כריסטיאן וולף

כריסטיאן וולף

כריסטיאן וולף (Christian Wolff; /vɔːlf/; בגרמנית: [vɔlf]; נכתב לעיתים בטעות כ-Wolf; ידוע גם בשם Wolfius; קיבל תואר אצולה ככריסטיאן פון וולף ב-1745; 24 בינואר 1679 – 9 באפריל 1754) היה פילוסוף גרמני. וולף מאופיין כאחד הפילוסופים הגרמנים הבולטים ביותר בין לייבניץ לקאנט. מפעל חייו הקיף כמעט כל נושא אקדמי של תקופתו, והוצג ופותח לפי שיטתו המתמטית-דדוקטיבית, שאותה יש הרואים כשיא הרציונליות של הנאורות בגרמניה.

וולף כתב בגרמנית כשפת הוראה ומחקר עיקרית, אם כי תרגם את עבודותיו ללטינית עבור קהלו האירופי הטרנס-לאומי. כאחד האבות המייסדים של דיסציפלינות אקדמיות כמו כלכלה ומנהל ציבורי, הוא התמקד במיוחד בתחומים אלו, העניק ייעוץ בעניינים מעשיים לאנשי ממשל והדגיש את אופיו המקצועי של החינוך האוניברסיטאי.

חיים

וולף נולד בברסלאו, שלזיה (כיום ורוצלב, פולין), למשפחה צנועה. הוא למד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת ינה, ועד מהרה הוסיף גם פילוסופיה.

בשנת 1703 הוסמך כמרצה מן החוץ (Privatdozent) באוניברסיטת לייפציג, שם לימד עד 1706, אז נקרא לכהן כפרופסור למתמטיקה ולפילוסופיה של הטבע באוניברסיטת האלה. בתקופה זו הוא כבר התוודע לגוטפריד לייבניץ (Gottfried Leibniz) (השניים נפגשו שלוש פעמים בחייהם וניהלו תכתובת ענפה), שמהפילוסופיה שלו שיטתו היא גרסה ערוכה.

בהאלה, וולף תחילה הגביל עצמו למתמטיקה, אך עם עזיבתו של עמית, הוסיף את הפיזיקה, ועד מהרה כלל את כל הדיסציפלינות הפילוסופיות העיקריות.

עם זאת, התביעות שהעלה וולף בשם התבונה הפילוסופית נראו כחילול קודש לעמיתיו התיאולוגים. האלה הייתה מטה הפיאטיזם, שאחרי מאבק ממושך בדוגמטיות הלותרנית, נטל על עצמו מאפיינים של אורתודוקסיה חדשה. האידיאל המוצהר של וולף היה לבסס אמיתות תיאולוגיות על ראיות ודאיות מתמטית. סכסוך עם הפיאטיסטים פרץ בגלוי בשנת 1721, כאשר וולף, לרגל פרישתו מתפקיד הרקטור, נשא נאום על "הפילוסופיה המעשית של הסינים" (תרגום לאנגלית 1750), שבו הילל את טוהר המצוות המוסריות של קונפוציוס, והצביע עליהן כעדות לכוחה של התבונה האנושית להגיע לאמת מוסרית בכוחות עצמה.

ב-12 ביולי 1723, נשא וולף הרצאה בפני סטודנטים ופקידים בסיום כהונתו כרקטור. וולף השווה, בהתבסס על ספרים של המיסיונרים הפלמים פרנסואה נואל (François Noël; 1651–1729) ופיליפ קופלה (Philippe Couplet; 1623–1693), את משה, ישו ומוחמד לקונפוציוס.

לפי וולטר (Voltaire), אוגוסט הרמן פרנקה (August Hermann Francke) לימד בכיתה ריקה, בעוד וולף משך להרצאותיו כ-1,000 סטודנטים מכל עבר.

בעקבות זאת, וולף הואשם על ידי פרנקה בפטליזם ובאתאיזם, וסולק ב-1723 מכיסאו הראשון בהאלה באחד הדרמות האקדמיות המפורסמות של המאה ה-18. יורשיו היו יואכים לאנגה (Joachim Lange), פיאטיסט, ובנו, שזכו לאוזנו של המלך פרידריך וילהלם הראשון. (הם טענו בפני המלך שאם יוכר הדטרמיניזם של וולף, לא ניתן יהיה להעניש חייל שערק, כיוון שפעל רק כפי שנקבע מראש בהכרח, מה שהכעיס את המלך עד כדי כך שנטל מוולף מיד את משרתו, והורה לו לעזוב את שטחי פרוסיה תוך 48 שעות או שייתלה.)

באותו יום עבר וולף לסקסוניה, ומשם המשיך למרבורג, הסן-קאסל, לאוניברסיטה שלה (אוניברסיטת מרבורג) קיבל הזמנה עוד לפני המשבר, אשר חודשה כעת. רוזן הסן קיבל אותו בכל סימני הכבוד, ונסיבות גירושו הפנו תשומת לב אוניברסלית לפילוסופיה שלו. היא נדונה בכל מקום, ומעל מאתיים ספרים וחוברות הופיעו בעדה או נגדה לפני 1737, מבלי לחשב את החיבורים השיטתיים של וולף ותומכיו.

לפי ג'ונתן א' ישראל (Jonathan I. Israel), "הסכסוך הפך לאחת העימותים התרבותיים המשמעותיים ביותר של המאה ה-18 ואולי החשוב שבהם בנאורות במרכז אירופה ובמדינות הבלטיות לפני המהפכה הצרפתית."

יורש העצר הפרוסי פרידריך הגן על וולף מפני יואכים לאנגה והורה לשר הברלינאי ז'אן דה שאן (Jean Des Champs), תלמידו לשעבר של וולף, לסכם את עבודתו המטאפיזית Vernünftige Gedanken von Gott, der Welt und der Seele des Menschen, auch allen Dingen überhaupt (1719/20) בצרפתית. פרידריך הציע לשלוח עותק של Logique ou réflexions sur les forces de l'entendement humain לוולטר במכתבו הראשון לפילוסוף ב-8 באוגוסט 1736. בשנת 1737, הספר תורגם לצרפתית על ידי אולריך פרידריך פון זום (Ulrich Friedrich von Suhm; 1691–1740). וולטר קיבל את הרושם שפרידריך תרגם את הספר בעצמו.

בשנת 1738 החל פרידריך וילהלם בעבודה הקשה של ניסיון לקרוא את וולף. ב-1740 מת פרידריך וילהלם, ואחת הפעולות הראשונות של בנו ויורשו, פרידריך הגדול, הייתה להשיגו עבור האקדמיה הפרוסית. וולף סירב, אך קיבל ב-10 בספטמבר 1740 מינוי בהאלה.

כניסתו לעיר ב-6 בדצמבר 1740 לבשה אופי של תהלוכת ניצחון. בשנת 1743 הפך לקנצלר האוניברסיטה, וב-1745 קיבל את התואר פרייהר (ברון) מהבוחר מבוואריה, ככל הנראה החוקר הראשון שנוצר כברון תורשתי של האימפריה הרומית הקדושה על בסיס עבודתו האקדמית.

כשמת וולף ב-9 באפריל 1754, היה אדם עשיר מאוד, כמעט אך ורק בזכות הכנסותיו משכר הרצאות, משכורות ותמלוגים. הוא היה גם חבר באקדמיות רבות. האסכולה שלו, הוולפיאנים, הייתה הראשונה במובן הפילוסופי שזוהתה עם פילוסוף גרמני. היא שלטה בגרמניה עד עליית הקאנטיאניזם.

וולף היה נשוי ואב למספר ילדים.

עבודה פילוסופית

הפילוסופיה הוולפיאנית מציגה דבקות מובהקת בכל מקום בהסבר בהיר ומתודולוגי, תוך אמון בכוח התבונה לצמצם את כל הנושאים לצורה זו. הוא התבלט בכתיבת עותקים בלטינית ובגרמנית כאחד. באמצעות השפעתו, נלמדו המשפט הטבעי והפילוסופיה ברוב האוניברסיטאות הגרמניות, בפרט אלו הממוקמות בנסיכויות הפרוטסטנטיות. וולף באופן אישי האיץ את הכנסתם להסן-קאסל.

המערכת הוולפיאנית שומרת על הדטרמיניזם והאופטימיזם של לייבניץ, אך המונדולוגיה נסוגה לרקע, והמונדות מתפרקות לנשמות או לישויות מודעות מצד אחד ולאטומים בלבד מצד שני. גם דוקטרינת ההרמוניה שנקבעה מראש מאבדת את משמעותה המטאפיזית (בעוד שהיא נותרת מכשיר היוריסטי חשוב), ועקרון הסיבה המספקת נזנח שוב לטובת עקרון הסתירה, שוולף מבקש להפוך לעיקרון היסודי של הפילוסופיה.

וולף חילק את הפילוסופיה לחלק תיאורטי וחלק מעשי. הלוגיקה, הנקראת לעיתים philosophia rationalis, מהווה את ההקדמה או הפרופאדויטיקה לשניהם.

לפילוסופיה התיאורטית היו חלקים כגון אונטולוגיה או philosophia prima כמטאפיזיקה כללית, העולה כהקדמה להבחנה בין שלוש המטאפיזיקות המיוחדות על הנשמה, העולם ואלוהים: פסיכולוגיה רציונלית, קוסמולוגיה רציונלית ותיאולוגיה רציונלית. שלוש הדיסציפלינות נקראות אמפיריות ורציונליות מכיוון שהן אינן תלויות בהתגלות. תוכנית זו, המהווה את המקביל לחלוקה הדתית המשולשת לברוא, בריאה ובורא, ידועה ביותר לסטודנטים לפילוסופיה דרך התייחסותו של קאנט אליה בביקורת התבונה הטהורה.

ב"הקדמה" למהדורה השנייה של ספרו של קאנט, וולף מוגדר כ"גדול מכל הפילוסופים הדוגמטיים". וולף נקרא על ידי אביו של סרן קירקגור (Søren Kierkegaard), מיכאל פדרסן. קירקגור עצמו הושפע הן מוולף והן מקאנט עד כדי חידוש המבנה המשולש והתוכן הפילוסופי כדי לגבש את שלושת שלביו בדרך החיים (Stages on Life's Way).

וולף ראה באונטולוגיה מדע דדוקטיבי, שניתן לדעת אותו א-פריורי ומבוסס על שני עקרונות יסודיים: עקרון אי-הסתירה ("לא ייתכן שאותו דבר יהיה ולא יהיה") ועקרון הסיבה המספקת ("שום דבר לא קיים ללא סיבה מספקת מדוע הוא קיים ולא אינו קיים"). ישויות מוגדרות על ידי קביעותיהן או פרדיקטים, שאינם יכולים לערב סתירה. קביעות באות ב-3 סוגים: essentialia, תכונות, ומצבים. Essentialia מגדירים את מהותה של ישות ולכן הם תכונות הכרחיות של ישות זו. תכונות הן קביעות הנובעות מ-essentialia והן הכרחיות באותה מידה, בניגוד למצבים, שהם מקריים בלבד. וולף תופס את הקיום כקביעה אחת בלבד מבין אחרות, שישות עשויה לחסור. האונטולוגיה מתעניינת בישות בכלל, לא רק בישות בפועל. אבל לכל הישויות, בין אם הן קיימות בפועל ובין אם לא, יש סיבה מספקת. הסיבה המספקת לדברים ללא קיום בפועל מורכבת מכל הקביעות המרכיבות את המהות היסודית של דבר זה. וולף מתייחס לכך כאל "סיבת הוויה" ומעמיד אותה בניגוד ל"סיבת הפיכה", המסבירה מדוע לדברים מסוימים יש קיום בפועל.

הפילוסופיה המעשית מחולקת לאתיקה, כלכלה ופוליטיקה. העיקרון המוסרי של וולף הוא מימוש השלמות האנושית – שנראית באופן ריאליסטי כסוג השלמות שהאדם יכול באמת להשיג בעולם שבו אנו חיים. אולי השילוב של אופטימיות של הנאורות וריאליזם עולמי הוא שהפך את וולף לכל כך מצליח ופופולרי כמורה למדינאים ומנהיגים עסקיים לעתיד.

עבודות

עבודותיו החשובות ביותר של וולף הן כדלקמן:

- Dissertatio algebraica de algorithmo infinitesimali differentiali (דיסרטציה על האלגברה של פתרון משוואות דיפרנציאליות באמצעות אינפיניטסימלים; 1704).

- Anfangsgründe aller mathematischen Wissenschaften (1710); בלטינית, Elementa matheseos universae (1713–1715).

- Vernünftige Gedanken von den Kräften des menschlichen Verstandes (1712). תרגום לצרפתית מאת ז'אן דה שאן, Logique, ברלין: 1736. תרגום לאנגלית מאת אלמוני, Logic, לונדון: 1770. למרבה הצער, הגרסה האנגלית היא תרגום של המהדורה הצרפתית של דה שאן במקום הגרמנית המקורית של Vern. Ged. של וולף.

- Vern. Ged. von Gott, der Welt und der Seele des Menschen, auch allen Dingen überhaupt (1719, אך עם תאריך פרסום של 1720).

- Vern. Ged. von der Menschen Thun und Lassen (1720).

- Vern. Ged. von dem gesellschaftlichen Leben der Menschen (1721).

- Vern. Ged. von den Wirkungen der Natur (1723).

- Vern. Ged. von den Absichten der natürlichen Dinge (1724).

- Vern. Ged. von dem Gebrauche der Theile in Menschen, Thieren und Pflanzen (1725); שבעת האחרונים עשויים להיות מתוארים בקצרה כחיבורים על לוגיקה, מטאפיזיקה, פילוסופיה מוסרית, פילוסופיה פוליטית, פיזיקה תיאורטית, טלאולוגיה, פיזיולוגיה.

- Philosophia rationalis, sive logica (1728).

- Philosophia prima, sive Ontologia (1730). חלק 1 תורגם כ-First Philosophy, or Ontology, תרגום עם מבוא ביקורתי והערות מאת קלאוס אוטמן (Klaus Ottmann), תומפסון: Spring Publications (2022).

- Kleine philosophische Schriften, נאספו ונערכו על ידי ג' פ' האגן (1736–1740).

- Philosophia practica universalis (1738–1739).

- Jus naturae and Jus Gentium. מגדבורג, 1740–1748. תרגום לאנגלית: מרסל תומאן (Marcel Thomann), תרגום Jus naturae. ניו יורק: Olms, 1972.

- Wolff, Christian (1746). Elementa matheseos universae (בלטינית). כרך 2. ורונה: Dionigi Ramanzini. Wolff, Christian (1746). Elementa matheseos universae (בלטינית). כרך 3. ורונה: Dionigi Ramanzini.

- Wolff, Christian (1751). Elementa matheseos universae (בלטינית). כרך 4. ורונה: Dionigi Ramanzini.

- Jus Gentium Methodo Scientifica Pertractum (דיני העמים לפי השיטה המדעית, 1749).

כתביו המלאים של וולף פורסמו מאז 1962 באוסף הדפסה מחודשת עם הערות:

- Gesammelte Werke, ז'אן אקול (Jean École) ואח' (עורכים), 3 סדרות (גרמנית, לטינית וחומרים), הילדסהיים-[ציריך-]ניו יורק: Olms, 1962–.

זה כולל כרך המאחד את שלוש הביוגרפיות הישנות החשובות ביותר של וולף.

מהדורה מודרנית מצוינת לנאום המפורסם מהאלה על הפילוסופיה הסינית היא:

- Oratio de Sinarum philosophia practica / Rede über die praktische Philosophie der Chinesen, מיכאל אלברכט (Michael Albrecht) (עורך), המבורג: Meiner, 1985.