חיים מוקדמים וחינוך
מרקוס טוליוס קיקרו (Marcus Tullius Cicero) היה מדינאי, משפטן, נואם ופילוסוף רומי, שמילא תפקיד חשוב בפוליטיקה של שלהי הרפובליקה הרומית וניסה לשווא לשמור על עקרונות הרפובליקה במהלך המשברים שהובילו להקמת האימפריה הרומית. כתביו הרבים כוללים מסות על רטוריקה, פילוסופיה ופוליטיקה, והוא נחשב לאחד מגדולי הנואמים ומעצבי הפרוזה של רומא. הוא הגיע ממשפחה אמידה ממעמד הפרשים, וכיהן כקונסול בשנת 63 לפנה"ס. השפעתו על השפה הלטינית הייתה עצומה: הוא כתב יותר משלושה רבעים מהספרות הלטינית ששרדה מתקופת חייו הבוגרים, ונאמר כי הפרוזה שבאה אחריו הייתה בבחינת תגובה לסגנונו או חזרה אליו, לא רק בלטינית אלא גם בשפות אירופיות עד המאה ה-19.
קיקרו הציג ללטינית את הטיעונים של בתי הספר המרכזיים בפילוסופיה ההלניסטית ויצר אוצר מילים פילוסופי לטיני עם חידושי לשון כמו evidentia, humanitas, qualitas, quantitas ו-essentia, ובכך התבלט כמתרגם וכפילוסוף. אף שהיה נואם מוכשר ומשפטן מצליח, קיקרו האמין שהקריירה הפוליטית שלו היא הישגו החשוב ביותר. במהלך כהונתו כקונסול ניסתה קשר קטילינה השנייה להפיל את הממשל באמצעות התקפה על העיר על ידי כוחות חיצוניים, וקיקרו דיכא את המרד באמצעות הוצאה להורג חפוזה ושנויה במחלוקת של חמישה קושרים. במהלך המחצית השנייה והכאוטית של המאה ה-1 לפנה"ס, שסומנה במלחמות אזרחים ובדיקטטורה של גאיוס יוליוס קיסר, דגל קיקרו בחזרה לממשל הרפובליקני המסורתי.
בעקבות מותו של יוליוס קיסר, הפך קיקרו לאויבו של מרקוס אנטוניוס במאבק הכוחות שבא בעקבותיו, ותקף אותו בסדרת נאומים. הוא הוכרז כאויב המדינה על ידי הטריאומוויראט השני, וכתוצאה מכך הוצא להורג על ידי חיילים שפעלו בשמם בשנת 43 לפנה"ס, לאחר שנתפס במהלך ניסיון בריחה מחצי האי האיטלקי. ידיו וראשו הכרותים הוצגו לאחר מכן על הרוסטרה, כנקמה אחרונה של מרקוס אנטוניוס. גילויו מחדש של פטרארקה את מכתביו של קיקרו נחשב לעיתים קרובות כגורם שהניע את הרנסאנס של המאה ה-14 בענייני ציבור, הומניזם ותרבות רומית קלאסית.
לדברי ההיסטוריון הפולני תדיאוש ז'ילינסקי, "הרנסאנס היה מעל לכל תחייה של קיקרו, ורק אחריו ובאמצעותו של שאר העת העתיקה הקלאסית". שיא סמכותו ויוקרתו של קיקרו הגיע במהלך עידן הנאורות של המאה ה-18, והשפעתו על הוגי נאורות ותיאורטיקנים פוליטיים מובילים כמו ג'ון לוק, דייוויד יום, מונטסקייה ואדמונד ברק הייתה משמעותית. יצירותיו מדורגות בין המשפיעות ביותר בתרבות האירופית, ועד היום הן מהוות את אחד מגופי החומר הראשוני החשובים ביותר לכתיבה ולתיקון של ההיסטוריה הרומית, במיוחד ימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית. חיים אישיים חיים מוקדמים מרקוס טוליוס קיקרו נולד ב-3 בינואר 106 לפנה"ס בארפינום, עיירה הררית השוכנת 100 קילומטרים דרומית-מזרחית לרומא. הוא השתייך לשבט קורנליה.
אביו היה חבר אמיד במעמד הפרשים ובעל קשרים טובים ברומא. עם זאת, בהיותו חצי נכה, הוא לא יכול היה להיכנס לחיים הציבוריים ולמד רבות כדי לפצות על כך. אף שמעט ידוע על אמו של קיקרו, הלוויה, היה נהוג שנשותיהם של אזרחים רומים חשובים יהיו אחראיות על ניהול משק הבית. אחיו של קיקרו, קווינטוס, כתב במכתב שהיא הייתה עקרת בית חסכנית. הכינוי של קיקרו, או שם המשפחה האישי שלו, מגיע מהמילה הלטינית לחומוס, cicer. פלוטרכוס מסביר שהשם ניתן במקור לאחד מאבותיו של קיקרו שהיה לו חריץ בקצה אפו הדומה לחומוס. עם זאת, סביר יותר שאבותיו של קיקרו שגשגו באמצעות גידול ומכירה של חומוס. הרומאים בחרו לעיתים קרובות שמות משפחה אישיים ארציים.
שמות המשפחה המפורסמים פאביוס, לנטולוס ופיסו מגיעים מהשמות הלטיניים של פול, עדשים ואפונה, בהתאמה. פלוטרכוס כותב שקיקרו הופצר לשנות את השם המזלזל הזה כשנכנס לפוליטיקה, אך הוא סירב, באומרו שהוא יהפוך את קיקרו למפואר יותר מסקאורוס ("בעל הקרסוליים הנפוחים") וקאטולוס ("גור"). בתקופה זו בהיסטוריה הרומית, "מתורבת" פירושו היה היכולת לדבר גם לטינית וגם יוונית. לכן קיקרו התחנך על תורתם של הפילוסופים, המשוררים וההיסטוריונים היוונים הקדמונים; שכן הוא השיג חלק ניכר מהבנתו בתורת הרטוריקה ובפרקטיקה שלה מהמשורר היווני ארכיאס ומהרטוריקן היווני אפולוניוס. קיקרו השתמש בידיעותיו ביוונית כדי לתרגם רבים מהמושגים התיאורטיים של הפילוסופיה היוונית ללטינית, ובכך תרגם יצירות פילוסופיות יווניות לקהל רחב יותר.
דווקא השכלתו הרחבה היא שקשרה אותו לאליטה הרומית המסורתית. הציור "קיקרו הצעיר קורא" מאת וינצ'נצו פופה (פרסקו, 1464), הנמצא כיום באוסף וואלאס. התעניינותו של קיקרו בפילוסופיה תפסה מקום נכבד בקריירה המאוחרת שלו והובילה אותו לספק תיאור מקיף של הפילוסופיה היוונית לקהל רומי, כולל יצירת אוצר מילים פילוסופי בלטינית. בשנת 87 לפנה"ס הגיע לרומא פילון מלאריסה, ראש האקדמיה שייסד אפלטון באתונה כ-300 שנה קודם לכן. קיקרו, "בהשראת להט יוצא דופן לפילוסופיה", ישב בהתלהבות לרגליו וספג את הפילוסופיה של אפלטון. קיקרו אמר על הדיאלוגים של אפלטון, שאילו זאוס היה מדבר, הוא היה משתמש בשפתם.
לדברי פלוטרכוס, קיקרו היה סטודנט מוכשר ביותר, שלמידתו משכה תשומת לב מכל רחבי רומא, מה שאפשר לו ללמוד משפט רומי אצל קווינטוס מוציוס סקאווולה. חבריו ללימודים של קיקרו היו גאיוס מריוס הצעיר, סרוויוס סולפיקיוס רופוס שהפך למשפטן מפורסם, אחד הבודדים שקיקרו החשיב כעדיף על עצמו בעניינים משפטיים, וטיטוס פומפוניוס. השניים האחרונים הפכו לחבריו של קיקרו לכל החיים, ופומפוניוס, שקיבל מאוחר יותר את הכינוי "אטיקוס", ואחותו נישאה לאחיו של קיקרו, הפך, במילותיו של קיקרו, ל"אח שני", כאשר שניהם שמרו על התכתבות לאורך כל חייהם. בשנת 79 לפנה"ס יצא קיקרו ליוון, אסיה הקטנה ורודוס. ייתכן שהיה זה כדי להימנע מזעמו הפוטנציאלי של סולה, כפי שטוען פלוטרכוס, אם כי קיקרו עצמו אומר שזה היה כדי לחדד את כישוריו ולשפר את כושרו הגופני.
באתונה למד פילוסופיה אצל אנטיוכוס מאשקלון, ה"אקדמאי הישן" ומייסד האפלטוניזם התיכון. באסיה הקטנה פגש את הנואמים המובילים באזור והמשיך ללמוד איתם. לאחר מכן נסע קיקרו לרודוס כדי לפגוש את מורו לשעבר, אפולוניוס מולון, שלימד אותו בעבר ברומא. מולון עזר לקיקרו לחדד את העודפים בסגנונו, וכן לאמן את גופו וריאותיו לדרישות הנאום בפומבי. בשרטוט נתיב ביניים בין הסגנונות האטיים והאסיאתיים המתחרים, קיקרו ייחשב בסופו של דבר לשני רק לדמוסתנס בין נואמי ההיסטוריה. משפחה קיקרו נשא לאישה את טרנטיה כנראה בגיל 27, בשנת 79 לפנה"ס. על פי מנהגי המעמד הגבוה של התקופה, היה זה נישואי נוחות, אך הם נמשכו בהרמוניה במשך כמעט 30 שנה.
משפחתה של טרנטיה הייתה עשירה, כנראה בית האצולה הפלבאית של הטרנטי ורונים, ובכך ענתה על צרכי השאיפות הפוליטיות של קיקרו במונחים כלכליים וחברתיים. הייתה לה אחות למחצה בשם פאביה, שבילדותה הפכה לבתולה וסטלית, כבוד גדול. טרנטיה הייתה אישה בעלת רצון חזק, ובהסתמך על פלוטרכוס "היא גילתה עניין רב יותר בקריירה הפוליטית של בעלה מאשר אפשרה לו לקחת בענייני משק הבית". בשנות ה-50 לפנה"ס הפכו מכתביו של קיקרו לטרנטיה לקצרים וקרים יותר. הוא התלונן בפני חבריו שטרנטיה בגדה בו אך לא ציין באיזה מובן. אולי הנישואים פשוט לא יכלו לשרוד את הלחץ של התהפוכות הפוליטיות ברומא, מעורבותו של קיקרו בהן, ומחלוקות שונות אחרות בין השניים. נראה שהגירושין התרחשו בשנת 51 לפנה"ס או זמן קצר לפני כן.
בשנת 46 או 45 לפנה"ס נשא קיקרו לאישה נערה צעירה, פובליליה, שהייתה בת חסותו. נהוג לחשוב שקיקרו נזקק לכספה, במיוחד לאחר שנאלץ להחזיר את הנדוניה של טרנטיה, שהגיעה ממשפחה עשירה. נישואים אלו לא נמשכו זמן רב. ארפינו, איטליה, מקום הולדתו של קיקרו. אף על פי שנישואיו לטרנטיה היו נישואי נוחות, ידוע בדרך כלל שקיקרו רחש אהבה רבה לבתו טוליה. כאשר חלתה לפתע בפברואר 45 לפנה"ס ומתה לאחר שנראה שהחלימה מלידת בן בינואר, קיקרו היה המום. "איבדתי את הדבר היחיד שקשר אותי לחיים", כתב לאטיקוס. אטיקוס אמר לו לבוא לביקור במהלך השבועות הראשונים לאבלו, כדי שיוכל לנחם אותו כשהכאב שלו היה בשיאו.
בספרייתו הגדולה של אטיקוס קרא קיקרו כל מה שכתבו הפילוסופים היוונים על התגברות על צער, "אך יגוני מביס כל נחמה". קיסר וברוטוס וכן סרוויוס סולפיקיוס רופוס שלחו לו מכתבי תנחומים. קיקרו קיווה שבנו מרקוס יהפוך לפילוסוף כמוהו, אך מרקוס עצמו רצה בקריירה צבאית. הוא הצטרף לצבאו של פומפיוס בשנת 49 לפנה"ס ואחרי תבוסתו של פומפיוס בפרסלוס בשנת 48 לפנה"ס, הוא זכה לחנינה על ידי קיסר. קיקרו שלח אותו לאתונה ללמוד כתלמידו של הפילוסוף הפריפטטי קראטיפוס בשנת 48 לפנה"ס, אך הוא ניצל את היעדרות זו מ"עינו הפקוחה של אביו" כדי "לאכול, לשתות ולהיות עליז". לאחר מותו של קיקרו הוא הצטרף לצבא הליברטורים אך זכה מאוחר יותר לחנינה על ידי אוגוסטוס.
קריירה פוליטית ומשפטית
מצפונו הרע של אוגוסטוס על כך שלא התנגד להכללתו של קיקרו ברשימת הפרוסקריפציות במהלך הטריאומוויראט השני הוביל אותו לסייע רבות לקריירה של מרקוס הצעיר. הוא הפך לאוגור, ומונה לקונסול בשנת 30 לפנה"ס יחד עם אוגוסטוס. ככזה, הוא היה אחראי על ביטול הכבוד של מרקוס אנטוניוס, שהיה אחראי על הפרוסקריפציות, ובדרך זו יכול היה לנקום. מאוחר יותר מונה לפרוקונסול של סוריה ופרובינקיית אסיה. קריירה ציבורית פעילות משפטית מוקדמת קיקרו רצה להמשיך בקריירה ציבורית בפוליטיקה לאורך שלבי ה"קורסוס הונורום". בשנים 90–88 לפנה"ס שירת הן את פומפיוס סטרבו והן את לוקיוס קורנליוס סולה כשיצאו למערכה במלחמת בעלות הברית, אם כי לא היה לו טעם לחיים צבאיים, בהיותו אינטלקטואל בראש ובראשונה. קיקרו החל את הקריירה שלו כעורך דין בסביבות 83–81 לפנה"ס.
הנאום הראשון ששרד הוא תיק פרטי משנת 81 לפנה"ס, "פרו קווינקטיו", שנשא קיקרו כשהיה בן 26, אם כי הוא מתייחס לאורך כל הדרך להגנות קודמות שכבר נטל על עצמו. התיק הציבורי הגדול הראשון שלו, שעדיין קיים תיעוד כתוב שלו, היה הגנתו בשנת 80 לפנה"ס על סקסטוס רוסקיוס באשמת רצח אב. נטילת תיק זה הייתה מהלך אמיץ עבור קיקרו; רצח אב נחשב לפשע מזעזע, והאנשים שקיקרו האשים ברצח, כשהידוע לשמצה שבהם הוא כריסוגונוס, היו מקורביו של סולה. בתקופה זו היה קל לסולה לגרום לרצח של קיקרו האלמוני. הגנתו של קיקרו הייתה קריאת תיגר עקיפה על הדיקטטור סולה, ובזכות חוזק התיק שלו, רוסקיוס זוכה. זמן קצר לאחר מכן, קיקרו שוב קרא תיגר על סולה, על ידי ביקורת על שלילת זכויותיהן של עיירות איטלקיות בנאום אבוד בשם אישה מארציום.
התיק של קיקרו ב"פרו רוסיו אמרינו" חולק לשלושה חלקים. החלק הראשון פירט בדיוק את האישום שהביא אריקיוס. קיקרו הסביר כיצד בן כפרי של חקלאי, החי מהנאות אדמתו שלו, לא היה מרוויח דבר מביצוע רצח אב כי בסופו של דבר היה יורש את אדמת אביו בכל מקרה. החלק השני עסק בתעוזה ובתאוות הבצע של שניים מהמאשימים, מגנוס וקפיטו. קיקרו אמר לחבר המושבעים שהם המבצעים הסבירים יותר של הרצח מכיוון ששניהם היו חמדנים, הן בגלל שקשרו קשר יחד נגד קרוב משפחה והן, במיוחד מגנוס, בגלל תעוזתו וחוסר הבושה שלו להופיע בבית המשפט כדי לתמוך באישומים הכוזבים. החלק השלישי הסביר שלכריסוגונוס היה כוח פוליטי עצום, וההאשמה הוגשה בהצלחה בשל אותו כוח.
אף על פי שכריסוגונוס אולי לא היה מה שקיקרו אמר שהוא, באמצעות רטוריקה הצליח קיקרו לגרום לו להיראות כעבד משוחרר זר ששגשג באמצעים ערמומיים בעקבות מלחמת האזרחים. קיקרו שיער שזה מראה איזה סוג של אדם הוא ושרצח לא היה מתחת לכבודו. קריירה פוליטית מוקדמת תפקידו הראשון היה כאחד מעשרים הקוואיסטורים השנתיים, תפקיד הכשרה למנהל ציבורי רציני במגוון תחומים, אך עם דגש מסורתי על מנהל וחשבונאות קפדנית של כספי ציבור בהנחיית שופט בכיר או מפקד פרובינציאלי. קיקרו שירת כקוואיסטור במערב סיציליה בשנת 75 לפנה"ס והפגין יושרה והגינות בעסקיו עם התושבים.
כתוצאה מכך, הסיציליאנים אסירי התודה ביקשו מקיקרו להעמיד לדין את גאיוס ורס, מושל סיציליה, שבזז את הפרובינקיה בצורה קשה. העמדתו לדין של גאיוס ורס הייתה הצלחה משפטית גדולה עבור קיקרו. המושל גאיוס ורס שכר את עורך הדין הבולט ממשפחת אצולה, קווינטוס הורטנסיוס הורטלוס. לאחר תקופה ארוכה בסיציליה באיסוף עדויות וראיות ושכנוע עדים להעיד, חזר קיקרו לרומא וניצח בתיק בסדרה של קרבות משפטיים דרמטיים. סגנון הנאום הייחודי שלו הבדיל אותו מהורטנסיוס הראוותני. עם סיום תיק זה, קיקרו החל להיחשב לנואם הגדול ביותר ברומא. הדעה שקיקרו אולי לקח את התיק מסיבותיו שלו היא סבירה.
הורטנסיוס היה, בשלב זה, ידוע כעורך הדין הטוב ביותר ברומא; לנצח אותו יבטיח הצלחה רבה והיוקרה שקיקרו היה זקוק לה כדי להתחיל את הקריירה שלו. כישוריו הרטוריים של קיקרו באים לידי ביטוי בהתנקשות באופיו של ורס ובטכניקות שכנוע שונות אחרות ששימשו את חבר המושבעים. דוגמה אחת כזו נמצאת בנאום "נגד ורס I", שבו הוא מצהיר "איתכם על ספסל זה, רבותיי, עם מרקוס אקיליוס גלאבריו כנשיאכם, איני מבין מה ורס יכול לקוות להשיג". נאום נחשב לאמנות גדולה ברומא העתיקה וכלי חשוב להפצת ידע וקידום עצמי בבחירות, בין היתר מכיוון שלא היו עיתונים רגילים או תקשורת המונים. קיקרו לא היה פטריקי ולא אציל פלבאיי; עלייתו למשרה פוליטית למרות מוצאו הצנוע יחסית יוחסה באופן מסורתי לגאונותו כנואם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קיקרו מגנה את קטילינה, פרסקו מאת צ'זארה מאקארי, 1882–88. קיקרו גדל בתקופה של אי-שקט אזרחי ומלחמה. ניצחונו של סולה בראשונה מסדרת מלחמות אזרחים הוביל למסגרת חוקתית חדשה שערערה את ה"ליברטאס" (חירות), הערך הבסיסי של הרפובליקה הרומית. עם זאת, הרפורמות של סולה חיזקו את מעמדו של מעמד הפרשים, ותרמו לכוחו הפוליטי הגובר של מעמד זה. קיקרו היה גם פרש איטלקי וגם "נובוס הומו" (אדם חדש), אך חשוב מכך הוא היה חוקתי רומי. מעמדו החברתי ונאמנותו לרפובליקה הבטיחו שהוא "יזכה לתמיכה ולאמון של העם כמו גם של המעמדות הבינוניים האיטלקיים". סיעת האופטימאטים מעולם לא קיבלה באמת את קיקרו, וזה ערער את מאמציו לרפורמה ברפובליקה תוך שמירה על החוקה.
כהונה כקונסול ודיכוי קשר קטילינה
עם זאת, הוא עלה בהצלחה ב"קורסוס הונורום", כשהוא מחזיק בכל משרה בגיל הצעיר ביותר האפשרי או קרוב אליו: קוואיסטור בשנת 75 לפנה"ס (גיל 30), איידיל בשנת 69 לפנה"ס (גיל 36), ופראיטור בשנת 66 לפנה"ס (גיל 39), אז כיהן כנשיא בית הדין ל"השבה" או סחיטה. לאחר מכן נבחר לקונסול בגיל 42. הקונסול קיקרו, שניצל את ההזדמנות שהציע פחד האופטימאטים מרפורמה, נבחר לקונסול לשנת 63 לפנה"ס; הוא נבחר בתמיכת כל יחידה של אסיפת המאות, חברים יריבים בממסד הפוסט-סולאני, ומנהיגי עיריות ברחבי איטליה שלאחר מלחמת בעלות הברית. הקונסול השותף שלו לשנה, גאיוס אנטוניוס היברידה, מילא תפקיד משני. הוא החל את שנת כהונתו כקונסול בהתנגדות להצעת חוק קרקעות שהציע טריבון פלבאיי, שהייתה ממנה נציבים בעלי סמכות חצי-קבועה על רפורמת קרקעות.
קיקרו היה פעיל גם בבתי המשפט, והגן על גאיוס ראביריוס מפני האשמות על השתתפות בהריגה הבלתי חוקית של הטריבון הפלבאיי לוקיוס אפוליוס סטורנינוס בשנת 100 לפנה"ס. התביעה התרחשה בפני ה"קומיטיה צנטוריאטה" ואיימה לפתוח מחדש את הסכסוך בין סיעות מריוס וסולה ברומא. קיקרו הגן על השימוש בכוח ככזה שאושר על ידי "סנאטוס קונסולטום אולטימום", מה שיוכיח דמיון לשימוש שלו בכוח בתנאים דומים. המפורסם ביותר – בין היתר בגלל הפרסום שלו עצמו – הוא סיכל קשר שהוביל לוקיוס סרגיוס קטילינה להפיל את הרפובליקה הרומית בעזרת כוחות מזוינים זרים.
קיקרו השיג "סנאטוס קונסולטום אולטימום" – המלצה מהסנאט המנסה להכשיר את השימוש בכוח – וגירש את קטילינה מהעיר עם ארבעה נאומים נלהבים, "נאומי קטילינה", שעד היום נותרו דוגמאות בולטות לסגנונו הרטורי. הנאומים פירטו את הוללותם של קטילינה וחסידיו, וגינו את תומכיו הסנאטורים של קטילינה כחייבים נבלים ומושחתים הנאחזים בקטילינה כתקווה אחרונה ונואשת. קיקרו דרש שקטילינה וחסידיו יעזבו את העיר. בסיום נאומו הראשון שנערך במקדש יופיטר סטטור, עזב קטילינה בחיפזון את הסנאט. בנאומיו הבאים, קיקרו לא פנה ישירות לקטילינה. הוא נשא את הנאום השני והשלישי בפני העם, ואת האחרון שוב בפני הסנאט.
בנאומים אלו רצה קיקרו להכין את הסנאט למקרה הגרוע ביותר; הוא גם הציג ראיות נוספות נגד קטילינה. קטילינה נמלט והשאיר מאחוריו את חסידיו כדי להתחיל את המהפכה מבפנים בעוד הוא עצמו תקף את העיר עם צבא של "פושטי רגל מוסריים וקנאים ישרים". נטען כי קטילינה ניסה לערב את האלוברוגים, שבט מגאליה טרנסאלפינה, במזימתם, אך קיקרו, בעבודה עם הגאלים, הצליח לתפוס מכתבים שהפלילו את חמשת הקושרים ואילץ אותם להתוודות בפני הסנאט. לאחר מכן דן הסנאט בעונשם של הקושרים.
מכיוון שהיה הגוף המייעץ הדומיננטי לאסיפות המחוקקות השונות ולא גוף שיפוטי, היו מגבלות לכוחו; עם זאת, חל משטר צבאי, וחששו שמעצר בית פשוט או גלות – האפשרויות הסטנדרטיות – לא יסירו את האיום על המדינה. בתחילה דיבר דקימוס יוניוס סילאנוס בעד "העונש הקיצוני"; רבים הושפעו על ידי יוליוס קיסר, שגינה את התקדים שזה יקבע וטען בעד מאסר עולם בעיירות איטלקיות שונות. קאטו הצעיר קם להגנת עונש המוות וכל הסנאט הסכים לבסוף על העניין. קיקרו הורה לקחת את הקושרים לטוליאנום, הכלא הרומי הידוע לשמצה, שם נחנקו. קיקרו עצמו ליווה את הקונסול לשעבר פובליוס קורנליוס לנטולוס סורה, אחד הקושרים, לטוליאנום.
קיקרו קיבל את התואר "פאטר פאטריה" (אבי המולדת) על מאמציו לדכא את הקשר, אך חי לאחר מכן בפחד ממשפט או גלות על כך שהוציא להורג אזרחים רומים ללא משפט. בעוד ה"סנאטוס קונסולטום אולטימום" נתן לגיטימציה מסוימת לשימוש בכוח נגד הקושרים, קיקרו טען גם שקשר קטילינה, מתוקף בגידתו, הפך את הקושרים לאויבי המדינה ושלל מהם את ההגנות שהיו לאזרחים רומים באופן טבעי. הקונסולים פעלו בנחישות. אנטוניוס היברידה נשלח להביס את קטילינה בקרב באותה שנה, מה שמנע מקראסוס או מפומפיוס לנצל את המצב למטרותיהם הפוליטיות. לאחר דיכוי הקשר, קיקרו היה גאה בהישגו. כמה מאויביו הפוליטיים טענו שאף על פי שהמעשה הקנה לקיקרו פופולריות, הוא הגזים במידת הצלחתו.
גלות, חזרה וכהונה כמושל
הוא העריך יתר על המידה את הפופולריות שלו שוב כמה שנים מאוחר יותר לאחר שהוגלה מאיטליה ואז הורשה לחזור מהגלות. בתקופה זו הוא טען שהרפובליקה תשוקם יחד איתו. רומאים רבים באותה תקופה, בהובלת פוליטיקאים מהסיעה הפופולרית כמו גאיוס יוליוס קיסר ופובליוס קלודיוס פולכר, שהפך מאציל לפלבאיי, האמינו שהראיות של קיקרו נגד קטילינה היו מפוברקות והעדים היו משוחדים. קיקרו, שנבחר לקונסול בתמיכת האופטימאטים, קידם את עמדתם כתומכי הסטטוס קוו המתנגדים לשינויים חברתיים, במיוחד זכויות יתר נוספות לתושבים הממוצעים של רומא. זמן קצר לאחר סיום כהונתו כקונסול, בסוף שנת 62 לפנה"ס, ארגן קיקרו את רכישת בית עירוני גדול על גבעת הפאלאטיום שהיה שייך בעבר לאזרח העשיר ביותר ברומא, מרקוס ליקיניוס קראסוס.
זה עלה סכום מופקע, 3.5 מיליון ססטרציוס, מה שדרש מקיקרו לארגן הלוואה מהקונסול השותף שלו גאיוס אנטוניוס היברידה בהתבסס על הרווחים הצפויים מהפרוקונסוליה של אנטוניוס במקדוניה. בתחילת כהונתו כקונסול, קיקרו הגיע להסדר עם היברידה להעניק להיברידה את הפרובינקיה הרווחית מקדוניה שהוענקה לקיקרו על ידי הסנאט בתמורה לכך שהיברידה יישאר מחוץ לדרכו של קיקרו במשך השנה ורבע מהרווחים מהפרובינקיה. בתמורה קיבל קיקרו בית מפואר שבו התגאה בגאווה שהוא "in conspectu prope totius urbis" (במראה של כמעט כל העיר), במרחק הליכה קצר מהפורום הרומי. גלות וחזרה בשנת 60 לפנה"ס, הזמין יוליוס קיסר את קיקרו להיות החבר הרביעי בשותפות הקיימת שלו עם פומפיוס ומרקוס ליקיניוס קראסוס, אסיפה שתיקרא בסופו של דבר הטריאומוויראט הראשון.
קיקרו סירב להזמנה כי חשד שהיא תערער את הרפובליקה. במהלך כהונתו של קיסר כקונסול בשנת 59 לפנה"ס, הטריאומוויראט השיג רבות ממטרותיהם של רפורמת קרקעות, מחיקת חובות של פובליקאנים, אשרור כיבושי פומפיוס וכו'. כשקיסר יצא לפרובינקיות שלו, הם רצו לשמור על אחיזתם בפוליטיקה. הם תכננו את אימוצו של האציל פובליוס קלודיוס פולכר למשפחה פלבאית ודאגו לבחירתו כאחד מעשרת טריבוני הפלבאים לשנת 58 לפנה"ס. קלודיוס השתמש בגיבוי של הטריאומוויראט כדי להעביר חקיקה שהועילה לכולם. הוא הציג כמה חוקים – ה"לגס קלודיאה" – שהפכו אותו לפופולרי מאוד בקרב העם, וחיזקו את בסיס הכוח שלו, ואז הוא פנה נגד קיקרו באיום בגלות על כל מי שהוציא להורג אזרח רומי ללא משפט.
קיקרו, שהוציא להורג חברים בקשר קטילינה ארבע שנים קודם לכן ללא משפט רשמי, היה בבירור המטרה המיועדת. יתרה מכך, רבים האמינו שקלודיוס פעל בתיאום עם הטריאומוויראט שחששו שקיקרו יבקש לבטל רבים מהישגיו של קיסר כקונסול בשנה שלפני כן. קיקרו טען שה"סנאטוס קונסולטום אולטימום" שיפה אותו מעונש, והוא ניסה לזכות בתמיכת הסנאטורים והקונסולים, במיוחד של פומפיוס. קיקרו גידל את שיערו, התלבש בבגדי אבל וסייר ברחובות. כנופיותיו של קלודיוס רדפו אחריו, הטיחו בו עלבונות, אבנים ואפילו צואה. הורטנסיוס, שניסה להתגייס לתמיכה ביריבו הוותיק, כמעט נלינץ'. הסנאט והקונסולים היו מפוחדים. קיסר, שעדיין חנה ליד רומא, התנצל אך אמר שהוא לא יכול לעשות דבר כשקיקרו הביא את עצמו להשתחוות באוהלו של הפרוקונסול.
נראה שכולם נטשו את קיקרו. לאחר שקלודיוס העביר חוק לשלול מקיקרו אש ומים, כלומר מחסה בטווח של ארבע מאות מייל מרומא, יצא קיקרו לגלות. הוא הגיע לתסלוניקי ב-23 במאי 58 לפנה"ס. בהיעדרו, קלודיוס, שהתגורר בשכנות לקיקרו על הפאלאטיום, דאג לכך שביתו של קיקרו יוחרם על ידי המדינה, ואף הצליח לרכוש חלק מהנכס כדי להרחיב את ביתו שלו. לאחר הריסת ביתו של קיקרו, קלודיוס הקדיש את הקרקע והקים באופן סמלי מקדש לחירות (aedes Libertatis) על הנקודה הריקה. גלותו של קיקרו גרמה לו לשקוע בדיכאון. הוא כתב לאטיקוס: "תחינותייך מנעו ממני להתאבד. אבל מה יש לחיות בשבילו? אל תאשים אותי על כך שאני מתלונן. ייסוריי עולים על כל מה ששמעת עליו קודם לכן".
לאחר התערבותו של הטריבון שנבחר לאחרונה טיטוס אניוס מילו, שפעל בשמו של פומפיוס שרצה את קיקרו כלקוח, הצביע הסנאט בעד החזרת קיקרו מהגלות. קלודיוס הטיל את הקול היחיד נגד הצו. קיקרו חזר לאיטליה ב-5 באוגוסט 57 לפנה"ס, ונחת בברונדיסיום. הוא התקבל על ידי קהל מריע, ולשמחתו הרבה, בתו האהובה טוליה. בנאומו "אורטיו דה דומואו סואה אד פונטיפיצס", שכנע קיקרו את מכללת הפונטיפיקס לקבוע שהקדשת אדמתו אינה תקפה, ובכך אפשר לו להחזיר לעצמו את רכושו ולבנות מחדש את ביתו על הפאלאטיום. קיקרו ניסה לחזור לפוליטיקה כגורם עצמאי, אך ניסיונותיו לתקוף חלקים מחקיקתו של קיסר לא צלחו ועודדו את קיסר לחזק מחדש את בריתו הפוליטית עם פומפיוס וקראסוס.
הוועידה בלוקה בשנת 56 לפנה"ס הותירה את הברית המשולשת בשליטה על הפוליטיקה של הרפובליקה; זה אילץ את קיקרו לחזור בו ולתמוך בטריאומוויראט מתוך פחד מהדרה מוחלטת מהחיים הציבוריים. לאחר הוועידה שיבח קיקרו בנדיבות את הישגיו של קיסר, גרם לסנאט להצביע על חג הודיה לניצחונותיו של קיסר ולהעניק כסף לתשלום לחייליו. הוא גם נשא נאום 'על הפרובינקיות הקונסולריות' (בלטינית: de provinciis consularibus) שבלם ניסיון של אויבי קיסר לשלול ממנו את הפרובינקיות שלו בגאליה. לאחר מכן, קיקרו המפוחד התרכז ביצירותיו הספרותיות. לא ברור אם הוא היה מעורב ישירות בפוליטיקה בשנים הבאות.
מושלות קיליקיה בשנת 51 לפנה"ס הוא קיבל בחוסר רצון פרומגיסטראטורה כפרוקונסול בקיליקיה לשנה; היו מעט קונסולים לשעבר אחרים שהיו זכאים לכך כתוצאה מדרישה חקיקתית שחוקק פומפיוס בשנת 52 לפנה"ס, המציינת מרווח של חמש שנים בין כהונה כקונסול או פראיטור לבין פיקוד פרובינציאלי. הוא שירת כפרוקונסול של קיליקיה ממאי 51, והגיע לפרובינקיות שלושה חודשים לאחר מכן בסביבות אוגוסט. הוא קיבל הוראות לשמור על קפדוקיה הסמוכה נאמנה למלך אריוברזאנס השלישי, דבר שהשיג 'באופן משביע רצון ללא מלחמה'. בשנת 53 לפנה"ס הובס מרקוס ליקיניוס קראסוס על ידי הפרתים בקרב חרן. זה פתח את המזרח הרומי לפלישה פרתית, וגרם לאי-שקט רב בסוריה ובקיליקיה. קיקרו החזיר את השקט באמצעות שיטת הממשל המתונה שלו.
הוא גילה שכמות גדולה של רכוש ציבורי נגנבה על ידי מושלים מושחתים קודמים וחברי צוותם, ועשה כמיטב יכולתו להחזירו. בכך הוא שיפר מאוד את מצב הערים. הוא שמר על זכויות האזרח של האנשים שהחזירו את הרכוש, ופטר אותם מעונשים. מלבד זאת, הוא היה חסכני ביותר בהוצאותיו על צוות והוצאות פרטיות במהלך כהונתו כמושל, וזה הפך אותו לפופולרי מאוד בקרב המקומיים. מושלים קודמים סחטו סכומים עצומים מהפרובינציאליים כדי לספק את משקי הבית ושומרי הראש שלהם. מלבד פעילותו בשיפור המצב הכספי הקשה של הפרובינקיה, קיקרו היה פעיל בצורה ראויה לשבח גם בתחום הצבאי.
בתחילת כהונתו כמושל קיבל מידע שהנסיך פאקורוס, בנו של אורודס השני מלך הפרתים, חצה את הפרת, וזרע הרס באזור הכפרי הסורי ואף הטיל מצור על קסיוס, המפקד הרומי הזמני בסוריה, באנטיוכיה. קיקרו צעד בסופו של דבר עם שני לגיונות חסרים וחיל פרשים עזר גדול לעזרתו של קסיוס. פאקורוס וצבאו כבר ויתרו על המצור על אנטיוכיה והיו בדרכם דרומה דרך סוריה, זורעים הרס באזור הכפרי שוב, קסיוס והלגיונות שלו עקבו אחריהם, הציקו להם בכל מקום שהלכו, ובסופו של דבר ארבו להם והביסו אותם ליד אנטיגוניאה. כוח גדול נוסף של פרשים פרתים הובס על ידי חיל הפרשים של קיקרו שנתקל בהם במקרה בזמן שסיירו לפני הצבא הראשי. קיקרו הביס לאחר מכן כמה שודדים שהתבססו על הר אמאנוס והוכתר כ"אימפרטור" על ידי חייליו.
מלחמת אזרחים ומוות
לאחר מכן הוביל את צבאו נגד שבטי ההרים הקיליקיים העצמאיים, והטיל מצור על מבצרם פינדניסום. לקח לו 47 ימים להכניע את המקום, שנפל בדצמבר. לאחר מכן עזב קיקרו את הפרובינקיה ב-30 ביולי לאחיו קווינטוס, שליווה אותו בכהונתו כמושל כלגאט שלו. בדרכו חזרה לרומא עצר ברודוס ואז נסע לאתונה, שם פגש את חברו הוותיק טיטוס פומפוניוס אטיקוס ופגש אנשי למידה גדולים. מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר קיקרו הגיע לרומא ב-4 בינואר 49 לפנה"ס. הוא נשאר מחוץ ל"פומריום", כדי לשמור על סמכויותיו הפרומגיסטראטוריות: או בציפייה לטריומף או כדי לשמור על סמכות הפיקוד העצמאית שלו במלחמת האזרחים הקרבה. המאבק בין פומפיוס ליוליוס קיסר התעצם בשנת 50 לפנה"ס.
קיקרו העדיף את פומפיוס, וראה בו מגן הסנאט והמסורת הרפובליקנית, אך באותה תקופה נמנע מלהרחיק את קיסר בגלוי. כשקיסר פלש לאיטליה בשנת 49 לפנה"ס, קיקרו ברח מרומא. קיסר, שחיפש תמיכה מסנאטור בכיר, חיזר אחר טובתו של קיקרו, אך למרות זאת קיקרו חמק מאיטליה ונסע לדיראכיום (אפידמנוס), איליריה, שם מוקם המטה של פומפיוס. קיקרו נסע עם כוחות פומפיוס לפרסלוס בשנת 48 לפנה"ס, אם כי איבד במהירות את האמונה בכישרון ובצדק של הצד הפומפיאני. בסופו של דבר, הוא עורר את עוינותו של עמיתו הסנאטור קאטו, שאמר לו שהיה מועיל יותר למטרת האופטימאטים אם היה נשאר ברומא. לאחר ניצחונו של קיסר בקרב פרסלוס ב-9 באוגוסט, סירב קיקרו לקבל פיקוד על כוחות פומפיוס ולהמשיך במלחמה.
הוא חזר לרומא, עדיין כפרומגיסטראטור עם הליקטורים שלו, בשנת 47 לפנה"ס, ופיטר אותם עם חצייתו את ה"פומריום" וויתור על פיקודו. קיסר חנן אותו וקיקרו ניסה להסתגל למצב ולהמשיך בעבודתו הפוליטית, בתקווה שקיסר עשוי להחיות את הרפובליקה ומוסדותיה. מותו של קיקרו (צרפת, המאה ה-15). במכתב לווארו בסביבות 20 באפריל 46 לפנה"ס, תיאר קיקרו את האסטרטגיה שלו תחת הדיקטטורה של קיסר. קיקרו, לעומת זאת, הופתע לחלוטין כאשר הליברטורים התנקשו בקיסר באידוס של מרץ, 44 לפנה"ס. קיקרו לא נכלל בקשר, למרות שהקושרים היו בטוחים באהדתו. מרקוס יוניוס ברוטוס קרא בשמו של קיקרו, וביקש ממנו לשקם את הרפובליקה כשהרים את פגיונו המוכתם בדם לאחר ההתנקשות.
מכתב שכתב קיקרו בפברואר 43 לפנה"ס לטרבוניוס, אחד הקושרים, התחיל ב, "איך הייתי רוצה שהיית מזמין אותי לאותו משתה מפואר באידוס של מרץ!" קיקרו הפך למנהיג פופולרי בתקופת חוסר היציבות שלאחר ההתנקשות. לא היה לו כבוד למרקוס אנטוניוס, שתכנן לנקום ברוצחי קיסר. בתמורה לחנינה לרוצחים, הוא דאג לכך שהסנאט יסכים לא להכריז על קיסר כעריץ, מה שאפשר לקיסריאנים לקבל תמיכה חוקית ושמר על הרפורמות והמדיניות של קיסר שלמות. התנגדות למרקוס אנטוניוס ומוות קיקרו ואנטוניוס הפכו כעת לשני האנשים המובילים ברומא: קיקרו כדובר הסנאט; אנטוניוס כקונסול, מנהיג הסיעה הקיסרית, והמוציא לפועל הלא רשמי של צוואתו הציבורית של קיסר.
היחסים בין השניים, שמעולם לא היו ידידותיים, החמירו לאחר שקיקרו טען שאנטוניוס נוטל לעצמו חירות בפרשנות רצונותיו וכוונותיו של קיסר. אוקטביאנוס היה בנו המאומץ ויורשו של קיסר. לאחר שחזר לאיטליה, החל קיקרו לשחק בו נגד אנטוניוס. הוא שיבח את אוקטביאנוס, והצהיר שהוא לא יעשה את אותן טעויות כמו אביו. הוא תקף את אנטוניוס בסדרת נאומים שכינה "הפיליפיקה", על שם גינוייו של דמוסתנס את פיליפוס השני ממקדוניה. באותה תקופה הפופולריות של קיקרו כדמות ציבורית הייתה ללא תחרות. קיקרו תמך בדקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס כמושל גאליה קיסאלפינה ודחק בסנאט להכריז על אנטוניוס כאויב המדינה. נאומו של לוקיוס פיסו, חותנו של קיסר, עיכב את ההליכים נגד אנטוניוס.
אנטוניוס הוכרז מאוחר יותר כאויב המדינה כאשר סירב להסיר את המצור על מוטינה, שהייתה בידיו של דקימוס ברוטוס. תוכניתו של קיקרו לגרש את אנטוניוס נכשלה. אנטוניוס ואוקטביאנוס התפייסו וכרתו ברית עם לפידוס כדי להקים את הטריאומוויראט השני לאחר הקרבות הרצופים של פורום גאלורום ומוטינה. הטריאומוויראט החל להוציא אל מחוץ לחוק את אויביהם ויריביהם הפוטנציאליים מיד לאחר חקיקת הברית לקיום רשמי לתקופה של חמש שנים עם אימפריום קונסולרי. קיקרו וכל אנשי הקשר והתומכים שלו נמנו בין אויבי המדינה, למרות שאוקטביאנוס טען במשך יומיים נגד הוספת קיקרו לרשימה. "נקמת פולביה" מאת פרנסיסקו מאורה אי מונטנר, 1888, המתאר את פולביה בוחנת את ראשו הכרות של קיקרו. קיקרו היה אחד הנרדפים ביותר באכזריות ובעקשנות בין המנודים.
הוא נתפס באהדה על ידי חלק גדול מהציבור ואנשים רבים סירבו לדווח שראו אותו. הוא נתפס ב-7 בדצמבר 43 לפנה"ס כשיצא מהווילה שלו בפורמיאה באפריון לכיוון חוף הים, שם קיווה לעלות על ספינה המיועדת למקדוניה. כשרוצחיו – הרניוס, צנטוריון, ופופוליוס, טריבון – הגיעו, עבדיו של קיקרו אמרו שהם לא ראו אותו, אך הוא הוסגר על ידי פילולוגוס, עבד משוחרר של אחיו קווינטוס קיקרו. כפי שדווח על ידי סנקה האב, על פי ההיסטוריון אופידיוס באסוס, מילותיו האחרונות של קיקרו נאמרו כ"אין שום דבר ראוי במה שאתה עושה, חייל, אבל נסה להרוג אותי כמו שצריך". הוא השתחווה לשוביו, והוציא את ראשו מהאפריון במחווה גלדיאטורית כדי להקל על המשימה. בחשיפת צווארו וגרונו לחיילים, הוא סימן שהוא לא יתנגד.
לדברי פלוטרכוס, הרניוס הרג אותו תחילה, ואז כרת את ראשו. בהוראתו של אנטוניוס, ידיו, שכתבו את הפיליפיקה נגד אנטוניוס, נכרתו גם הן; אלו מוסמרו יחד עם ראשו על הרוסטרה בפורום רומנום לפי המסורת של מריוס וסולה, ששניהם הציגו את ראשי אויביהם בפורום. קיקרו היה הקורבן היחיד של הפרוסקריפציות שהוצג בצורה זו. על פי קסיוס דיו בסיפור המיוחס לעיתים קרובות בטעות לפלוטרכוס, אשתו של אנטוניוס, פולביה, לקחה את ראשו של קיקרו, משכה את לשונו, ודקרה אותה שוב ושוב בסיכת ראשה כנקמה אחרונה נגד כוח הדיבור של קיקרו.
בנו של קיקרו, מרקוס טוליוס קיקרו הצעיר, במהלך שנת כהונתו כקונסול בשנת 30 לפנה"ס, נקם את מות אביו, במידה מסוימת, כאשר הודיע לסנאט על תבוסתו הימית של מרקוס אנטוניוס באקטיום בשנת 31 לפנה"ס על ידי אוקטביאנוס ומפקדו העליון, אגריפה. אוקטביאנוס דווח כמי ששיבח את קיקרו כפטריוט וכמלומד בעל משמעות בתקופות מאוחרות יותר, בתוך מעגל משפחתו. עם זאת, הסכמתו של אוקטביאנוס היא שאפשרה את הריגתו של קיקרו, שכן קיקרו נידון על ידי הטריאומוויראט החדש. הקריירה של קיקרו כמדינאי סומנה בחוסר עקביות ובנטייה לשנות את עמדתו בתגובה לשינויים באקלים הפוליטי. חוסר ההחלטיות שלו עשוי להיות מיוחס לאישיותו הרגישה והניתנת להשפעה; הוא נטה להגיב יתר על המידה מול שינויים פוליטיים ופרטיים.
מורשת וקבלה היסטורית
"הלוואי שהיה מסוגל לשאת שגשוג עם שליטה עצמית גדולה יותר, ומצוקה עם יותר אומץ לב!" כתב גאיוס אסיניוס פוליו, מדינאי והיסטוריון רומי בן זמנו. מורשת קיקרו נחשב באופן מסורתי למאסטר של הפרוזה הלטינית, כאשר קווינטיליאנוס הכריז שקיקרו הוא "לא שם של אדם, אלא של רהיטות עצמה". המילים האנגליות "Ciceronian" שפירושה "רהוט" ו-"cicerone" שפירושה "מדריך מקומי" נגזרות משמו. הוא זוכה להפיכת הלטינית משפה תועלתנית צנועה לאמצעי ספרותי רב-תכליתי המסוגל לבטא מחשבות מופשטות ומסובכות בבהירות. יוליוס קיסר שיבח את הישגו של קיקרו באומרו "חשוב יותר להרחיב מאוד את גבולות הרוח הרומית מאשר את גבולות האימפריה הרומית".
לדברי ג'ון ויליאם מאקייל, "תהילתו הייחודית והבלתי נשכחת של קיקרו היא שהוא יצר את שפת העולם המתורבת, והשתמש בשפה זו כדי ליצור סגנון שתשע-עשרה מאות שנים לא החליפו, ובמובנים מסוימים בקושי שינו". קיקרו היה גם סופר אנרגטי עם עניין במגוון רחב של נושאים, בהתאם למסורות הפילוסופיות והרטוריות ההלניסטיות שבהן הוכשר. האיכות והנגישות המוכנה של טקסטים קיקרוניים העדיפו הפצה רחבה מאוד והכללה בתוכניות לימודים, כפי שהוצע על ידי גרפיטי בפומפיי, המזהיר: "אתה תאהב את קיקרו, או שתולקה". קיקרו זכה להערצה רבה על ידי אבות כנסייה משפיעים כמו אוגוסטינוס מהיפו, שייחס לחיבורו האבוד של קיקרו "הורטנסיוס" את המרתו הסופית לנצרות, וקדוש.
ג'רום, שהיה לו חזון קדחתני שבו הואשם בלהיות "חסיד של קיקרו ולא של ישו" לפני כס המשפט. השפעה זו גברה עוד יותר לאחר ימי הביניים המוקדמים באירופה, שבהם שרדו יותר מכתביו מאשר כל סופר לטיני אחר. פילוסופים של ימי הביניים הושפעו מכתביו של קיקרו על משפט טבעי וזכויות מולדות. גילויו מחדש של פטרארקה את מכתביו של קיקרו סיפק את הדחף לחיפושים אחר כתבים יווניים ולטיניים עתיקים הפזורים ברחבי מנזרים אירופיים, והגילוי מחדש של העת העתיקה הקלאסית הוביל לרנסאנס. לאחר מכן, קיקרו הפך לשם נרדף ללטינית קלאסית במידה כזו שמספר חוקרים הומניסטים החלו לטעון שאסור להשתמש באף מילה או ביטוי לטיני אלא אם כן הופיעו ביצירותיו של קיקרו, עמדה שבוקרה על ידי ארסמוס.
עותק הילדות של הנרי השמיני של "דה אופיציס", הנושא את הכתובת בכתב ידו, "Thys boke is myne Prynce Henry". התכתבותו הענפה, שרובה מופנית לחברו אטיקוס, הייתה משפיעה במיוחד, והציגה את אמנות כתיבת המכתבים המעודנת לתרבות האירופית. קורנליוס נפוס, הביוגרף של אטיקוס מהמאה ה-1 לפנה"ס, ציין שמכתביו של קיקרו הכילו עושר כזה של פרטים "לגבי נטיותיהם של אנשים מובילים, חסרונותיהם של הגנרלים, והמהפכות בממשל" עד שלקורא שלהם היה צורך מועט בהיסטוריה של התקופה. בין מעריציו של קיקרו היו דזידריוס ארסמוס, מרטין לותר וג'ון לוק. בעקבות המצאת מכונת הדפוס של יוהנס גוטנברג, "דה אופיציס" היה הספר השני שהודפס באירופה, אחרי תנ"ך גוטנברג.
חוקרים מציינים את השפעתו של קיקרו על לידתה מחדש של הסובלנות הדתית במאה ה-17. קיקרו היה פופולרי במיוחד בקרב ה"פילוסופים" של המאה ה-18, כולל אדוארד גיבון, דידרו, דייוויד יום, מונטסקייה וולטר.
גיבון כתב על חווייתו הראשונה בקריאת יצירותיו הקולקטיביות של המחבר כך: "טעמתי את יופי השפה; נשמתי את רוח החופש; וספגתי מהוראותיו ודוגמאותיו את התחושה הציבורית והפרטית של אדם... לאחר סיום המחבר הגדול, ספרייה של רהיטות ותבונה, גיבשתי תוכנית נרחבת יותר של סקירה"