קונדוליזה רייס: הפסנתרנית שניהלה את חדר המלחמה
בספטמבר 1963, ילדה בת שמונה בבירמינגהאם, אלבמה, עמדה בקהל מחוץ לכנסייה הבפטיסטית של השדרה השישית בהלוויה. אחת מארבעת הילדים שנקברו, דניס מקנייר, הייתה חברתה. שלושים ושמונה שנים לאחר מכן, קונדוליזה רייס ישבה באגף המערבי כאישה הראשונה אי פעם שכיהנה כיועצת לביטחון לאומי לנשיא ארצות הברית, בבוקר שבו המגדלים נפלו. כמעט שום דבר באמצע לא היה מקרי.
בירמינגהאם
היא נולדה ב-14 בנובמבר 1954 בבירמינגהאם, לכומר פרסביטריאני ומורה. הוריה בנו חומה מכוונת סביבה: לפי הדיווח של אנציקלופדיית אלבמה היא הייתה "מודעת במידה רבה להפרדה ולמאבק הגדול לזכויות האזרח" עד 1963, "גדלה בסביבה מוגנת", ונשארה בבית מבית הספר באותה שנה כי הוריה חששו לביטחונה בתוך עימותי זכויות האזרח של העיר. ההפצצה של הכנסייה הבפטיסטית ברחוב ה-16 פרצה דרך החומה.
המשטר שהוריה ניהלו היה אקדמי ומוזיקלי בחלקים שווים — לוח זמנים קפדני של לימודים ותרגול פסנתר, כשאמה, מורה למדעים, נתנה את השיעורים הראשונים. זה הניב תוצאות מוקדם. כשהמשפחה עברה לטוסקלוסה ב-1966, רייס נכנסה לכיתה ח' בתיכון דרואיד בגיל אחת-עשרה, לאחר שדילגה על כיתה ז'.
הפסנתר, והעיקוף
היא הגיעה לאוניברסיטת דנבר כשהיא מתכוונת לקריירה במוזיקה קונצרטית, ושינתה מסלול למדע המדינה. הציר היה מכריע. בדנבר היא פגשה את יוזף קורבל, הדיפלומט והמלומד יליד צ'כיה שלימד אותה את ברית המועצות, והיא קיבלה את התואר הראשון שלה ב-1974, בהצטיינות ו-Phi Beta Kappa, בגיל תשע-עשרה.
תואר שני מנוטרדאם עקב ב-1975, ודוקטורט מבית הספר ללימודים בינלאומיים של אוניברסיטת דנבר ב-1981, כשהייתה בת עשרים ושש. הנושא שלה היה ברית המועצות ומזרח אירופה — ספציפית, הקשר בין מפלגות קומוניסטיות לכוחותיהן המזוינים, התמחות לא זוהרת שהתבררה כנכונה בדיוק.
סטנפורד
סטנפורד שכרה אותה לסגל מדע המדינה ב-1981, והיא הוכיחה את עצמה כמורה מטילת אימה. היא זכתה בפרס וולטר ג'. גורס למצוינות בהוראה ב-1984 ובפרס הדיקן של בית הספר למדעי הרוח והמדעים להוראה מצטיינת ב-1993 — שניים מהכבודים הגבוהים ביותר להוראה שהאוניברסיטה מעניקה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המלגה הגיעה לצד זה. "נאמנות לא בטוחה: ברית המועצות והצבא הצ'כוסלובקי" הופיע ב-1984, "עידן גורבצ'וב" ב-1986, ו"גרמניה מאוחדת ואירופה משתנה" ב-1995. לאחרון שבהם הייתה סמכות יוצאת דופן מאחוריו, כי היא הייתה בחדר. רייס שירתה במועצה לביטחון לאומי תחת ג'ורג' ה. וו. בוש מ-1989 עד 1991, עובדת על ענייני ברית המועצות ואיחוד גרמניה ברגע המדויק שבו הגוש המזרחי התפרק — הבעיה הדיפלומטית הקשה ביותר של התקופה, שטופלה ללא מלחמה.
החשבון של הפרובוסט
מ-1993 עד 1999 היא הייתה הפרובוסט של סטנפורד, האישה הראשונה והאפרו-אמריקאית הראשונה שהחזיקה בתפקיד. כדאי להיות ספציפי לגבי מה שהתפקיד כלל: אחריות לתקציב שנתי של 1.5 מיליארד דולר, תוכנית אקדמית המכסה 1,400 סגל ו-14,000 סטודנטים. היא הייתה בת שלושים ושמונה כשלקחה אותו. זהו החלק בקריירה שלה שמדגים בצורה הטובה ביותר את הכשירות הממשית שלה — ניהול מוסד גדול, מסובך ומתווכח ואיזון הספרים שלו.
האישה הראשונה בכיסא
ב-2001 ג'ורג' וו. בוש הפך אותה ליועצת לביטחון לאומי, האישה הראשונה שהחזיקה בתפקיד והאישה השחורה הראשונה בתפקיד. התפקיד הוא לא להחזיק בדעות אלא לנהל את התהליך — לכנס את המחלקות, לאלץ את חילוקי הדעות שלהן לצאת לאור, ולבדוק את ההנחות מתחת להחלטה לפני שהנשיא פועל על אחת.
שמונה חודשים פנימה הגיע ה-11 בספטמבר 2001, ואחריו, אפגניסטן ועיראק. רייס הייתה מרכזית לשניהם. ההגנה שלה על החלטת עיראק הייתה עקבית במשך שני עשורים: "המודיעין היה ברור כמו כל מודיעין שראיתי אי פעם ואני בעסק הזה הרבה זמן," אמרה ב-2011, לפני שהודתה במובן מאליו: "הבעיה היא, המודיעין לא היה נכון."
פוגי בוטום
בוש מינה אותה למזכירת המדינה ב-14 בנובמבר 2004 — יום הולדתה החמישים. היא נכנסה לתפקיד ב-26 בינואר 2005, יורשת את קולין פאוול, וכיהנה עד 20 בינואר 2009, כשמזכירת המדינה הילרי רודהאם קלינטון החליפה אותה. היא הייתה מזכירת המדינה ה-66, האישה השנייה והאישה השחורה הראשונה שהחזיקה בתפקיד.
התוכנית שלה הייתה מה שכינתה דיפלומטיה טרנספורמציונלית: התרחבות הממשל הדמוקרטי כיעד אמריקאי מסדר ראשון. בפועל ארבע השנים נאכלו על ידי סכסוך במזרח התיכון, תוכניות הגרעין של צפון קוריאה ואיראן, והסכם גרעיני אזרחי עם הודו.
מאז שעזבה את התפקיד חזרה לסטנפורד, שם היא מנהלת את מכון הובר ומחזיקה בקתדרה על שם דנינג בבית הספר ללימודי עסקים, והקימה במשותף את חברת הייעוץ רייס, האדלי, גייטס ומנואל. היא כתבה את "No Higher Honor" (2011), "דמוקרטיה: סיפורים מהדרך הארוכה לחופש" (2017) ו"לבנות עולם טוב יותר" (2019). היא עמיתה באקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים, מחזיקה בתארים דוקטור לשם כבוד משישה מוסדות, וב-2012, עם דרלה מור, הפכה לאחת משתי הנשים הראשונות שהתקבלו למועדון הגולף הלאומי אוגוסטה. ב-2022 הפכה לבעלים חלקית של הדנבר ברונקוס.
מדוע קונדוליזה מכונה גאונה
מבין האנשים שהמילה נצמדת אליהם, לרייס יש את הראיות הקונבנציונליות ביותר לכך — ואת ההדגמות הברורות ביותר למגבלותיה.
הראיות אמיתיות וניתנות למדידה. היא דילגה על שנת לימודים ונכנסה לתיכון בגיל אחת-עשרה; היא לקחה תואר ראשון בגיל תשע-עשרה ודוקטורט בגיל עשרים ושש; היא זכתה בשניים מהפרסים הגבוהים ביותר להוראה של סטנפורד וכתבה שלושה ספרים מלומדים רציניים; היא הייתה פרובוסט של אוניברסיטת מחקר גדולה בגיל שלושים ושמונה, מנהלת תקציב של 1.5 מיליארד דולר. היא התאמנה לסטנדרט קונצרטי כפסנתרנית. הכישרון הקוגניטיבי הספציפי שלה נראה כעומק בתחום טכני צר — המנגנון הפנימי של מדינות קומוניסטיות — בשילוב עם היכולת להסביר אותו, וזו הסיבה שהיא הייתה שימושית בצורה יוצאת דופן ב-NSC ב-1989 וזו הסיבה ש"גרמניה מאוחדת ואירופה משתנה" החזיק מעמד.
טיעון הנגד חמור ומגיע מהתיעוד ולא מהרטוריקה של מבקריה. הערכות על הקריירה שלה, כולל של אנציקלופדיית אלבמה, נותנות לה קרדיט על ההוראה והדיפלומטיה שלה תוך האשמתה בהכנה לא מספקת נגד איום הטרור שלפני ה-9/11 ועל קידום הפלישה לעיראק על מודיעין פגום על נשק להשמדה המונית. זהו כתב אישום מדויק על התפקיד שהחזיקה. תפקיד היועץ לביטחון לאומי הוא לחקור בדיוק את סוג הטענה שהתבררה כשגויה; ההגנה שלה עצמה — שהמודיעין היה ברור ופשוט לא היה נכון — מודה שהתהליך נכשל מבלי לתת דין וחשבון על מדוע לא תפסה זאת. המומחיות שלה הייתה ברית המועצות; המשברים שניהלה היו טרור ג'יהאדיסטי ועיראק. אף אחד רציני לא מכנה אותה גאונה. מה שהיא הייתה, באופן חד משמעי, היא אחת המוחות בעלי האישורים הטובים ביותר שהחזיקו אי פעם בתפקיד, וזו הסיבה שהכישלון הוא לימודי ולא ניתן לביטול.
מורשת
חייה של רייס הם קו ישר שנמתח מעיר מופרדת לצמרת מדיניות החוץ האמריקאית, והקו יוצא דופן באמת — ילדה שקברה חברה בגיל שמונה וייעצה לנשיא דרך קריסת הגוש הסובייטי בגיל שלושים וחמש. מורשת המדיניות שלה שנויה במחלוקת ותישאר כזו. המורשת המוסדית שלה אינה: היא נשארת בסטנפורד, מנהלת את מכון הובר, עדיין עושה את הדבר שהייתה מוכשרת בו בצורה ניכרת, שתמיד היה האוניברסיטה ולא המלחמה.