סינדי שרמן (Cindy Sherman) ביססה את דרכה האמנותית בשנת 1976 עם סדרת העבודות "נוסעי אוטובוס" (Bus Riders), שבה השתמשה בתלבושות ובאיפור כדי להציג זהויות שונות. על ידי הפיכת עצמה למגוון דמויות המוצגות בפומבי, היא החלה חקירה מתמשכת לאורך הקריירה של זהות, הבניות חברתיות ודקויות המדיום הצילומי דרך נוכחותה שלה מול העדשה.
יסודות אקדמיים ופיתוח אמנותי מוקדם
שרמן נולדה בשנת 1954 בגלן רידג', ניו ג'רזי, והחלה את לימודיה באוניברסיטת באפלו סטייט בשנת 1972. בתחילה התמקדה בציור, אך חשה חוסר שביעות רצון מהמגבלות שחוותה במדיום זה. היא עברה לצילום, מתוך תפיסת המצלמה ככלי לביצוע רעיונות ולא רק לשכפול אמנות קיימת. בתקופה זו היא עסקה במסגרות רעיוניות, הכירה את עמיתה האמן רוברט לונגו (Robert Longo) והייתה שותפה להקמת מרכז האמנות Hallwalls בשנת 1974. חשיפתה לעבודות עכשוויות של אמנים כמו חנה וילקה (Hannah Wilke) ואדריאן פייפר (Adrian Piper) חיזקה את המעבר שלה לכיוון צילום קונספטואלי.
מתודולוגיה ו"דור התמונות"
שרמן פועלת כיוצרת עצמאית, המנהלת כל היבט של עבודתה, כולל תאורה, תלבושות, שיער ואיפור. לעיתים קרובות היא מתארת את התהליך הזה כמצב אינטואיטיבי דמוי טראנס, שבו היא בוהה במראה כדי להיכנס לדמות. כמי שמשויכת ל"דור התמונות" (The Pictures Generation), יצירתה עושה שימוש תדיר בסדרות כדי לבקר סטריאוטיפים חברתיים. פרויקטים כמו "נוסעי אוטובוס" וסדרת ה-Centerfolds מ-1981 איתגרו את הצופים להתעמת עם הציפיות שלהם לגבי ייצוג נשים בקולנוע, בטלוויזיה ובתקשורת המודפסת.
"צילומי קולנוע ללא כותרת" והכרה בינלאומית
סדרת "צילומי קולנוע ללא כותרת" (Untitled Film Stills), שהופקה בין השנים 1977 ו-1980, נותרה תרומה מרכזית לצילום העכשווי. האוסף, המורכב מ-69 תצלומים בשחור-לבן, מציג את שרמן בתפקידים שונים כמו ספרניות ופאם פאטאל, תוך שהוא מעורר את השפה החזותית של סרטי הפילם נואר משנות ה-40 וה-50 והנאו-ריאליזם האיטלקי. בסירובה לספק כותרות ספציפיות לתצלומים אלו, היא שמרה על עמימות שאפשרה לצופים להשליך את הנרטיבים שלהם על הסצנות של הדמויות המבודדות והפרטיות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הישגים מקצועיים וקריירה מתמשכת
לאורך הקריירה שלה, שרמן הרחיבה את פעילותה מעבר לצילום מסורתי לעבר קולנוע ובימוי. תרומתה לאמנות זכתה להכרה בשלל פרסים, בהם מלגת מקארתור (MacArthur Fellowship) בשנת 1995, פרס הסלבלד (Hasselblad Award) ב-1999, פרס פרמיום אימפריאלה (Praemium Imperiale) ב-2016 ופרס וולף לאמנות ב-2020. היא חברה באקדמיה המלכותית לאמנויות ובאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות, וממשיכה להשפיע על הדיונים סביב האמנות הפמיניסטית והאמנות האבג'קטית.
עובדות מהירות
- לידה: 1954, גלן רידג', ארצות הברית - השכלה: אוניברסיטת באפלו סטייט - עבודה בולטת: ללא כותרת 96 - עבודה בולטת: ללא כותרת 153 - זרם: אמנות פמיניסטית, אמנות אבג'קטית - פרס מרכזי: פרס וולף לאמנות, 2020 - פרס מרכזי: מלגת מקארתור, 1995 - פרס מרכזי: פרס פרמיום אימפריאלה, 2016
שאלות שקוראים שואלים
### האם סינדי שרמן רואה בצילומים שלה דיוקן עצמי?
לא. היא הצהירה שהיא חשה אנונימית בעבודתה ולעיתים קרובות נעלמת בתוך הדמויות שהיא מגלמת, בטענה שהיא לעולם לא רואה את עצמה בתמונות הסופיות.
### מהו "דור התמונות"?
זהו זרם של אמנים, בהם סינדי שרמן, לורי סימונס (Laurie Simmons) וברברה קרוגר (Barbara Kruger), אשר בחנו ובקרו את השפעת הדימויים של אמצעי התקשורת ההמוניים על הזהות העכשווית.