ג'יימס מדיסון
ג'יימס מדיסון (James Madison) (16 במרץ 1751 [לפי הלוח היוליאני, 5 במרץ 1750] – 28 ביוני 1836) היה אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית ונשיאה הרביעי, משנת 1809 עד 1817. לפני תקופת נשיאותו, היה מדיסון מדינאי ודיפלומט. מדיסון זכה להכרה עממית כ"אבי החוקה" בשל תפקידו המכריע בניסוח ובקידום חוקת ארצות הברית ומגילת הזכויות.
מדיסון נולד למשפחת בעלי מטעים אמידה שהחזיקה עבדים בווירג'יניה. בשנת 1774, לאחר שהתנגד נחרצות למיסוי הבריטי, הצטרף מדיסון ל"פטריוטים". הוא היה חבר בבית הנבחרים של וירג'יניה וגם בקונגרס הקונטיננטלי במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית ואחריה. לאחר שהתאכזב מהממשל הלאומי החלש שהוקם תחת תקנוני הקונפדרציה, הוא סייע בארגון ועידת החוקה, שהפיקה חוקה חדשה שנועדה לחזק את הממשל הרפובליקני מול האספה הדמוקרטית. תוכנית וירג'יניה של מדיסון שימשה כבסיס לדיוני הוועידה. הוא הפך לאחד ממנהיגי התנועה לאשרור החוקה וחבר לאלכסנדר המילטון (Alexander Hamilton) וג'ון ג'יי (John Jay) בכתיבת "הפדרליסט", סדרה של מאמרים שתמכו באשרור, אשר נותרו בולטים בקרב עבודות במדעי המדינה בהיסטוריה האמריקאית.
מדיסון התבלט כמנהיג חשוב בבית הנבחרים והיה יועצו הקרוב של הנשיא ג'ורג' וושינגטון (George Washington). במהלך תחילת שנות ה-90 של המאה ה-18, התנגד מדיסון לתוכנית הכלכלית ולריכוזיות הכוח הנלווית אליה, כפי שקידם מזכיר האוצר המילטון. לצד תומאס ג'פרסון (Thomas Jefferson), הוא ארגן את המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בהתנגדות למפלגה הפדרליסטית של המילטון. מדיסון כיהן כמזכיר המדינה של ג'פרסון מ-1801 עד 1809, תקופה שבה סייע לשכנע את ג'פרסון להגיש את הסכם רכישת לואיזיאנה לאישור הסנאט.
מדיסון נבחר לנשיא בשנת 1808. מונע מהרצון לרכוש קרקעות שהוחזקו על ידי בריטניה, ספרד ואינדיאנים, ולאחר שמאמצי מחאה דיפלומטיים עם אמברגו סחר נכשלו במניעת תפיסת סחורות אמריקאיות על ידי הבריטים, הוביל מדיסון את ארצות הברית למלחמת 1812. מדיסון נבחר מחדש בבחירות 1812, שנערכו בזמן מלחמה. המלחמה שכנעה את מדיסון בצורך בממשל פדרלי חזק יותר. על אף שהמלחמה הסתיימה ללא הכרעה ב-1815, אמריקאים רבים ראו בה "מלחמת עצמאות שנייה" מוצלחת נגד בריטניה, מה שחיזק את הפופולריות של מדיסון. הוא פיקח על הקמת הבנק השני של ארצות הברית ועל חקיקת מכס המגן של 1816. ארצות הברית רכשה 26,000,000 אקרים (110,000 קמ"ר) של אדמה באמצעות הסכמים או מלחמה משבטים אינדיאנים במהלך נשיאותו של מדיסון.
עם פרישתו מהשירות הציבורי בסוף נשיאותו ב-1817, חזר מדיסון למטע שלו, מונטפלייר, שם נפטר ב-1836. מדיסון היה בעל עבדים; הוא שחרר עבד אחד ב-1783 כדי למנוע מרד עבדים במונטפלייר, אך לא שחרר איש בצוואתו. היסטוריונים מחשיבים את מדיסון לאחד האבות המייסדים המשמעותיים ביותר של ארצות הברית, ובדרך כלל מדרגים אותו כנשיא מעל הממוצע, אם כי הם מבקרים את תמיכתו בעבדות ואת מנהיגותו במהלך מלחמת 1812. שמו של מדיסון מונצח בנקודות ציון רבות ברחבי האומה, עם דוגמאות בולטות הכוללות את מדיסון סקוור גארדן, אוניברסיטת ג'יימס מדיסון, בניין הזיכרון על שם ג'יימס מדיסון, עיר הבירה של ויסקונסין והספינה "ג'יימס מדיסון".
חיים מוקדמים וחינוך
אישי עבדות
אבי החוקה - חוקת וירג'יניה
- ועידת החוקה של 1787 תוכנית וירג'יניה
- רשימות על הדיונים בוועידה הפדרלית של 1787
- ציר זמן של ניסוח ואשרור החוקה
הפדרליסט - 10
הנשיא ה-4 של ארצות הברית - נשיאות
כהונה - מלחמת טקומסה קרב טיפקאנו
מינויים - קבינט
היסטוריית בחירות - 1788–89 בית הנבחרים
- 1789 מחוז הקונגרס ה-5 של וירג'יניה
מורשת - אנדרטאות
ג'יימס מדיסון הבן נולד ב-16 במרץ 1751 (5 במרץ 1750, לפי הלוח הישן), במטע בל גרוב ליד פורט קונוויי במושבת וירג'יניה, לג'יימס מדיסון האב ולאלינור מדיסון. משפחתו חיה בווירג'יניה מאז אמצע המאה ה-17. סבו מצד אימו, פרנסיס קונוויי, היה בעל מטעים וסוחר טבק בולט. סבא-רבא שלו מצד אביו, ג'יימס טיילור, היה חבר בבית הנבחרים של וירג'יניה. אביו היה מגדל טבק שגדל במטע שנקרא אז מאונט פלזנט, אותו ירש בבגרותו. עם כ-100 עבדים ומטע בגודל 5,000 אקרים (2,000 הקטר), היה אביו של מדיסון בין בעלי הקרקעות הגדולים ביותר בפידמונט שבווירג'יניה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בראשית שנות ה-60 של המאה ה-18, עברה משפחת מדיסון לבית שנבנה זה עתה ושקראו לו מונטפלייר. מדיסון היה הבכור מבין שנים-עשר ילדים, עם שבעה אחים וארבע אחיות, אם כי רק שישה מהאחים שרדו עד לבגרות: האחים פרנסיס, אמברוז וויליאם, והאחיות נלי, שרה ופרנסס. אמברוז סייע בניהול מונטפלייר עבור אביו ואחיו הבכור עד מותו ב-1793.
מגיל 11 עד 16, למד מדיסון אצל דונלד רוברטסון, מורה פרטי למספר משפחות דרומיות בולטות. מדיסון למד מתמטיקה, גיאוגרפיה ושפות מודרניות וקלאסיות, והפך למיומן בצורה יוצאת דופן בלטינית. בגיל 16, חזר מדיסון למונטפלייר, שם למד אצל הכומר תומאס מרטין כדי להתכונן לקולג'. בניגוד לרוב הווירג'ינים שפנו לקולג' בימיו, מדיסון לא למד בקולג' ויליאם ומרי, מכיוון שהאקלים של אזור השפלה בויליאמסבורג – שנחשב כנוטה להכיל מחלות זיהומיות – היה עלול לפגוע בבריאותו. במקום זאת, ב-1769, הוא נרשם לקולג' של ניו ג'רזי (לימים אוניברסיטת פרינסטון).
לימודיו בקולג' כללו לטינית, יוונית, תיאולוגיה ועבודות של עידן הנאורות, ושמו דגש על נאום ודיון. מדיסון היה חבר מוביל ב"אגודת הוויג-קליוסופית" האמריקאית, שהתחרתה בקמפוס עם עמיתה פוליטית, האגודה הקליוסופית. במהלך תקופתו בפרינסטון, חברו הקרוב ביותר של מדיסון היה התובע הכללי לעתיד ויליאם ברדפורד. יחד עם חברו לספסל הלימודים אהרון בר (Aaron Burr), השלים מדיסון את התואר הראשון בן שלוש השנים בשנתיים, וסיים ב-1771. הוא שקל אם להיכנס לכמורה או לעסוק בעריכת דין לאחר סיום הלימודים, אך במקום זאת, נשאר בפרינסטון כדי ללמוד עברית ופילוסופיה פוליטית תחת נשיא הקולג', ג'ון וית'רספון. הוא חזר הביתה למונטפלייר בתחילת 1772.
רעיונותיו של מדיסון על פילוסופיה ומוסר עוצבו עמוקות על ידי וית'רספון, שהמיר אותו לפילוסופיה, לערכים ולדרכי החשיבה של תקופת הנאורות. הביוגרף טרנס בול כתב שבפרינסטון, מדיסון
> שקע בליברליזם של הנאורות, והמיר את דתו לרדיקליזם פוליטי של המאה ה-18. מאז ואילך, התיאוריות של ג'יימס מדיסון יקדמו את זכויות האושר של האדם, ומאמציו הפעילים ביותר ישרתו במסירות את עניין החירות האזרחית והפוליטית.
לאחר שחזר למונטפלייר, ללא קריירה נבחרת, חנך מדיסון את אחיו הצעירים. הוא החל ללמוד ספרי משפטים ב-1773, וביקש מחברו ברדפורד, מתלמד משפטים, לשלוח לו תוכנית לימודים. מדיסון רכש הבנה של פרסומים משפטיים עד 1783. הוא ראה את עצמו כסטודנט למשפטים אך לא כעורך דין. מדיסון לא התלמד אצל עורך דין ומעולם לא הצטרף ללשכת עורכי הדין. בעקבות מלחמת העצמאות, בילה זמן במונטפלייר בלימוד דמוקרטיות עתיקות כהכנה לוועידת החוקה. מדיסון סבל מהתקפי תשישות נפשית וממחלה עם עצבנות נלווית, שלעתים קרובות גרמו לאי-יכולת תפקודית קצרת טווח לאחר תקופות של מתח. התיאורים של התקפיו הפתאומיים של מדיסון עקביים עם ההבנה המודרנית של אפילפסיה. הוא נהנה מבריאות פיזית טובה עד שנותיו האחרונות.
המהפכה האמריקאית ותקנוני הקונפדרציה
בשנת 1765 העביר הפרלמנט הבריטי את חוק הבולים, שעורר התנגדות עזה מצד המתיישבים והחל סכסוך שיגיע לשיאו במהפכה האמריקאית. מלחמת העצמאות האמריקאית פרצה ב-19 באפריל 1775. המתיישבים הקימו שלושה פלגים בולטים: לויאליסטים, שהמשיכו לתמוך במלך ג'ורג' השלישי; פלג נייטרלי משמעותי ללא מחויבות מוצקה ללויאליסטים או לפטריוטים; והפטריוטים, שאליהם הצטרף מדיסון, תחת הנהגת הקונגרס הקונטיננטלי. מדיסון האמין שהפרלמנט חרג מסמכותו בכך שניסה למסות את המושבות האמריקאיות, והוא גילה אהדה לאלו שהתנגדו לשלטון הבריטי. מבחינה היסטורית, הוויכוח על הסמכת בישופים היה מתמשך, ובסופו של דבר הועברה חקיקה בפרלמנט הבריטי (שנקראה לאחר מכן חוק הסמכת בישופים בחו"ל 1786) כדי לאפשר לבישופים לעבור הסמכה עבור כנסייה אמריקאית מחוץ לנאמנות לכתר הבריטי. הכנסיות האנגליקניות החדשות החלו לשלב צורות פעילות יותר של ממשל עצמי, קבלת החלטות קולקטיבית ומימון עצמי; צעדים אלו היו עקביים עם הפרדת הזהויות הדתיות והחילוניות. מדיסון האמין שצעדים אלו אינם מספיקים, ותמך בביטול הממסד של הכנסייה האנגליקנית בווירג'יניה; הוא חשב שסובלנות לדת ממוסדת הייתה מזיקה לא רק לחופש הדת אלא גם משום שהיא עודדה כניעה מוגזמת לכל סמכות שהייתה עשויה להיטען על ידי כנסייה ממוסדת.
לאחר שחזר למונטפלייר ב-1774, תפס מדיסון מושב בוועדת הביטחון המקומית, קבוצה פרו-מהפכנית שפיקחה על המיליציה הפטריוטית המקומית. באוקטובר 1775, הוא מונה לקולונל של מיליציית מחוז אורנג', ושימש כסגן המפקד של אביו עד שנבחר כציר לוועידת וירג'יניה החמישית, שהוטלה עליה המשימה לייצר את החוקה הראשונה של וירג'יניה. אף על פי שמדיסון מעולם לא נלחם במלחמת העצמאות, הוא עלה לגדולה בפוליטיקה של וירג'יניה כמנהיג בזמן מלחמה. בוועידת החוקה של וירג'יניה, הוא שכנע את הצירים לשנות את הצהרת הזכויות של וירג'יניה, שנוסחה במקור ב-20 במאי 1776, כדי לספק "זכאות שווה", במקום סתם "סובלנות", בקיום הדת. עם חקיקת חוקת וירג'יניה, הפך מדיסון לחלק מבית הנבחרים של וירג'יניה, ולאחר מכן נבחר למועצת המדינה של מושל וירג'יניה, שם הפך לבן ברית קרוב של המושל תומאס ג'פרסון. ב-4 ביולי 1776, הודפסה רשמית הכרזת העצמאות של ארצות הברית.
מדיסון השתתף בוויכוחים בנוגע לתקנוני הקונפדרציה בנובמבר 1777, ותורם לדיון על חופש הדת שהשפיע על ניסוח התקנונים, אם כי חתימתו לא נדרשה לאימוץ תקנוני הקונפדרציה. מדיסון הציע לעשות ליברליזציה של הסעיף בנושא חופש הדת, אך ועידת וירג'יניה הגדולה הפשיטה את החוקה המוצעת מהלשון הרדיקלית יותר של "ביטוי חופשי" של אמונה לאזכור הפחות שנוי במחלוקת של הדגשת "סובלנות" בתוך הדת. מדיסון שירת שוב במועצת המדינה, מ-1777 עד 1779, כאשר נבחר לקונגרס הקונטיננטלי השני, הגוף המנהל של ארצות הברית.
במהלך כהונתו של מדיסון בקונגרס מ-1780 עד 1783, עמדה ארצות הברית בפני מלחמה קשה נגד בריטניה הגדולה, יחד עם אינפלציה דוהרת, צרות כלכליות וחוסר שיתוף פעולה בין רמות הממשל השונות. על פי ההיסטוריון ג'. ק. א. סטאג, מדיסון עבד כדי להפוך למומחה לנושאים פיננסיים, והופיע כסוס עבודה חקיקתי ומאסטר בבניית קואליציות פרלמנטריות. מתוסכל מכישלון המדינות לספק את הדרישות הדרושות, הציע מדיסון לתקן את תקנוני הקונפדרציה כדי להעניק לקונגרס את הכוח לגייס הכנסות באופן עצמאי באמצעות מכסים על יבוא. אף על פי שהגנרל ג'ורג' וושינגטון, חבר הקונגרס אלכסנדר המילטון ומנהיגים אחרים תמכו גם הם בתיקון המכס, הוא לא זכה לאשרור של כל שלוש-עשרה המדינות. כחבר קונגרס, מדיסון היה תומך נלהב של ברית קרובה בין ארצות הברית לצרפת. כתומך בהתפשטות מערבה, הוא התעקש שהאומה החדשה חייבת להבטיח את זכותה לשיט בנהר המיסיסיפי ושליטה בכל האדמות ממזרח לו בהסכם פריז, שסיים את מלחמת העצמאות. בעקבות כהונתו בקונגרס, זכה מדיסון בבחירות לבית הנבחרים של וירג'יניה ב-1784.
אשרור החוקה
כחבר בבית הנבחרים של וירג'יניה, המשיך מדיסון לתמוך בחופש הדת, ויחד עם ג'פרסון, ניסח את חוק וירג'יניה לחופש דת. תיקון זה, שהבטיח חופש דת וביטל את הממסד של כנסיית אנגליה, עבר ב-1786. מדיסון הפך גם לספקולנט קרקעות, וקנה אדמות לאורך נהר המוהוק בשותפות עם בן חסות אחר של ג'פרסון, ג'יימס מונרו (James Monroe). לאורך שנות ה-80 של המאה ה-18, מדיסון החל להיות מודאג יותר ויותר מחוסר האחדות של המדינות ומחולשת הממשל המרכזי. הוא האמין שדמוקרטיה ישירה גורמת לריקבון חברתי וכי ממשל רפובליקני יהיה יעיל נגד מפלגתיות וסיעתיות. הוא היה מוטרד במיוחד מחוקים שהכשירו כסף נייר ומנעו חסינות דיפלומטית משגרירים ממדינות אחרות. מדיסון היה מודאג גם מהיעדר היכולת של הקונגרס ליצור מדיניות חוץ בצורה מוכשרת, להגן על הסחר האמריקאי ולטפח את ההתיישבות באדמות שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי. כפי שכתב מדיסון, "הגיע משבר שהיה אמור להכריע האם הניסוי האמריקאי עומד להיות ברכה לעולם, או לפוצץ לנצח את התקוות שעורר העניין הרפובליקני". מדיסון התחייב ללימוד אינטנסיבי של משפטים ותיאוריה פוליטית, וכן הושפע מכתבי הנאורות שנשלחו על ידי ג'פרסון מצרפת. מדיסון חיפש במיוחד עבודות על משפט בינלאומי וחוקות של "קונפדרציות עתיקות ומודרניות" כמו הרפובליקה ההולנדית, הקונפדרציה השוויצרית והליגה האכאית. הוא הגיע למסקנה שארצות הברית יכולה להשתפר על פני ניסויים רפובליקניים קודמים בגלל גודלה ששילב גיאוגרפית 13 מושבות; עם כל כך הרבה אינטרסים מתחרים, מדיסון קיווה למזער את התעללויות של שלטון הרוב. בנוסף, זכויות שיט לנתיבי הסחר העיקריים אליהם הגיש נהר המיסיסיפי הדאיגו מאוד את מדיסון. הוא התנגד להצעה של ג'ון ג'יי שארצות הברית תוותר על תביעות לנהר למשך 25 שנים, ולפי ההיסטוריון ראלף קצ'ם, רצונו של מדיסון להילחם בהצעה היה מניע מרכזי בחזרתו לקונגרס ב-1787.
לקראת דיוני האשרור של החוקה ב-1787, עבד מדיסון עם חברים אחרים במשלחת וירג'יניה, במיוחד אדמונד רנדולף (Edmund Randolph) וג'ורג' מייסון (George Mason), כדי ליצור ולהציג את תוכנית וירג'יניה, מתווה לחוקה פדרלית חדשה. היא קראה לשלוש רשויות ממשל (מחוקקת, מבצעת ושופטת), קונגרס דו-בתי (המורכב מהסנאט ומבית הנבחרים) שיחולק לפי אוכלוסייה, ומועצת תיקון פדרלית שתהיה בעלת הזכות להטיל וטו על חוקים שהועברו על ידי הקונגרס. תוכנית וירג'יניה לא הניחה במפורש את מבנה הרשות המבצעת, אך מדיסון עצמו העדיף רשות מבצעת אחת וחזקה. צירים רבים הופתעו ללמוד שהתוכנית קראה לביטול התקנונים וליצירת חוקה חדשה, שתאושר על ידי ועידות מיוחדות בכל מדינה, ולא על ידי בתי המחוקקים של המדינות. בהסכמתם של משתתפים בולטים כמו וושינגטון ובנג'מין פרנקלין (Benjamin Franklin), הסכימו הצירים בישיבה חשאית שביטול התקנונים ויצירת חוקה חדשה היא אופציה סבירה והחלו לתזמן את תהליך הדיון על אשרורה במדינות הפרטניות. כפשרה בין מדינות קטנות לגדולות, המדינות הגדולות קיבלו בית נבחרים פרופורציונלי, בעוד המדינות הקטנות קיבלו ייצוג שווה בסנאט.
לאחר שוועידת פילדלפיה הסתיימה בספטמבר 1787, שכנע מדיסון את עמיתיו חברי הקונגרס להישאר נייטרליים בוויכוח האשרור ולאפשר לכל מדינה להצביע על החוקה. אלו שתמכו בחוקה נקראו פדרליסטים; זה כלל את מדיסון. מתנגדי החוקה, המכונים אנטי-פדרליסטים, החלו בקמפיין ציבורי נגד האשרור. בתגובה, החל מאוקטובר 1787, המילטון וג'ון ג'יי, שניהם פדרליסטים, החלו לפרסם סדרה של מאמרי עיתון פרו-אשרור בניו יורק. לאחר שג'יי נשר מהפרויקט, פנה המילטון למדיסון, שהיה בניו יורק בענייני קונגרס, לכתוב כמה מהמאמרים. המאמרים פורסמו תחת שם העט פובליוס (Publius). השלישייה הפיקה 85 מאמרים הידועים כ"הפדרליסט". 85 המאמרים חולקו לשני חלקים: 36 מכתבים נגד תקנוני הקונפדרציה, ו-49 מכתבים שתמכו בחוקה החדשה. המאמרים פורסמו גם בצורת ספר ושימשו את תומכי החוקה בוועידות האשרור. פדרליסט מס' 10, תרומתו הראשונה של מדיסון ל"הפדרליסט", הפכה למוערכת מאוד במאה ה-20 בשל תמיכתה בדמוקרטיה ייצוגית. בו, מדיסון מתאר את הסכנות הנשקפות מפלגי הרוב וטוען שניתן להגביל את השפעותיהם באמצעות הקמת רפובליקה גדולה. הוא מפתח תיאוריה שברפובליקות גדולות מספר הפלגים שצצים ישלוט בהשפעתם מכיוון שאף פלג יחיד לא יכול להפוך לרוב. בפדרליסט מס' 51, הוא מסביר כיצד הפרדת הרשויות בין שלוש רשויות הממשל הפדרלי, וכן בין ממשלות המדינות לממשל הפדרלי, מבססת מערכת של איזונים ובלמים שמבטיחה שאף מוסד לא יהפוך לחזק מדי.
כשוועידת האשרור של וירג'יניה החלה, מדיסון התמקד בזכייה בתמיכת מספר קטן יחסית של צירים לא החלטיים. התכתבותו הארוכה עם רנדולף השתלמה בוועידה, כאשר רנדולף הודיע שהוא יתמוך באשרור ללא תנאי של החוקה, עם תיקונים שיוצעו לאחר האשרור. אף על פי שמושל וירג'יניה לשעבר פטריק הנרי (Patrick Henry) נשא מספר נאומים משכנעים בטענה נגד האשרור, מומחיותו של מדיסון בנושא עליה טען זמן רב אפשרה לו להגיב בטיעונים רציונליים לערעורים האנטי-פדרליסטיים של הנרי. מדיסון היה גם מגן של זכויות וטו פדרליות ולפי ההיסטוריון רון צ'רנו "התחנן בוועידת החוקה שהממשל הפדרלי צריך להחזיק בווטו על חוקי המדינות". בנאומו האחרון לוועידת האשרור, התחנן מדיסון בפני עמיתיו הצירים לאשרר את החוקה כפי שנוסחה, בטענה שכישלון לעשות כן יוביל לקריסת כל מאמץ האשרור, שכן כל מדינה תחפש תיקונים חיוביים. ב-25 ביוני 1788, הצביעה הוועידה 89–79 בעד האשרור. ההצבעה הגיעה שבוע לאחר שניו המפשייר הפכה למדינה התשיעית שאשררה, והבטיחה את אימוץ החוקה ואת צורת הממשל החדשה. בינואר שלאחר מכן, נבחר וושינגטון לנשיא הראשון של האומה.
חבר קונגרס ומנהיג מפלגה (1789–1801)
### בחירות לקונגרס
לאחר שווירג'יניה אשררה את החוקה, חזר מדיסון לניו יורק וחזר לתפקידיו בקונגרס הקונפדרציה. מדיסון התמודד ללא הצלחה לסנאט האמריקאי בווירג'יניה ב-1788. לאחר שמדיסון הובס בניסיונו לסנאט, ועם חששות הן לקריירה הפוליטית שלו והן מהאפשרות שפטריק הנרי ובעלי בריתו יארגנו ועידת חוקה שנייה, רץ מדיסון לבית הנבחרים. הנרי והאנטי-פדרליסטים היו בשליטה איתנה באספה הכללית בסתיו 1788. לבקשת הנרי, תכנן בית המחוקקים של וירג'יניה למנוע ממדיסון מושב על ידי גרימנדרינג של מחוזות קונגרס. הנרי ותומכיו דאגו שמחוז אורנג' יהיה במחוז מאוכלס מאוד באנטי-פדרליסטים, בערך שלוש לאחד, כדי להתנגד למדיסון. הנרי גם גייס את ג'יימס מונרו, יריב חזק למדיסון. נעול במירוץ קשה נגד מונרו, הבטיח מדיסון לתמוך בסדרה של תיקונים לחוקה כדי להגן על חירויות הפרט. במכתב גלוי, כתב מדיסון כי, בעוד שהתנגד לדרישת שינויים בחוקה לפני האשרור, הוא כעת מאמין ש"תיקונים, אם יבוצעו במתינות ראויה ובאופן ראוי... עשויים לשרת את המטרה הכפולה של סיפוק מוחותיהם של מתנגדים בעלי כוונות טובות, ושל מתן הגנות נוספות לטובת החירות." הבטחתו של מדיסון השתלמה, שכן בבחירות במחוז ה-5 של וירג'יניה, הוא זכה במושב בקונגרס עם 57 אחוז מהקולות.
מדיסון הפך ליועץ מפתח לוושינגטון, שהעריך את הבנתו של מדיסון בחוקה. מדיסון סייע לוושינגטון לכתוב את נאום ההשבעה הראשון שלו וגם הכין את התגובה הרשמית של הבית לנאומו של וושינגטון. הוא מילא תפקיד משמעותי בהקמה ובאיוש של שלושת משרדי הקבינט, והשפעתו סייעה לתומאס ג'פרסון להפוך למזכיר המדינה הראשון. בתחילת הקונגרס הראשון, הוא הציג הצעת חוק מכס דומה לזו שדגל בה תחת תקנוני הקונפדרציה, והקונגרס קבע מכס פדרלי על יבוא על ידי חקיקת מכס 1789. בשנה שלאחר מכן, הציג מזכיר האוצר המילטון תוכנית כלכלית שאפתנית שקראה ללקיחת חובות המדינות על ידי הפדרציה ומימון חוב זה באמצעות הנפקת ניירות ערך פדרליים. תוכניתו של המילטון העדיפה ספקולנטים צפוניים והייתה לרעת מדינות, כמו וירג'יניה, שכבר פרעו את רוב חובן; מדיסון עלה כאחד המתנגדים העיקריים בקונגרס לתוכנית. לאחר מבוי סתום חקיקתי ממושך, הסכימו מדיסון, ג'פרסון והמילטון על פשרת 1790, שסיפקה את חקיקת תוכנית הלקיחה של המילטון, כחלק מחוק המימון של 1790. בתמורה, העביר הקונגרס את חוק המגורים, שהקים את מחוז הבירה הפדרלי של וושינגטון די.סי.
### מגילת הזכויות
במהלך הקונגרס הראשון, נטל מדיסון את ההובלה בתמיכה בכמה תיקונים חוקתיים למגילת הזכויות. מטרותיו העיקריות היו לעמוד בהתחייבות הקמפיין שלו מ-1789 ולמנוע את כינוסה של ועידת חוקה שנייה, אך הוא גם קיווה להגן על זכויות וחירויות העם מפני פעולות רחבות של הקונגרס ומדינות בודדות. הוא האמין שפירוט זכויות ספציפיות יקבע זכויות אלו בתודעת הציבור ויעודד שופטים להגן עליהן. לאחר שלמד יותר ממאתיים תיקונים שהוצעו בוועידות האשרור של המדינות, הציג מדיסון את מגילת הזכויות ב-8 ביוני 1789. תיקוניו הכילו הגבלות רבות על הממשל הפדרלי ויגנו, בין היתר, על חופש הדת, חופש הביטוי והזכות להתקהלות שלווה. בעוד שרוב תיקוניו המוצעים נלקחו מוועידות האשרור, מדיסון היה אחראי במידה רבה להצעות להבטיח את חופש העיתונות, להגן על רכוש מפני החרמה ממשלתית ולהבטיח משפטים על ידי חבר מושבעים. הוא גם הציע תיקון למנוע מהמדינות לקצר "זכויות מצפון שוות, או חופש העיתונות, או משפט על ידי חבר מושבעים בהליכים פליליים".
כדי למנוע צבא פדרלי עומד קבוע, הציע מדיסון את התיקון השני, שהעניק לקבוצות מיליציה מוסדרות על ידי המדינה ולאזרחים פרטיים את "הזכות לשאת נשק". מדיסון והרפובליקנים רצו שממשל חופשי יוקם בהסכמת הנשלטים, ולא על ידי כוח צבאי לאומי.
מגילת הזכויות של מדיסון נתקלה במעט התנגדות; הוא השתלט במידה רבה על המטרה האנטי-פדרליסטית של תיקון החוקה אך נמנע מלהציע תיקונים שירחיקו תומכים של החוקה. תיקוניו אומצו ברובם על ידי בית הנבחרים כפי שהוצעו, אך הסנאט ביצע מספר שינויים. הצעתו של מדיסון להחיל חלקים ממגילת הזכויות על המדינות בוטלה, וכך גם שינויו להקדמת החוקה שלדעתו הייתה משתפרת על ידי הכללת פסקה מקדימה המציינת כי כוח שלטוני מוקנה על ידי העם. הוא התאכזב מכך שמגילת הזכויות לא כללה הגנות מפני פעולות של ממשלות מדינה, אך העברת המסמך הרגיעה כמה ממבקרי החוקה המקורית וחיזקה את תמיכתו בווירג'יניה. עשרה תיקונים אושררו לבסוף ב-15 בדצמבר 1791, והפכו ידועים בצורתם הסופית כמגילת הזכויות.
### הקמת המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
לאחר 1790, ממשל וושינגטון הפך מקוטב לשני פלגים עיקריים. פלג אחד, בהובלת ג'פרסון ומדיסון, ייצג באופן רחב אינטרסים דרומיים וחיפש יחסים קרובים עם צרפת. פלג זה הפך למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בהתנגדות למזכיר האוצר המילטון. הפלג השני, בהובלת המילטון והפדרליסטים, ייצג באופן רחב אינטרסים כלכליים צפוניים ותמך ביחסים קרובים עם בריטניה. בשנת 1791, הציג המילטון תוכנית שקראה להקמת בנק לאומי כדי לספק הלוואות לתעשיות מתפתחות ולפקח על אספקת הכסף. מדיסון והמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית נלחמו נגד ניסיונו של המילטון להרחיב את כוח הממשל הפדרלי עם הקמת בנק לאומי; מדיסון טען שתחת החוקה, לקונגרס לא היה הכוח ליצור בנק לאומי בעל סמכות פדרלית. למרות התנגדותו של מדיסון, העביר הקונגרס הצעת חוק ליצירת הבנק הראשון של ארצות הברית, שעליה חתם וושינגטון ב-1791. כשהמילטון יישם את תוכניתו הכלכלית וושינגטון המשיך ליהנות מיוקרה עצומה כנשיא, מדיסון הפך מודאג יותר ויותר מכך שהמילטון יבקש לבטל את הרפובליקה הפדרלית לטובת מונרכיה ריכוזית. לפי האקדמאי המשפטי קאס סאנשטיין (Cass Sunstein), המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית שמדיסון וג'פרסון העדיפו בזמנם דמתה יותר למפלגה הדמוקרטית של המאה ה-21, ולא להשתייכות המפלגתית של המילטון שדמתה יותר למפלגה הרפובליקנית של המאה ה-21.
כשהמילטון הגיש את הדו"ח שלו על ייצור, שקרא לפעולה פדרלית כדי לעורר פיתוח של כלכלה מגוונת, מדיסון שוב קרא תיגר על הצעתו של המילטון. יחד עם ג'פרסון, סייע מדיסון לפיליפ פרנו (Philip Freneau) להקים את הנשיונל גאזט, עיתון מפילדלפיה שתקף את הצעותיו של המילטון. במאמר בעיתון בספטמבר 1792, כתב מדיסון שהמדינה התפצלה לשני פלגים: הפלג שלו, שהאמין "שהאנושות מסוגלת למשול בעצמה", והפלג של המילטון, שלכאורה חיפש הקמת מונרכיה אריסטוקרטית והיה מוטה לטובת העשירים. אלו שהתנגדו למדיניות הכלכלית של המילטון, כולל אנטי-פדרליסטים רבים לשעבר, המשיכו לחזק את שורות המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, בעוד אלו שתמכו במדיניות הממשל תמכו במפלגה הפדרליסטית של המילטון. בבחירות לנשיאות ב-1792, שתי המפלגות הגדולות תמכו בוושינגטון לבחירה מחדש, אך הדמוקרטים-רפובליקנים ביקשו להדיח את סגן הנשיא ג'ון אדמס. בגלל שהכללים בחוקה מנעו למעשה מג'פרסון לאתגר את אדמס, המפלגה גיבתה את מושל ניו יורק ג'ורג' קלינטון (George Clinton) לסגנות הנשיאות, אך אדמס עדיין ניצח.
עם עזיבתו של ג'פרסון את התפקיד לאחר 1793, הפך מדיסון למנהיג בפועל של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. כשבריטניה וצרפת יצאו למלחמה ב-1793, ארצות הברית הייתה צריכה לקבוע איזה צד לתמוך. בעוד ההבדלים בין הדמוקרטים-רפובליקנים לפדרליסטים התמקדו בעבר בנושאים כלכליים, מדיניות החוץ הפכה לנושא חשוב יותר ויותר, שכן מדיסון וג'פרסון העדיפו את צרפת והמילטון העדיף את בריטניה. מלחמה עם בריטניה הפכה לבלתי נמנעת ב-1794 לאחר שהבריטים תפסו מאות ספינות אמריקאיות שסחרו עם מושבות צרפתיות. מדיסון האמין שמלחמת סחר עם בריטניה כנראה תצליח, ותאפשר לאמריקאים לממש את עצמאותם במלואה. הודו המערבית הבריטית, טען מדיסון, לא יכלה לחיות ללא מוצרי מזון אמריקאיים, אך אמריקאים יכלו להסתדר בקלות ללא יצרנים בריטיים. באופן דומה, מדיסון טען שהתעשייה הבריטית הייתה תלויה מאוד בביקוש של צרכנים אמריקאים ותסבול קשות אם שוק זה יימנע מהבריטים. וושינגטון הבטיח יחסי סחר ידידותיים עם בריטניה באמצעות אמנת ג'יי מ-1794. מדיסון ובעלי בריתו הדמוקרטים-רפובליקנים זעמו על האמנה; הדמוקרט-רפובליקני רוברט ר. ליווינגסטון כתב למדיסון שהאמנה "מקריבה כל אינטרס חיוני ורומסת את כבוד מדינתנו". התנגדותו החריפה של מדיסון לאמנה הובילה לשבירה קבועה עם וושינגטון, שסיימה את ידידותם.
### נישואים ומשפחה
ב-15 בספטמבר 1794, נישא מדיסון לדוללי פיין טוד (Dolley Payne Todd), אלמנה בת 26 של ג'ון טוד, חקלאי קוויקרי שנפטר במהלך מגפת קדחת צהובה. מוקדם יותר באותה שנה, מדיסון ודוללי טוד הוצגו רשמית לבקשתו של מדיסון על ידי אהרון בר. בר התיידד איתה כששהה באותו פנסיון בפילדלפיה. השניים הפכו במהירות למאורסים רומנטיים והתכוננו לחתונה באותו קיץ, אך טוד סבלה ממחלות חוזרות בגלל חשיפתה לקדחת צהובה בפילדלפיה. בסופו של דבר הם נסעו להרווד בווירג'יניה לחתונה שלהם. רק בני משפחה קרובים השתתפו, והכומר מווינצ'סטר אלכסנדר בלמיין ניהל את הטקס. דוללי הפכה לדמות ידועה בוושינגטון די.סי., והצטיינה באירוח. היא סייעה לאחר מכן לבסס את הדימוי המודרני של הגברת הראשונה של ארצות הברית כאדם שיש לו תפקיד מוביל בעניינים החברתיים של האומה.
לאורך חייו, שמר מדיסון על מערכת יחסים קרובה עם אביו, ג'יימס האב. בגיל 50, ירש מדיסון את המטע הגדול של מונטפלייר ורכוש אחר, כולל עבדיו של אביו. בעוד שמדיסון מעולם לא הביא ילדים לעולם עם דוללי, הוא אימץ את בנה היחיד ששרד, ג'ון פיין טוד (ידוע כפיין), לאחר נישואי הזוג. חלק מעמיתיו, כמו מונרו ובר, האמינו שהעובדה שלמדיסון לא היו צאצאים העיקה על מחשבותיו, אם כי הוא מעולם לא דיבר על מצוקה כלשהי. היסטוריה שבעל פה הציעה שמדיסון אולי הוליד ילד עם אחותו למחצה המשועבדת, טבחית בשם קורין, אך חוקרים לא הצליחו לאסוף את הראיות הדרושות ל-DNA כדי לקבוע את תקפות ההאשמה.
### נשיאות אדמס
וושינגטון בחר לפרוש לאחר שכיהן שתי קדנציות, ולקראת הבחירות לנשיאות ב-1796, סייע מדיסון לשכנע את ג'פרסון להתמודד לנשיאות. למרות מאמציו של מדיסון, המועמד הפדרליסטי ג'ון אדמס הביס את ג'פרסון, כשהוא לוקח רוב צר של קולות האלקטורים. תחת כללי חבר האלקטורים שהיו נהוגים אז, הפך ג'פרסון לסגן נשיא כי סיים עם מספר הקולות האלקטורלי השני בגובהו. מדיסון, בינתיים, סירב לבקש בחירה מחדש לבית הנבחרים, וחזר למונטפלייר. בעצתו של ג'פרסון, אדמס שקל למנות את מדיסון למשלחת אמריקאית המופקדת על סיום התקפות צרפתיות על ספנות אמריקאית, אך חברי הקבינט של אדמס התנגדו נחרצות לרעיון.
אף על פי שהיה מחוץ לתפקיד, מדיסון נותר מנהיג דמוקרטי-רפובליקני בולט בהתנגדות לממשל אדמס. מדיסון וג'פרסון האמינו שהפדרליסטים משתמשים ב"מלחמה הקרה" עם צרפת כדי להצדיק את הפרת הזכויות החוקתיות על ידי העברת חוקי הזרים וההסתה, והם החלו לראות באדמס מונרכיסט יותר ויותר. גם מדיסון וגם ג'פרסון הביעו את האמונה שזכויות טבעיות הן בלתי ניתנות למשא ומתן גם במלחמה. מדיסון האמין שחוקי הזרים וההסתה יצרו תקדים מסוכן, על ידי מתן כוח לממשלה להביט מעבר לזכויות הטבעיות של עמה בשם הביטחון הלאומי. בתגובה לחוקי הזרים וההסתה, טען ג'פרסון שלמדינות יש הכוח לבטל חוק פדרלי על בסיס היותה של החוקה הסכם בין המדינות. מדיסון דחה השקפה זו של ביטול ודחק במדינות להגיב לחוקים פדרליים לא צודקים באמצעות התערבות, תהליך שבו בית מחוקקים של מדינה הכריז שחוק אינו חוקתי אך לא נקט צעדים כדי למנוע את אכיפתו באופן פעיל. הדוקטרינה של ג'פרסון לביטול נדחתה באופן נרחב, והתקרית פגעה במפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית כאשר תשומת הלב הועברה מחוקי הזרים וההסתה לדוקטרינת הביטול הלא פופולרית.
בשנת 1799, נבחר מדיסון לבית המחוקקים של וירג'יניה. במקביל, תכנן מדיסון את הקמפיין של ג'פרסון בבחירות לנשיאות ב-1800. מדיסון פרסם את דו"ח 1800, שתקף את חוקי הזרים וההסתה כלא חוקתיים. דו"ח זה קבע שהקונגרס הוגבל לחקיקה על סמכויותיו המפורטות וכי ענישה על הסתה הפרה את חופש הביטוי וחופש העיתונות. ג'פרסון אימץ את הדו"ח, והוא הפך למצע הדמוקרטי-רפובליקני הלא רשמי לבחירות 1800. כשהפדרליסטים חלוקים בין תומכי המילטון ואדמס, ועם ידיעות על סיום ה"מלחמה הקרה" שלא הגיעו לארצות הברית עד לאחר הבחירות, ג'פרסון ושותפו למרוץ, אהרון בר, הביסו את אדמס.