אוקטב מירבו: האיש שלימד את צרפת לראות

ב-31 במרץ 1891, פרסם בכתב העת L'Écho de Paris עיתונאי בעל השתכרות נאה הערכה ארוכה של צייר הולנדי ששלח יד בנפשו שמונה חודשים קודם לכן, ושכמעט איש בצרפת לא שמע עליו. אוקטב מירבו (Octave Mirbeau) כתב שווינסנט ואן גוך (Vincent van Gogh) הבין את "נשמת הפרחים" וראה את "העצוב, הלא-נודע והאלוהי בעיניהם של משוגעים וחולים עניים, שהיו אחיו". אלו הן מהתביעות הביקורתיות הרציניות הראשונות שנכתבו אי פעם על ואן גוך. מירבו התפרנס מביצוע הערכות דומות, והוא צדק כמעט בכולן.

בנו של רופא מנורמנדי

הוא נולד ב-16 בפברואר 1848 בטרווייר (Trévières) שבנורמנדי, ללדיסלאס-פרנסואה מירבו, רופא, ולאז'ני-אוגוסטין דובוסק. הוא נשלח לקולז' סן-פרנסואה-קסבייה (Collège Saint-François-Xavier), מוסד ישועי, והחוויות שעבר שם הותירו בו חותם לצמיתות; הרומן שלו סבסטיאן רוש (Sébastien Roch, 1890) מציג את החוויה כהתעללות מינית וטיוח מוסדי, והוא נותר אחד הרומנים הצרפתיים הראשונים שעסקו בנושא זה. הוא השלים תואר בגרות באוניברסיטת קן (Caen) ב-1866, וב-1870 שירת במלחמת צרפת-פרוסיה ברגימנט ה-49, חוויה שהותירה בו שנאה עמוקה לכל מוסד המגביל את חירותו של הפרט – הצבא, הכנסייה, בית הספר, המשפחה והשוק.

שנים של צללים

ראשית דרכו של מירבו היא החלק הפחות מעורר הערצה בסיפורו, והוא מעולם לא הסתיר זאת. בין השנים 1872 ו-1884 עבד כמזכיר ועורך עבור שורת עיתונים – L'Ordre de Paris, Le Gaulois, Paris-Journal – כשהוא כותב לפי הזמנה עבור בעלים בונפרטיסטים ורויאליסטים, ומייצר עבודות שלא האמין בהן תחת שמות שאינם שלו. חלק מעבודתו העיתונאית המוקדמת כללה אנטישמיות שהייתה נפוצה בימין הצרפתי של אותה תקופה. הוא בילה את שנות ה-90 של המאה ה-19 בהתנערות מכל אלו, וכאשר פרצה פרשת דרייפוס הפך לאחד המגינים הבולטים של הקצין המורשע, תוך הקרבה מקצועית ממשית. זהו דבר נדיר לצפות באדם מפרק בפומבי את אמונותיו הקודמות ובונה אותן מחדש.

הרומנים שפרצו את המסגרת

הוא חתם על הרומן הראשון שלו, Le Calvaire, בשנת 1886, באותה שנה שבה פרסם את Lettres de ma chaumière. L'Abbé Jules יצא לאור ב-1888 וכונה הרומן הפרה-פרוידיאני הראשון בצרפתית, שנכתב תחת השפעתו של דוסטויבסקי – דיוקן של כומר שחייו הפנימיים הם מאבק של יצרים ולא התקדמות מוסרית. לאחר מכן הגיע סבסטיאן רוש בשנת 1890.

שני הספרים שהפכו אותו למפורסם הופיעו בתחילת המאה ה-20. Le Jardin des supplices (1899) מאחה סאטירה על השחיתות הפוליטית הצרפתית יחד עם סיור מורחב בגן כלא סיני שבו עינויים מבוצעים כצורת גננות ואסתטיקה – מבנה כה מפורק עד שקוראים התווכחו במשך מאה שנה אם מדובר בספר אחד או בשניים שהודבקו יחדיו. יומנה של חדרנית (Le Journal d'une femme de chambre, 1900) מעביר את הקריינות למשרתת ומאפשר לה לתאר את בתי הבורגנים שבהם עבדה מנקודת מבטם של המשרתים – זווית שספרות צרפתית לא העניקה באופן רציני לפני כן. שני הרומנים מתנהלים בשיטת קולאז' ומסרבים לריאליזם שהנטורליזם הפך למחייב. מירבו לא כתב רומנים ריאליסטיים גרועים. הוא סירב לכתוב רומנים ריאליסטיים.

מבקר האמנות המשפיע ביותר בצרפת

ביקורת האמנות שלו עשויה להיות הישגו העמיד ביותר. הוא כתב על סזאן, פיסארו, רנואר, מונה, גוגן, ואן גוך, ומעל הכל – על רודן; תשעה-עשר מאמרים על הפסל בין 1885 ל-1914. הוא כתב עבור קהל קוראים כללי ולא עבור חוג סגור, בטענה ש"בציור, המחשבה חייבת להיות מגורה דרך העיניים", והוא שפט לפי עוצמה רגשית ולא לפי דיוק אקדמי.

ההשפעה הייתה ניתנת למדידה בכסף. מאמריו על גוגן לקראת המכירה הפומבית של הצייר ב-1891 סייעו לגייס כעשרת אלפים פרנק – הסכום שמימן את המסע לטהיטי, ולכן את רוב מה שאנו תופסים כיום כיצירתו של גוגן. אמנים גמלו לו בדרכם: מונה העניק לו שני בדים, רודן אחת-עשרה יצירות מגבס ומברונזה, וגוגן ציור בסביבות 1891. האוסף נמכר לאחר מותו, וחלקו נשאר אצל אלמנתו עד 1938.

אנרכיסט, דרייפוסר ומחזאי

הוא נשא לאישה את השחקנית אליס רניו ב-1887. הוא הגדיר עצמו כאנרכיסט והתכוון לכך במובן ספציפי: הוא כתב נגד עוני, קולוניאליזם, עונש מוות, היחס לילדים וצביעותו של כל גוף ממוסד, בשם חירות הפרט והיושרה האינטלקטואלית. ב-1903 הפך לאחד מעשרת החברים המייסדים של אקדמיית גונקור (Académie Goncourt) – אנטי-ממסדי שעזר לבנות מוסד, סתירה שהוא נראה כמי שנהנה ממנה.

התיאטרון העניק לו את הצלחתו הגדולה ביותר. Les affaires sont les affaires (1903) זכה לשבחים ברחבי העולם ונותר הצלחתו התיאטרונית הגדולה ביותר, היצירה היחידה של מירבו שנכנסה לרפרטואר הבינלאומי עוד בחייו. Farces et moralités (1904) נקטה בגישה הפוכה, בפירוק השפה התיאטרונית בדרכים שחזו את התיאטרון הניסיוני של עשורים מאוחרים יותר, ו-Le Foyer בא בעקבותיו ב-1908. הוא מת בפריז ב-16 בפברואר 1917 – ביום הולדתו השישים ותשע.

מדוע אוקטב נקרא גאון

יכולתו המבחינה של מירבו הייתה שיפוט בנוכחות החדש: היכולת להסתכל על משהו שאיש עדיין לא הסכים שהוא טוב, ולצדוק לגביו, שוב ושוב, לאורך שלושים שנה ובשתי אמנויות שונות. זה קשה ונדיר יותר מכפי שזה נשמע. מבקרים שתומכים באוונגרד מפיקים הצלחות וכישלונות במידה שווה בערך; רשימתו של מירבו – ואן גוך, סזאן, גוגן, מונה, רודן, פיסארו – מאושרת כמעט לחלוטין על ידי הדורות הבאים. הוא כתב ברצינות על ואן גוך בתוך שנה ממותו של האיש, כאשר לציורים לא היה שוק ולא מוניטין לשאוב ממנו. זהו אינו טעם העוקב אחר קונצנזוס; זהו טעם היוצר אותו.

אותה יכולת פעלה גם על כתיבתו שלו. L'Abbé Jules חזה את הפנימיות הפסיכואנליטית; Le Jardin des supplices ו-יומנה של חדרנית נטשו את המוסכמות הנטורליסטיות בעוד הנטורליזם היה עדיין האורתודוקסיה השלטת; Farces et moralités פרקו את השפה התיאטרונית לפני שלמישהו היה שם למעשה הזה. המחקר המודרני הקדיש עשורים בטענה שתפקידו בתרבות הבל אפוק (Belle Époque) היה מרכזי ולא שולי, ושהמוניטין שצמצם אותו למספר כותרים שערורייתיים עשה לו עוול משמעותי.

קיימת גם טענה נגדית. מירבו בילה שתים-עשרה שנים בכתיבת דעות שלא החזיק בהן תמורת כסף, ועבודתו העיתונאית המוקדמת נשאה דעות קדומות שמהן חזר בו מאוחר יותר – היפוך מכובד, אך העבודה המוקדמת קיימת. הרומנים שלו כאוטיים מבחינה מבנית בדרכים שלעתים הן חזיוניות ולעתים פשוט לא מבוקרות; ל-Le Jardin des supplices יש מספר רב של מבקרים כמו תומכים. תהילתו נשענה זמן רב על שלושה ספרים מתוך יצירה עצומה, מה שמרמז שהיצירה הייתה לא אחידה. וחלק גדול מהשפעתו הופעל דרך עבודתם של אחרים: הוא היה האיש שראה ראשון, לא תמיד האיש שיצר.

מורשת

טביעות האצבעות של מירבו נמצאות על הקאנון המודרני באופן שמעט מבקרים משיגים – טהיטי של גוגן והמוניטין של ואן גוך חבים לו שניהם משהו מוחשי. יומנה של חדרנית האריך ימים יותר מרוב בני זמנו, ו-Les affaires sont les affaires עדיין מוצג. לאחר מאה שנים של סיווגו כאיש שערוריות משני, הוא נקרא כיום כאחד האינטלקטואלים החדים והבלתי-נוחים ביותר של תקופתו.