חנה ארנדט

חנה ארנדט

חנה ארנדט (נולדה כיוהנה ארנדט; 14 באוקטובר 1906 – 4 בדצמבר 1975) הייתה היסטוריונית ופילוסופית גרמנייה-אמריקאית. היא הייתה אחת התיאורטיקניות הפוליטיות המשפיעות ביותר של המאה העשרים.

עבודותיה מכסות מגוון רחב של נושאים, אך היא ידועה בעיקר בזכות אלו העוסקות בטבעם של עושר, כוח, תהילה ורוע, כמו גם פוליטיקה, דמוקרטיה ישירה, סמכות, מסורת וטוטליטריות. היא זכורה גם בשל המחלוקת סביב משפטו של אדולף אייכמן, בשל ניסיונה להסביר כיצד אנשים רגילים הופכים לשחקנים במערכות טוטליטריות, דבר שנחשב בעיני חלק כהתנצלות, ובשל הביטוי "הבנאליות של הרוע". שמה מופיע בשמותיהם של כתבי עת, בתי ספר, פרסים אקדמיים, פרסים הומניטריים, מכוני מחקר ורחובות; הוא מופיע על בולים ואנדרטאות; וקשור לסממנים תרבותיים ומוסדיים אחרים המנציחים את הגותה.

חנה ארנדט נולדה למשפחה יהודית בלינדן ב-1906. אביה מת כשהייתה בת שבע. ארנדט גדלה במשפחה חילונית ופרוגרסיבית פוליטית, כאשר אמה הייתה סוציאל-דמוקרטית נלהבת. לאחר סיום לימודיה התיכוניים בברלין, למדה ארנדט באוניברסיטת מרבורג אצל מרטין היידגר, עמו ניהלה רומן שהחל בעת שהייתה סטודנטית שלו. היא קיבלה את הדוקטורט שלה בפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג ב-1929. עבודת הדוקטורט שלה נשאה את הכותרת "אהבת רעים אצל אוגוסטינוס", והמנחה שלה היה הפילוסוף האקזיסטנציאליסט קרל יאספרס.

בשנת 1933, ארנדט נכלאה לזמן קצר על ידי הגסטפו בשל ביצוע מחקר בלתי חוקי על אנטישמיות. עם שחרורה, היא נמלטה מגרמניה והשתקעה בפריז. שם עבדה עבור "עליית הנוער", וסייעה לצעירים יהודים להגר למנדט הבריטי בארץ ישראל. כאשר גרמניה פלשה לצרפת, היא נעצרה כנתינה זרה על ידי הממשלה הצרפתית. היא נמלטה ועשתה את דרכה לארצות הברית ב-1941. היא הפכה לסופרת ועורכת ועבדה עבור "שיקום התרבות היהודית", והפכה לאזרחית אמריקאית ב-1950. עם פרסום הספר "יסודות הטוטליטריות" ב-1951, התבסס המוניטין שלה כהוגה וסופרת, וסדרה של עבודות באו בעקבותיו. אלו כללו את הספרים "המצב האנושי" ב-1958, וכן "אייכמן בירושלים" ו"על המהפכה" ב-1963. היא לימדה באוניברסיטאות אמריקאיות רבות תוך שהיא דוחה משרות קבועות. היא מתה בפתאומיות מהתקף לב ב-1975, כשהיא מותירה את עבודתה האחרונה, "חיי הנפש", בלתי גמורה.

חיים מוקדמים וחינוך (1906–1929)

### משפחה

חנה ארנדט נולדה כיוהנה ארנדט ב-1906, בתקופה הווילהלמינית. משפחתה היהודית החילונית, המשכילה והמבוססת חיה בנוחות בלינדן, פרוסיה. הם היו סוחרים מקניגסברג. סביה היו חברים בקהילה היהודית הרפורמית. סבה מצד אביה, מקס ארנדט (Max Arendt), היה איש עסקים בולט, פוליטיקאי מקומי ומנהיג הקהילה היהודית בקניגסברג, וחבר ב"ארגון המרכזי של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית" (Centralverein deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens). כמו חברים אחרים ב-Centralverein, הוא ראה את עצמו בראש ובראשונה כגרמני, והסתייג מציונים ומפעילות ציונית, כולל קורט בלומנפלד, מבקר תדיר ולימים אחד ממדריכיה של חנה. חברתה הטובה ביותר לכל אורך חייה, אן מנדלסון, הייתה קשורה אף היא לשושלת של פילוסופים ומוזיקאים. מבין ילדיו של מקס ארנדט, פאול ארנדט היה מהנדס והנרייטה ארנדט הייתה שוטרת ועובדת סוציאלית.

חנה הייתה בתם היחידה של פאול ומרתה ארנדט (לבית כהן), שנישאו ב-11 באפריל 1902. היא נקראה על שם סבתה מצד אביה. משפחת כהן הגיעה במקור לקניגסברג מהשטח הרוסי הסמוך של ליטא ב-1852, כפליטים מאנטישמיות, והתפרנסו כיבואני תה, כאשר חברת J. N. Cohn & Company הייתה העסק הגדול ביותר בעיר. משפחת ארנדט הגיעה לגרמניה מרוסיה מאה שנה קודם לכן. משפחתה המורחבת של חנה כללה נשים רבות נוספות, שחלקו את אובדן הבעלים והילדים. הוריה של חנה היו משכילים יותר ופוליטית שמאלה יותר מסביה. הזוג הצעיר היו סוציאל-דמוקרטים, ולא דמוקרטים גרמנים כפי שתמכו רוב בני דורם. פאול ארנדט התחנך באלברטינה (אוניברסיטת קניגסברג). אף שעבד כמהנדס, הוא התגאה באהבתו לקלאסיקה, עם ספרייה גדולה שחנה שקעה בה. מרתה כהן, מוזיקאית, למדה במשך שלוש שנים בפריז.

בארבע השנים הראשונות לנישואיהם, חיו בני הזוג ארנדט בברלין, והיו תומכים של כתב העת הסוציאליסטי "עלונים חודשיים סוציאליסטיים" (Sozialistische Monatshefte). בזמן לידתה של חנה, פאול ארנדט הועסק על ידי חברת הנדסת חשמל בלינדן, והם חיו בבית מסגרת בכיכר השוק (Marktplatz). הם חזרו לקניגסברג ב-1909 בגלל הידרדרות בריאותו של פאול. הוא סבל מעגבת כרונית ואושפז בבית החולים הפסיכיאטרי בקניגסברג ב-1911. במשך שנים לאחר מכן, חנה נאלצה לעבור בדיקות WR שנתיות לעגבת מולדת. הוא מת ב-30 באוקטובר 1913, כשהייתה בת שבע, והותיר את אמה לגדל אותה. הם חיו בבית ב-Tiergartenstraße 51, רחוב מגורים ירוק הצמוד לגן החיות של קניגסברג, בשכונת הופן שרובה יהודית. למרות שהוריה של חנה לא היו דתיים, הם שמחו לאפשר למקס ארנדט לקחת את חנה לבית הכנסת הרפורמי. היא גם קיבלה הדרכה דתית מהרב, הרמן פוגלשטיין, שהיה מגיע לבית ספרה למטרה זו. משפחתה נעה בחוגים שכללו אינטלקטואלים ואנשי מקצוע רבים. זה היה חוג חברתי של סטנדרטים ואידיאלים גבוהים. כפי שזכרה זאת:

> ההיווצרות האינטלקטואלית המוקדמת שלי התרחשה באווירה שבה איש לא הקדיש תשומת לב רבה לשאלות מוסריות; גדלנו תחת ההנחה: Das Moralische versteht sich von selbst, התנהגות מוסרית היא מובנת מאליה.

תקופה זו הייתה תקופה נוחה במיוחד עבור הקהילה היהודית בקניגסברג, מרכז חשוב של ההשכלה. משפחתה של ארנדט הייתה מוטמעת לחלוטין ("גרמניזציה") והיא נזכרה מאוחר יותר: "אצלנו מגרמניה, המילה 'הטמעה' קיבלה משמעות פילוסופית 'עמוקה'. אתם בקושי יכולים להבין כמה רציניים היינו לגבי זה." למרות תנאים אלו, לאוכלוסייה היהודית חסרו זכויות אזרח מלאות, ואף שהאנטישמיות לא הייתה גלויה, היא לא נעדרה. ארנדט החלה להגדיר את זהותה היהודית באופן שלילי לאחר שנתקלה באנטישמיות גלויה כמבוגרת. היא החלה להזדהות מאוד עם רחל ורנהגן, אשת החברה הפרוסית שרצתה נואשות להיטמע בתרבות הגרמנית, רק כדי להידחות כי נולדה יהודייה. ארנדט אמרה מאוחר יותר על ורנהגן שהיא הייתה "חברתי הקרובה ביותר, שלמרבה הצער מתה לפני מאה שנה".

בשנתיים האחרונות של מלחמת העולם הראשונה, אמה של חנה ארגנה קבוצות דיון סוציאל-דמוקרטיות והפכה לחסידה של רוזה לוקסמבורג כאשר התפרצו התקוממויות סוציאליסטיות ברחבי גרמניה. כתביה של לוקסמבורג ישפיעו מאוחר יותר על חשיבתה הפוליטית של חנה. ב-1920, מרתה כהן נישאה למרטין ברוולד, סוחר ברזל ואלמן מזה ארבע שנים, והם עברו לביתו, שני רחובות משם, ב-Busoldstrasse 6, מה שהעניק לחנה ביטחון חברתי וכלכלי משופר. חנה הייתה בת 14 באותה עת וקיבלה שתי אחיות חורגות מבוגרות, קלרה ואווה.

### חינוך

חינוך מוקדם

אמה של חנה ארנדט, שראתה את עצמה כפרוגרסיבית, גידלה את בתה על פי קווים גיתיאניים קפדניים. בין היתר זה כלל קריאה של כל כתבי גתה, שסוכמו כ-Was aber ist deine Pflicht? Die Forderung des Tages (ומהי חובתך? דרישות היום). גתה נחשב אז למדריך המהותי של Bildung ('חינוך'), העיצוב המודע של הנפש, הגוף והרוח. האלמנטים המרכזיים נחשבו למשמעת עצמית, ניתוב בונה של תשוקה, ויתור ואחריות כלפי אחרים. ההתקדמות ההתפתחותית של חנה (Entwicklung) תועדה בקפידה על ידי אמה בספר, שקראה לו Unser Kind ('הילד שלנו'), כשהיא מודדת אותה מול אמת המידה של מה שנחשב אז ל-normale Entwicklung ('התפתחות נורמלית').

ארנדט למדה בגן ילדים מ-1910, שם הקדמות שלה הרשימה את מוריה, ונרשמה לבית הספר Szittnich בקניגסברג (Hufen-Oberlyzeum), ב-Bahnstraße באוגוסט 1913, אך לימודיה שם נקטעו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מה שאילץ את המשפחה להימלט זמנית לברלין ב-23 באוגוסט 1914, מול הצבא הרוסי המתקדם. שם הם שהו אצל אחותה הצעירה של אמה, מרגרטה פירסט, ושלושת ילדיה, בעוד חנה למדה בבית ספר לבנות Lyzeum בברלין-שרלוטנבורג. לאחר עשרה שבועות, כאשר קניגסברג נראתה כמי שאינה מאוימת עוד, משפחת ארנדט הצליחה לחזור, שם בילו את שנות המלחמה הנותרות בבית סבה. הקדמות של ארנדט נמשכה, היא למדה יוונית עתיקה כילדה, כתבה שירה בשנות העשרה שלה, והקימה הן קבוצת קריאה ללימוד ספרות קלאסית (Graecae) והן מועדון פילוסופיה בבית ספרה. היא הייתה עצמאית מאוד בלימודיה וקוראת נלהבת, שספגה ספרות ושירה צרפתית וגרמנית (ושיננה כמויות גדולות) ופילוסופיה. עד גיל 14, היא קראה את קירקגור, "פסיכולוגיה של השקפות עולם" של יאספרס ואת "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט. קאנט, שעיר הולדתו הייתה גם קניגסברג, היה השפעה חשובה על חשיבתה, וקאנט הוא שכתב על קניגסברג ש"עיר כזו היא המקום הנכון לרכישת ידע על בני אדם והעולם גם ללא נסיעות".

ארנדט למדה ב-Königin-Luise-Schule עבור השכלתה התיכונית, גימנסיה לבנות ב-Landhofmeisterstraße. רוב חבריה, בעת הלימודים, היו ילדים מחוננים של משפחות יהודיות מקצועיות, בדרך כלל מבוגרים ממנה, שהמשיכו ללימודים באוניברסיטה. ביניהם היה ארנסט גרומאך (Ernst Grumach), שהכיר לה את חברתו, אן מנדלסון, שתהפוך לחברתה לכל החיים. כשען עזבה, ארנסט הפך למערכת היחסים הרומנטית הראשונה של ארנדט.

השכלה גבוהה (1922–1929)

ברלין (1922–1924)

ארנדט גורשה מבית הספר Luise-Schule ב-1922, בגיל 15, על שהובילה חרם על מורה שהעליב אותה. אמה שלחה אותה לברלין לחברים משפחתיים סוציאל-דמוקרטים. היא חיה במעונות סטודנטים והשתתפה כמאזינה בקורסים באוניברסיטת ברלין (1922–1923), כולל קלאסיקה ותיאולוגיה נוצרית אצל רומנו גוארדיני. היא עברה בהצלחה את בחינת הכניסה (Abitur) לאוניברסיטת מרבורג, שם למד ארנסט גרומאך עם מרטין היידגר (שמונה כפרופסור ב-1923). אמה שכרה מורה פרטי, ודודתה פרידה ארנדט, מורה, עזרה גם היא, בעוד בעלה של פרידה, ארנסט ארון, סיפק סיוע כספי ללימודים.

מרבורג (1924–1926)

בברלין, גוארדיני הכיר לה את קירקגור, והיא החליטה להפוך את התיאולוגיה לתחום המרכזי שלה. במרבורג (1924–1926) היא למדה שפות קלאסיות, ספרות גרמנית, תיאולוגיה פרוטסטנטית אצל רודולף בולטמן ופילוסופיה אצל ניקולאי הרטמן והיידגר. היא הגיעה בסתיו בעיצומה של מהפכה אינטלקטואלית שהוביל היידגר הצעיר, שכלפיו חשה יראה, ותיארה אותו כ"המלך הנסתר [ש]מלך בממלכת המחשבה".

היידגר נפרד מהתנועה האינטלקטואלית שהחל אדמונד הוסרל, שעוזרו היה באוניברסיטת פרייבורג לפני שהגיע למרבורג. זו הייתה תקופה שבה היידגר הכין את הרצאותיו על קאנט, אותן יפתח בחלק השני של ספרו "הוויה וזמן" (Sein und Zeit) ב-1927 וב"קאנט ובעיית המטאפיזיקה" (1929). בשיעוריו, הוא ותלמידיו נאבקו במשמעות של "הוויה" בעודם לומדים את מושג האמת של הסופיסטים של אריסטו ואפלטון, שאליו התנגד היידגר למונח הפרה-סוקרטי ἀλήθεια. שנים רבות לאחר מכן תתאר ארנדט את השיעורים הללו, כיצד אנשים הגיעו למרבורג לשמוע אותו, וכיצד, מעל הכל, הוא הקנה את הרעיון של Denken ("חשיבה") כפעילות, אותה הגדירה כ"חשיבה נלהבת".

ארנדט הייתה חסרת מנוחה, ומצאה את לימודיה לא מספקים רגשית ולא אינטלקטואלית. היא הייתה מוכנה לתשוקה, מסיימת את שירה Trost (נחמה, 1923) בשורות:

> השעות חולפות,הימים עוברים,נשאר הישג אחד:עצם הקיום.

המפגש שלה עם היידגר ייצג סטייה דרמטית מהעבר. הוא היה נאה, גאון, רומנטי, ולימד שחשיבה ו"חיות" הן אחד. ארנדט בת ה-18 החלה אז מערכת יחסים רומנטית ארוכה עם היידגר בן ה-35, שהיה נשוי עם שני בנים צעירים. ארנדט התמודדה מאוחר יותר עם ביקורת על כך בשל תמיכתו של היידגר במפלגה הנאצית לאחר בחירתו לרקטור באוניברסיטת פרייבורג ב-1933. אף על פי כן, הוא נותר אחת ההשפעות העמוקות ביותר על חשיבתה, והוא יספר מאוחר יותר שהיא הייתה ההשראה לעבודתו על חשיבה נלהבת באותם ימים. הם הסכימו לשמור על פרטי מערכת היחסים בסוד תוך שמירה על מכתביהם. מערכת היחסים לא הייתה ידועה עד שהביוגרפיה של ארנדט מאת אליזבת יאנג-ברוהל הופיעה ב-1982. בזמן הפרסום, ארנדט והיידגר היו מתים אך אשתו של היידגר, אלפרידה, הייתה עדיין בחיים. הרומן לא היה ידוע היטב עד 1995, כאשר אלזבייטה אטינגר קיבלה גישה להתכתבות החתומה ופרסמה דין וחשבון שנוי במחלוקת ששימש את מבקריה של ארנדט כדי להטיל ספק ביושרה. אותו דין וחשבון, שגרם לשערורייה, הופרך לאחר מכן.

במרבורג, ארנדט חיה ב-Lutherstraße 4. בין חבריה היה הנס יונאס, סטודנט יהודי שלמד עמה. סטודנט נוסף של היידגר היה חברו של יונאס, הפילוסוף היהודי גינתר זיגמונד שטרן, שלימים יהפוך לבעלה הראשון. שטרן השלים את עבודת הדוקטורט שלו אצל אדמונד הוסרל בפרייבורג, וכעת עבד על תזה להסמכה (Habilitation) עם היידגר, אך ארנדט, שהייתה מעורבת עם היידגר, לא שמה לב אליו באותה עת.

הצללים (1925)

בקיץ 1925, בעת שהייתה בבית בקניגסברג, חיברה ארנדט את היצירה האוטוביוגרפית היחידה שלה, Die Schatten (הצללים), "תיאור של עצמה" המופנה להיידגר. במאמר זה, המלא בייסורים ובשפה היידגריאנית, היא חושפת את רגשותיה כלפי נשיותה ויהדותה, וכותבת באופן מופשט בגוף שלישי. היא מתארת מצב של "Fremdheit" (ניכור), מצד אחד אובדן פתאומי של נעורים ותמימות, מצד שני "Absonderlichkeit" (מוזרות), מציאת המדהים בבנאלי. בפירוט הכאב של ילדותה והכמיהה להגנה היא מראה את פגיעותה וכיצד אהבתה להיידגר שחררה אותה ושוב מילאה את עולמה בצבע ומסתורין. היא מתייחסת למערכת היחסים שלה עם היידגר כ"Eine starre Hingegebenheit an ein Einziges" ("מסירות בלתי מתפשרת לאדם יחיד"). תקופה זו של התבוננות פנימית אינטנסיבית הייתה גם אחת הפוריות ביותר של התפוקה הפואטית שלה, כגון In sich versunken (שקועה בעצמי).

פרייבורג והיידלברג (1926–1929)

לאחר שנה במרבורג, ארנדט בילתה סמסטר בפרייבורג, כשהיא משתתפת בהרצאות של הוסרל. ב-1926 עברה לאוניברסיטת היידלברג, והשלימה את עבודת הדוקטורט שלה ב-1928 אצל קרל יאספרס. היא קיבלה את הדוקטורט שלה בהצטיינות יתרה (summa cum laude) באותה שנה. יאספרס, חברו של היידגר, היה הדמות המובילה השנייה של ה-Existenzphilosophie (פילוסופיית הקיום) החדשה והמהפכנית דאז. התזה שלה נשאה את הכותרת Der Liebesbegriff bei Augustin: Versuch einer philosophischen Interpretation (על מושג האהבה בהגותו של אוגוסטינוס הקדוש: ניסיון לפרשנות פילוסופית). היא נותרה חברה לכל החיים של יאספרס ואשתו, גרטרוד מאייר, ופיתחה עמו מערכת יחסים אינטלקטואלית עמוקה. בהיידלברג, חוג חבריה כלל את הנס יונאס, שעבר גם הוא ממרבורג כדי ללמוד את אוגוסטינוס, ועבד על Augustin und das paulinische Freiheitsproblem. Ein philosophischer Beitrag zur Genesis der christlich-abendländischen Freiheitsidee (1930), וגם קבוצה של שלושה פילוסופים צעירים: קרל פרנקנשטיין, אריך נוימן וארווין לובנסון. חברים וסטודנטים נוספים של יאספרס היו הבלשנים בנו פון ויזה והוגו פרידריך (נראים עם חנה, להלן), עמם השתתפה בהרצאות של פרידריך גונדולף בהצעתו של יאספרס ואשר הציתו בה עניין ברומנטיקה הגרמנית. היא גם התוודעה מחדש, בהרצאה, לקורט בלומנפלד, שהכיר לה את הפוליטיקה היהודית. בהיידלברג, היא חיה בעיר העתיקה (Altstadt) ליד הטירה, ב-Schlossberg 16. הבית נהרס בשנות ה-60, אך הקיר שנותר נושא לוח המנציח את זמנה שם. בהיידלברג, ארנדט פגשה מספר סטודנטים יפנים, כולל קיטאיאמה ג'וניו, שתרגם אותה ליפנית ב-1930.

עם סיום עבודת הדוקטורט שלה, פנתה ארנדט לעבודת ההסמכה שלה (Habilitationsschrift), בתחילה על הרומנטיקה הגרמנית, ולאחר מכן לקריירה של הוראה אקדמית. עם זאת, 1929 הייתה גם שנת השפל הכלכלי וסוף השנים המוזהבות (Goldene Zwanziger) של רפובליקת ויימאר, שעמדה להפוך לבלתי יציבה יותר ויותר במהלך ארבע שנותיה הנותרות. לארנדט, כיהודייה, היה סיכוי קלוש, אם בכלל, לקבל משרה אקדמית בגרמניה. אף על פי כן, היא השלימה את רוב העבודה לפני שנאלצה לעזוב את גרמניה.

קריירה

### גרמניה (1929–1933)

ברלין-פוטסדאם (1929)

ב-1929 פגשה ארנדט שוב את גינתר שטרן, הפעם בברלין בנשף מסכות של ערב השנה החדשה, והחלה מערכת יחסים עמו. תוך חודש היא עברה לגור עמו בסטודיו של חדר אחד, שחלק עם בית ספר למחול בברלין-הלנזה. לאחר מכן הם עברו ל-Merkurstraße 3, נובאבס, בפוטסדאם ונישאו שם ב-26 בספטמבר. היה להם הרבה במשותף והנישואים התקבלו בברכה על ידי שני זוגות ההורים. בקיץ, חנה ארנדט הגישה בהצלחה בקשה ל-Notgemeinschaft der Deutschen Wissenschaft למענק לתמיכה בהסמכה שלה, שנתמכה על ידי היידגר ויאספרס בין היתר, ובינתיים, בעזרתו של גינתר, עבדה על תיקונים כדי לפרסם את עבודת הדוקטורט שלה.

שנות נדודים (1929–1931)

לאחר שארנדט ושטרן נישאו, הם החלו שנתיים של מה שכריסטיאן דריס מכנה Wanderjahre (שנות נדודים) עם המטרה חסרת התועלת בסופו של דבר לקבל את שטרן למשרה אקדמית. הם חיו זמן מה בדרוויץ, שכונה דרומית של פוטסדאם, לפני שעברו להיידלברג, שם חיו עם משפחת יאספרס. לאחר היידלברג, שם השלים שטרן את הטיוטה הראשונה של תזת ההסמכה שלו, השניים עברו לפרנקפורט שם קיווה שטרן לסיים את כתיבתו. שם, ארנדט השתתפה בחיים האינטלקטואליים של האוניברסיטה, והשתתפה בהרצאות של קרל מנהיים ופאול טיליך, בין היתר. הזוג שיתף פעולה אינטלקטואלית, כשהם כותבים מאמר יחד על "אלגיות דואינו" של רילקה (1923) ושניהם סוקרים את "אידיאולוגיה ואוטופיה" של מנהיים (1929). האחרון היה תרומתה היחידה של ארנדט לסוציולוגיה. גם בטיפולה במנהיים וגם ברילקה, ארנדט מצאה שהאהבה היא עיקרון טרנסצנדנטי "מכיוון שאין טרנסצנדנציה אמיתית בעולם מסודר זה, גם אי אפשר לחרוג מהעולם, אלא רק להצליח לדרגות גבוהות יותר". ברילקה היא ראתה אוגוסטינוס חילוני של ימינו, ותיארה את האלגיות כ-letzten literarischen Form religiösen Dokumentes (הצורה הספרותית האחרונה של מסמך דתי). מאוחר יותר, היא תגלה את המגבלות של אהבה טרנסצנדנטית בהסבר האירועים ההיסטוריים שדחפו אותה לפעולה פוליטית. נושא נוסף מרילקה שהיא תפתח היה הייאוש מכך שלא נשמעים. בהרהור על שורות הפתיחה של רילקה, אותן הציבה כאפיגרף בתחילת המאמר שלהם

> מי, לו הייתי זועק, היה שומע אותי מבין סדרי המלאכים?

ארנדט ושטרן פותחים בקביעה:

> המצב הפרדוקסלי, הדו-משמעי והנואש שממנו ניתן להבין את אלגיות דואינו בלבד כולל שני מאפיינים: היעדר הד והידיעה על חוסר התועלת. הוויתור המודע על הדרישה להישמע, הייאוש מכך שלא ניתן להישמע, ולבסוף הצורך לדבר גם ללא תשובה – אלו הן הסיבות האמיתיות לחשיכה, לחריפות ולמתח של הסגנון שבו השירה מצביעה על אפשרויותיה שלה ועל רצונה לעצב

ארנדט גם פרסמה מאמר על אוגוסטינוס (354–430) ב-Frankfurter Zeitung לציון 1500 שנה למותו. היא ראתה במאמר זה גשר בין טיפולה באוגוסטינוס בעבודת הדוקטורט שלה לבין עבודתה המאוחרת על הרומנטיקה. כאשר התברר ששטרן לא יצליח לקבל משרה, בני הזוג שטרן חזרו לברלין ב-1931.

חזרה לברלין (1931–1933)

בברלין, שם חיו בני הזוג בתחילה באזור היהודי ברובו של Bayerisches Viertel (הרובע הבווארי או "שוויץ היהודית") בשנברג, שטרן השיג משרה ככותב צוות עבור המוסף התרבותי של ה-Berliner Börsen-Courier, בעריכת הרברט איהרינג, בעזרתו של ברטולט ברכט. שם הוא החל לכתוב תחת שם העט גינתר אנדרס, כלומר "גינתר אחר". ארנדט סייעה לגינתר בעבודתו, אך הצל של היידגר ריחף מעל מערכת היחסים שלהם. בעוד גינתר עבד על תזת ההסמכה שלו, ארנדט נטשה את הנושא המקורי של הרומנטיקה הגרמנית עבור התזה שלה ב-1930, ופנתה במקום זאת לרחל ורנהגן ולשאלת ההטמעה. אן מנדלסון רכשה בטעות עותק של התכתבות ורנהגן והציגה אותו בהתרגשות לארנדט, ותרמה לה את האוסף שלה. זמן קצר לאחר מכן, עבודתה של ארנדט על הרומנטיקה הובילה אותה למחקר על סלונים יהודיים ובסופו של דבר לאלו של ורנהגן. ברחל, היא מצאה תכונות שהרגישה שמשקפות את שלה, במיוחד אלו של רגישות ופגיעות. רחל, כמו חנה, מצאה את גורלה ביהדותה. חנה ארנדט תגיע לכנות את גילויה של רחל ורנהגן לחיות עם גורלה כלהיות "פאריה מודעת". זו הייתה תכונה אישית שארנדט זיהתה בעצמה, אם כי היא לא אימצה את המונח עד מאוחר יותר.

בחזרה בברלין, ארנדט מצאה את עצמה מעורבת יותר בפוליטיקה והחלה ללמוד תיאוריה פוליטית, ולקרוא את מרקס וטרוצקי, תוך פיתוח קשרים ב-Deutsche Hochschule für Politik. למרות הנטיות הפוליטיות של אמה ובעלה, היא מעולם לא ראתה את עצמה כשמאלנית פוליטית, והצדיקה את האקטיביזם שלה כנובע מיהדותה. העניין הגובר שלה בפוליטיקה יהודית ובחינת ההטמעה במחקרה על ורנהגן הובילו אותה לפרסם את מאמרה הראשון על יהדות, Aufklärung und Judenfrage ("ההשכלה והשאלה היהודית", 1932). בלומנפלד הכיר לה את "השאלה היהודית", שתהיה דאגתה לכל החיים. בינתיים, דעותיה על הרומנטיקה הגרמנית התפתחו. היא כתבה ביקורת על Die Entstehung des deutschen Bildungsprinzips של הנס וייל (מקור העיקרון החינוכי הגרמני, 1930), שעסק בהופעת ה-Bildungselite (אליטה חינוכית) בתקופתה של רחל ורנהגן.

באותו זמן היא החלה להיות עסוקה בתיאורו של מקס ובר את מעמדם של העם היהודי בתוך מדינה כ-Pariavolk (עם פאריה) ב-Wirtschaft und Gesellschaft (1922), תוך אימוץ המונח של ברנאר לזאר paria conscient (פאריה מודעת) שאתו הזדהתה. בשני מאמרים אלו היא קידמה את דעותיו של יוהאן הרדר. עניין נוסף שלה באותה עת היה מעמדן של נשים, שהוביל לביקורת שלה ב-1932 על ספרה של אליס רוהלה-גרסטל Das Frauenproblem in der Gegenwart. Eine psychologische Bilanz (סוגיות נשים עכשוויות: מאזן פסיכולוגי). למרות שלא הייתה תומכת של התנועה לשחרור האישה, הביקורת הייתה אוהדת. לפחות במונחים של מעמד הנשים באותה עת, היא הייתה סקפטית לגבי יכולתה של התנועה להשיג שינוי פוליטי. היא גם הייתה ביקורתית כלפי התנועה, מכיוון שהייתה תנועת נשים, במקום לתרום עם גברים לתנועה פוליטית, ומופשטת במקום לשאוף למטרות קונקרטיות. באופן זה היא הדהדה את רוזה לוקסמבורג. כמו לוקסמבורג, היא תבקר מאוחר יותר תנועות יהודיות מאותה סיבה. ארנדט תמיד תעדפה שאלות פוליטיות על פני חברתיות.

עד 1932, מול מצב פוליטי מידרדר, ארנדט הייתה מוטרדת מאוד מדיווחים שהיידגר נואם באסיפות נאציונל-סוציאליסטיות. היא כתבה, וביקשה ממנו להכחיש שהוא נמשך לנאציונל-סוציאליזם. היידגר השיב שהוא לא מבקש להכחיש את השמועות (שהיו נכונות), ורק הבטיח לה שרגשותיו כלפיה לא השתנו. כיהודייה בגרמניה הנאצית, ארנדט נמנעה מלהתפרנס והופלתה לרעה והתוודתה בפני אן מנדלסון שהגירה היא כנראה בלתי נמנעת. יאספרס ניסה לשכנע אותה לראות את עצמה כגרמנייה תחילה, עמדה ממנה התרחקה, תוך שהיא מציינת שהיא יהודייה וכי "Für mich ist Deutschland die Muttersprache, die Philosophie und die Dichtung" (עבורי, גרמניה היא שפת האם, הפילוסופיה והשירה), ולא זהותה.

עד 1933, החיים עבור האוכלוסייה היהודית בגרמניה הפכו למסוכנים. אדולף היטלר הפך ל-Reichskanzler (קנצלר) בינואר, והרייכסטאג נשרף (Reichstagsbrand) בחודש שלאחר מכן. זה הוביל להשעיית חירויות האזרח, עם התקפות על השמאל, ובמיוחד על חברי ה-Kommunistische Partei Deutschlands (המפלגה הקומוניסטית הגרמנית: KPD). שטרן, שהיו לו קשרים קומוניסטיים, נמלט לפריז, אך ארנדט נשארה כדי להפוך לאקטיביסטית. ביודעה שזמנה מוגבל, היא השתמשה בדירה ב-Opitzstraße 6 בברלין-שטגליץ שבה התגוררה עם שטרן מאז 1932 כתחנת מעבר מחתרתית לפליטים. פעולת ההצלה שלה שם מוכרת כיום עם לוח על הקיר.

ארנדט כבר מיצבה את עצמה כמבקרת של המפלגה הנאצית העולה ב-1932 על ידי פרסום "Adam-Müller-Renaissance?" ביקורת על הניכוס של חיי אדם מילר כדי לתמוך באידיאולוגיה ימנית. תחילת החוקים האנטי-יהודיים והחרם הגיעה באביב 1933. מול אנטישמיות מערכתית, ארנדט אימצה את המוטו "אם מותקפים כיהודים יש להתגונן כיהודים. לא כגרמנים, לא כאזרחי העולם, לא כמגיני זכויות האדם." זו הייתה הצגתה של ארנדט את מושג היהודי כפאריה שיעסיק אותה לשארית חייה בכתביה היהודיים. היא נקטה עמדה ציבורית על ידי פרסום חלק מהביוגרפיה שלה על רחל ורנהגן שהייתה מושלמת ברובה כ-"Originale Assimilation: Ein Nachwort zu Rahel Varnhagen 100 Todestag" ("הטמעה מקורית: אחרית דבר ליום השנה המאה למותה של רחל ורנהגן") ב-Kölnische Zeitung ב-7 במרץ 1933 ומעט מאוחר יותר גם ב-Jüdische Rundschau. במאמר היא טוענת שעידן ההטמעה שהחל עם דורה של ורנהגן הגיע לקיצו עם מדיניות מדינה רשמית של אנטישמיות. היא פתחה בהכרזה:

> היום בגרמניה נראה שההטמעה היהודית חייבת להכריז על פשיטת רגל. האנטישמיות החברתית הכללית והלגיטימציה הרשמית שלה משפיעות בראש ובראשונה על יהודים מוטמעים, שאינם יכולים עוד להגן על עצמם באמצעות טבילה או על ידי הדגשת הבדליהם מהיהדות המזרחית.

כיהודייה, ארנדט הייתה להוטה ליידע את העולם על מה שקורה לבני עמה בשנים 1930–1933. היא הקיפה את עצמה באקטיביסטים ציונים, כולל קורט בלומנפלד, מרטין בובר וסלמן שוקן, והחלה לחקור אנטישמיות. לארנדט הייתה גישה לספריית המדינה הפרוסית עבור עבודתה על ורנהגן. ה-Zionistische Vereinigung für Deutschland (ההסתדרות הציונית בגרמניה) של בלומנפלד שכנעה אותה להשתמש בגישה זו כדי להשיג ראיות להיקף האנטישמיות, עבור נאום מתוכנן לקונגרס הציוני בפראג. מחקר זה היה בלתי חוקי באותה עת. פעולותיה הובילו לכך שהיא הוסגרה על ידי ספרן בגין תעמולה אנטי-מדינתית, מה שהוביל למעצרן של ארנדט ואמה על ידי הגסטפו. הן ריצו שמונה ימים בכלא אך המחברות שלה היו בקוד ולא ניתן היה לפענחן, והיא שוחררה על ידי קצין מעצר צעיר ואוהד כדי להמתין למשפט. תקרית זו היא נושא המחזה "גברת שטרן משוטטת בספריית המדינה הפרוסית", מאת ג'ני לין ביידר, שהוצג בבכורה ב-2019 בווסט אורנג', ניו ג'רזי.

### גלות: צרפת (1933–1941)

פריז (1933–1940)

עם שחרורן, כשהן מבינות את הסכנה שבה הן נמצאות כעת, ארנדט ואמה נמלטו מגרמניה בעקבות נתיב הבריחה המבוסס מעל הרי העפרות בלילה לצ'כוסלובקיה ומשם לפראג ואז ברכבת לז'נבה. בז'נבה, היא קיבלה החלטה מודעת להתחייב ל"מטרה היהודית". היא השיגה עבודה אצל חברה של אמה בסוכנות היהודית לארץ ישראל של חבר הלאומים, בחלוקת ויזות וכתיבת נאומים.

מז'נבה נסעו בני משפחת ארנדט לפריז בסתיו, שם התאחדה עם שטרן, כשהם מצטרפים לזרם של פליטים. בעוד ארנדט עזבה את גרמניה ללא מסמכים, לאמה היו מסמכי נסיעה והיא חזרה לקניגסברג ולבעלה. בפריז, היא התיידדה עם בן דודו של שטרן, מבקר הספרות והפילוסוף המרקסיסט ולטר בנימין וגם עם הפילוסוף היהודי-צרפתי רמון ארון.

ארנדט הייתה כעת מהגרת, גולה, חסרת מדינה, ללא מסמכים, והפנתה עורף לגרמניה ולגרמנים של ה-Nazizeit. מעמדה המשפטי היה רעוע והיא התמודדה עם שפה ותרבות זרות, שכל אלו גבו ממנה מחיר נפשי ופיזי. ב-1934 החלה לעבוד עבור תוכנית ההסברה במימון ציוני Agriculture et Artisanat, נתנה הרצאות וארגנה ביגוד, מסמכים, תרופות וחינוך לנוער יהודי שביקש להגר למנדט הבריטי בארץ ישראל, בעיקר כעובדי חקלאות. בתחילה הועסקה כמזכירה, ולאחר מכן כמנהלת משרד. כדי לשפר את כישוריה למדה צרפתית, עברית ויידיש. בדרך זו הצליחה לפרנס את עצמה ואת בעלה. כאשר הארגון נסגר ב-1935, עבודתה עבור בלומנפלד והציונים בגרמניה הביאה אותה למגע עם הפילנתרופית העשירה הברונית ז'רמן אליס דה רוטשילד (נולדה הלפן, 1884–1975), אשתו של אדואר אלפונס ג'יימס דה רוטשילד, והפכה לעוזרת שלה. בתפקיד זה פיקחה על תרומות הברונית לצדקה יהודית דרך ה-Paris Consistoire, אם כי היה לה מעט זמן למשפחה ככלל.

מאוחר יותר ב-1935, הצטרפה ארנדט ל"עליית הנוער", ארגון דומה ל-Agriculture et Artisanat שנוסד בברלין ביום שבו היטלר תפס את השלטון. הוא היה קשור להדסה, שלימים הצילה רבים מהשואה, ושם הפכה ארנדט בסופו של דבר למזכירה כללית (1935–1939). עבודתה עם עליית הנוער כללה גם מציאת מזון, ביגוד, עובדים סוציאליים ועורכי דין, אך מעל הכל, גיוס כספים. היא ערכה את ביקורה הראשון במנדט הבריטי בארץ ישראל ב-1935, כשהיא מלווה את אחת הקבוצות הללו ונפגשת עם בן דודה ארנסט פירסט שם. עם הסיפוח הנאצי של אוסטריה ופלישת צ'כוסלובקיה ב-1938, פריז הוצפה בפליטים, והיא הפכה לסוכנת המיוחדת להצלת הילדים מאותן מדינות. ב-1938 השלימה ארנדט את הביוגרפיה שלה על רחל ורנהגן, אם כי זו פורסמה רק ב-1957. באפריל 1939, בעקבות פוגרום ליל הבדולח ההרסני של נובמבר 1938, מרתה ברוולד הבינה שבתה לא תחזור וקיבלה את ההחלטה לעזוב את בעלה ולהצטרף לארנדט בפריז. בת חורגת אחת מתה והשנייה עברה לאנגליה, מרטין ברוולד לא יעזוב ולא היו לה עוד קשרים קרובים לקניגסברג.

היינריך בליכר

ב-1936 פגשה ארנדט את המשורר והפילוסוף המרקסיסט האוטודידקט מברלין היינריך בליכר בפריז. בליכר היה ספרטקיסט ואז חבר מייסד של ה-KPD, אך גורש בשל עבודתו ב-Versöhnler (סיעת הפשרנים). אף שארנדט חזרה לשטרן ב-1933, נישואיהם היו קיימים רק בשם, כשהם נפרדו בברלין. היא מילתה את חובותיה החברתיות והשתמשה בשם חנה שטרן, אך מערכת היחסים הסתיימה למעשה כאשר שטרן, אולי מתוך הבנה טובה יותר ממנה את הסכנה, היגר לאמריקה עם הוריו ב-1936. ב-1937 נשללה מארנדט אזרחותה הגרמנית והיא ושטרן התגרשו. היא החלה לראות יותר את בליכר, ובסופו של דבר הם החלו לחיות יחד. האקטיביזם הפוליטי הארוך של בליכר הוא שהחל להניע את חשיבתה של ארנדט לעבר פעולה פוליטית. ארנדט ובליכר נישאו ב-16 בינואר 1940, זמן קצר לאחר שהתגרשו סופית.

מעצר ובריחה (1940–1941)

ב-5 במאי 1940, לקראת הפלישה הגרמנית לצרפת ולארצות השפלה באותו חודש, הוציא המושל הצבאי של פריז כרוז המורה לכל "נתיני האויב" בין 17 ל-55 שהגיעו מגרמניה (בעיקר יהודים) להתייצב בנפרד למעצר. הנשים רוכזו יחד ב-Vélodrome d'Hiver ב-15 במאי, כך שאמה של חנה ארנדט, בהיותה מבוגרת מ-55, הורשתה להישאר בפריז. ארנדט תיארה את התהליך של יצירת פליטים כ"סוג החדש של בן אנוש שנוצר על ידי ההיסטוריה העכשווית... מושם במחנות ריכוז על ידי אויביהם ובמחנות מעצר על ידי ידידיהם". הגברים, כולל בליכר, נשלחו למחנה ורנה בדרום צרפת, קרוב לגבול ספרד. ארנדט ושאר הנשים נשלחו למחנה גירס, ממערב לגירס, שבוע לאחר מכן. המחנה הוקם קודם לכן כדי לאכלס פליטים מספרד. ב-22 ביוני, צרפת נכנעה וחתמה על שביתת הנשק של קומפיין, וחילקה את המדינה. גירס הייתה בחלק הדרומי שבשליטת וישי. ארנדט מתארת כיצד, "בכאוס שנוצר הצלחנו להשיג מסמכי שחרור שבעזרתם יכולנו לעזוב את המחנה", מה שעשתה עם כ-200 מתוך 7,000 הנשים שהוחזקו שם, כארבעה שבועות לאחר מכן. לא הייתה אז התנגדות (Résistance), אך היא הצליחה ללכת ולתפוס טרמפים צפונה למונטובן, ליד טולוז, שם ידעה שתמצא עזרה.

מונטובן הפכה לבירה לא רשמית עבור עצורים לשעבר, וחברתה של ארנדט לוטה סמפל קלמבורט שהתה שם. המחנה של בליכר פונה בעקבות ההתקדמות הגרמנית, והוא הצליח להימלט מצעדת כפייה, ועשה את דרכו למונטובן, שם ניהלו השניים חיים של נמלטים. עד מהרה הצטרפו אליהם אן מנדלסון ואמה של ארנדט. הבריחה מצרפת הייתה קשה ביותר ללא מסמכים רשמיים; חברם ולטר בנימין נטל את חייו, מחשש שייתפס בניסיון להימלט לספרד. אחד הנתיבים הבלתי חוקיים הידועים ביותר פעל ממרסיי, שם וריאן פריי, עיתונאי אמריקאי, עבד כדי לגייס כספים, לזייף מסמכים ולשחד פקידים עם היירם בינגהאם, סגן הקונסול האמריקאי שם.

פריי ובינגהאם הבטיחו מסמכי יציאה וויזות אמריקאיות לאלפים, ובעזרת גינתר שטרן, ארנדט, בעלה ואמה הצליחו להשיג את האישורים הנדרשים לנסיעה ברכבת בינואר 1941 דרך ספרד לליסבון, פורטוגל, שם שכרו דירה ב-Rua da Sociedade Farmacêutica, 6b. בסופו של דבר הם הבטיחו מעבר לניו יורק במאי על סיפון ה-S/S Guiné II של Companhia Colonial de Navegação. כמה חודשים לאחר מכן, פעולותיו של פריי נסגרו והגבולות נחתמו.

### ניו יורק (1941–1975)

מלחמת העולם השנייה (1941–1945)

עם הגעתה לעיר ניו יורק ב-22 במאי 1941 עם מעט מאוד, משפחתה של חנה קיבלה סיוע מההסתדרות הציונית של אמריקה ומאוכלוסיית המהגרים הגרמנים המקומית, כולל פאול טיליך ושכנים מקניגסברג. הם שכרו חדרים ב-317 West 95th Street ומרתה ארנדט הצטרפה אליהם שם ביוני. היה צורך דחוף לרכוש אנגלית, והוחלט שחנה ארנדט צריכה לבלות חודשיים עם משפחה אמריקאית בווינצ'סטר, מסצ'וסטס, דרך "עזרה עצמית לפליטים", ביולי. היא מצאה את החוויה קשה אך ניסחה את הערכתה המוקדמת לחיים האמריקאיים, Der Grundwiderspruch des Landes ist politische Freiheit bei gesellschaftlicher Knechtschaft (הסתירה הבסיסית של המדינה היא חירות פוליטית בשילוב עם עבדות חברתית).

עם חזרתה לניו יורק, ארנדט הייתה להוטה לחזור לכתוב והפכה לפעילה בקהילה הגרמנית-יהודית, ופרסמה את מאמרה הראשון, "מפרשת דרייפוס לצרפת של היום" (בתרגום מהגרמנית שלה) ביולי 1941. בזמן שעבדה על מאמר זה, היא חיפשה תעסוקה ובנובמבר 1941 נשכרה על ידי העיתון היהודי בשפה הגרמנית בניו יורק Aufbau ומ-1941 עד 1945, היא כתבה עבורו טור פוליטי, שסיקר אנטישמיות, פליטים והצורך בצבא יהודי. היא גם תרמה ל-Menorah Journal, מגזין יהודי-אמריקאי, ופרסומים אחרים של מהגרים גרמנים.

עבודתה המלאה בשכר הראשונה של ארנדט הגיעה ב-1944, כאשר הפכה למנהלת מחקר ומנהלת ביצועית של הוועדה לשיקום תרבות יהודית אירופית שהוקמה זה עתה, פרויקט של הוועידה ליחסים יהודיים. היא גויסה "בגלל העניין הרב שלה בפעילויות הוועדה, ניסיונה הקודם כמנהלת, וקשריה עם גרמניה". שם היא ערכה רשימות של נכסי תרבות יהודיים בגרמניה ובאירופה הכבושה על ידי הנאצים, כדי לסייע בהתאוששותם לאחר המלחמה. יחד עם בעלה, היא חיה ב-370 Riverside Drive בעיר ניו יורק ובקינגסטון, ניו יורק, שם לימד בליכר במכללת בארד הסמוכה במשך שנים רבות.

לאחר המלחמה (1945–1975)

ביולי 1946, ארנדט עזבה את תפקידה בוועדה לשיקום תרבות יהודית אירופית כדי להפוך לעורכת ב-Schocken Books, שפרסמה מאוחר יותר כמה מעבודותיה. ב-1948, היא הפכה למעורבת בקמפיין של יהודה מגנס לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא התנגדה בגלוי להקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל ובתחילה התנגדה גם להקמת מדינה דו-לאומית ערבית-יהודית. במקום זאת, היא דגלה בהכללת ארץ ישראל בפדרציה רב-אתנית. רק ב-1948 במאמץ למנוע חלוקה היא תמכה בפתרון דו-לאומי של מדינה אחת. היא חזרה לוועדה באוגוסט 1949. בתפקידה כמזכירה ביצועית, היא נסעה לאירופה, שם עבדה בגרמניה, בריטניה וצרפת (דצמבר 1949 עד מרץ 1950) כדי לנהל משא ומתן על החזרת חומר ארכיוני ממוסדות גרמניים, חוויה שמצאה כמתסכלת, אך סיפקה דוחות שטח קבועים. בינואר 1952, היא הפכה למזכירת הדירקטוריון, אם כי עבודת הארגון הלכה והצטמצמה והיא עסקה במקביל בפעילויותיה האינטלקטואליות שלה; היא שמרה על תפקיד זה עד מותה. עבודתה של ארנדט על השבת תרבות סיפקה חומר נוסף למחקרה על טוטליטריות.

בשנות ה-50 פרסמה ארנדט את "יסודות הטוטליטריות" (1951) ו"המצב האנושי" (1958), ואחריהם "על המהפכה" (1963). ארנדט הפכה לאזרחית אמריקאית ב-10 בדצמבר 1951. ארנדט החלה להתכתב עם הסופרת האמריקאית מרי מקארתי, הצעירה ממנה בשש שנים, ב-1950 והן הפכו עד מהרה לחברות לכל החיים. היא החלה לראות שוב את מרטין היידגר, וניהלה את מה שהסופר האמריקאי אדם קיר