחולקים על ידי אמונות, שפות ותרבויות שונות."

פאס מתח ביקורת על ההתקוממות הזפאטיסטית ב-1994. הוא דיבר באופן נרחב בעד "פתרון צבאי" להתקוממות של ינואר 1994, וקיווה ש"הצבא ישקם בקרוב את הסדר באזור". ביחס למתקפה של הנשיא סדייו (Zedillo) בפברואר 1995, הוא חתם על מכתב פתוח שתיאר את המתקפה כ"פעולה ממשלתית לגיטימית" לשיקום "ריבונות האומה" ולהבאת "שלום לצ'יאפס ושלווה למקסיקנים".

### חוויות ספרותיות ראשונות

פאס הסתנוור מ"ארץ הישימון" (The Waste Land) של ט. ס. אליוט, בתרגומו של אנריקה מונגיה כ-El Páramo שפורסם במגזין Contemporáneos ב-1930. כתוצאה מכך, למרות ששמר על עניינו העיקרי בשירה, לפאס הייתה גם השקפה בלתי נמנעת על פרוזה: "מילולית, תרגול כפול זה היה עבורי משחק של הרהורים בין שירה לפרוזה".

מודאג מאימות הקיום של קשר בין מוסר לשירה, ב-1931, בגיל שש-עשרה, הוא כתב את מה שיהיה מאמרו הראשון שפורסם, "אתיקה של האמן", שבו העלה את שאלת חובתו של אמן בתוך מה שייחשב כ"אמנות של תזה", או אמנות טהורה, הפוסלת את השנייה כתוצאה של הוראת המסורת. תוך שימוש בשפה הדומה לסגנון דתי ובאופן פרדוקסלי, מרקסיסטי, פאס מוצא את הערך האמיתי של האמנות במטרתה ובמשמעותה, שעבורם חסידי האמנות הטהורה – שהוא אינו נמנה עמם – נמצאים בעמדה מבודדת ומעדיפים את הרעיון הקאנטיאני של ה"אדם שמאבד כל קשר עם העולם".

המגזין Barandal הופיע באוגוסט 1931, והורכב על ידי רפאל לופס מאלו (Rafael López Malo), סלבדור טוסקאנו (Salvador Toscano), ארנולפו מרטינס לאבייה (Arnulfo Martínez Lavalle) ופאס; כולם עדיין לא היו בבגרותם, למעט סלבדור טוסקאנו, שהיה סופר ידוע בזכות הוריו. רפאל לופס השתתף במגזין "Modern" ו, יחד עם מיגל ד. מרטינס רנדון (Miguel D. Martínez Rendón), ב-movimiento de los agoristas, אם כי הוא זכה ליותר תגובות וידוע בקרב תלמידי תיכון, מעל הכל בשל שירו, "החיה המוזהבת". אוקטביו פאס סולורסאנו הפך ידוע במעגל שלו כמחבר המזדמן של נרטיבים ספרותיים שהופיעו במוסף העיתון של יום ראשון El Universal, כמו גם אירנאו פאס שהיה השם שנתן לרחוב במיצקואק (Mixcoac) זהות.

פרסים

חבר נבחר בקולחיו נסיונל (Colegio Nacional), אקדמיה מקסיקנית סלקטיבית מאוד לאמנויות ומדעים 1967

- פרס לאומי לאמנויות ומדעים (מקסיקו) בספרות 1977

- דוקטור לשם כבוד האוניברסיטה הלאומית האוטונומית של מקסיקו 1978

- דוקטור לשם כבוד (אוניברסיטת הרווארד) 1980

- קצין גדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית 1991

- פרס נוישטאדט הבינלאומי לספרות 1982

יצירות

### קובצי שירה

- 1933: Luna silvestre

- 1937: Bajo tu clara sombra y otros poemas sobre España

- 1942: A la orilla del mundo, לקט

- 1972: Renga: שרשרת שירים עם ז'אק רובו (Jacques Roubaud), אדוארדו סנגווינטי (Edoardo Sanguineti) וצ'ארלס טומלינסון

- 1979: Hijos del aire/Airborn עם צ'ארלס טומלינסון

- 1985: Lectura y contemplación (מסה על תרגום)

- 1989: El fuego de cada día, מבחר, הקדמה והערות מאת פאס

### אנתולוגיה

- 1966: Poesía en movimiento (מקסיקו: 1915–1966), עריכה מאת אוקטביו פאס, עלי צ'ומאסרו (Alí Chumacero), הומרו אריחיס (Homero Aridjis) וחוסה אמיליו פאצ'קו (Jose Emilio Pacheco)

### מסות וניתוח

- 1950: El laberinto de la soledad: Vida y pensamiento de México (פורסם באנגלית ב-1961 כ-The Labyrinth of Solitude: Life and Thought in Mexico)

- 1956 - El arco y la lira (מהדורה מתוקנת ומורחבת: 1967)

- 1967 - Claude Levi-Strauss o El nuevo festín de Esopo

- 1968 - Marcel Duchamp o El castillo de la pureza (מהדורה מורחבת: Apariencia desnuda, 1973)

- 1970 - Posdata, המשך ל-El laberinto de la soledad.

- 1974 - Los hijos del limo. Del romanticismo a la vanguardia

- 1974 - La búsqueda del comienzo. Escritos sobre el surrealismo

- 1978 - Xavier Villaurrutia en persona y obra

- 1982 - Sor Juana Inés de la Cruz o las trampas de la fe

- 1984 - Hombres en su siglo y otros ensayos

- 1988 - Primeras letras (1931-1943) (אנתולוגיה של פרוזת נעוריו)

- 1990 - Pequeña crónica de grandes días

- 1990 - La otra voz. Poesía y fin de siglo

- 1996 - Estrella de tres puntas. André Bretón y el surrealismo

- 2000 - Luis Buñuel. El doble arco de la belleza y de la rebeldía

### תרגומים מאת אוקטביו פאס

- 1957: Sendas de Oku, מאת מאטסו באשו (Matsuo Bashō), מתורגם בשיתוף עם אייקיצ'י היאשיאה (Eikichi Hayashiya)

- 1974: Versiones y diversiones (אוסף תרגומיו למספר מחברים לספרדית)

### תרגומים של יצירותיו

- 1952: Anthologie de la poésie mexicaine, עריכה ומבוא מאת אוקטביו פאס; מתורגם לצרפתית על ידי גי לבי-מאנו (Guy Lévis-Mano)

- 1958: Anthology of Mexican Poetry, עריכה ומבוא מאת אוקטביו פאס; מתורגם לאנגלית על ידי סמואל בקט

- 1971: Configurations, מתורגם על ידי ג'. ארול (G. Aroul) (ואחרים)

- 1973: Early Poems 1935-1955; עם תרגומים לאנגלית מאת מוריאל רוקייזר

- 1974: The Monkey Grammarian (El mono gramático); מתורגם לאנגלית על ידי הלן ליין

- 1987: Collected Poems 1957-1987; עם תרגומים לאנגלית מאת אליוט ויינברגר

- 1995: The Double Flame (La Llama Double, Amor y Erotismo); מתורגם על ידי הלן ליין

- 1997: In Light of India (Vislumbres de la India); מתורגם על ידי אליוט ויינברגר.