ג'ון מילטון

ג'ון מילטון

ג'ון מילטון (9 בדצמבר 1608 – 8 בנובמבר 1674) היה משורר, פולמוסן ועובד מדינה אנגלי. הפואמה האפית שלו משנת 1667, "גן העדן האבוד" (Paradise Lost), נכתבה בחרוז לבן וכללה 12 ספרים, בתקופה של תהפוכות דתיות ופוליטיות עצומות. היא עסקה בנפילת האדם, כולל פיתוי אדם וחווה על ידי המלאך שנפל השטן, וגירושם על ידי אלוהים מגן עדן. "גן העדן האבוד" העלה את המוניטין של מילטון כאחד המשוררים הגדולים בהיסטוריה. הוא גם שירת כעובד מדינה עבור חבר העמים של אנגליה תחת מועצת המדינה ולאחר מכן תחת אוליבר קרומוול.

מילטון זכה לתהילה והכרה במהלך חייו. חיבורו המפורסם "אראופגיטיקה" (Areopagitica, 1644), המגנה צנזורה לפני פרסום, הוא בין ההגנות המשפיעות והנלהבות ביותר בהיסטוריה על חופש הביטוי וחופש העיתונות. שאיפתו לחופש חרגה מעבר לפילוסופיה שלו ובאה לידי ביטוי בסגנונו, שכלל הכנסת מילים חדשות לשפה האנגלית, שנטבעו מלטינית ומיוונית עתיקה. הוא היה הסופר המודרני הראשון שהשתמש בחרוז לבן מחוץ לתיאטרון או לתרגומים.

מילטון מתואר כ"סופר האנגלי הגדול ביותר" על ידי הביוגרף שלו ויליאם היילי, והוא נותר נחשב בדרך כלל "כאחד הסופרים הבולטים בשפה האנגלית", אם כי הקבלה הביקורתית שלו התנודדה במאות השנים מאז מותו, לעיתים קרובות בשל הרפובליקניזם שלו. סמואל ג'ונסון שיבח את "גן העדן האבוד" כ"פואמה ש... מבחינת תכנון יכולה לתבוע את המקום הראשון, ומבחינת ביצוע, את השני, בין יצירות המוח האנושי", אם כי הוא (טורי בדעותיו) תיאר את הפוליטיקה של מילטון כפוליטיקה של "רפובליקני עוקצני וזעוף". מילטון זכה להערצה מצד משוררים כמו ויליאם בלייק, ויליאם וורדסוורת' ותומאס הארדי.

שלבי חייו של מילטון מקבילים לחלוקות ההיסטוריות והפוליטיות העיקריות באנגליה של בית סטיוארט באותה תקופה. בשנותיו המוקדמות, מילטון למד בקולג' כרייסט (Christ's College) באוניברסיטת קיימברידג', ולאחר מכן טייל, כתב שירה בעיקר לתפוצה פרטית, והשיק קריירה ככותב פמפלטים ופובליציסט תחת שלטונו האוטוקרטי הגובר של צ'ארלס הראשון והתפרקותה של בריטניה לכדי בלבול חוקתי ובסופו של דבר מלחמת אזרחים. הוא נחשב פעם לרדיקלי וכופר בצורה מסוכנת, אך הוא תרם לשינוי סייסמי בדעות הציבור המקובלות במהלך חייו, מה שהעלה אותו בסופו של דבר למשרה ציבורית באנגליה. הרסטורציה של 1660 ואובדן ראייתו שללו ממילטון מאוחר יותר חלק גדול מהבמה הציבורית שלו, אך הוא ניצל את התקופה כדי לפתח רבות מיצירותיו החשובות.

דעותיו של מילטון התפתחו מקריאה נרחבת, נסיעות וניסיון שהחלו בימיו כסטודנט באוניברסיטת קיימברידג' בשנות ה-20 של המאה ה-17 ונמשכו לאורך מלחמת האזרחים האנגלית, שהחלה ב-1642 ונמשכה עד 1651. בזמן מותו ב-1674, מילטון היה עני ובשולי החיים האינטלקטואליים האנגליים, אך מפורסם ברחבי אירופה ולא מתחרט על בחירות פוליטיות שהציבו אותו בעימות עם רשויות השלטון.

מילטון נחשב באופן נרחב לאחד המשוררים הגדולים בספרות האנגלית, אם כי יצירתו עוררה ביקורת מצד דמויות בולטות, כולל ת"ס אליוט. לפי כמה חוקרים, מילטון היה שני בהשפעתו רק לוויליאם שייקספיר. באחד מספריו, ג'ונסון שיבח אותו על הכוח "להציג את העצום, להאיר את המפואר, לאכוף את הנורא, להחשיך את הקודר ולהחמיר את המבעית".

חיים מוקדמים וחינוך

ג'ון מילטון נולד ברחוב ברד (Bread Street) בלונדון, ב-9 בדצמבר 1608, בנם של המלחין ג'ון מילטון ואשתו שרה ג'פרי. ג'ון מילטון האב (1562–1647) עבר ללונדון בסביבות 1583 לאחר שנושל על ידי אביו הקתולי האדוק ריצ'רד מילטון בשל אימוץ הפרוטסטנטיות. בלונדון, ג'ון מילטון האב נשא לאישה את שרה ג'פרי (1572–1637) ומצא הצלחה כלכלית מתמשכת כסופר סת"ם. הוא חי ועבד מבית בצ'יפסייד ברחוב ברד, שם מוקמה פונדק בת הים (Mermaid Tavern). מילטון האב היה ידוע בכישרונו כמלחין מוזיקה, וכישרון זה הותיר לבנו הערכה לכל החיים למוזיקה וחברויות עם מוזיקאים כמו הנרי לואס.

שגשוגו של אביו של מילטון אפשר לבנו הבכור להשיג מורה פרטי, תומאס יאנג, פרסביטריאני סקוטי בעל תואר שני מאוניברסיטת סנט אנדרוז. השפעתו של יאנג שימשה גם כהיכרות של המשורר עם רדיקליזם דתי. לאחר תקופת ההוראה של יאנג, מילטון למד בבית הספר סנט פול בלונדון, שם החל בלימודי לטינית ויוונית; השפות הקלאסיות הותירו חותם על שירתו ועל הפרוזה שלו באנגלית (הוא כתב גם בלטינית ובאיטלקית).

היצירות הראשונות של מילטון שניתן לתארך הן שני מזמורים שנכתבו בגיל 15 בלונג בנינגטון. מקור עכשווי אחד הוא "חיי אישים" (Brief Lives) של ג'ון אוברי, אוסף לא אחיד הכולל דיווחים ממקור ראשון. בעבודה זו, אוברי מצטט את כריסטופר, אחיו הצעיר של מילטון: "כשהיה צעיר, הוא למד קשה מאוד ונשאר ער עד מאוחר מאוד, בדרך כלל עד שתים-עשרה או אחת בלילה". אוברי מוסיף, "גוון עורו היה בהיר במיוחד—הוא היה כל כך בהיר שהם קראו לו 'הגברת של קולג' כרייסט'."

בשנת 1625, מילטון התקבל לקולג' כרייסט באוניברסיטת קיימברידג', שם סיים תואר ראשון בשנת 1629, כשהוא מדורג רביעי מתוך 24 בוגרים מצטיינים באותה שנה באוניברסיטת קיימברידג'. בהתכוננו, באותה עת, להפוך לכומר אנגליקני, הוא נשאר בקיימברידג' שם קיבל את התואר השני שלו ב-3 ביולי 1632.

ייתכן שמילטון הושעה (rusticated) בשנתו הראשונה בקיימברידג' בשל מריבה עם המורה שלו, הבישוף ויליאם צ'אפל. הוא בהחלט היה בבית בלונדון בסמסטר התענית של 1626; שם כתב את "Elegia Prima", האלגיה הלטינית הראשונה שלו, לצ'ארלס דיודאטי, חבר מסנט פול. על סמך הערותיו של ג'ון אוברי, צ'אפל "הצליף" במילטון. סיפור זה שנוי במחלוקת כיום, אם כי בהחלט מילטון לא חיבב את צ'אפל. ההיסטוריון כריסטופר היל מציין שמילטון כנראה הושעה ושההבדלים בין צ'אפל למילטון עשויים היו להיות דתיים או אישיים. ייתכן גם שכמו אייזק ניוטון ארבעה עשורים מאוחר יותר, מילטון נשלח הביתה מקיימברידג' בגלל המגפה, שפקדה את קיימברידג' ב-1625.

בקיימברידג', מילטון היה ביחסים טובים עם אדוארד קינג; מאוחר יותר הוא הקדיש לו את "ליסידאס" (Lycidas). מילטון התיידד גם עם התאולוג רוג'ר ויליאמס, ולימד את ויליאמס עברית בתמורה לשיעורים בהולנדית. למרות שפיתח מוניטין של כישרון פואטי וידע כללי רב, מילטון סבל מניכור בקרב עמיתיו במהלך תקופתו בקיימברידג'. לאחר שצפה פעם בסטודנטים עמיתיו מנסים קומדיה על במת הקולג', הוא ציין מאוחר יותר: "הם חשבו את עצמם לאנשים גלנטים, ואני חשבתי שהם טיפשים".

מילטון גם בז לתוכנית הלימודים של האוניברסיטה, שהורכבה מוויכוחים רשמיים ומאולצים שנערכו בלטינית על נושאים אזוטריים. הקורפוס שלו אינו חסר הומור, בעיקר הפרולוזיה השישית שלו וההספדים שלו על מותו של תומאס הובסון. בזמן שהיה בקיימברידג', הוא כתב כמה משיריו האנגליים הקצרים הידועים, כולל "על בוקר הולדתו של המשיח" (On the Morning of Christ's Nativity), "הספד על המשורר הדרמטי הנערץ, ו. שייקספיר" (השיר הראשון שלו שהופיע בדפוס), "L'Allegro" ו-"Il Penseroso".

לימודים, שירה ונסיעות

לאחר שקיבל את התואר השני שלו, מילטון עבר להאמרסמית', ביתו החדש של אביו מאז השנה הקודמת. הוא חי גם בהורטון, ברקשייר, משנת 1635 וביצע שש שנים של לימודים פרטיים מכוונים עצמיים. היל טוען שלא מדובר היה בנסיגה לאידיליה כפרית; האמרסמית' הייתה אז "כפר פרברי" שנכנס למסלול של לונדון, ואפילו הורטון החלה לסבול מכריתת יערות ומהמגפה. הוא קרא יצירות עתיקות ומודרניות של תאולוגיה, פילוסופיה, היסטוריה, פוליטיקה, ספרות ומדע כהכנה לקריירה פואטית עתידית. ההתפתחות האינטלקטואלית של מילטון ניתנת למיפוי באמצעות רשומות בספר המקומות המשותפים שלו (כמו אלבום גזירים), הנמצא כעת בספרייה הבריטית. כתוצאה מלימודים אינטנסיביים כאלה, מילטון נחשב לאחד המשוררים האנגלים המלומדים ביותר. בנוסף לשנות הלימודים הפרטיים שלו, מילטון שלט בלטינית, יוונית, עברית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית מימיו בבית הספר ובאוניברסיטה; הוא הוסיף גם אנגלית עתיקה לרפרטואר הלשוני שלו בשנות ה-50 של המאה ה-17 בזמן שחקר את "היסטוריה של בריטניה", וכנראה רכש מיומנות בהולנדית זמן קצר לאחר מכן.

מילטון המשיך לכתוב שירה במהלך תקופת לימודים זו; ה-"Arcades" וה-"Comus" שלו הוזמנו שניהם עבור מסכות (masques) שהולחנו עבור פטרונים אצילים, קשרים של משפחת אגרטון, ובוצעו ב-1632 וב-1634 בהתאמה. "Comus" טוען לטובת המעלות של מתינות וצניעות. הוא תרם את האלגיה הפסטורלית שלו "ליסידאס" לאוסף הנצחה עבור אחד הסטודנטים עמיתיו בקיימברידג'. טיוטות של שירים אלה נשמרות במחברת השירה של מילטון, הידועה ככתב היד של טריניטי (Trinity Manuscript), מכיוון שהיא נשמרת כעת בטריניטי קולג', קיימברידג'. צ'ארלס מייסון הוא שביצע את התגלית יוצאת הדופן, בספריית טריניטי קולג', של חבילה של שלושים דפי פוליו רופפים ובלויים, כמעט מכוסים בכתב ידו של מילטון. נהוג לחשוב שמייסון זיהה את אופי החומר הזה בסביבות 1735 והדפים הרופפים נכרכו בפעם הראשונה ב-1736; כתב היד של טריניטי תואר כ"אוצר הראשי של ספריית טריניטי".

במאי 1638, מלווה במשרת, יצא מילטון לסיור בצרפת ובאיטליה שנמשך 15 חודשים עד יולי או אוגוסט 1639. נסיעותיו השלימו את לימודיו בחוויות חדשות וישירות של מסורות אמנותיות ודתיות, במיוחד הנצרות הקתולית הרומית. הוא פגש תאורטיקנים ואינטלקטואלים מפורסמים של התקופה והצליח להפגין את כישוריו הפואטיים. לפרטים ספציפיים על מה שקרה בתוך ה"סיור הגדול" של מילטון, נראה שיש רק מקור ראשוני אחד: ה-"Defensio Secunda" של מילטון עצמו. ישנם רשומות אחרות, כולל כמה מכתבים וכמה התייחסויות בחיבורי הפרוזה האחרים שלו, אך רוב המידע על הסיור מגיע מעבודה ש, לפי ברברה לואלסקי, "לא נועדה כאוטוביוגרפיה אלא כרטוריקה, שנועדה להדגיש את המוניטין המצוין שלו בקרב המלומדים של אירופה."

הוא נסע תחילה לקאלה ואז לפריז, רכוב על סוס, עם מכתב מהדיפלומט הנרי ווטון לשגריר ג'ון סקודמור. דרך סקודמור, מילטון פגש את הוגו גרוטיוס, פילוסוף משפטי, מחזאי ומשורר הולנדי. מילטון עזב את צרפת זמן קצר לאחר פגישה זו. הוא נסע דרומה מניס לגנואה, ואז לליבורנו ופיזה. הוא הגיע לפירנצה ביולי 1638. בזמן שהיה שם, מילטון נהנה מרבים מהאתרים והמבנים של העיר. כנות הליכותיו ושירתו הנאו-לטינית המלומדת זיכו אותו בחברים בחוגים האינטלקטואליים הפלורנטיניים, והוא פגש את האסטרונום גלילאו שהיה במעצר בית בארצ'טרי, כמו גם אחרים. מילטון כנראה ביקר באקדמיה הפלורנטינית ובאקדמיה דלה קרוסקה (Accademia della Crusca) יחד עם אקדמיות קטנות יותר באזור, כולל האפטיסטי (Apatisti) והסבוגליאטי (Svogliati).

הוא עזב את פירנצה בספטמבר כדי להמשיך לרומא. עם הקשרים מפירנצה, מילטון הצליח לקבל גישה נוחה לחברה האינטלקטואלית של רומא. יכולותיו הפואטיות הרשימו אנשים כמו ג'ובאני סלצילי, ששיבח את מילטון בתוך אפיגרמה. בסוף אוקטובר, מילטון השתתף בארוחת ערב שערך הקולג' האנגלי ברומא, למרות סלידתו מהחברה של ישו (הישועים), ופגש קתולים אנגלים שהיו גם הם אורחים—התאולוג הנרי הולדן והמשורר פטריק קארי. הוא גם השתתף באירועים מוזיקליים, כולל אורטוריות, אופרות ומלודרמות. מילטון עזב לנאפולי לקראת סוף נובמבר, שם שהה רק חודש בגלל השליטה הספרדית. במהלך תקופה זו, הוא הוצג בפני ג'ובאני בטיסטה מנסו, פטרון של טורקוואטו טאסו ושל ג'אמבטיסטה מרינו.

במקור, מילטון רצה לעזוב את נאפולי כדי לנסוע לסיציליה ואז ליוון, אך הוא חזר לאנגליה במהלך קיץ 1639 בגלל מה שטען ב-"Defensio Secunda" כ"בשורות עצובות על מלחמת אזרחים באנגליה". העניינים הפכו מסובכים יותר כאשר מילטון קיבל הודעה שחבר ילדותו דיודאטי מת. מילטון למעשה נשאר עוד שבעה חודשים ביבשת ובילה זמן בז'נבה עם דודו של דיודאטי לאחר שחזר לרומא. ב-"Defensio Secunda", מילטון הכריז שהוזהר מפני חזרה לרומא בגלל כנותו בנוגע לדת, אך הוא נשאר בעיר במשך חודשיים והצליח לחוות את הקרנבל ולפגוש את לוקאס הולסטה, ספרן בוותיקן שהדריך את מילטון דרך האוסף שלו. הוא הוצג בפני הקרדינל פרנצ'סקו ברבריני שהזמין את מילטון לאופרה שאירח הקרדינל. בסביבות מרץ, מילטון נסע שוב לפירנצה, שהה שם חודשיים, השתתף בפגישות נוספות של האקדמיות ובילה זמן עם חברים. לאחר שעזב את פירנצה, הוא נסע דרך לוקה, בולוניה ופרארה לפני שהגיע לוונציה. בוונציה, מילטון נחשף למודל של רפובליקניזם, שהיה חשוב מאוחר יותר בכתביו הפוליטיים, אך הוא מצא מודל אחר זמן קצר לאחר מכן כשנסע לז'נבה. משווייץ, מילטון נסע לפריז ואז לקאלה לפני שהגיע סוף סוף חזרה לאנגליה ביולי או אוגוסט 1639.

מלחמת אזרחים, חיבורי פרוזה ונישואין

עם חזרתו לאנגליה, שם מלחמות הבישופים בישרו על סכסוך מזוין נוסף, החל מילטון לכתוב חיבורי פרוזה נגד האפיסקופליות, בשירות המטרה הפוריטנית והפרלמנטרית. הגיחה הראשונה של מילטון לפולמוס הייתה "על הרפורמציה הנוגעת למשמעת הכנסייתית באנגליה" (1641), ואחריה "על האפיסקופליות הפרלטית", שתי ההגנות על סמקטימנוס (קבוצה של אנשי דת פרסביטריאנים שנקראו על פי ראשי התיבות שלהם; ה-"TY" היה שייך למורה הישן של מילטון תומאס יאנג), ו-"הסיבה לממשל הכנסייתי שנדחקה נגד הפרלטיות". הוא תקף במרץ את מפלגת הכנסייה הגבוהה של הכנסייה האנגליקנית ואת מנהיגם ויליאם לאוד, הארכיבישוף מקנטרברי, עם קטעים תכופים של רהיטות אמיתית שהאירו את הסגנון השנוי במחלוקת והגס של התקופה, תוך שימוש בידע רחב בהיסטוריה של הכנסייה.

הוא נתמך על ידי השקעות אביו, אך מילטון הפך למורה פרטי בתקופה זו, וחינך את אחייניו וילדים אחרים של האמידים. ניסיון זה ודיונים עם רפורמטור החינוך סמואל הארטליב הובילו אותו לכתוב את החיבור הקצר שלו "על החינוך" ב-1644, שקרא לרפורמה באוניברסיטאות הלאומיות.

ביוני 1642, מילטון ביקר באחוזת פורסט היל, אוקספורדשייר, ובגיל 34, נשא לאישה את מרי פאוול בת ה-17. הנישואין התחילו ברגל שמאל שכן מרי לא הסתגלה לאורח החיים הסגפני של מילטון ולא הסתדרה עם אחייניו. מילטון מצא אותה לא מספקת מבחינה אינטלקטואלית ולא אהב את הדעות המלוכניות שספגה ממשפחתה. ישנה גם השערה שהיא סירבה לממש את הנישואין. מרי חזרה עד מהרה לבית הוריה ולא חזרה עד 1645, בין היתר בגלל פרוץ מלחמת האזרחים.

בינתיים, עזיבתה הניעה את מילטון לפרסם סדרה של פמפלטים במהלך שלוש השנים הבאות שטענו לחוקיות ולמוסריות של גירושין מעבר לעילות של ניאוף. (אנה ביר, מחברת ביוגרפיה של מילטון משנת 2008, מצביעה על חוסר ראיות ועל הסכנות שבציניות בדחיפה לכך שלא בהכרח החיים הפרטיים הם שהניעו את הפולמוס הציבורי.) בשנת 1643, מילטון נתקל ברשויות בגלל כתבים אלה, במקביל לחזקיה וודוורד, שהיה לו צרות רבות יותר. התגובה העוינת שניתנה לחיבורי הגירושין היא שהניעה את מילטון לכתוב את "אראופגיטיקה; נאום של מר ג'ון מילטון לחופש הדפוס ללא רישיון, לפרלמנט של אנגליה", התקפה המפורסמת שלו על צנזורה לפני הדפוס. ב-"אראופגיטיקה", מילטון מיישר קו עם המטרה הפרלמנטרית, והוא גם מתחיל לסנתז את האידיאל של חירות נאו-רומית עם זה של חירות נוצרית. מילטון גם חיזר אחרי אישה אחרת בתקופה זו; אנחנו לא יודעים עליה דבר מלבד ששמה היה דייוויס והיא דחתה אותו. עם זאת, זה הספיק כדי לשכנע את מרי פאוול לחזור אליו, מה שעשתה באופן בלתי צפוי על ידי התחננות שיקבל אותה בחזרה. נולדו להם שתי בנות בזו אחר זו בעקבות הפיוס ביניהם.

מזכיר לשפות זרות

עם הניצחון הפרלמנטרי במלחמת האזרחים, מילטון השתמש בעטו להגנה על העקרונות הרפובליקניים שיוצגו על ידי חבר העמים. "הכהונה של מלכים ושופטים" (1649) הגנה על זכותם של האנשים להטיל אחריות על שליטיהם, ואישרה במשתמע את רצח המלך; המוניטין הפוליטי של מילטון הביא למינויו למזכיר לשפות זרות על ידי מועצת המדינה במרץ 1649. תיאור התפקיד העיקרי שלו היה להלחין את התכתובת הזרה של הרפובליקה האנגלית בלטינית ובשפות אחרות, אך הוא נקרא גם לייצר תעמולה עבור המשטר ולשמש כצנזור.

באוקטובר 1649, הוא פרסם את "Eikonoklastes", הגנה מפורשת על רצח המלך, בתגובה ל-"Eikon Basilike", רב-מכר פנומנלי שיוחס באופן פופולרי לצ'ארלס הראשון שתיאר את המלך כקדוש נוצרי תמים. חודש לאחר מכן, צ'ארלס השני הגולה ומפלגתו פרסמו את ההגנה על המלוכה "Defensio Regia pro Carolo Primo", שנכתבה על ידי ההומניסט המוביל קלאודיוס סלמאסיוס. עד ינואר של השנה שלאחר מכן, מילטון קיבל הוראה לכתוב הגנה על העם האנגלי על ידי מועצת המדינה. מילטון עבד לאט מהרגיל, בהתחשב בקהל האירופי וברצונה של הרפובליקה האנגלית לבסס לגיטימציה דיפלומטית ותרבותית, כשהוא נשען על הלמידה שגויסה על ידי שנות לימודיו כדי להלחין תגובה.

ב-24 בפברואר 1652, מילטון פרסם את הגנתו הלטינית על העם האנגלי "Defensio pro Populo Anglicano", הידועה גם כהגנה הראשונה. הפרוזה הלטינית הטהורה של מילטון והלמידה הניכרת שהודגמה בהגנה הראשונה העניקו לו במהירות מוניטין אירופי, והעבודה הגיעה למהדורות רבות. הוא הפנה את הסונטה ה-16 שלו ל'לורד גנרל קרומוול במאי 1652' המתחילה "קרומוול, ראש האנשים שלנו...", אם כי היא לא פורסמה עד 1654.

בשנת 1654, מילטון השלים את ההגנה השנייה על האומה האנגלית "Defensio secunda" בתגובה לחיבור מלוכני אנונימי "Regii Sanguinis Clamor ad Coelum Adversus Parricidas Anglicanos" [זעקת הדם המלכותי לשמיים נגד רוצחי האבות האנגלים], עבודה שביצעה התקפות אישיות רבות על מילטון. ההגנה השנייה שיבחה את אוליבר קרומוול, כעת הלורד פרוטקטור, תוך הפצרות בו להישאר נאמן לעקרונות המהפכה. אלכסנדר מורוס, לו ייחס מילטון בטעות את ה-"Clamor" (למעשה על ידי פיטר דו מולין), פרסם התקפה על מילטון, ובתגובה לכך פרסם מילטון את האוטוביוגרפיה "Defensio pro se" ב-1655. מילטון החזיק במינוי של מזכיר לשפות זרות למועצת המדינה של חבר העמים עד 1660, אם כי לאחר שהפך לעיוור לחלוטין, רוב העבודה נעשתה על ידי סגניו, גאורג רודולף וקלין, לאחר מכן פיליפ מדואוז, ומ-1657 על ידי המשורר אנדרו מארוול.

עד 1652, מילטון הפך לעיוור לחלוטין; הגורם לעיוורונו שנוי במחלוקת אך היפרדות רשתית דו-צדדית או גלאוקומה הם הסבירים ביותר. עיוורונו אילץ אותו להכתיב את שיריו והפרוזה שלו לסופרים שהעתיקו אותם עבורו; אחד מהם היה אנדרו מארוול. אחת הסונטות הידועות ביותר שלו, "כשאני חושב איך אורי כלה" (When I Consider How My Light is Spent), שזכתה לכותרת על ידי עורך מאוחר יותר, ג'ון ניוטון, "על עיוורונו", מניחים שהיא מתוארכת לתקופה זו.

הרסטורציה

מותו של קרומוול ב-1658 גרם לרפובליקה האנגלית לקרוס לתוך פלגים צבאיים ופוליטיים מסוכסכים. מילטון, לעומת זאת, נאחז בעקשנות באמונות שבתחילה עוררו אותו לכתוב עבור חבר העמים. בשנת 1659, הוא פרסם את "מסה על כוח אזרחי", שתקפה את הרעיון של כנסייה הנשלטת על ידי המדינה (העמדה הידועה כארסטיאניזם), כמו גם "שיקולים הנוגעים לאמצעים הסבירים ביותר להסרת שכירים", שגינו פרקטיקות מושחתות בממשל הכנסייתי. כשהרפובליקה התפרקה, מילטון כתב מספר הצעות לשמירה על ממשל לא-מונרכי נגד רצונם של הפרלמנט, החיילים והעם.

מכתב לחבר, בנוגע לקרעים של חבר העמים, שנכתב באוקטובר 1659, היה תגובה לפירוק האחרון של הפרלמנט ה"Rump" על ידי הגנרל למברט.

- הצעות של אמצעים מסוימים למניעת מלחמת אזרחים שחוששים ממנה כעת, שנכתבו בנובמבר 1659.

- הדרך המוכנה והקלה לביסוס חבר עמים חופשי, בשתי מהדורות, הגיבה למצעדו של הגנרל מונק לעבר לונדון כדי לשחזר את הפרלמנט הארוך (מה שהוביל לשחזור המלוכה). העבודה היא ירמיאדה נלהבת, מרה וחסרת תועלת המגנה את העם האנגלי על נסיגה ממטרת החירות ודוגלת בביסוס שלטון סמכותני על ידי אוליגרכיה שהוקמה על ידי פרלמנט שלא נבחר.

עם הרסטורציה במאי 1660, מילטון, שחשש לחייו, ירד למחתרת, בעוד הוצא צו למעצרו וכתביו נשרפו. הוא הופיע מחדש לאחר שניתנה חנינה כללית, אך בכל זאת נעצר ונכלא לזמן קצר לפני שחברים משפיעים התערבו, כמו מארוול, שכעת היה חבר פרלמנט. מילטון נישא בפעם השלישית והאחרונה ב-24 בפברואר 1663, כשהוא נושא לאישה את אליזבת (בטי) מינשל, בת 24, ילידת ויסטסטון, צ'שייר. הוא בילה את העשור הנותר של חייו בחיים שקטים בלונדון, ופרש לקוטג' רק במהלך המגפה הגדולה של לונדון—הקוטג' של מילטון בצ'לפונט סנט ג'יילס, ביתו היחיד ששרד.

במהלך תקופה זו, מילטון פרסם כמה עבודות פרוזה קטנות, כגון ספר הלימוד לדקדוק "אמנות ההיגיון" ו-"היסטוריה של בריטניה". החיבורים הפוליטיים היחידים שלו במפורש היו "על דת אמת" מ-1672, שדגל בסובלנות (למעט קתולים), ותרגום של חיבור פולני שדגל במונרכיה נבחרת. שתי עבודות אלו הוזכרו בוויכוח ההדרה, הניסיון להדיר את היורש המשוער מכס המלוכה של אנגליה—ג'יימס, דוכס יורק—מכיוון שהיה קתולי רומי. ויכוח זה העסיק את הפוליטיקה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-17 וזרז את הקמת המפלגה הוויגית ואת המהפכה המהוללת.

מוות

מילטון מת ב-8 בנובמבר 1674, חודש לפני יום הולדתו ה-66. הוא נקבר בכנסיית סנט ג'יילס-ללא-קריפלגייט, רחוב פור, לונדון. שנוי במחלוקת אם סיבת המוות הייתה שחפת או גאוט. לפי ביוגרף מוקדם, בהלווייתו השתתפו "חבריו המלומדים והגדולים בלונדון, לא ללא התקהלות ידידותית של פשוטי העם." אנדרטה נוספה ב-1737 במנזר וסטמינסטר בלונדון, בריטניה.

משפחה

למילטון ואשתו הראשונה מרי פאוול (1625–1652) היו ארבעה ילדים:

מרי פאוול מתה ב-5 במאי 1652 מסיבוכים בעקבות לידתה של דבורה. בנותיו של מילטון שרדו עד לבגרות, אך תמיד הייתה לו מערכת יחסים מתוחה איתן.

ב-12 בנובמבר 1656, מילטון נשא לאישה את קתרין וודקוק בכנסיית סנט מרגרט, וסטמינסטר. היא מתה ב-3 בפברואר 1658, פחות מארבעה חודשים לאחר שילדה את בתם קתרין, שמתה גם היא.

מילטון נישא בפעם השלישית ב-24 בפברואר 1663 לאליזבת מינשל (1638–1728), אחייניתו של תומאס מינשל, רוקח ופילנתרופ עשיר במנצ'סטר. הנישואין התקיימו בכנסיית סנט מרי אלדרמרי בסיטי של לונדון. למרות פער גילאים של 30 שנה, הנישואין נראו מאושרים, לפי ג'ון אוברי, ונמשכו יותר מ-12 שנים עד מותו של מילטון. (לוחית על קיר ביתו של מינשל במנצ'סטר מתארת את אליזבת כ"אשתו ה-3 והטובה ביותר" של מילטון.) סמואל ג'ונסון, לעומת זאת, טוען שמינשל הייתה "בת לוויה ומשרתת ביתית" ואחיינו של מילטון אדוארד פיליפס מספר שמינשל "דיכאה את ילדיו בחייו, ורימתה אותם במותו".

אחייניו, אדוארד וג'ון פיליפס (בניה של אחותו של מילטון אן), חונכו על ידי מילטון והפכו לסופרים בעצמם. ג'ון שימש כמזכיר, ואדוארד היה הביוגרף הראשון של מילטון.

שירה

שירתו של מילטון לא ראתה אור בקלות, לפחות לא תחת שמו. שירו הראשון שפורסם היה "על שייקספיר" (1630), שנכלל בעילום שם במהדורת הפוליו השנייה של מחזות ויליאם שייקספיר ב-1632. הוצע כי עותק מוער של הפוליו הראשון מכיל הערות שוליים של מילטון. מילטון אסף את עבודתו ב-"שירים" (Poems) משנת 1645 בעיצומה של ההתרגשות סביב האפשרות להקים ממשלה אנגלית חדשה. המהדורה האנונימית של "Comus" פורסמה ב-1637, ופרסום "ליסידאס" ב-1638 ב-"Justa Edouardo King Naufrago" נחתם ב-J. M. אחרת. אוסף 1645 היה השירה היחידה שלו שראתה דפוס עד ש-"גן העדן האבוד" הופיע ב-1667.

### גן העדן האבוד

יצירת המופת של מילטון, הפואמה האפית בחרוז לבן "גן העדן האבוד", הולחנה על ידי מילטון העיוור והעני בין 1658 ל-1664 (מהדורה ראשונה), עם תיקונים קטנים אך משמעותיים שפורסמו ב-1674 (מהדורה שנייה). כמשורר עיוור, מילטון הכתיב את שיריו לסדרה של עוזרים שהעסיק. נטען כי הפואמה משקפת את ייאושו האישי מכישלון המהפכה אך מאשרת אופטימיות סופית בפוטנציאל האנושי. כמה מבקרים ספרותיים טענו שמילטון קידד התייחסויות רבות לתמיכתו הבלתי מתפשרת ב"מטרה הישנה והטובה".

ב-27 באפריל 1667, מילטון מכר את זכויות הפרסום של "גן העדן האבוד" למוציא לאור סמואל סימונס תמורת 5 ליש"ט (שווה ערך לכ-770 ליש"ט בכוח קנייה של 2015), עם 5 ליש"ט נוספים שישולמו אם וכאשר כל הדפסה תימכר מתוך 1,300 עד 1,500 עותקים. ההדפסה הראשונה הייתה מהדורת קווארטו במחיר של שלושה שילינג לעותק (כ-23 ליש"ט בערך כוח קנייה של 2015), שפורסמה באוגוסט 1667, והיא אזלה תוך שמונה עשר חודשים.

מילטון המשיך את פרסום "גן העדן האבוד" עם ספרו ההמשך "גן העדן המושב" (Paradise Regained), שפורסם לצד הטרגדיה "שמשון הגיבור" (Samson Agonistes) ב-1671. שתי עבודות אלו משקפות גם את המצב הפוליטי של מילטון לאחר הרסטורציה. רגע לפני מותו ב-1674, מילטון פיקח על מהדורה שנייה של "גן העדן האבוד", מלווה בהסבר "מדוע הפואמה אינה מתחרזת", ופסוקים מקדימים מאת אנדרו מארוול. בשנת 1673, מילטון פרסם מחדש את שיריו מ-1645, כמו גם אוסף של מכתביו והפרולוזיות הלטיניות מימיו בקיימברידג'.