פיודור דוסטויבסקי
פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי (11 בנובמבר [לפי הלוח היוליאני 30 באוקטובר] 1821 – 9 בפברואר [לפי הלוח היוליאני 28 בינואר] 1881) היה פילוסוף, סופר, כותב סיפורים קצרים, מסאי ועיתונאי רוסי. הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים בספרות הרוסית והעולמית, ורבות מיצירותיו נחשבות ליצירות מופת בעלות השפעה רבה. יצירותיו הספרותיות של דוסטויבסקי בוחנות את המצב האנושי באווירה הפוליטית, החברתית והרוחנית הסוערת של רוסיה במאה ה-19, ועוסקות במגוון נושאים פילוסופיים ודתיים. בין הרומנים המפורסמים ביותר שלו נמנים "החטא ועונשו" (1866), "האידיוט" (1869), "שדים" (1872), "המתבגר" (1875) ו"האחים קרמזוב" (1880). הנובלה שלו "כתבים מן המחתרת", שפורסמה ב-1864, נחשבת לאחת היצירות הראשונות בספרות האקזיסטנציאליסטית.
דוסטויבסקי נולד במוסקבה ב-1821 ונחשף לספרות בגיל צעיר דרך אגדות, סיפורי עם וספרים של סופרים רוסים וזרים. אמו נפטרה ב-1837, ובערך באותו זמן הוא עזב את בית הספר כדי ללמוד באקדמיה להנדסה ניקולאייבסקי. לאחר סיום לימודיו עבד כמהנדס ונהנה לזמן קצר מאורח חיים ראוותני, כשהוא מתרגם ספרים כדי להרוויח כסף נוסף. באמצע שנות ה-40 של המאה ה-19 כתב את הרומן הראשון שלו, "אנשים עלובים", שפתח לו את הדלת לחוגים הספרותיים של סנקט פטרבורג. עם זאת, ב-1849 נעצר בשל חברותו בחוג ספרותי בשם "חוג פטרשבסקי", שדן בספרים אסורים המבקרים את רוסיה הצארית. דוסטויבסקי נידון למוות, אך גזר הדין הומתק ברגע האחרון. הוא ריצה ארבע שנות עבודת פרך בסיביר, תקופה שהעניקה לו השראה לכתיבת "רשימות מבית המוות" (1860–1862). לאחר עבודת הפרך, עברו עליו שש שנים של שירות צבאי כפוי בגלות. בשנים הבאות עבד דוסטויבסקי כעיתונאי, פרסם וערך כמה כתבי עת משלו, ובהמשך את "יומן סופר", קובץ של כתביו. הוא החל לטייל במערב אירופה ופיתח התמכרות להימורים, שהובילה לקשיים כלכליים. במשך תקופה מסוימת נאלץ לבקש כסף, אך בסופו של דבר הפך לאחד הסופרים הרוסים הנקראים והמוערכים ביותר.
מכלול יצירתו של דוסטויבסקי כולל שלושה-עשר רומנים, שלוש נובלות, שבעה-עשר סיפורים קצרים ויצירות רבות אחרות. כתביו נקראו בהרחבה בתוך רוסיה ומחוצה לה, והשפיעו על מספר רב של סופרים מאוחרים יותר, בהם הרוסים אלכסנדר סולז'ניצין ואנטון צ'כוב, הפילוסופים אלבר קאמי וז'אן-פול סארטר, וכן על צמיחת האקזיסטנציאליזם והפרוידיאניזם. פרידריך ניטשה כינה אותו "הפסיכולוג היחיד שממנו היה לי מה ללמוד" בחיבורו "שקיעת האלילים", אחת מיצירותיו האחרונות לפני שסבל מהתמוטטות נפשית. ספריו תורגמו ליותר מ-170 שפות.
מוצא משפחתי
אבותיו של דוסטויבסקי מצד אביו היו בני משפחת אצולה רוסית של נוצרים אורתודוקסים. המשפחה עקבה אחר שורשיה עד לאסלאן צ'לבי-מורזה, שערק מ"אורדת הזהב" והצטרף לצד הרוסי ב-1389, ולאחר מכן התנצר. מאות שנים לאחר מכן, אב קדמון אחר של דוסטויבסקי, דנילו אירטיש, קיבל אדמות באזור פינסק (שהיה במשך מאות שנים חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי, וכיום בבלארוס) ב-1509 עבור שירותיו תחת נסיך מקומי, וצאצאיו אימצו את השם "דוסטויבסקי" על שם כפר באזור שנקרא דוסטויבו (Dostojewo) (שנגזר מהמילה הפולנית העתיקה dostojnik – מכובד).
אבותיו הקרובים של דוסטויבסקי מצד אמו היו סוחרים; הקו הגברי מצד אביו כלל כמרים.
בשנת 1809 נרשם מיכאיל דוסטויבסקי בן ה-20 לאקדמיה הקיסרית לרפואה וכירורגיה במוסקבה. משם הוצב בבית חולים במוסקבה, שם שירת כרופא צבאי, וב-1818 מונה לרופא בכיר. ב-1819 נישא למריה נצ'אייבה. בשנה שלאחר מכן קיבל משרה בבית החולים מרינסקי לעניים. ב-1828, כאשר שני בניו, מיכאיל ופיודור, היו בני שמונה ושבע בהתאמה, הוא קודם לדרגת קולגיה-אססור, מעמד שהעלה את מעמדו המשפטי לדרגת אצולה ואפשר לו לרכוש אחוזה קטנה בדארובויה, עיירה במרחק של כ-150 ק"מ ממוסקבה, שם נהגה המשפחה לבלות בקיץ. להוריו של דוסטויבסקי נולדו לאחר מכן שבעה ילדים נוספים: ורוורה (1822–1893) – נישאה לעובד מדינה וחיה חיים שקטים, אנדריי (1825–1897) – כותב זיכרונות שכתב על היסטוריית המשפחה, ליובוב (נולדה ומתה ב-1829), ורה (1829–1896) – נישאה לרופא ושמרה על קשרים משפחתיים, ניקולאי (1831–1883) – נאבק באלכוהוליזם וחייו היו רצופי קשיים, אלכסנדרה (1835–1889) – נישאה לקצין צבאי וחיה חיים פרטיים, ויליזבטה (נולדה ומתה ב-1837).
ילדות (1821–1836)
פיודור דוסטויבסקי, שנולד ב-11 בנובמבר [לפי הלוח היוליאני 30 באוקטובר] 1821 במוסקבה, היה הילד השני של ד"ר מיכאיל דוסטויבסקי ומריה דוסטויבסקיה (לבית נצ'אייבה). הוא גדל בבית המשפחה בשטח בית החולים מרינסקי לעניים, שהיה ממוקם ברובע של המעמד הנמוך בשולי מוסקבה. דוסטויבסקי פגש את החולים, שהיו בשכבה החברתית הנמוכה ביותר ברוסיה, כששיחק בגני בית החולים.
דוסטויבסקי נחשף לספרות בגיל צעיר. מגיל שלוש הקריאה לו האומנת שלו, אלנה פרולובנה, סאגות גבורה, אגדות וסיפורי עם; היא הייתה דמות משפיעה במיוחד על חינוכו ועל אהבתו לסיפורים בדיוניים. כשהיה בן ארבע, השתמשה אמו בתנ"ך כדי ללמד אותו קרוא וכתוב. הוריו חשפו אותו למגוון רחב של ספרות, כולל הסופרים הרוסים ניקולאי קרמזין, אלכסנדר פושקין וגברילה דרז'אבין; ספרות גותית כמו יצירותיה של הסופרת האנגלייה אן רדקליף; יצירות רומנטיות של פרידריך שילר ויוהאן וולפגנג פון גתה; סיפורי גבורה של מיגל דה סרוואנטס וולטר סקוט; והאפוסים של הומרוס, "איליאדה" ו"אודיסאה". דוסטויבסקי הושפע מאוד מיצירתו של ניקולאי גוגול. אף שגישתו של אביו לחינוך תוארה כקפדנית ונוקשה, דוסטויבסקי עצמו דיווח כי דמיונו התעורר בזכות הקראות הלילה של הוריו.
חלק מחוויות ילדותו מצאו את דרכן לכתביו. כאשר ילדה בת תשע נאנסה על ידי שיכור, הוא התבקש לקרוא לאביו כדי לטפל בה. התקרית רדפה אותו, והנושא של תשוקת גבר מבוגר לילדה צעירה מופיע ב"שדים", "האחים קרמזוב", "החטא ועונשו" וכתבים אחרים. תקרית המערבת משרת משפחתי, או צמית, באחוזה בדארובויה, מתוארת ב"האיכר מאריי": כאשר דוסטויבסקי הצעיר מדמיין שהוא שומע זאב ביער, מאריי, שעובד בקרבת מקום, מנחם אותו.
זיכרון נוסף שדוסטויבסקי התייחס אליו בפרוזה שלו היה טיולי הקיץ לאחוזת אביו במחוז קשירסקי שבפלך טולה, שנרכשה בין 1831 ל-1833.
אף שלדוסטויבסקי היה מבנה גוף עדין, הוריו תיארו אותו כחם מזג, עקשן וחוצפן. ב-1833 שלח אותו אביו, שהיה דתי מאוד, לפנימייה צרפתית ולאחר מכן לפנימיית צ'רמאק. הוא תואר כחולם חיוור ומופנם וכרומנטיקן נרגש מדי. כדי לשלם את שכר הלימוד, לווה אביו כסף והרחיב את מרפאתו הפרטית. דוסטויבסקי הרגיש לא שייך בקרב חבריו האריסטוקרטים בבית הספר במוסקבה, והחוויה באה לידי ביטוי מאוחר יותר בחלק מיצירותיו, בעיקר ב"המתבגר".
נעורים (1836–1843)
ב-27 בפברואר 1837 נפטרה אמו של דוסטויבסקי משחפת. במאי הקודם שלחו הוריו אותו ואת אחיו הבכור מיכאיל (שני הילדים הבכורים) לסנקט פטרבורג כדי ללמוד במכון להנדסה צבאית ניקולאייב (ששמו שונה מאוחר יותר לאוניברסיטה הטכנית להנדסה צבאית), ובכך אילצו את האחים לנטוש את לימודיהם האקדמיים לטובת קריירה צבאית. דוסטויבסקי נכנס לאקדמיה בינואר 1838, אך רק בעזרת בני משפחה. מיכאיל סורב להתקבל מסיבות בריאותיות ונשלח לאקדמיה ברבל (כיום טאלין, אסטוניה).
דוסטויבסקי לא אהב את האקדמיה, בעיקר בשל חוסר העניין שלו במדעים, מתמטיקה והנדסה צבאית, והעדפתו לציור ואדריכלות. כפי שאמר פעם חברו קונסטנטין טרוטובסקי: "לא היה סטודנט בכל המוסד עם פחות הופעה צבאית מפי"מ דוסטויבסקי. הוא נע במגושמות ובקפיצות; המדים שלו היו תלויים עליו בצורה מוזרה; והתרמיל, הכובע והרובה שלו נראו כמו סוג של כבלים שנאלץ ללבוש לזמן מה ושכובדו עליו". אופיו ותחומי העניין של דוסטויבסקי הפכו אותו לזר בקרב 120 חבריו לספסל הלימודים: הוא הפגין אומץ וחוש צדק חזק, הגן על מצטרפים חדשים, התייצב לצד מורים, ביקר שחיתות בקרב קצינים ועזר לחקלאים עניים. אף שהיה מתבודד וחי בעולמו הספרותי, הוא זכה להערכת חבריו. הסתגרותו ועניינו בדת זיכו אותו בכינוי "הנזיר פוטיוס".
סימנים לאפילפסיה של דוסטויבסקי הופיעו אולי לראשונה בגיל 17 עם היוודע דבר מותו של אביו ב-16 ביוני 1839, אם כי הדיווחים על התקף מקורם בתיאורים שכתבה בתו (ובהמשך הורחבו על ידי זיגמונד פרויד), הנחשבים כיום לבלתי אמינים. סיבת המוות הרשמית של אביו הייתה שבץ מוחי, אך שכן, פאבל חוטיאינצב, האשים את צמיתי האב ברצח. אילו היו הצמיתים נמצאים אשמים ונשלחים לסיביר, חוטיאינצב היה יכול לרכוש את האדמה שהתפנתה. הצמיתים זוכו במשפט בטולה, אך אחיו של דוסטויבסקי, מיכאיל, הנציח את הסיפור. לאחר מות אביו המשיך דוסטויבסקי בלימודיו, עבר את מבחניו וקיבל דרגת צוער הנדסה, מה שאפשר לו לגור מחוץ לאקדמיה. הוא ביקר את מיכאיל ברבל (טאלין) וביקר לעיתים קרובות בקונצרטים, אופרות, הצגות ובלטים. בתקופה זו הציגו אותו שניים מחבריו לעולם ההימורים.
ב-12 באוגוסט 1843 קיבל דוסטויבסקי עבודה כסגן מהנדס וגר עם אדולף טוטלבן בדירה בבעלות ד"ר ריזנקמפף, חבר של מיכאיל. ריזנקמפף אפיין אותו כ"לא פחות טוב לב ולא פחות מנומס מאחיו, אך כשלא היה במצב רוח טוב הוא לעיתים קרובות הסתכל על הכל דרך משקפיים כהים, הפך לעצבני, שכח נימוסים, ולעיתים נסחף עד כדי פגיעה ואובדן מודעות עצמית". יצירתו הספרותית הראשונה שהושלמה, תרגום של הרומן "אז'ני גרנדה" מאת אונורה דה בלזק, פורסמה ביוני וביולי 1843 בכרכים ה-6 וה-7 של כתב העת "רפרטואר ופנתאון", ואחריה תרגומים נוספים. אף אחד מהם לא זכה להצלחה, וקשייו הכלכליים הובילו אותו לכתיבת רומן.
קריירה
### קריירה מוקדמת (1844–1849)
דוסטויבסקי השלים את הרומן הראשון שלו, "אנשים עלובים", במאי 1845. חברו דמיטרי גריגורוביץ', שאיתו חלק דירה באותה עת, לקח את כתב היד למשורר ניקולאי נקרסוב, שבתורו הראה אותו למבקר הספרות המשפיע ויסאריון בלינסקי. בלינסקי תיאר אותו כ"רומן חברתי" ראשון ברוסיה. "אנשים עלובים" יצא לאור ב-15 בינואר 1846 באלמנך "אוסף סנקט פטרבורג" והפך להצלחה מסחרית.
דוסטויבסקי הרגיש שהקריירה הצבאית שלו תסכן את הקריירה הספרותית הפורחת שלו, ולכן כתב מכתב המבקש להתפטר מתפקידו. זמן קצר לאחר מכן כתב את הרומן השני שלו, "הכפיל", שהופיע בכתב העת "רשימות המולדת" ב-30 בינואר 1846, לפני שפורסם בפברואר. בערך באותו זמן גילה דוסטויבסקי את הסוציאליזם דרך כתביהם של ההוגים הצרפתים שארל פורייה, אטיין קאבה, פייר-ז'וזף פרודון ואנרי דה סן-סימון. דרך הקשר שלו עם בלינסקי הרחיב את ידיעותיו על הפילוסופיה של הסוציאליזם. עם זאת, אמונתו האורתודוקסית והרגישות הדתית שלו לא יכלו להשלים עם התערובת של בלינסקי של אתאיזם, תועלתנות ומטריאליזם מדעי, מה שהוביל לחיכוך גובר ביניהם. דוסטויבסקי נפרד בסופו של דבר ממנו וממקורביו.
לאחר ש"הכפיל" קיבל ביקורות שליליות (כולל אחת קטלנית במיוחד מבלינסקי), בריאותו של דוסטויבסקי הידרדרה והתקפיו הפכו תכופים יותר, אך הוא המשיך לכתוב. מ-1846 עד 1848 פרסם כמה סיפורים קצרים במגזין "רשימות המולדת", בהם "מר פרוחארצ'ין", "בעלת הבית", "לב חלש" ו"לילות לבנים". הקבלה השלילית של סיפורים אלו, בשילוב עם בעיות בריאותו והתקפותיו של בלינסקי, גרמו לו מצוקה וקשיים כלכליים, אך אלו הוקלו מאוד כשחבר לחוג הסוציאליסטי האוטופי של בקטוב, קהילה מגובשת שעזרה לו לשרוד. כשהחוג התפרק, התיידד דוסטויבסקי עם אפולון מייקוב ואחיו ולריאן. ב-1846, בהמלצת המשורר אלכסיי פלשצ'ייב, הצטרף ל"חוג פטרשבסקי", שייסד מיכאיל פטרשבסקי, שהציע רפורמות חברתיות ברוסיה. מיכאיל באקונין כתב פעם לאלכסנדר הרצן שהקבוצה היא "החברה התמימה והבלתי מזיקה ביותר" וחבריה הם "מתנגדים שיטתיים לכל המטרות והאמצעים המהפכניים". דוסטויבסקי השתמש בספריית החוג בימי שבת וראשון ולעיתים השתתף בדיוניהם על חופש מהצנזורה וביטול הצמיתות. תיאורו של באקונין, עם זאת, לא היה נכון לגבי האריסטוקרט ניקולאי ספשנב, שהצטרף לחוג ב-1848 והחל ליצור חברה מהפכנית חשאית מבין חבריו. דוסטויבסקי עצמו הפך לחבר בחברה זו, היה מודע למטרותיה והשתתף באופן פעיל, אם כי נטר בליבו ספקות משמעותיים לגבי פעולותיהם וכוונותיהם.
ב-1849 פורסמו החלקים הראשונים של "נטוצ'קה נזבנובה", רומן שדוסטויבסקי תכנן מאז 1846, ב"רשימות המולדת", אך הגלייתם סיימה את הפרויקט, והותירה רק את מה שהיה אמור להיות הפרולוג של הרומן. דוסטויבסקי מעולם לא ניסה להשלים אותו, והותיר אחריו רק טיוטה.
### גלות בסיביר (1849–1854)
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חברי "חוג פטרשבסקי" הוסגרו לפקיד במשרד הפנים, איוואן ליפרנדי. דוסטויבסקי הואשם בקריאת יצירות של בלינסקי, כולל ה"מכתב לגוגול" האסור, ובהפצת עותקים של אלו ויצירות אחרות. אנטונלי, סוכן הממשלה שדיווח על הקבוצה, כתב בהצהרתו שלפחות אחד מהמסמכים ביקר את הפוליטיקה והדת הרוסית. דוסטויבסקי הגיב להאשמות אלו בהצהרה שקרא את המאמרים רק "כאנדרטה ספרותית, לא יותר ולא פחות"; הוא דיבר על "אישיות ואנוכיות אנושית" ולא על פוליטיקה. למרות זאת, הוא וחבריו "הקונספירטורים" נעצרו ב-23 באפריל 1849 לבקשת הרוזן אלכסיי פיודורוביץ' אורלוב והצאר ניקולאי הראשון, שחששו ממהפכה כמו מרד הדקבריסטים של 1825 ברוסיה ומהפכות 1848 באירופה. החברים הוחזקו במבצר פטר ופול המאובטח היטב, ששיכן את האסירים המסוכנים ביותר.
המקרה נדון במשך ארבעה חודשים על ידי ועדה חקירתית בראשות הצאר, עם אדג'וטנט גנרל איוואן נאבוקוב, הסנאטור הנסיך פאבל גגארין, הנסיך ואסילי דולגורוקוב, הגנרל יאקוב רוסטובצב והגנרל לאונטי דובלט, ראש המשטרה החשאית. הם גזרו על חברי החוג עונש מוות על ידי כיתת יורים, והאסירים הובאו לכיכר סמינוב בסנקט פטרבורג ב-23 בדצמבר 1849. הם חולקו לקבוצות של שלושה, והקבוצה הראשונה הובאה מול כיתת היורים. דוסטויבסקי היה השלישי בשורה השנייה; לידו עמדו פלשצ'ייב ודורוב. ההוצאה להורג נעצרה כאשר עגלה הביאה מכתב מהצאר הממתיק את גזר הדין. דוסטויבסקי תיאר מאוחר יותר את החוויה של מה שחשב לרגעיו האחרונים בחיים ברומן שלו "האידיוט"; הדמות הראשית, הנסיך מישקין, מספר את סיפורו של צעיר שנידון למוות על ידי כיתת יורים אך זכה לחנינה ברגע האחרון. הנסיך מישקין מתאר את החוויה מנקודת מבטו של הקורבן ושוקל את ההשלכות הפילוסופיות והרוחניות.
דוסטויבסקי ריצה ארבע שנות גלות בעבודת פרך במחנה כלא "קטורגה" באומסק, סיביר, ואחריהן תקופת שירות צבאי כפוי. לאחר נסיעה של ארבעה-עשר ימים במזחלת, הגיעו האסירים לטובולסק, תחנת מעבר לאסירים. למרות הנסיבות, דוסטויבסקי ניחם את האסירים האחרים, כמו הפטרשבסיסט איוואן יאסטרז'מבסקי, שהופתע מטוב ליבו של דוסטויבסקי ובסופו של דבר נטש את החלטתו להתאבד. בטובולסק הם קיבלו אוכל ובגדים מהנשים הדקבריסטיות, וכן כמה עותקים של הברית החדשה עם שטר של עשרה רובל בתוך כל עותק. אחד-עשר ימים לאחר מכן הגיע דוסטויבסקי לאומסק יחד עם חבר אחד בלבד מחוג פטרשבסקי, הסופר סרגיי דורוב. דוסטויבסקי תיאר את הצריפים שלו:
> בקיץ, צפיפות בלתי נסבלת; בחורף, קור בלתי נסבל. כל הרצפות היו רקובות. לכלוך על הרצפות בעובי של אינץ'; אפשר היה להחליק וליפול [...] היינו דחוסים כמו הרינג בחבית [...] לא היה מקום להסתובב. משקיעה ועד זריחה, היה בלתי אפשרי לא להתנהג כמו חזירים [...] פרעושים, כינים וחיפושיות שחורות בכמויות [...]
מסווג כ"אחד האסירים המסוכנים ביותר", ידיו ורגליו של דוסטויבסקי היו כבולות עד לשחרורו. הותר לו לקרוא רק בעותק שלו של הברית החדשה. בנוסף להתקפיו, סבל מטחורים, איבד משקל והיה "נשרף מחום כלשהו, רועד ומרגיש חם מדי או קר מדי בכל לילה". ריח בית השימוש חדר לכל הבניין, וחדר הרחצה הקטן נאלץ להספיק ליותר מ-200 איש. דוסטויבסקי נשלח לעיתים לבית החולים הצבאי, שם קרא עיתונים ורומנים של צ'ארלס דיקנס. הוא זכה להערכת רוב האסירים האחרים, אך בוז מצד כמה אסירים פוליטיים פולנים בשל הלאומיות הרוסית והרגשות האנטי-פולניים שלו.
### שחרור מהכלא ונישואים ראשונים (1854–1866)
לאחר שחרורו ב-14 בפברואר 1854, ביקש דוסטויבסקי ממיכאיל לעזור לו כלכלית ולשלוח לו ספרים מאת ג'אמבטיסטה ויקו, פרנסואה גיזו, לאופולד פון ראנקה, גאורג וילהלם פרידריך הגל ועמנואל קאנט. "רשימות מבית המוות", המבוסס על ניסיונו בכלא, פורסם ב-1861 בכתב העת "ורמיה" ("זמן") – זה היה הרומן הראשון שפורסם על בתי כלא רוסיים. לפני שעבר באמצע מרץ לסמיפלאטינסק, שם נאלץ לשרת בחיל הצבא הסיבירי של גדוד הקו השביעי, פגש דוסטויבסקי את הגיאוגרף פיוטר סמיונוב ואת האתנוגרף שוקאן ואליחאנוב. בסביבות נובמבר 1854 פגש את הברון אלכסנדר יגורוביץ' וראנגל, מעריץ של ספריו, שנכח בהוצאה להורג שבוטלה. שניהם שכרו בתים בגן הקוזאקים מחוץ לסמיפלאטינסק. וראנגל ציין שדוסטויבסקי "נראה קודר. פניו החולניות והחיוורות היו מכוסות נמשים, ושערו הבלונדיני היה קצוץ. הוא היה מעט מעל גובה ממוצע והסתכל בי בעוצמה בעיניו האפורות-כחולות החדות. זה היה כאילו הוא מנסה להסתכל לתוך נשמתי ולגלות איזה מין אדם אני".
בסמיפלאטינסק לימד דוסטויבסקי כמה תלמידי בית ספר ובא במגע עם משפחות מהמעמד הגבוה, כולל זו של סגן-אלוף בליחוב, שנהג להזמין אותו לקרוא קטעים מעיתונים ומגזינים. במהלך ביקור אצל בליחוב פגש דוסטויבסקי את מריה דמיטרייבנה איסאייבה והתאהב בה; איסאייבה ובנה עברו מאוחר יותר עם דוסטויבסקי לברנאול. ב-1856 שלח דוסטויבסקי מכתב דרך וראנגל לגנרל אדוארד טוטלבן, והתנצל על פעילותו בכמה חוגים אוטופיים. כתוצאה מכך, קיבל את הזכות לפרסם ספרים ולהינשא, אם כי נותר תחת מעקב משטרתי למשך שארית חייו. איסאייבה ודוסטויבסקי נישאו בקוזנצק ב-7 בפברואר 1857, אף שבתחילה סירבה להצעת הנישואין שלו, בטענה שהם לא נועדו זה לזו ושהמצב הכלכלי הגרוע שלו מונע נישואים. חיי המשפחה שלהם היו אומללים והיא התקשתה להתמודד עם התקפיו. בתיאור מערכת היחסים ביניהם כתב: "בגלל אופייה המוזר, החשדני והפנטסטי, בהחלט לא היינו מאושרים יחד, אבל לא יכולנו להפסיק לאהוב זה את זה; וככל שהיינו אומללים יותר, כך הפכנו קשורים יותר זה לזה". הם חיו בעיקר בנפרד. ב-1859 שוחרר משירות צבאי בשל הידרדרות בריאותו וקיבל אישור לחזור לרוסיה האירופית, תחילה לטבר, שם פגש את אחיו לראשונה מזה עשר שנים, ולאחר מכן לסנקט פטרבורג.
הסיפור הקצר "גיבור קטן" (יצירתו היחידה של דוסטויבסקי שהושלמה בכלא) הופיע בכתב עת, אך "חלום הדוד" ו"הכפר סטפנצ'יקובו" לא פורסמו עד 1860. "רשימות מבית המוות" יצא לאור ב"רוסקי מיר" (עולם רוסי) בספטמבר 1860. "אנשים מושפלים ומעונים" פורסם במגזין החדש "ורמיה", שהוקם בעזרת כספים ממפעל הסיגריות של אחיו.
דוסטויבסקי נסע למערב אירופה בפעם הראשונה ב-7 ביוני 1862, וביקר בקלן, ברלין, דרזדן, ויסבאדן, בלגיה ופריז. בלונדון פגש את אלכסנדר הרצן וביקר בארמון הבדולח. הוא נסע עם ניקולאי סטרחוב דרך שווייץ וכמה ערים בצפון איטליה, כולל טורינו, ליבורנו והעיר פירנצה שבמרכז איטליה. הוא תיעד את רשמיו מטיולים אלו במסה "רשימות חורף על רשמי קיץ", שבה גם ביקר את הקפיטליזם, המודרניזציה החברתית, המטריאליזם, הקתוליות והפרוטסטנטיות. דוסטויבסקי ראה בארמון הבדולח אנדרטה לחברה מודרנית חסרת נשמה, למיתוס הקידמה ולפולחן המטריאליזם הריק.
מאוגוסט עד אוקטובר 1863 ערך דוסטויבסקי טיול נוסף למערב אירופה. הוא פגש את אהובתו השנייה, פולינה סוסלובה, בפריז והפסיד כמעט את כל כספו בהימורים בוויסבאדן ובבאדן-באדן. ב-1864 נפטרו אשתו מריה ואחיו מיכאיל; דוסטויבסקי הפך אז להורה יחיד לבנו החורג פאשה ולתומך היחיד במשפחת אחיו. כישלון "אפוקה", המגזין שייסד עם מיכאיל לאחר דיכוי "ורמיה", החמיר את מצבו הכלכלי, אם כי העזרה המתמשכת של קרוביו וחבריו מנעה פשיטת רגל.
### נישואים שניים וירח דבש (1866–1871)
שני החלקים הראשונים של "החטא ועונשו" פורסמו בינואר ובפברואר 1866 בכתב העת "השליח הרוסי", ומשכו לפחות 500 מנויים חדשים למגזין.
דוסטויבסקי חזר לסנקט פטרבורג באמצע ספטמבר והבטיח לעורכו, פיודור סטלוֹבסקי, שישלים רומן בשם "המהמר" עד נובמבר, אף שטרם החל לכתוב אותו. אחד מחבריו של דוסטויבסקי, אלכסנדר מיליוקוב, יעץ לו לשכור מזכירה. דוסטויבסקי יצר קשר עם הסטנוגרף פאבל אולחין מסנקט פטרבורג, שהמליץ על תלמידתו, אנה גריגורייבנה סניטקינה בת העשרים. הסטנוגרפיה שלה עזרה לדוסטויבסקי להשלים את "המהמר" ב-30 באוקטובר, לאחר 26 ימי עבודה. היא ציינה שדוסטויבסקי היה בגובה ממוצע אך תמיד ניסה להזדקוף. "היה לו שיער חום בהיר, מעט אדמדם; הוא השתמש במרכך שיער, והוא סירק את שערו בצורה חרוצה [...] עיניו, הן היו שונות: אחת הייתה חומה כהה; בשנייה, האישון היה כל כך גדול שלא יכולת לראות את צבעו, [זה נגרם מפציעה]. המוזרות של עיניו העניקה לדוסטויבסקי מראה מסתורי. פניו היו חיוורות, והן נראו לא בריאות."
ב-15 בפברואר 1867 נישאו דוסטויבסקי וסניטקינה בקתדרלת השילוש הקדוש בסנקט פטרבורג. ב-14 באפריל 1867 הם החלו ירח דבש מאוחר בגרמניה; 7,000 הרובל שהרוויח מ"החטא ועונשו" לא כיסו את חובותיהם, מה שאילץ את אנה למכור את חפצי הערך שלה כדי לממן את הטיול. הם שהו בברלין, ביקרו בגלריה לאמנות בדרזדן, שם חיפש השראה לכתיבתו, ועצרו גם בפרנקפורט, דרמשטאדט, היידלברג וקרלסרוהה. הם בילו חמישה שבועות בבאדן-באדן, שם הסתכסך דוסטויבסקי עם איוואן טורגנייב ושוב הפסיד כסף רב בשולחן הרולטה. בשלב מסוים, אשתו נאלצה לפי הדיווחים למשכן את הלבנים שלה.
בספטמבר 1867 החל דוסטויבסקי לעבוד על "האידיוט", ולאחר תהליך תכנון ממושך שלא דמה במעט לרומן שפורסם, הוא הצליח בסופו של דבר לכתוב את 100 העמודים הראשונים ב-23 ימים בלבד; הסריאליזציה החלה ב"השליח הרוסי" בינואר 1868.
עד 1868 עבר הזוג לז'נבה. ילדתם הראשונה, סופיה, הופרתה בבאדן-באדן ונולדה בז'נבה ב-5 במרץ 1868. התינוקת מתה מדלקת ריאות שלושה חודשים לאחר מכן, ואנה נזכרה כיצד דוסטויבסקי "בכה והתייפח כמו אישה בייאוש". סופיה נקברה בבית הקברות של המלכים בז'נבה; קברה פורק מאוחר יותר, אך ב-1986 תרמה האגודה הבינלאומית של דוסטויבסקי לוח זיכרון לכבודה.
לאחר מותה של סופיה, המשיך הזוג בטיוליו ברחבי אירופה. הם נסעו תחילה לווה ואז למילאנו לפני שהמשיכו לפירנצה, שם השלים דוסטויבסקי את "האידיוט" בינואר 1869; חלקו האחרון הופיע ב"השליח הרוסי" בחודש שלאחר מכן. מאוחר יותר באותה שנה, בדרזדן, ילדה אנה את בתם השנייה, ליובוב, ב-26 בספטמבר. לאחר ששמע חדשות שקבוצת המהפכנים הסוציאליסטית "נקמת העם" רצחה את אחד מחבריה, איוואן איוואנוב, ב-21 בנובמבר 1869, החל דוסטויבסקי לכתוב את "שדים".
באפריל 1871 ערך דוסטויבסקי ביקור אחרון באולם הימורים בוויסבאדן. אנה טענה שהוא הפסיק להמר לאחר לידת בתם השנייה, אך זהו נושא לוויכוח. במהלך נסיעה ברכבת לברלין, הוא שרף כמה כתבי יד, כולל אלו של "האידיוט", כי היה מודאג מבעיות פוטנציאליות במכס. משפחת דוסטויבסקי הגיעה סוף סוף חזרה לסנקט פטרבורג ב-8 ביולי, מה שסימן את סופו של ירח דבש (שתוכנן במקור לשלושה חודשים) שנמשך למעלה מארבע שנים.
### חזרה לרוסיה (1871–1875)
בחזרה לרוסיה ביולי 1871, המשפחה שוב הייתה בצרות כלכליות ונאלצה למכור את רכושם הנותר. בנם פיודור נולד ב-16 ביולי, והם עברו לדירה ליד המכון הטכנולוגי זמן קצר לאחר מכן. הם קיוו לבטל את חובותיהם הגדולים על ידי מכירת ביתם השכור בפסקי, אך קשיים עם הדייר הוסיפו למחיר מכירה נמוך יחסית, והסכסוכים עם נושיהם נמשכו. אנה הציעה שהם יגייסו כסף על זכויות היוצרים של בעלה וינהלו משא ומתן עם הנושים כדי לשלם את חובותיהם בתשלומים.
דוסטויבסקי חידש את ידידותו עם מייקוב וסטרחוב ורכש מכרים חדשים, בהם הפוליטיקאי הכנסייתי טרטי פיליפוב והאחים וסבולוד וולדימיר סולוביוב. קונסטנטין פובדונוסצב, הנציב העליון הקיסרי לעתיד של הסינוד הקדוש ביותר, השפיע על התקדמותו הפוליטית של דוסטויבסקי לעבר שמרנות.
בסביבות תחילת 1872 בילתה המשפחה כמה חודשים בסטאראיה רוסה, עיירה הידועה בספא המינרלי שלה. עבודתו של דוסטויבסקי התעכבה כאשר אחותה של אנה, מריה סבטקובסקיה, נפטרה ב-1 במאי 1872, מטיפוס או ממלריה, ואנה פיתחה מורסה בגרונה.
המשפחה חזרה לסנקט פטרבורג בספטמבר. "שדים" הושלם ב-26 בנובמבר 1872 ויצא לאור בינואר שלאחר מכן על ידי "חברת ההוצאה לאור דוסטויבסקי", שהדוסטויבסקים זה עתה הקימו. אנה ניהלה את כספי החברה, מכרה את הספר מהדירה שלהם וקיבלה רק תשלומים במזומן; אך "שדים" היה הצלחה, ומכר כ-3,000 עותקים. דוסטויבסקי הציע שהם יקימו כתב עת חדש בשם "יומן סופר", שיכלול אוסף מאמרים, אך חסרו כספים. ה"יומן" פורסם במקום זאת במגזין של ולדימיר משצ'רסקי "האזרח", החל מ-1 בינואר 1873, בתמורה למשכורת של 3,000 רובל בשנה. באותו קיץ חזרה אנה לסטאראיה רוסה עם הילדים, בעוד דוסטויבסקי נשאר בסנקט פטרבורג כדי להמשיך ב"יומן" שלו.
במרץ 1874 עזב דוסטויבסקי את "האזרח" בגלל העבודה המלחיצה והתערבות הביורוקרטיה הרוסית. בחמישה-עשר החודשים שלו ב"האזרח", הוא הובא לבית המשפט פעמיים: ב-11 ביוני 1873 על ציטוט דבריו של הנסיך משצ'רסקי ללא רשות, ושוב ב-23 במרץ 1874. דוסטויבסקי הציע למכור רומן חדש שטרם החל לכתוב ל"השליח הרוסי", אך המגזין סירב. ניקולאי נקרסוב הציע אז שיפרסם בכתב עת אחר, "רשימות המולדת", שהציע לדוסטויבסקי 250 רובל עבור כל גיליון דפוס – 100 יותר ממה שהיה מרוויח עם "השליח הרוסי". דוסטויבסקי הסכים.
באותה שנה החלה בריאותו להידרדר. דוסטויבסקי התייעץ עם כמה רופאים בסנקט פטרבורג וקיבל עצה לעבור טיפול מחוץ לרוסיה. ביולי נסע לבאד אמס, שם אבחן אותו רופא עם קטרת חריפה. במהלך שהותו שם החל לכתוב את "המתבגר", וחזר לסנקט פטרבורג בסוף יולי. אנה הציעה שיבלו את החורף בסטאראיה רוסה כדי לאפשר לדוסטויבסקי לנוח, אף שרופאים הציעו ביקור שני באמס כי בריאותו השתפרה שם בעבר.
ב-10 באוגוסט 1875 נולד בנו אלכסיי בסטאראיה רוסה, ובאמצע ספטמבר חזרה המשפחה לסנקט פטרבורג. דוסטויבסקי סיים את "המתבגר" בסוף 1875, אף שקטעים ממנו פורסמו בהמשכים ב"רשימות המולדת" מאז ינואר. "המתבגר" מתעד את חייו של ארקדי דולגורוקי, הילד הלא חוקי של בעל האדמות ורסילוב ואם איכרה. הוא עוסק בעיקר במערכת היחסים בין אב לבן, שהפכה לנושא תדיר ביצירותיו הבאות של דוסטויבסקי.
### שנים אחרונות (1876–1881)
בתחילת 1876 המשיך דוסטויבסקי בעבודה על ה"יומן" שלו, וקיבץ קטעים מהכתב העת לספר. הספר, שכותרתו "יומן סופר", הוא אוסף של מאמרים רבים וכמה סיפורים קצרים על חברה, דת, פוליטיקה ואתיקה, והוא מכר יותר מפי שניים עותקים מספריו הקודמים. דוסטויבסקי החל לקבל יותר מכתבים מקוראים מאי פעם, ואנשים מכל הגילאים והמקצועות ביקרו אותו. בעזרת אחיה של אנה, קנתה המשפחה דאצ'ה בסטאראיה רוסה. בקיץ 1876 החל דוסטויבסקי לחוות שוב קוצר נשימה. הוא ביקר באמס בפעם השלישית ונאמר לו שהוא עשוי לחיות עוד 15 שנים אם יעבור לאקלים בריא יותר. עם חזרתו לרוסיה, הורה הצאר אלכסנדר השני לדוסטויבסקי לבקר בארמונו כדי להציג לו את ה"יומן", וביקש ממנו לחנך את בניו, סרגיי ופול. ביקור זה הגדיל עוד יותר את מעגל המכרים של דוסטויבסקי. הוא היה אורח תדיר בכמה סלונים בסנקט פטרבורג ופגש אנשים מפורסמים רבים, בהם הרוזנת סופיה טולסטיה, יאקוב פולונסקי, סרגיי ויטה, אלכסיי סובורין, אנטון רובינשטיין ואיליה רפין.
בריאותו של דוסטויבסקי הידרדרה עוד יותר, ובמרץ 1877 סבל מארבעה התקפים אפילפטיים. במקום לחזור לאמס, ביקר במאלי פריקול, אחוזה ליד קורסק. בזמן שחזר לסנקט פטרבורג כדי לסיים את ה"יומן" שלו, ביקר בדארובויה, שם בילה חלק גדול מילדותו. בדצמבר השתתף בהלווייתו של נקרסוב ונשא נאום. הוא מונה לחבר כבוד באקדמיה הרוסית למדעים, ממנה קיבל תעודת כבוד בפברואר 1879. הוא דחה הזמנה לקונגרס בינלאומי על זכויות יוצרים בפריז לאחר שבנו אליושה סבל מהתקף אפילפטי קשה ומת ב-16 במאי.
המשפחה עברה מאוחר יותר לדירה שבה כתב דוסטויבסקי את יצירותיו הראשונות. בערך בתקופה זו נבחר לחבר במועצת המנהלים של החברה הסלאבית לנדיבות בסנקט פטרבורג, ובאותו קיץ נבחר לוועדת הכבוד של האגודה הבינלאומית לספרות ואמנות, שחבריה כללו את ויקטור הוגו, איוואן טורגנייב, פאול הייזה, אלפרד טניסון, אנתוני טרולופ, הנרי לונגפלו, ראלף וולדו אמרסון ולב טולסטוי.
דוסטויבסקי ערך את ביקורו הרביעי והאחרון באמס בתחילת אוגוסט 1879. הוא אובחן עם אמפיזמה ריאתית בשלב מוקדם, שלדעת רופאו ניתן לנהל בהצלחה, אך לא לרפא.
ב-3 בפברואר 1880 נבחר דוסטויבסקי לסגן נשיא החברה הסלאבית לנדיבות והוזמן לנאום בחשיפת אנדרטת פושקין במוסקבה. ב-8 ביוני נשא את נאומו, בהופעה מרשימה שהייתה לה השפעה רגשית משמעותית על הקהל שלו. נאומו התקבל במחיאות כפיים סוערות, ואפילו יריבו הוותיק טורגנייב חיבק אותו. קונסטנטין סטניוקוביץ' שיבח את הנאום במאמרו "יום השנה לפושקין ונאומו של דוסטויבסקי" ב"העסקים", וכתב כי "השפה של [נאום פושקין] של דוסטויבסקי באמת נראית כמו דרשה. הוא מדבר בטון של נביא. הוא עושה דרשה כמו כומר; זה עמוק מאוד, כנה, ואנחנו מבינים שהוא רוצה להרשים את הרגשות של מאזיניו". הנאום ספג ביקורת מצד מדען המדינה הליברלי אלכסנדר גרדובסקי, שחשב שדוסטויבסקי העריץ את "העם", ומצד ההוגה השמרן קונסטנטין לאונטייב, שהשווה במאמרו "על אהבה אוניברסלית" את הנאום לסוציאליזם אוטופי צרפתי. ההתקפות הובילו להידרדרות נוספת בבריאותו.
מוות
ב-6 בפברואר [לפי הלוח היוליאני 25 בינואר] 1881, בזמן שחיפשו חברים בארגון הטרור "נרודניה ווליה" ("רצון העם") שירצחו בקרוב את הצאר אלכסנדר השני, ביצעה המשטרה החשאית של הצאר צו חיפוש בדירתו של אלכסנדר ברניקוב, אחד משכניו של דוסטויבסקי. ביום שלאחר מכן סבל דוסטויבסקי מדימום ריאתי. אנה הכחישה שהחיפוש גרם לכך, ואמרה שהדימום התרחש לאחר שבעלה חיפש מחזיק עט שנפל. לאחר שסבל מדימום נוסף, אנה קראה לרופאים, שנתנו פרוגנוזה גרועה. דימום שלישי הגיע זמן קצר לאחר מכן. בזמן שראה את ילדיו לפני מותו, ביקש דוסטויבסקי שמשל הבן האובד יוקרא לילדיו. המשמעות העמוקה של בקשה זו מצוינת על ידי ג'וזף פרנק:
> זה היה משל זה על עבירה, חרטה ומחילה שהוא רצה להשאיר כמורשת אחרונה לילדיו, וניתן לראות בו היטב את הבנתו הסופית שלו למשמעות חייו והמסר של יצירתו.
הוא נפטר ב-9 בפברואר [לפי הלוח היוליאני 28 בינואר]. בין מילותיו האחרונות של דוסטויבסקי היה הציטוט שלו ממתי ג' 14–15: "אבל יוחנן מנע אותו ואמר: אני צריך להיטבל על ידך, ואתה בא אלי? וישוע ענה ואמר לו: הניחה עתה, כי כן נאוה לנו למלא כל צדקה", והוא סיים ב"שמע עכשיו – הרשה זאת. אל תרסן אותי!" מילותיו האחרונות לאשתו אנה היו: "זכרי, אניה, תמיד אהבתי אותך בלהט ומעולם לא הייתי לא נאמן לך, אפילו לא במחשבותיי!" כשמת, גופתו הונחה על שולחן, לפי המנהג הרוסי.
דוסטויבסקי נקבר בבית הקברות טיחווין במנזר אלכסנדר נבסקי, ליד המשוררים האהובים עליו, ניקולאי קרמזין וואסילי ז'וקובסקי. לא ברור כמה השתתפו בהלווייתו. לפי כתב אחד, יותר מ-100,000 אבלים נכחו, בעוד אחרים מתארים נוכחות של בין 40,000 ל-50,000. על מצבתו חרוטים שורות מהברית החדשה:
> אמן אמן אני אמר לכם אם לא תפל גרעין החטה בארץ ומת הוא לבדו ישאר ואם ימות ירבה פרי:
— יוחנן יב:24