ויליאם ג'יימס סידיס

ויליאם ג'יימס סידיס

ויליאם ג'יימס סידיס (באנגלית: William James Sidis; 1 באפריל 1898 – 17 ביולי 1944) היה ילד פלא אמריקאי בעל כישורים מתמטיים ולשוניים. הוא היה פעיל כמתמטיקאי, בלשן, היסטוריון וסופר. הוא כתב את הספר "החי והדומם" (The Animate and the Inanimate), שפורסם ב-1925, ובו העלה השערות על מקור החיים בהקשר של תרמודינמיקה. יצירותיו פורסמו תחת שמות בדויים שונים, שכן הוא מעולם לא השתמש בשמו האמיתי כמחבר.

אביו, הפסיכולוג בוריס סידיס (Boris Sidis), גידל את בנו לפי עקרונות מסוימים מתוך רצון שבנו יהיה מחונן. סידיס התפרסם תחילה בשל הקדמותו לגיל (precocity) ולאחר מכן בשל המוזרויות שלו והתנתקותו מהחיים הציבוריים. בסופו של דבר, הוא הימנע לחלוטין ממתמטיקה וכתב על נושאים אחרים תחת שמות בדויים מספר. הוא נכנס לאוניברסיטת הרווארד בגיל 11, וכבוגר, נטען על ידי בני משפחה שהיה לו מנת מש inteligencia (IQ) בין 250 ל-300, ושהוא שלט בכ-25 שפות וניבים. אמירות אלו לא אומתו, אך רבים מבני דורו, כולל נורברט וינר (Norbert Wiener) ודניאל פרוסט קומסטוק (Daniel Frost Comstock), הסכימו שהוא היה אינטליגנטי במיוחד. הוא פרש מהחיים הציבוריים לאחר שנעצר והועמד למשפט בשל נוכחותו במצעד סוציאליסטי, ומת בגיל צעיר ממפרצת מוחי.

ביוגרפיה

### הורים וחינוך (1898–1908)

סידיס נולד להורים מהגרים יהודים מהאימפריה הרוסית (כיום אוקראינה), ב-1 ביפריל 1898, בבוסטון, במסצ'וסטס. אביו, בוריס סידיס, היגר ב-1887 כדי להימלט מרדיפות פוליטיות ואנטישמיות. אמו, שרה (מנדלבאום) סידיס (Sarah Mandelbaum Sidis), ומשפחתה ברחו מהפוגרומים בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19. היא למדה באוניברסיטת בוסטון וסיימה את בית הספר לרפואה שלה ב-1897. ויליאם נקרא על שם הסנדק שלו, חברו ועמיתו של בוריס, הפילוסוף האמריקאי ויליאם ג'יימס (William James). בוריס היה פסיכיאטר ופרסם ספרים ומאמרים רבים, כשהוא מבצע עבודה חלוצית בפסיכולוגיה אבנורמלית. בוריס היה גם רב-לשוני (polyglot).

הוריו של סידיס האמינו בטיפוח אהבה מוקדמת וללא פחד לידע, אף על פי ששיטות ההורות שלהם זכו לביקורת בתקשורת ובבדיעבד. סידיס י змі לקרוא את הניו יורק טיימס (New York Times) בגיל 18 חודשים. עד גיל שמונה, הוא דיווח כי לימד את עצמו שפות (לטינית, יוונית, צרפתית, רוסית, גרמנית, עברית, טורקיות וארמנית) והמציא שפה אחרת, שאותה כינה "וונדערגוד" (Vendergood).

### אוניברסיטת הרווארד (1909–1914)

למרות שהאוניברסיטה סירבה בעבר לאפשר לאביו לרשום אותו בגיל 9 משום שהיה עדיין ילד, ב-1909, בגיל 11, קבע סידיס שיא בכך שהיה לאדם הצעיר ביותר שנרשם לאוניברסיטת הרווארד. בתחילת 1910, השליטה של סידיס במתמטיקה גבוהה הייתה כזו שהוא הרצה בפני מועדון המתמטיקה של הרווארד על גופים ארבע-ממדיים, כשהוא מושך תשומת לב ארצית. ילד הפלא הנודע וחלוץ הקיברנטיקה נורברט וינר, שלמד בהרווארד באותה תקופה והכיר את סידיס, כתב בספרו "אקס-פרודיג'י" (Ex-Prodigy): "ההרצאה הייתה עושה כבוד לסטודנט לתואר שני בשנה הראשונה או השנייה בכל גיל... ההרצאה ייצגה את ניצחונם של מאמציו ללא עזרה של ילד מבריק מאוד". פרופסור לפיזיקה מ-MIT דניאל פ. קומסטוק (Daniel F. Comstock) היה מלא שבחים: "קרל פרידריך גאוס הוא הדוגמה היחידה בהיסטוריה, מכל ילדי הפלא, שסידיס דומה לו. אני מנבא שסידיס הצעיר יהיה מתמטיקאי אסטרונומי גדול. הוא יפתח תיאוריות חדשות וימציא דרכים חדשות לחישוב תופעות אסטרונומיות. אני מאמין שהוא יהיה מתמטיקאי גדול, המנהיג במדע ההוא בעתיד". סידיס החל ללמוד עומס קורסים מלא ב-1910 וזכה לתואר בוגר אמנות (Bachelor of Arts), בדרגת cum laude, ב-18 ביוני 1914, בגיל 16, כשהוא משיג תערובת של ציוני A, B ו-C.

זמן קצר לאחר סיום הלימודים, סידיס אמר לכתבים: "אני רוצה לחיות את החיים המושלמים. הדרך היחידה לחיות את החיים המושלמים היא לחיות אותם בבידוד". הוא העניק ראיון לכתב מהבוסטון הרלד (Boston Herald). העיתון דיווח על נדריו של סידיס להישאר בתול ולעולם לא להתחתן, שכן הוא אמר שנשים אינן מושכות אותו. מאחר וכך, הוא פיתח חיבה חזקה למרתה פולי (Martha Foley), ונרשם לבית הספר הגבוה לאמנויות ומדעים של הרווארד.

### הוראה באוניברסיטת רייס ובבית הספר למשפטים של הרווארד (1915–1919)

לאחר שקבוצת סטודנטים מהרווארד איימה פיזית על סידיס, הוריו סידרו לו עבודה במכון ויליאם מארש רייס לקידום ספרות, מדע ואמנות (כיום אוניברסיטת רייס - Rice University) ביוסטון, טקסס, כעוזר הוראה במתמטיקה. הוא הגיע לרייס בדצמבר 1915 בגיל 17. הוא היה עמית מחקר לתואר שני שעבד לקראת הדוקטורט שלו.

סידיס לימד שלושה שיעורים: גאומטריה אוקלידית, גאומטריה לא-אוקלידית ומתמטיקה לשנה א' (הוא כתב ספר לימוד לקורס הגאומטריה האוקלידית ביוונית). לאחר פחות משנה, מתסוכל מהמחלקה, מדרישות ההוראה שלו ומהיחס שקיבל מצד סטודנטים מבוגרים ממנו, הוא עזב את תפקידו וחזר לניו אינגלנד. כאשר חבר שאל אותו מאוחר יותר מדוע עזב, הוא השיב: "מעולם לא ידעתי מדוע נתנו לי את העבודה מלכתחילה – אני לא מורה גדול. לא עזבתי: התבקשתי ללכת". סידיס נטש את שאיפתו לתואר מתקדם במתמטיקה ונרשם לבית הספר למשפטים של הרווארד בספטמבר 1916, אך פרש במצב טוב בשנה האחרונה שלו במרץ 1919.

### פוליטיקה ומעצר (1919–1921)

ב-1919, זמן קצר לאחר פרישתו מבית הספר למשפטים, סידיס נעצר בגין השתתפות במצעד אחד במאי (May Day) סוציאליסטי בבוסטון שהפך לאלים. הוא נידון ל-18 חודשי מאסר תחת חוק ההסתה של 1918 (Sedition Act of 1918) על ידי שופט בית המשפט העירוני של רוקסברי אלברט פ. היידן (Albert F. Hayden). מעצרו של סידיס זכה לבולטות בעיתונים, שכן סיום לימודיו המוקדם בהרווארד צבר מעמד סלבריטאי מקומי ניכר. במהלך המשפט, סידיס אמר כי היה סרבן מצפון לגיוס למלחמת העולם הראשונה, היה סוציאליסט, ולא האמין באל כמו "הבוס הגדול של הנוצרים", אלא במשהו שהוא בצורה מסוימת נפרד מבן אדם. מאחר וכך, הוא פיתח בהמשך פילוסופיה ליברטריאנית משל עצמו המבוססת על זכויות הפרט ו-"הרצף החברתי האמריקאי". אביו הגיע להסדר עם הפרקליט המחוזי להרחיק את סידיס מהכלא לפני שערעורו הגיע למשפט; במקום זאת, הוריו החזיקו אותו בסנטוריום שלהם בניו המפשייר במשך שנה. הם לקחו אותו לקליפורניה, שם העביר שנה נוספת. בסנטוריום, הוריו החלו "לתקן" אותו ואיימו עליו בהעברה למוסד לחולי נפש.

### חייו המאוחרים (1921–1944)

לאחר שחזר לחוף המזרחי ב-1921, סידיס היה נחוש לחיות חיים עצמאיים ופרטיים. הוא עבד רק בהפעלת מכונות חישוב או במשימות פשוטות למדי. הוא עבד בעיר ניו יורק והתרחק מהוריו. לקחו שנים עד שזוכה משפטית לחזור למסצ'וסטס, והוא היה מודאג במשך שנים לגבי הסיכון שלו להיעצר. הוא אסף באובسסיביות העברות חשמלית (streetcar transfers), כתב כתבי עת במימון עצמי, ולימד מעגלים קטנים של חברים מתעניינים את גרסתו להיסטוריה האמריקאית. ב-1933, סידיס עבר בחינת שירות אזרחי (Civil Service) בניו יורק, אך קיבל דירוג נמוך של 254. במכתב פרטי, סידיס כתב כי הדבר "לא כל כך מעודד". ב-1935, הוא כתב כתב יד שלא פורסם, "השבטים והמדינות" (The Tribes and the States), העוקב אחר תרומות האינדיאנים לדמוקרטיה האמריקאית.

ב-1937, במאמר בניו יורקר (The New Yorker) שכותרתו "היכן הם עכשיו?" (Where Are The Now?), ג'יימס ת'רבר (James Thurber) תחת שם בדוי תיאר את חייו של סידיס כבודדים, ב-"חדר אולם בסאות' אנד העלוב של בוסטון". בתגובה, סידיס תבע, בטענה שהוא מכיל הצהרות כוזבות רבות. ערכאות נמוכות דחו את סידיס כדמות ציבורית ללא זכות לערער על פרסום אישי. הוא הפסיד בערעור על תביעת הפלישה לפרטיות בבית המשפט האמריקאי לערעורים עבור הסבב השני (United States Court of Appeals for the Second Circuit) ב-1940. השופט צ'ארלס אדוארד קלארק (Charles Edward Clark) הביע אהדה כלפי סידיס, שטענו כי הפרסום חשף אותו ל-"בוז ציבורי, לעג וקלון" וגרם לו "ייסורים נפשיים קשים [והשפלה]", אך מצא כי בית המשפט אינו נוטה "להעניק לכל הפרטים האינטימיים של החי פרטיות חסינות מוחלטת מפני סקרנות העיתונות".

חלק דיבת האתר (libel) של התביעה הותר להמשיך, וסידיס הגיע לבסוף לפשרה עם הניו יורקר תמורת 3,000 דולר.

סידיס מת ממפרצת מוחי ב-1944 בבוסטון בגיל 46.

כתיבה ומחקר

הכתיבה של סידיס כיסתה מגוון רחב של נושאים. הוא כתב על קוסמולוגיה, היסטוריה של אינדיאנים ותחבורה מסילתית, והמציא שפה שנקראה וונדערגוד. ב-"החי והדומם" (1925), סידיס ניבא את קיומם של אזורים במרחב שבהם החוק השני של הטרמודינמיקה פועל בכיוון הזמן ההפוך של האזור המקומי שלנו. "השבטים והמדינות" (בערך 1935) מתיימר לספק היסטוריה של ההתיישבות באמריקות מתקופות פרֵה-היסטוריות ועד 1828.

סידיס היה "פרידרומופיל" (peridromophile), מונח שהוא טבע עבור אנשים המרתקים ממחקר תחבורה ומערכות חשמליות. הוא כתב מסה על העברות חשמלית, "הערות על איסוף העברות" (Notes on the Collection of Transfers), שזיהתה אמצעים להגברת השימוש בתחבורה ציבורית. ב-1930, סידיס קיבל פטנט על לוח שנה תמידי מסתובב שהביא בחשבון את השנים מעוברות.

עבור עבודה זו, הוא הוזמן לדבר ב-"פגישת הגאונים" הראשונה ב-1926, שאירחה הליגה לטיפוח גאונות של ויניפֿרד סאקוויל סטונר (Winifred Sackville Stoner) בטאקהו, ניו יורק.

### החי והדומם

סידיס כתב את "החי והדומם" כדי לפרט את מחשבותיו על מקור החיים, קוסמולוגיה, וההפיכות הפוטנציאלית של החוק השני של הטרמודינמיקה באמצעות השד של מקסเวล (Maxwell's demon), בין היתר. הוא פורסם ב-1925, אך הוצע כי סידיס עבד על התיאוריה כבר ב-1916. מוטיבציה אחת לתיאוריה נראה כי הייתה להסביר את תיאוריית "אנרגיית המילואים" של הפסיכולוג והפילוסוף ויליאם ג'יימס, שהציעה שאנשים הנתונים לתנאים קיצוניים יכולים להשתמש ב-"אנרגיית מילואים". גידולו של סידיס כ-"ילד פלא בכפייה" היה תוצאה של בדיקת התיאוריה. היצירה היא אחת הבודדות שסידיס לא כתב תחת שם בדוי.

ב-"החי והדומם", סידיס כותב שהיקום הוא אינסופי ומכיל חלקים של "נטיות שליליות" שבהם חוקי הפיזיקה הפוכים, הממוקמים לצד "נטיות חיוביות", המחליפות זו את זו לאורך תקופות זמן. הוא כותב שלא היה "מקור חיים": החיים תמיד התקיימו והשתנו רק באמצעות אבולוציה. סידיס אימץ את תיאוריית החיים מבוססת הציאנוגן של אדוארד פפלוגר (Eduard Pflüger), ומציין דברים "אורגניים" כמו שקדים שיש בהם צאנוגן שאינו הורג. מכיוון שציאנוגן רעיל בדרך כלל ביותר, שקדים הם אנומליה מוזרה. סידיס מתאר את התיאוריה שלו כמיזוג של המודל המכניסטי של החיים והמודל הוויטליסטי, כמו גם שעשוע ברעיון שהחיים הגיעו לכדור הארץ מאסטרואידים (כפי שקודם על ידי הלורד קלווין והרמן פון הלמהולץ). סידיס כותב גם שמבחינה תפקודית, כוכבים הם "חיים" ועוברים מחזור אור-חושך חוזר ונשנית לנצח, תוך היפוך החוק השני בחלק החשוך של המחזור.

התיאוריה של סידיס התעלמה עם צאתה לאור, ונמצאה רק בעליית גג ב-1979. עם גילוי זה, באקמינסטר פולר (Buckminster Fuller) (שהיה בן לכיתתו של סידיס) כתב במכתב לג'רארד פייל (Gerard Piel):

> דמיינו את ההתרגשות והשמחה שלי כשמסרו לי את הצילום הזה של ספרו של סידיס מ-1925, שבו הוא חוזה בבירור את החור השחור. למעשה, אני מוצא שכל ספרו "החי והדומם" הוא יצירה קוסמולוגית נפלאה. אני מוצא אותו מתמקד באותם נושאים שמרתקים אותי, ומגיע פחות או יותר לאותן מסקנות כמו אלה שפרסמתי ב-"סינרגטיקה" (SYNERGETICS), ואפרסם ב-"סינרגטיקה כרך ב'", שכבר ירד לדפוס. כאיש הרווארד דור מאוחר יותר, אני מקווה שתתרגשו כמוני מהתגלית הזו שסידיס אכן המשיך לאחר הקולג' לעשות את המחשבה והכתיבה המפוארות ביותר.

### השבטים והמדינות

"השבטים והמדינות" נכתב בסביבות 1935 אך מעולם לא הושלם, ונשאר בלתי מפורסם בזמן מותו של סידיס. זוהי ההיסטוריה של סידיס על האינדיאנים, תוך התמקדות בשבטים הצפון-מזרחיים והמשך עד אמצע המאה ה-19. הוא כתב זאת תחת שם בדוי "ג'ון ו. שאטוק" (John W. Shattuck). חלק גדול מההיסטוריה הובא מחגורות ואמפום (wampum); סידיס הסביר: "אריגת חגורות ואמפום היא סוג של כתיבה באמצעות חגורות של חרוזים צבעוניים, שבהם העיצובים השונים של חרוזים ציינו רעיונות שונים לפי מערכת מקובלת לחלוטין, שכל מי שמכיר את שפת הוואמפום יכול לקרוא אותה, ללא קשר לשפה המדוברת. רשומות ואמנות נשמרות באופן זה, ויחידים יכלו לכתוב מכתבים זה לזה בדרך זו". חלק גדול מהספר מתרכז בהשפעתם של האינדיאנים על אירופאים מהגרים ובהיווצרות ארצות הברית. הוא מתאר את מקור הפדרציות שהיו חשובות לאבות המייסדים. סידיס מציע כי "היו אנשים אדומים בזמן מסוים באירופה כמו גם באמריקה".

### שפת וונדערגוד

סידיס יצר שפה מומצאת בשם וונדערגוד בספרו השני, "ספר וונדערגוד" (Book of Vendergood), אותו כתב בגיל 7. בעוד שהביוגרפית איימי וואלאס (Amy Wallace) תיאר בקצרה את השפה וכתב היד, היצירה כולה אינה זמינה לציבור. השפה התבססה בעיקר על לטינית ויוונית, אך שאבה גם מגרמנית וצרפתית ושפות רומאניות אחרות. היא הבחינה בין שמונה מצבים (moods): חיווי, פוטנציאלי, ציווי מוחלט, סוביונקטיב, ציווי, שם פועל, משאל, ו-"strongeable" משל סידיס עצמו. אחד מפרקיו נושא את הכותרת "חיווי אי-שלם ועתיד פעיל". חלקים אחרים מסבירים את מקור המספרים הרומיים. היא משתמשת בבסיס 12 במקום בסיס 10:

רוב הדוגמאות מוצגות בצורה של מבחנים:

- 'הקשת מעמעם.' (The bowman obscures.) = The toxoteis obscurit.

- 'אני למד וונדערגוד.' (I am learning Vendergood.) = (Euni) disceuo Vendergood.

- 'מה אתה לומד?' (יחיד). (What do you learn?) = Quen diseois-nar?

- 'אני מעמעם עשרה איכרים.' (I obscure ten farmers.) = Obscureuo ecem agrieolai.

מורשת

לאחר מותו, אחותו של סידיס הלנה אמדה כי היה לו מנת אינטליגנציה "הגבוהה ביותר שהושגה אי פעם", כפי שדווח בספרו של אברהם ספרלינג (Abraham Sperling) משعام 1946 "פסיכולוגיה למיליונים" (Psychology for the Millions). ספרלינג כתב:

> הלנה סידיס סיפרה לי ששנים אחדות לפני מותו, אחיה ביל עבר מבחן אינטליגנציה עם פסיכולוג. הציון שלו היה הגבוה ביותר שהושגה אי פעם. מבחינת מנת אינטליגנציה, הפסיכולוג קבע שהמספר יהיה בין 250 ל-300. מאוחר יותר בחייו ויליאם סידיס עבר מבחני אינטליגנציה כלליים לתפקידי שירות אזרחי בניו יורק ובבוסטון. הדירוגים הפנומנליים שלו הם עניין של רישום.

הוכר כי להלנה ולאמו של ויליאם שרה הייתה מוניטין של אמירות מוגזמות על משפחתה. הלנה אולי טענה בכזב שבחינת השירות האזרחי שוויליאם עבר ב-1933 הייתה מבחן מנת אינטליגנציה ושהדירוג שלו 254 היה ציון מנת אינטליגנציה של 254. משוער שהמספר "254" היה למעשה מיקומו של ויליאם ברשימה לאחר שעבר את בחינת השירות האזרחי, כפי שכתב במכתב למשפחתו. הלנה גם אמרה: "בילי ידע את כל השפות בעולם, בעוד שאבי ידע רק 27. אני תוהה אם היו שפות שבילי לא ידע". הצהרה זו לא גובתה על ידי שום מקור מחוץ למשפחת סידיס, ושרה סידיס גם עשתה את ההצהרה הבלתי סבירה בספרה משנת 1950 "סיפור סידיס" (The Sidis Story) שוויליאם יכול ללמוד שפה ביום אחד בלבד.

חייו ועבודתו של סידיס, במיוחד רעיונותיו על האינדיאנים, נידונים בהרחבה בספרו של רוברט מ. פירסיג (Robert M. Pirsig) "לילה: חקירה במוסר" (Lila: An Inquiry into Morals) (1991). סידיס נידון גם באוטוביוגרפיה של וינר, "אקס-פרודיג'י".

בספרות הבדיונית, רומן של הסופר הדני מורטן בראסק (Morten Brask) [da] "חייו המושלמים של ויליאם סידיס" (2011) מבוסס על חייו של סידיס. רומן נוסף המבוסס על חייו של סידיס נכתב על ידי הסופר הגרמני קלאוס צזאר זהרר (Klaus Caesar Zehrer) [de] ב-2017.

### בדיוני חינוך

החינוך של סידיס הדגיש עיסוקים אינטלקטואליים על חשבון תכונות אחרות. ב-1909, הניו יורק טיימס הציג בלעג את סידיס כ-"תוצאה מצליחה להפליא של ניסוי כפייה מדעית".

ביקורת על שיטות גידול הילדים של אביו התרחשה במסגרת דיבור רחב יותר על הדרך הטובה ביותר לחנך ילדים. רוב המחנכים באותה תקופה האמינו שבתי ספר צריכים לחשוף ילדים לחוויות נפוצות כדי ליצור אזרחים טובים. רוב הפסיכולוגים חשבו שהאינטליגנציה היא תורשתית, עמדה שמנעה חינוך ילדות מוקדמת בבית.

הקשיים שסידיס נתקל בהם בהתמודדות עם המבנה החברתי של מסגרת אקדמית עשויים לעצב דעה נגד מתן אפשרות לילדים כאלה להתקדם במהירות דרך השכלה גבוהה בתקופתו. מחקרים מראים כי תכנית לימודים מאתגרת יכולה להקל על קשיים חברתיים ורגשיים שילדים מחוננים חווים בדרך כלל.