ג'ונתן סוויפט
ג'ונתן סוויפט (30 בנובמבר 1667 – 19 באוקטובר 1745) היה סופר, מסאי, סאטיריקן ואיש דת אנגליקני אנגלו-אירי. הוא היה מחבר הרומן הסאטירי בפרוזה "מסעי גוליבר" (1726) ויוצר האי הבדיוני ליליפוט. בעיני רבים הוא נחשב לגדול הסאטיריקנים של התקופה הג'ורג'יאנית ולאחד מגדולי כותבי הפרוזה בתולדות הספרות האנגלית והעולמית.
סוויפט חיבר גם יצירות כגון "סיפור על גיגית" (1704) ו-"טיעון נגד ביטול הנצרות" (1708). הוא פרסם את כל יצירותיו תחת שמות עט – בהם למואל גוליבר, אייזק ביקרסטאף, מ' דרפייר – או בעילום שם. הוא היה רב-אמן בשני סגנונות סאירה, ההוראציאני והיובנאליאני. בשנת 1713 מונה לדיקן קתדרלת סנט פטריק בדבלין, וזכה לכינוי "הדין סוויפט". סגנון הכתיבה האירוני והמאופק שלו, במיוחד ביצירות מאוחרות יותר כמו "הצעה מתונה" (1729), הוביל לכך שסאירה מסוג זה כונתה לימים "סוויפטיאנית". כמו כן, הוא נחשב למי שהמציא את השם הנשי הפופולרי "ונסה" באמצעות שירו "קאדנוס וונסה" (1726).
בתחילת דרכו הרבה לטייל באירלנד ובבריטניה, ומסעות אלו סייעו לפיתוח הבנתו לגבי טבע האדם ותנאים חברתיים, אותם יתאר מאוחר יותר ביצירותיו הסאטיריות. סוויפט היה פעיל מאוד גם בחוגים כנסייתיים בשל זיקתו לקתדרלת סנט פטריק בדבלין. הוא תמך ב-"מהפכה המהוללת" (Glorious Revolution) והצטרף למפלגת הוויגים בתחילת דרכו. סוויפט היה קרוב משפחה של דמויות בולטות בתקופתו, בהן ג'ון טמפל, ג'ון דריידן, ויליאם דבנאנט ופרנסיס גודווין. בשנת 1700 עבר סוויפט לטְרים שבמחוז מית', ורבות מיצירותיו המרכזיות נכתבו בתקופה זו. כתביו שיקפו חלק ניכר מחוויותיו הפוליטיות בעשור הקודם, במיוחד אלו עם הממשל הבריטי תחת הטורים. סוויפט השתמש בשמות עט אחדים לפרסום עבודותיו המוקדמות, כאשר אייזק ביקרסטאף היה המוכר שבהם. חוקרי יצירותיו העלו סברה כי שמות עט אלו ייתכן שהגנו על סוויפט מפני רדיפה בתנאים הפוליטיים הרגישים באנגליה ובאירלנד שבהם כתב רבות מהסאירות הפופולריות שלו.
מאז סוף המאה ה-18, סוויפט עלה כסופר אירי פופולרי ברחבי העולם. הרומן המפורסם ביותר שלו, "מסעי גוליבר", הנחשב לאחד הקלאסיקות המפורסמות ביותר בספרות האנגלית והעולמית, שמר על מעמדו כספר המודפס ביותר מאת סופר אירי בספריות ובחנויות ספרים ברחבי העולם. הוא ממשיך לזכות להערכה רבה באירלנד, ורחובות, אנדרטאות, פסטיבלים ואתרי תיירות אזוריים רבים קרויים על שמו. סוויפט השפיע גם על סופרים בולטים אחדים במאות שלאחר מכן, בהם ג'ון ראסקין וג'ורג' אורוול.
ביוגרפיה
### חיים מוקדמים
ג'ונתן סוויפט נולד ב-30 בנובמבר 1667 בדבלין שבממלכת אירלנד. הוא היה ילדם השני ובנם היחיד של ג'ונתן סוויפט ואשתו אביגיל אריק (או הריק) מפריסבי על הוורק שבלסטרשייר. אביו היה יליד גודריץ' שבהרפורדשייר, אך ליווה את אחיו לאירלנד כדי לחפש את מזלם בעריכת דין לאחר שאחוזת אביהם המלוכני ירדה לטמיון במהלך מלחמת האזרחים האנגלית. סבו מצד אימו, ג'יימס אריק, היה הכומר של תורנטון שבלסטרשייר. ב-1634 הורשע הכומר בפרקטיקות פוריטניות. זמן מה לאחר מכן, אריק ומשפחתו, כולל בתו הצעירה אביגיל, נמלטו לאירלנד.
אביו של סוויפט הצטרף לאחיו הבכור, גודווין, בעיסוק בעריכת דין באירלנד. הוא מת בדבלין כשבעה חודשים לפני שבנו נולד. הוא מת מעגבת, שלטענתו נדבק בה מסדינים מלוכלכים כששהה מחוץ לעיר.
אימו חזרה לאנגליה לאחר לידתו, והותירה אותו בהשגחת דודו גודווין סוויפט, חבר קרוב ומקורב של סר ג'ון טמפל, שבנו העסיק מאוחר יותר את סוויפט כמזכירו.
בהיותו בן שנה, נלקח הילד ג'ונתן על ידי המינקת שלו לעיר הולדתה וייטהייבן שבקמברלנד, אנגליה. הוא סיפר כי שם למד לקרוא את התנ"ך. המינקת החזירה אותו לאימו, שעדיין שהתה באירלנד, כשהיה בן שלוש.
למשפחתו של סוויפט היו קשרים ספרותיים מעניינים אחדים. סבתו אליזבת (דריידן) סוויפט הייתה אחיינית של סר ארסמוס דריידן, סבו של המשורר ג'ון דריידן. דודתה של אותה סבתא, קתרין (תרוקמורטון) דריידן, הייתה בת דודה ראשונה של אליזבת, אשת סר וולטר ראלי. סבתא-רבתא-רבתא שלו מרגרט (גודווין) סוויפט הייתה אחותו של פרנסיס גודווין, מחבר הספר "האדם בירח" (The Man in the Moone) שהשפיע על חלקים מ-"מסעי גוליבר" של סוויפט. דודו תומאס סוויפט נשא לאישה את בתו של המשורר והמחזאי סר ויליאם דבנאנט, שלפי השמועות היה בן חסותו של ויליאם שייקספיר. פטרונו ודודו של סוויפט, גודווין סוויפט, לקח אחריות עיקרית על הצעיר, ושלח אותו עם אחד מבני דודיו לקיליקני קולג' (שם למד גם הפילוסוף ג'ורג' ברקלי). הוא הגיע לשם בגיל שש, שם ציפו ממנו שכבר למד את ההטיות הבסיסיות בלטינית. הוא לא עשה זאת ולכן החל את לימודיו בכיתה נמוכה יותר. סוויפט עזב את בית הספר בשנת 1682, כשהיה בן 15.
הוא נכנס לטריניטי קולג' דבלין ב-1682, במימון בנו של גודווין, וילובי. הקורס בן ארבע השנים עקב אחר תוכנית לימודים שנקבעה ברובה בימי הביניים עבור הכהונה. ההרצאות נשלטו על ידי לוגיקה ופילוסופיה אריסטוטלית. המיומנות הבסיסית שנלמדה על ידי סטודנטים הייתה ויכוח, והם היו אמורים להיות מסוגלים להתווכח על שני הצדדים של כל טיעון או נושא. סוויפט היה סטודנט מעל הממוצע אך לא יוצא דופן, וקיבל את התואר הראשון (B.A.) שלו ב-1686 "בחסד מיוחד".
### חיים בוגרים
סוויפט למד לתואר שני כאשר בעיות פוליטיות באירלנד סביב "המהפכה המהוללת" אילצו אותו לעזוב לאנגליה ב-1688, שם עזרה לו אימו להשיג משרה כמזכיר ועוזר אישי של סר ויליאם טמפל במור פארק, פארנהאם. טמפל היה דיפלומט אנגלי שארגן את "הברית המשולשת" של 1668. הוא פרש משירות ציבורי לאחוזתו הכפרית, כדי לטפל בגינותיו ולכתוב את זיכרונותיו. לאחר שזכה באמונו של מעסיקו, סוויפט "זכה לעיתים קרובות לאמון בעניינים בעלי חשיבות רבה". תוך שלוש שנים מהיכרותם, טמפל הציג את מזכירו בפני ויליאם השלישי ושלח אותו ללונדון כדי לדחוק במלך להסכים להצעת חוק לפרלמנטים תלת-שנתיים.
סוויפט התיישב במור פארק שם פגש את אסתר ג'ונסון, אז בת שמונה, בתה של אלמנה ענייה ששימשה כבת לוויה לאחותו של טמפל, ליידי גיפארד. סוויפט היה המורה והחונך שלה, והעניק לה את הכינוי "סטלה", והשניים שמרו על מערכת יחסים קרובה אך דו-משמעית למשך שארית חייה של אסתר.
בשנת 1690 עזב סוויפט את טמפל לאירלנד בגלל בריאותו, אך חזר למור פארק בשנה שלאחר מכן. המחלה כללה התקפים של ורטיגו או סחרחורת, שכיום סבורים כי היא מחלת מנייר, והיא המשיכה להציק לו לאורך חייו. במהלך שהותו השנייה אצל טמפל, סוויפט קיבל את התואר השני (M.A.) שלו מהארט הול, אוקספורד, ב-1692. לאחר מכן עזב את מור פארק, ככל הנראה מתוך ייאוש מהשגת משרה טובה יותר באמצעות חסותו של טמפל, כדי להפוך לכומר מוסמך בכנסייה הממוסדת של אירלנד. הוא מונה לכמורה (prebend) של קילרוט בדיוקסיה של קונור ב-1694, כאשר הקהילה שלו ממוקמת בקילרוט, ליד קאריקפרגוס שבמחוז אנטרים.
נראה שסוויפט היה אומלל בתפקידו החדש, כשהוא מבודד בקהילה קטנה ומרוחקת הרחק ממוקדי הכוח וההשפעה. עם זאת, בעודו בקילרוט, ייתכן מאוד שהיה מעורב רומנטית עם ג'יין וורינג, אותה כינה "וארינה". וורינג הייתה אחות של חבר ותיק מהקולג' מכתב ממנו שרד, המציע להישאר אם תינשא לו ומבטיח לעזוב ולעולם לא לחזור לאירלנד אם תסרב. ככל הנראה היא סירבה, כיוון שסוויפט עזב את תפקידו וחזר לאנגליה ולשירותו של טמפל במור פארק ב-1696, ונשאר שם עד מותו של טמפל. שם הועסק בעזרה בהכנת זיכרונותיו והתכתבויותיו של טמפל לפרסום. במהלך תקופה זו, כתב סוויפט את "קרב הספרים", סאירה המגיבה למבקרי חיבורו של טמפל על "למידה עתיקה ומודרנית" (1690), אם כי "הקרב" לא פורסם עד 1704.
טמפל מת ב-27 בינואר 1699. סוויפט, שבדרך כלל היה שופט קפדן של טבע האדם, אמר שכל מה שהיה טוב וראוי לאהבה במין האנושי מת עם טמפל. הוא נשאר זמן קצר באנגליה כדי להשלים את עריכת זיכרונותיו של טמפל, ואולי בתקווה שהכרה בעבודתו תזכה אותו במשרה ראויה באנגליה. פרסומו הסופי של הכרך השלישי של זיכרונות טמפל, ב-1709, עורר עליו אויבים בקרב חלק ממשפחתו וחבריו של טמפל, בפרט אחותו המטילת מורא של טמפל, מרתה, ליידי גיפארד, שהתנגדה לחוסר שיקול דעת שנכלל בזיכרונות. יתרה מכך, היא ציינה שסוויפט שאל מהביוגרפיה שלה, האשמה שסוויפט הכחיש. הצעד הבא של סוויפט היה לפנות למלך ויליאם ישירות, בהתבסס על קשר מדומיין שלו דרך טמפל ואמונה שהובטחה לו משרה. זה נכשל בצורה כה אומללה שהוא קיבל את המשרה הפחותה של מזכיר וכומר של הרוזן מברקלי, אחד משופטי אירלנד. עם זאת, כשהגיע לאירלנד, גילה כי משרת המזכיר כבר ניתנה לאחר, אם כי עד מהרה השיג את פרנסת לראקור, אגר וראת'בגן, ואת הכמורה של דאנלבין בקתדרלת סנט פטריק, דבלין.
סוויפט שירת קהילה של כ-15 איש בלראקור, שהייתה ממוקמת רק מעט יותר מ-4.5 מיילים (7.2 ק"מ) מסאמרהיל שבמחוז מית', ועשרים מיילים (32 ק"מ) מדבלין. היה לו פנאי רב לעיבוד הגינה שלו, יצירת תעלה לפי האופנה ההולנדית של מור פארק, שתילת ערבות, ובנייה מחדש של בית הכומר. ככומר של הלורד ברקלי, הוא בילה את רוב זמנו בדבלין ונסע ללונדון לעיתים קרובות במהלך עשר השנים הבאות. ב-1701 פרסם בעילום שם את הפמפלט הפוליטי "דיון על התחרויות והמחלוקות באתונה וברומא".
סופר
סוויפט התגורר בטְרים שבמחוז מית' לאחר 1700. הוא כתב רבות מיצירותיו במהלך תקופה זו. בפברואר 1702 קיבל סוויפט את התואר דוקטור לתאולוגיה (D.D.) מטריניטי קולג' דבלין. באותו אביב נסע לאנגליה ולאחר מכן חזר לאירלנד באוקטובר, מלווה באסתר ג'ונסון – כעת בת 20 – ובחברתו רבקה דינגלי, חברה נוספת במשק הבית של ויליאם טמפל. קיימים תעלומה ומחלוקת רבה לגבי מערכת היחסים של סוויפט עם אסתר ג'ונסון, המכונה "סטלה". רבים, במיוחד חברו הקרוב תומאס שרידן, האמינו שהם נישאו בסתר ב-1716; אחרים, כמו עוזרת הבית של סוויפט גברת ברנט ורבקה דינגלי, שחיה עם סטלה לאורך כל שנותיה באירלנד, ביטלו את הסיפור כאבסורדי. עם זאת, סוויפט בוודאי לא רצה שהיא תינשא לאף אחד אחר: ב-1704, כאשר חברם המשותף ויליאם טיסדאל הודיע לסוויפט שהוא מתכוון להציע נישואין לסטלה, סוויפט כתב לו כדי להניא אותו מהרעיון. למרות שהטון של המכתב היה אדיב, סוויפט הביע בפרטיות את סלידתו מטיסדאל כ"פולש", והם היו מנוכרים במשך שנים רבות. ב-1713 מונה סוויפט לדיקן קתדרלת סנט פטריק בדבלין, תפקיד שהחזיק בו עד מותו.
במהלך ביקוריו באנגליה בשנים אלו, פרסם סוויפט את "סיפור על גיגית" ואת "קרב הספרים" (1704) והחל לצבור מוניטין כסופר. הדבר הוביל לידידות קרובה וארוכת שנים עם אלכסנדר פופ, ג'ון גיי וג'ון ארבת'נוט, שהיוו את הליבה של מועדון מרטינוס סקריבלרוס (שנוסד ב-1713).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →סוויפט הפך לפעיל פוליטית יותר ויותר בשנים אלו. סוויפט תמך ב-"מהפכה המהוללת" ובתחילת חייו השתייך למפלגת הוויגים. כחבר בכנסייה האנגליקנית, הוא חשש מחזרתה של המלוכה הקתולית ומהאבסולוטיזם "הפפיסטי". מ-1707 עד 1709 ושוב ב-1710, סוויפט היה בלונדון ודחק ללא הצלחה בממשל הוויגי של הלורד גודולפין לתמוך בתביעות הכמורה האירית ל-"ביכורים ועשיריות" ("המענק של המלכה אן"), שהביאו כ-2,500 ליש"ט בשנה, שכבר ניתנו לאחיהם באנגליה. הוא מצא את הנהגת הטורים האופוזיציונית סימפתית יותר לעניינו, וכאשר עלו לשלטון ב-1710, גויס לתמוך במטרתם כעורך "הבוחן" (The Examiner). ב-1711 פרסם סוויפט את הפמפלט הפוליטי "התנהלות בעלות הברית", כשהוא תוקף את ממשלת הוויגים על חוסר יכולתה לסיים את המלחמה הממושכת עם צרפת. ממשלת הטורים הנכנסת ניהלה משא ומתן סודי (ומהלך בלתי חוקי) עם צרפת, שהוביל ל-"הסכם אוטרכט" (1713) שסיים את מלחמת הירושה הספרדית.
סוויפט היה חלק מהמעגל הפנימי של ממשלת הטורים, ולעיתים קרובות שימש כמתווך בין הנרי סנט ג'ון (ויקונט בולינגברוק), מזכיר המדינה לענייני חוץ (1710–1715), ורוברט הארלי (הרוזן מאוקספורד), שר האוצר וראש הממשלה (1711–1714). סוויפט תיעד את חוויותיו ומחשבותיו בתקופה קשה זו בסדרת מכתבים ארוכה לאסתר ג'ונסון, שנאספו ופורסמו לאחר מותו כ-"יומן לסטלה". האיבה בין שני מנהיגי הטורים הובילה בסופו של דבר לפיטוריו של הארלי ב-1714. עם מותה של המלכה אן ועלייתו לשלטון של ג'ורג' הראשון באותה שנה, חזרו הוויגים לשלטון, ומנהיגי הטורים הועמדו לדין בגין בגידה על ניהול משא ומתן סודי עם צרפת.
סוויפט תואר על ידי חוקרים כ-"וויגי בפוליטיקה וטורי בדת" וסוויפט קשר את השקפותיו שלו במונחים דומים, וקבע כי כ-"אוהב חירות, מצאתי את עצמי להיות מה שכינו וויגי בפוליטיקה... אך, באשר לדת, התוודעתי להיות איש הכנסייה הגבוהה". ב-"מחשבות על דת", כשהוא חושש מהמאבק המפלגתי העז שהתנהל סביב אמונה דתית באנגליה של המאה ה-17, כתב סוויפט כי "כל אדם, כחבר בקהילייה, צריך להסתפק בהחזקת דעתו שלו בפרטיות". עם זאת, יש לזכור כי במהלך תקופתו של סוויפט, מונחים כמו "וויגי" ו-"טורי" הקיפו מגוון רחב של דעות וסיעות, ואף אחד מהמונחים אינו עולה בקנה אחד עם מפלגה פוליטית מודרנית או התארגנויות פוליטיות מודרניות.
גם במהלך שנים אלו בלונדון, סוויפט הכיר את משפחת ואנהומרי, סוחרים הולנדים שהתיישבו באירלנד, לאחר מכן עברו ללונדון, ו-"היה מעורב" עם אחת הבנות, אסתר. סוויפט סיפק לאסתר את הכינוי "ונסה" – שנגזר מהוספת "אסה" (Essa), צורת חיבה של אסתר, ל-"ואן" (Van) משם משפחתה, ואנהומרי – והיא מופיעה כאחת הדמויות הראשיות בשירו "קאדנוס וונסה". השיר הפך למקור של השם הנשי הפופולרי "ונסה". שיר זה והתכתבותם מצביעים על כך שאסתר הייתה מאוהבת בסוויפט ושהוא אולי השיב לחיבתה, רק כדי להתחרט על כך ואז לנסות לנתק את מערכת היחסים. אסתר עקבה אחרי סוויפט לאירלנד ב-1714 והתיישבה בבית משפחתה הישן, סלברידג' אבי (Celbridge Abbey). מערכת היחסים הלא פשוטה שלהם נמשכה כמה שנים; לאחר מכן נראה שהיה עימות, אולי בהשתתפות אסתר ג'ונסון. אסתר ואנהומרי מתה ב-1723 בגיל 35, לאחר שהשמידה את הצוואה שערכה לטובת סוויפט. אישה נוספת איתה הייתה לו מערכת יחסים קרובה אך פחות אינטנסיבית הייתה אן לונג, "טוסט" (יקירת) מועדון הקיט-קאט.
שנים אחרונות
לפני נפילת ממשלת הטורים, סוויפט קיווה ששירותיו יתוגמלו במינוי כנסייתי באנגליה. עם זאת, נראה היה שהמלכה אן פיתחה סלידה מסוויפט וסיכלה מאמצים אלו. סלידתה יוחסה ל-"סיפור על גיגית", שלדעתה היה חילול הקודש, בשילוב עם "נבואת וינדזור", שבה סוויפט, בחוסר טקט מפתיע, ייעץ למלכה באילו מנשות חדר המיטות שלה היא צריכה לבטוח ואילו לא. המשרה הטובה ביותר שחבריו יכלו להשיג עבורו הייתה הדיקנות של סנט פטריק; בעוד שמינוי זה לא היה במתנתה של המלכה, אן, שיכלה להיות אויבת מרה, הבהירה שסוויפט לא היה מקבל את המשרה אילו יכלה למנוע זאת. עם חזרת הוויגים, הצעד הטוב ביותר של סוויפט היה לעזוב את אנגליה, והוא חזר לאירלנד באכזבה, כגולה וירטואלי, כדי לחיות "כמו חולדה בחור".
ברגע שהגיע לאירלנד, לעומת זאת, החל סוויפט להפנות את כישורי הפמפלט שלו לתמיכה במטרות איריות, והפיק כמה מיצירותיו הבלתי נשכחות ביותר: "הצעה לשימוש אוניברסלי בתוצרת אירית" (1720), "מכתבי הדרפייר" (1724), ו-"הצעה מתונה" (1729), שזיכו אותו במעמד של פטריוט אירי. תפקיד חדש זה לא היה רצוי לממשלה, שביצעה ניסיונות מגושמים להשתיקו. המדפיס שלו, אדוארד ווטרס, הורשע בהוצאת דיבה מסיתה ב-1720, אך ארבע שנים לאחר מכן חבר מושבעים גדול סירב לקבוע כי "מכתבי הדרפייר", שלמרות שנכתבו תחת שם עט היו ידועים לכל כיצירתו של סוויפט, היו מסיתים. סוויפט הגיב בהתקפה על מערכת המשפט האירית שהייתה חסרת תקדים בעוצמתה, כאשר המטרה העיקרית שלו הייתה "הנבל הנתעב והמופקר" ויליאם ויטשד, הלורד נשיא בית המשפט העליון של אירלנד.
גם במהלך שנים אלו, החל לכתוב את יצירת המופת שלו, "מסעות לכמה אומות רחוקות בעולם, בארבעה חלקים, מאת למואל גוליבר, תחילה מנתח, ואחר כך קפטן של כמה אוניות", הידועה יותר בשם "מסעי גוליבר". חלק ניכר מהחומר משקף את חוויותיו הפוליטיות של העשור הקודם. לדוגמה, הפרק שבו גוליבר הענק מכבה את שריפת הארמון בליליפוט על ידי הטלת שתן עליו יכול להיתפס כמטאפורה להסכם השלום הבלתי חוקי של הטורים, הסכם שהוא ראה בו דבר טוב שהושג בצורה מצערת. בשנת 1726 הוא ערך ביקור שנדחה זמן רב בלונדון, כשהוא לוקח עימו את כתב היד של "מסעי גוליבר". במהלך ביקורו, הוא התארח אצל חבריו הוותיקים אלכסנדר פופ, ג'ון ארבת'נוט וג'ון גיי, שעזרו לו לארגן את הפרסום בעילום שם של ספרו בנובמבר 1726. זה היה להיט מיידי, עם סך של שלוש הדפסות באותה שנה ואחת נוספת בתחילת 1727. תרגומים לצרפתית, גרמנית והולנדית הופיעו ב-1727, ועותקים פיראטיים הודפסו באירלנד.
בשנת 1727 חזר סוויפט לאנגליה פעם נוספת והתארח שוב אצל אלכסנדר פופ. הביקור נקטע כאשר סוויפט, שקיבל הודעה שאסתר ג'ונסון גוססת, מיהר הביתה כדי להיות איתה. ב-28 בינואר 1728, ג'ונסון מתה; סוויפט התפלל על מיטת חוליה, ואף חיבר תפילות עבור נחמתה. סוויפט לא יכול היה לשאת להיות נוכח בסוף, אך בלילה שבו מתה החל לכתוב את "מותה של גברת ג'ונסון". הוא היה חולה מכדי להשתתף בהלוויה בסנט פטריק. שנים רבות לאחר מכן, תלתל שיער, שהונח כי הוא של ג'ונסון, נמצא בשולחן הכתיבה שלו, עטוף בנייר הנושא את המילים, "רק שיער של אישה".
מוות
המוות הפך לעיסוק מתמיד במחשבתו של סוויפט מנקודה זו. ב-1731 כתב את "פסוקים על מותו של ד"ר סוויפט", ההספד העצמי שלו, שפורסם ב-1739. ב-1732 מת חברו הטוב ושותפו ג'ון גיי. ב-1735 מת גם ג'ון ארבת'נוט, חבר נוסף מימיו בלונדון, וב-1738 החל גם סוויפט להראות סימני מחלה, אולי אפילו סבל משבץ ב-1742, איבד את היכולת לדבר והבין את פחדיו הגרועים ביותר להפוך למוגבל נפשית. ("אני אהיה כמו העץ ההוא", אמר פעם. "אני אמות בקצה".) הוא הפך ליותר ויותר רבני, וחברויות ארוכות שנים, כמו זו עם תומאס שרידן, הסתיימו ללא סיבה מספקת. כדי להגן עליו מפני נספחים חסרי מצפון, שהחלו להתנפל על האיש הגדול, חבריו הקרובים ביותר הכריזו עליו כבעל "נפש וזיכרון לא תקינים". עם זאת, זמן רב האמינו רבים שסוויפט היה למעשה מטורף בנקודה זו. בספרו "ספרות והאדם המערבי", המחבר ג'. ב'. פריסטלי אף מצטט את הפרקים האחרונים של "מסעי גוליבר" כהוכחה ל-"אי-שפיות" המתקרבת של סוויפט. בואלי מייחס את דעיכתו ל-"דמנציה סופנית".
בחלק השמיני של סדרתו, "סיפור הציוויליזציה", ויל דוראנט מתאר את שנותיו האחרונות של סוויפט ככאלו המפגינות:
> תסמינים מוגדרים של טירוף ... [המופיעים לראשונה] ב-1738. ב-1741 מונו אפוטרופסים כדי לטפל בענייניו ולצפות שמא בהתפרצויות האלימות שלו, הוא יגרום לעצמו נזק. ב-1742 הוא סבל מכאב רב מדלקת בעין שמאל, שהתנפחה לגודל של ... ביצה [של תרנגולת]; חמישה מטפלים נאלצו לרסן אותו מלעקור את עינו. הוא עבר שנה שלמה מבלי להוציא מילה מפיו.
בשנת 1744 מת אלכסנדר פופ. לאחר מכן, ב-19 באוקטובר 1745, מת סוויפט, כמעט בן 78. לאחר שהוצב לתצוגה ציבורית כדי שתושבי דבלין יוכלו לחלוק לו כבוד אחרון, הוא נקבר בקתדרלה שלו לצד אסתר ג'ונסון, בהתאם לרצונותיו. רוב הונו (12,000 ליש"ט) הושאר להקמת בית חולים לחולי נפש, שנודע במקור כ-"בית החולים של סנט פטריק לטפשים", שנפתח ב-1757, ועדיין קיים כבית חולים פסיכיאטרי.
(טקסט שהופק מהמבוא ל-"היומן לסטלה" מאת ג'ורג' א' אייטקן וממקורות אחרים).
ג'ונתן סוויפט כתב את הכתובת על מצבתו בעצמו:
ו' ב' ייטס תרגם אותה באופן פואטי מהלטינית כך:
סוויפט הפליג אל מנוחתו; זעם פראי שם לא יכול לקרוע את חזהו. חקה אותו אם תעז, נוסע מוכה עולם; הוא שירת את חירות האדם.
ספרייתו ידועה מתוך קטלוגי מכירות.
בצוואתו, ביקש סוויפט להיקבר "מתחת לעמוד הסמוך לאנדרטה של הפרימאט נרקיסוס מארש". בוז של סוויפט למארש בחיים היה ידוע היטב, מה שהוביל חלק מהאנשים להסיק שהכתובת על מצבתו נועדה כסאירה על הכתובת הגרנדיוזית בת שישים השורות של מארש. מאז השיפוץ של סנט פטריק על ידי בנג'מין גינס בשנות ה-1860, הקברים עומדים במרחק של כ-50 מטרים זה מזה, אך במקור הם עמדו זה לצד זה. הביוגרף של סוויפט ג'ון סטאבס רואה בתיאוריה זו של הכתובת על המצבה "סבירה לחלוטין", אך גם מציין שהכתובת עומדת בזכות עצמה. ליאו דמרוש, מחבר ביוגרפיה מכוננת על סוויפט, מאמין שהיא "משכנעת לחלוטין". שניהם מציינים שזה יהיה עקבי עם אופיו של סוויפט.
סוויפט, סטלה וונסה – השקפה חלופית
הפוליטיקאי הבריטי מייקל פוט היה מעריץ גדול של סוויפט וכתב עליו בהרחבה. ב-"חובות כבוד" הוא מצטט בהסכמה הסבר שהציג דניס ג'ונסטון על התנהגותו של סוויפט כלפי סטלה וונסה.
תוך הצבעה על סתירות במידע שהתקבל על מוצאו וייחוסו של סוויפט, ג'ונסטון מניח שאביו האמיתי של סוויפט היה אביו של סר ויליאם טמפל, סר ג'ון טמפל, שהיה מנהל הרשומות בדבלין באותה תקופה. נהוג לחשוב שסטלה הייתה בתו הבלתי חוקית של סר ויליאם טמפל. לכן, אם להאמין להשערות אלו, סוויפט היה אחיו של סר ויליאם ודודה של סטלה. נישואין או יחסים קרובים בין סוויפט לסטלה היו לפיכך גילוי עריות, סיכוי בלתי נתפס.
נובע מכך שסוויפט לא יכול היה להינשא לונסה מבלי שסטלה תיראה כפילגש נטושה, מראה שהוא לא יכול היה לשקול להשאיר. התיאוריה של ג'ונסטון מפורטת במלואה בספרו "בחיפוש אחר סוויפט". הוא מצוטט גם ב-"מילון הביוגרפיה האירית" והתיאוריה מוצגת ללא ייחוס ב-"היסטוריה קיימברידג' התמציתית של הספרות האנגלית".
יצירות
סוויפט היה סופר פורה. אוסף עבודות הפרוזה שלו (הרברט דייוויס, עורך, באזיל בלקוול, 1965–) כולל ארבעה עשר כרכים. מהדורה מ-1983 של שירתו המלאה (פט רודג'רס, עורך, פנגווין, 1983) אורכה 953 עמודים. מהדורה אחת של התכתבותו (דייוויד וולי, עורך, פ' לאנג, 1999) ממלאת שלושה כרכים.
### עבודות פרוזה מרכזיות
יצירת הפרוזה/סאירה הגדולה הראשונה של סוויפט, "סיפור על גיגית" (1704, 1710), מדגימה רבים מהנושאים והטכניקות הסגנוניות שבהן ישתמש בעבודתו המאוחרת יותר. היא בו-זמנית שובבה ומצחיקה בפראות תוך שהיא חדה ומבקרת בחריפות את מטרותיה. בקו העלילה הראשי שלה, "הסיפור" מתאר את עלילותיהם של שלושה בנים, המייצגים את הזרמים העיקריים של הנצרות, המקבלים ירושה מאביהם – מעיל לכל אחד – עם הוראות נוספות לא לבצע שום שינויים כלל. עם זאת, הבנים מגלים עד מהרה שהמעילים שלהם יצאו מהאופנה הנוכחית, ומתחילים לחפש פרצות בצוואת אביהם שיאפשרו להם לבצע את השינויים הנדרשים. ככל שכל אחד מוצא את הדרך שלו לעקוף את אזהרת אביהם, הם נאבקים זה בזה על כוח ושליטה. משולבים בסיפור זה, בפרקים לסירוגין, המספר כולל סדרה של "סטייות" גחמניות בנושאים שונים.
בשנת 1690, סר ויליאם טמפל, פטרונו של סוויפט, פרסם חיבור על "למידה עתיקה ומודרנית", הגנה על כתיבה קלאסית (ראו מריבת העתיקים והמודרניים), כשהוא מציב את "איגרות פאלאריס" כדוגמה. ויליאם ווטון הגיב לטמפל ב-"הרהורים על למידה עתיקה ומודרנית" (1694), והראה שהאיגרות היו זיוף מאוחר יותר. תגובה מצד תומכי העתיקים נעשתה אז על ידי צ'ארלס בויל (לימים הרוזן הרביעי מאוררי ואביו של הביוגרף הראשון של סוויפט). תגובה נוספת בצד המודרני הגיעה מריצ'רד בנטלי, אחד החוקרים הבולטים של התקופה, במאמרו "דיסרטציה על איגרות פאלאריס" (1699). המילים האחרונות בנושא שייכות לסוויפט ב-"קרב הספרים" שלו (1697, פורסם ב-1704) שבו הוא עורך הגנה הומוריסטית בשם טמפל ועיניינם של העתיקים.
בשנת 1708 פרסם סנדלר בשם ג'ון פרטרידג' אלמנך פופולרי של תחזיות אסטרולוגיות. מכיוון שפרטרידג' קבע כוזבות את מותם של כמה פקידי כנסייה, סוויפט תקף את פרטרידג' ב-"תחזיות לשנה הבאה" מאת אייזק ביקרסטאף, פרודיה המנבאת שפרטרידג' ימות ב-29 במרץ. סוויפט עקב עם פמפלט שהופץ ב-30 במרץ בטענה שפרטרידג' אכן מת, דבר שהאמינו בו באופן נרחב למרות הצהרותיו של פרטרידג' להיפך. על פי מקורות אחרים, ריצ'רד סטיל השתמש בדמותו של אייזק ביקרסטאף, והיה זה שכתב על "מותו" של ג'ון פרטרידג' ופרסם זאת ב-"הצופה" (The Spectator), ולא ג'ונתן סוויפט.
"מכתבי הדרפייר" (1724) היו סדרה של פמפלטים נגד המונופול שניתן על ידי הממשלה האנגלית לוויליאם ווד להטביעת מטבעות נחושת עבור אירלנד. האמינו באופן נרחב שווד יצטרך להציף את אירלנד במטבעות מופחתים כדי להפיק רווח. ב-"מכתבים" אלו, סוויפט הציג את עצמו כבעל חנות או דרפייר (מוכר בדים) כדי לבקר את התוכנית. כתיבתו של סוויפט הייתה כה יעילה בערעור הדעה על הפרויקט, עד שפרס הוצע על ידי הממשלה לכל מי שיחשוף את זהותו האמיתית של המחבר. אף שזה בקושי היה סוד (כשחזר לדבלין לאחר אחד מטיוליו לאנגליה, סוויפט התקבל עם כרזה, "ברוך הבא הביתה, דרפייר"), איש לא הסגיר את סוויפט, אם כי היה ניסיון לא מוצלח להעמיד לדין את המדפיס ג'ון הרדינג. זעקה כללית נגד המטבע גרמה לכך שהפטנט של ווד בוטל בספטמבר 1725, והמטבעות הוחזקו מחוץ למחזור. ב-"פסוקים על מותו של ד"ר סוויפט" (1739) נזכר סוויפט בכך כאחד מהישגיו הטובים ביותר.
"מסעי גוליבר", שחלק גדול ממנו כתב סוויפט בבית וודברוק שבמחוז ליש, פורסם ב-1726 ונחשב ליצירת המופת שלו. כמו בשאר כתביו, ה-"מסעות" פורסמו תחת שם עט בשמו של הדמות הבדיונית האפונימית למואל גוליבר, המתואר בכותרת הארוכה של הספר כמנתח ספינה ולימים קפטן ים. חלק מההתכתבות בין המדפיס בנג'מין מוט לבין בן דודו הבדיוני של גוליבר המנהל משא ומתן על פרסום הספר שרד. סאירה על טבע האדם המבוססת על חוויותיו של סוויפט מתקופתו, "מסעי גוליבר" נחשב לעיתים קרובות בטעות (ופורסם בצורה מצונזרת) כספר ילדים, והוא זכה לביקורת על מיזנתרופיה לכאורה. לכל אחד מארבעת הספרים – המגוללים ארבעה מסעות לארצות אקזוטיות בדיוניות ברובן – יש נושא שונה. מבקרים מהללים את היצירה כהשתקפות סאטירית על חסרונות המחשבה של עידן הנאורות.
בשנת 1729, פורסם בדבלין על ידי שרה הרדינג החיבור של סוויפט "הצעה מתונה למניעת הפיכת ילדי העניים באירלנד לנטל על הוריהם או ארצם, ולהפיכתם למועילים לציבור". זוהי סאירה שבה המספר, בטיעונים גרוטסקיים מכוונים, ממליץ לעניי אירלנד להימלט מעוניים על ידי מכירת ילדיהם כמזון לעשירים: "הובטח לי על ידי אמריקאי יודע דבר מאוד ממכרי בלונדון, שילד בריא צעיר שטופל היטב הוא בגיל שנה מזון טעים, מזין ובריא ביותר ..." בעקבות הצורה הסאטירית, הוא מציג את הרפורמות שהוא באמת מציע על ידי לעג להן:
> לכן אל יאמר לי איש על אמצעים אחרים ... מיסוי הנעדרים שלנו ... שימוש [בכלום] פרט למה שהוא תוצרתנו וייצורנו שלנו ... דחיית ... מותרות זרות ... הכנסת נימה של קמצנות, זהירות ומתינות ... למידה לאהוב את ארצנו ... נטישת העוינות והסיעות שלנו ... הוראת בעלי הבתים לפחות מידה אחת של רחמים כלפי הדיירים שלהם. ... לכן אני חוזר ואומר, אל יאמר לי איש על אלו ואמצעים דומים, עד שיהיה לו לפחות שמץ של תקווה, שאי פעם יהיה ניסיון לבבי וכנה להוציא אותם לפועל.
### מסות, טקסטים, פמפלטים, כתבי עת
- "הרהור על מקל מטאטא" (1703–10)
- "מאמר טריטיאלי על פקולטות הנפש" (1707–11)
- מסמכי ביקרסטאף-פרטרידג' (1708–09)
- "טיעון נגד ביטול הנצרות" (1708): טקסט מלא
- "המודיע" (עם תומאס שרידן (1719–1788)): טקסט: פרויקט גוטנברג בארכיון 30 ביוני 2020 ב-Wayback Machine
- "הבוחן" (1710): טקסטים: פרויקט גוטנברג בארכיון 30 ביוני 2020 ב-Wayback Machine
- "הצעה לתיקון, שיפור וקביעת הלשון האנגלית" (1712)
- "רמזים לקראת מאמר על שיחה" (1713): טקסט מלא: Bartleby.com בארכיון 22 בדצמבר 2005 ב-Wayback Machine
- "רוח הציבור של הוויגים, המוצגת בעידודם הנדיב למחבר המשבר" (1714)
- "מכתב לג'נטלמן צעיר, שנכנס לאחרונה למסדרים הקדושים" (1720)
- "מכתב עצה למשורר צעיר" (1721): טקסט מלא: Bartleby.com בארכיון 5 בדצמבר 2005 ב-Wayback Machine
- "מכתבי הדרפייר" (1724, 1725): טקסט מלא: פרויקט גוטנברג בארכיון 30 ביוני 2020 ב-Wayback Machine
- "Bon Mots de Stella" (1726): נספח לא רלוונטי באופן מוזר ל-"מסעי גוליבר"
- "הצעה מתונה", אולי הסאירה הבולטת ביותר באנגלית, המציעה שהאירים צריכים לעסוק בקניבליזם. (נכתב ב-1729)
- "חיבור על נימוסים טובים וחינוך טוב": טקסט מלא: Bartleby.com
- "פנייה צנועה לסופרים המרושעים של העידן הנוכחי. בפרט מחברי הנצרות שלא מבוססת על טיעון, ושל תחיית ישו שנשקלה" (1743–45?)
### שירים
- "אודה לחברה האתונאית", הפרסום הראשון של סוויפט, מודפס ב-"המרקורי האתונאי" במוסף של 14 בפברואר 1691. בארכיון 13 במאי 2023 ב-Wayback Machine
- שירי ג'ונתן סוויפט, ד"ר לתאולוגיה. טקסטים בפרויקט גוטנברג: כרך ראשון, כרך שני בארכיון 7 ביולי 2020 ב-Wayback Machine
- "באוקיס ופילמון" (1706–09): טקסט מלא: Munseys
- "תיאור הבוקר" (1709): טקסט מוער מלא: אוניברסיטת טורונטו; טקסט אחר: אוניברסיטת וירג'יניה
- "תיאור של גשם בעיר" (1710): טקסט מלא: Poetry Foundation
- "קאדנוס וונסה" (1713): טקסט מלא: Munseys
- "פיליס, או, התקדמות האהבה" (1719): טקסט מלא: theotherpages.org בארכיון 25 באוקטובר 2005 ב-Wayback Machine
- שירי יום ההולדת של סטלה: 1719. טקסט מוער מלא: אוניברסיטת טורונטו
- "התקדמות היופי" (1719–20): טקסט מלא: OurCivilisation.com
- "התקדמות השירה" (1720): טקסט מלא: theotherpages.org בארכיון 25 באוקטובר 2005 ב-Wayback Machine
- "אלגיה סאטירית על מותו של גנרל מפורסם מאוחר" (1722): טקסט מלא: אוניברסיטת טורונטו
- "אל קוילקה, בית כפרי שאינו במצב טוב" (1725): טקסט מלא: אוניברסיטת טורונטו
- "עצה לכותבי השירים של גראב סטריט" (1726): טקסט מלא: אוניברסיטת טורונטו
- "ריהוט מוחה של אישה" (1727)
- "על זכוכית ישנה מאוד" (1728): טקסט מלא: Gosford.co.uk
- "דיאלוג פסטורלי" (1729): טקסט מלא: Gosford.co.uk
- "השאלה הגדולה שנדונה האם יש להפוך את האסם של המילטון לצריף או לבית לתת" (1729): טקסט מלא: Gosford.co.uk
- "על סטיבן דאק, הדיש והמשורר המועדף" (1730): טקסט מלא: אוניברסיטת טורונטו
- "מוות ודפנה" (1730): טקסט מלא: OurCivilisation.com
- "מקומו של הארור" (1731): טקסט מלא ב-Wayback Machine (בארכיון 27 באוקטובר 2009)
- "נימפה צעירה ויפה הולכת לישון" (1731): טקסט מוער מלא: ג'ק לינץ'; טקסט אחר: אוניברסיטת וירג'יניה
- "סטרפון וקלואי" (1731): טקסט מוער מלא: ג'ק לינץ'; טקסט אחר: אוניברסיטת וירג'יניה בארכיון 30 במאי 2014 ב-Wayback Machine
- "הלטר סקלטר" (1731): טקסט מלא: OurCivilisation.com
- "קאסינוס ופיטר: אלגיה טראגית" (1731): טקסט מוער מלא: ג'ק לינץ'
- "יום הדין" (1731): טקסט מלא
- "פסוקים על מותו של ד"ר סוויפט" (1731–32): טקסטים מוערים מלאים: ג'ק לינץ', אוניברסיטת טורונטו; טקסט לא מוער: אוניברסיטת וירג'יניה
- "איגרת לגברת" (1732): טקסט מלא: OurCivilisation.com
- "וידוי החיות בפני הכומר" (1732): טקסט מוער מלא: אוניברסיטת טורונטו
- "חדר ההלבשה של הגברת" (1732): טקסט מוער מלא: ג'ק לינץ'
### התכתבות, כתבים אישיים
- "כשאגיע להיות זקן" – החלטותיו של סוויפט. (1699)
- יומן לסטלה (1710–13): טקסט מלא (מוצג כרשומות יומיות): היומן לסטלה; קטעים: OurCivilisation.com;
- לאוקספורד ופופ: OurCivilisation.com
- התכתבותו של ג'ונתן סוויפט, ד"ר לתאולוגיה. בעריכת דייוויד וולי. בארבעה כרכים, בתוספת כרך מפתח. פרנקפורט אם מיין; ניו יורק: פ' לאנג, 1999 – 2007.
### דרשות, תפילות
- שלוש דרשות ושלוש תפילות. טקסט מלא: אוניברסיטת אדלייד, פרויקט גוטנברג בארכיון 24 ביולי 2020 ב-Wayback Machine
- שלוש דרשות: I. על כפיפות הדדית. II. על מצפון. III. על השילוש. טקסט: פרויקט גוטנברג
- כתבים על דת והכנסייה. טקסט בפרויקט גוטנברג: כרך ראשון בארכיון 30 ביוני 2020 ב-Wayback Machine, כרך שני בארכיון 30 ביוני 2020 ב-Wayback Machine
- "הראשונה שכתב ב-17 באוקטובר 1727." טקסט מלא: Worldwideschool.org בארכיון 18 בפברואר 2006 ב-Wayback Machine
- "התפילה השנייה נכתבה ב-6 בנובמבר 1727." טקסט מלא: Worldwideschool.org בארכיון 18 בפברואר 2006 ב-Wayback Machine
### שונות
- הוראות למשרתים (1731): טקסט מלא: ארכיון ג'ונתן סוויפט
- אוסף שלם של שיחה מנומסת ושנונה (1738)
- "מחשבות על נושאים שונים." טקסט מלא: אוניברסיטת אדלייד בארכיון 14 באוקטובר 2007 ב-Wayback Machine
- כתבים היסטוריים: פרויקט גוטנברג בארכיון 30 ביוני 2020 ב-Wayback Machine
- ציטוטים של סוויפט ב-Bartleby: Bartleby.com בארכיון 26 באוקטובר 2005 ב-Wayback Machine – 59 ציטוטים, עם הערות
- התועלת בנפיחה מוסברת, פורסם תחת שם העט דון פארטיננדו פאף-אינדורסט, פרופסור לבומבאסט באוניברסיטת קראקוב.
מורשת
### ספרותית
מאז מותו, סוויפט נחשב על ידי רבים לגדול הסאטיריקנים של התקופה הג'ורג'יאנית, ומבין הכותבים המובילים של סאירה בשפה האנגלית. תומאס שרידן כינה אותו "אדם שגאונותו המקורית וכישרונותיו הבלתי שכיחים הרימו אותו, בהערכה הכללית, מעל כל שאר סופרי התקופה". ג'ון ראסקין מנה אותו כאחד משלושת האנשים בהיסטוריה שהיו המשפיעים ביותר עליו. ג'ורג' אורוול מנה אותו כאחד הסופרים שהוא הכי העריץ, למרות אי-הסכמתו איתו כמעט בכל סוגיה מוסרית ופוליטית. המשוררת המודרניסטית אדית סיטוול כתבה ביוגרפיה בדיונית של סוויפט, שכותרתה "אני חי תחת שמש שחורה" ופורסמה ב-1937. א' ל' רוס כתב ביוגרפיה של סוויפט, מאמרים על יצירותיו, וערך את מהדורת "מסעי גוליבר" של פאן בוקס.
חוקר הספרות פרנק סטיר גודווין כתב ביוגרפיה מלאה של סוויפט: "ג'ונתן סוויפט – ענק בשלשלאות", שהוצאה על ידי Liveright Publishing Corporation, ניו יורק (1940).
בשנת 1982, המחזאי הסובייטי גריגורי גורין כתב פנטזיה תיאטרלית בשם "הבית שבנה סוויפט" המבוססת על השנים האחרונות לחייו של ג'ונתן סוויפט ופרקים מיצירותיו. המחזה צולם על ידי הבמאי מארק זכארוב בסרט טלוויזיה בשני חלקים משנת 1984 באותו שם. ג'ייק ארנוט מציג אותו ברומן שלו מ-2017 "עץ הגורל". ניתוח משנת 2017 של נתוני אחזקות ספריות גילה שסוויפט הוא הסופר האירי הפופולרי ביותר, וכי "מסעי גוליבר" היא יצירת הספרות האירית המוחזקת ביותר בספריות ברחבי העולם.
האישה הראשונה שכתבה ביוגרפיה של סוויפט הייתה סופי שילטו סמית', שפרסמה את "הדין סוויפט" בשנת 1910.
### מקומות אפונימיים
מכתש סוויפט, מכתש על הירח של מאדים דימוס, קרוי על שמו של ג'ונתן סוויפט, שחזה את קיומם של ירחי מאדים.
לכבוד מגוריו ארוכי הטווח של סוויפט בטְרים, ישנן מספר אנדרטאות, פסלים ורחובות בעיירה. הבולט שבהם הוא רחוב סוויפט, הקרוי על שמו. טרים קיימה גם פסטיבל חוזר לכבוד סוויפט, שנקרא "פסטיבל טרים סוויפט". בשנת 2020, הפסטיבל בוטל עקב מגפת הקורונה, ולא התקיים מאז.