פרנסיס בייקון: צייר הצעקה האנושית
הוא לא למד בבית ספר לאמנות, מעולם לא עבד כשוליה, ולא התייחס לציור ברצינות עד סוף שנות העשרים לחייו. עם זאת, האיש ששוטט מהכיכרות הג'ורג'יאניות של דבלין אל העולם התחתון של סוהו בלונדון הפך, לדברי המבקר ג'ון ראסל (John Russell), לקו מפריד באמנות הבריטית עצמה: "היה ציור באנגליה לפני 'שלושה מחקרים', וציור אחריהם, ואף אחד... לא יכול לבלבל בין השניים".
ילדות שנבנתה על ניכור
פרנסיס בייקון נולד ב-28 באוקטובר 1909 בכתובת 63 Lower Baggot Street בדבלין, בנם של קפטן אנתוני אדוארד "אדי" מורטימר בייקון (Captain Anthony Edward "Eddy" Mortimer Bacon), וטרן צבאי יליד אוסטרליה ומאמן סוסי מרוץ, וכריסטינה ויניפרד פירת' (Christina Winifred Firth), יורשת להון פלדה ופחם משפילד. הוא גדל במידה רבה על ידי האומנת שלו, ג'סי לייטפוט (Jessie Lightfoot) מקורנוול, שנותרה בתלוויתו הקרובה ביותר במשך עשורים. כילד חולני ובעל גינונים נשיים, שסבל מאסתמה ואלרגיה לסוסים, הוא התנגש ללא הרף עם אביו הסמכותני, שהוטרד מהומוסקסואליות המתהווה של בנו. הלימודים היו מקוטעים – תקופה בבית הספר Dean Close בין השנים 1924 ל-1926 הייתה הדבר הקרוב ביותר שחווה בייקון לחינוך פורמלי. לאחר שגורש מבית המשפחה ב-1926, הוא נדד בעולם התחתון הקווירי של לונדון עם דמי כיס קטנים לפני שעבר לברלין ב-1927 ולאחר מכן לפריז. בברלין הוא ספג את הסרט "מטרופוליס" (Metropolis) של פריץ לאנג ואת "אוניית הקרב פוטיומקין" (Battleship Potemkin) של סרגיי אייזנשטיין; בפריז הוא עמד מול הציור "טבח התמימים" (Massacre of the Innocents) של ניקולא פוסן (Nicolas Poussin) בטירת שאנטילי (Château de Chantilly), דימוי שיחזור בעבודתו לאורך כל חייו.
העיכוב הארוך
דרכו של בייקון אל הציור עברה דרך עיצוב פנים, מאורות הימורים ובטלה בוהמית, ולא דרך מערכת סטודיו כלשהי. מה שהוביל אותו לעבר הקנבס היה צפייה בתערוכה של הדמויות הביומורפיות של פיקאסו בגלריה של פול רוזנברג (Paul Rosenberg) בפריז בסוף שנות העשרים, אירוע שלדבריו מאוחר יותר גילה לו את "אפשרויות הציור". תמונתו הראשונה שמשכה תשומת לב, "צליבה" (Crucifixion) (1933), נשענה בכבדות על "שלוש רקדניות" (Three Dancers) של פיקאסו; כאשר התקבלה בצורה גרועה, בייקון נטש את הציור למשך כמעט עשור והשמיד את רוב מה שיצר. ב-1935 הוא קנה ספר לימוד רפואי משומש המאויר בלוחות צבועים ביד של פיות חולים – דימוי שנחרט בו ולא עזב אותו לעולם.
1944: נקודת המפנה
הכל השתנה עם "שלושה מחקרים לדמויות בבסיס צליבה" (Three Studies for Figures at the Base of a Crucifixion), שצויר ב-1944 והוצג באפריל שלאחר מכן, בדיוק כאשר שחרור מחנות הריכוז הגיע לידיעת הציבור הבריטי. הטריפטיכון איחד את היצורים הביומורפיים של פיקאסו, איקונוגרפיית צליבה והאריניות הצורחות של הטרגדיה היוונית למשהו שנקרא, באופן מיידי, כ"תגובה כנה באכזריות ומחרידה בפסימיות שלה" למלחמה. זו לא הייתה תמונה אלא פסק דין על המאה, והיא בנתה את המוניטין של בייקון בן לילה בגיל שלושים וארבע – מאוחר להפליא עבור אמן ללא הכשרה פורמלית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אפיפיורים, צעקות וכלובים
במהלך העשורים הבאים חזר בייקון באובססיביות לקבוצה קטנה של מוטיבים, כשהוא מעבד אותם כמו מוזיקאי ג'אז המפתח משפט מוזיקלי. "דיוקן האפיפיור אינוקנטיוס העשירי" (Portrait of Innocent X) של ולאסקס (Velázquez) מ-1650 הפך לזרע של סדרת האפיפיורים שלו; בייקון הפשיט את התמונה מהרוגע ההיררכי שלה והחליף אותה בדמות מנוכרת הלכודה באמצע צעקה, המפורסמת ביותר ב"מחקר אחר דיוקן האפיפיור אינוקנטיוס העשירי של ולאסקס" (1953). הפה הצועק עצמו – שנלקח מספר הלימוד הרפואי, מהצליבות המעונות של גרונוולד (Grünewald), ומהאחות שנורתה במדרגות אודסה ב"אוניית הקרב פוטיומקין" – הפך למרכזי כל כך באמנותו, עד שהביוגרף מייקל פפיאט (Michael Peppiatt) טען כי הבנת מקורותיו תהיה שקולה להבנת "כל אמנותו של פרנסיס בייקון". בייקון גם כלא את דמויותיו בתוך כלובים גיאומטריים דקים ומסגרות קוביות, אמצעי ששימש אותו, במילותיו שלו, כדי "לרכז את הדימוי" ולהגביר את הלחץ הפסיכולוגי במקום להמחיש סיפור. הוא עבד בסדרות ובפורמטים מרובי-לוחות – טריפטיכונים ודיפטיכונים – כשהוא מתייחס לכל תמונה כמסגרת אחת ברצף, גישה ששמר עליה מהאריניות הביומורפיות של שנות השלושים ועד לטריפטיכונים הקרירים והטכניים יותר של העשור האחרון לחייו.
לייסי, דייר והטריפטיכונים השחורים
חייו הפרטיים של בייקון הזינו ישירות את הבדים שלו. ב-1952 החל מערכת יחסים אלימה וסאדו-מזוכיסטית עם פיטר לייסי (Peter Lacy), פסנתרן אלכוהוליסט שכינה אותו מאוחר יותר אהבת חייו; לייסי מת ב-1962. ב-1963 פגש בייקון את ג'ורג' דייר (George Dyer), גבר צעיר יותר מהאיסט אנד של לונדון, בפאב בסוהו, ולראשונה לקח את התפקיד הדומיננטי במערכת יחסים, כשהוא משמש כמגן וכדמות אב. דייר הופיע במספר רב של דיוקנאות אך הרגיש מודר יותר ויותר מהעולם החברתי המתוחכם של בייקון. באוקטובר 1971, ערב התערוכה הרטרוספקטיבית שסימנה את הקריירה של בייקון בגרנד פאלה (Grand Palais) בפריז – שם הוכר כ"צייר החי הגדול ביותר" של בריטניה – דייר מת ממנת יתר של ברביטורטים בחדר המלון המשותף שלהם. בייקון עמד לאורך כל הניצחון שלו באיפוק חיצוני, אך קרס לאחר מכן, והפיק סדרה של דיוקנאות של דייר על קנבס בודד וכן את ה"טריפטיכונים השחורים" המצמררים שחזרו על השעות סביב מותו. הוא אמר לחברים ש"שדים, אסון ואובדן" כעת רודפים אותו כמו האריניות מהציורים המוקדמים שלו.
לצד זה, בייקון חי כדמות קבועה במועדון Colony Room בסוהו, מועדון שתייה פרטי בניהולה של מוריאל בלצ'ר (Muriel Belcher), שם אכל, שתה והימר בחברתם של לוסיאן פרויד (Lucian Freud), ג'ון מינטון (John Minton), פרנק אורבך (Frank Auerbach), הצלם ג'ון דיקין (John Deakin), והמבקר דיוויד סילבסטר (David Sylvester), אותו פגש ב-1950 ואשר ערך את הראיונות המורחבים שנותרו התיעוד העיקרי לתיאורו של בייקון את שיטת עבודתו.
מקריות, לא וידוי
בייקון התעקש שהוא לא מצייר כדי להביע את עצמו, אלא בונה מערכות שיכולות "ללכוד את העובדה" של תחושה. "כל ציור", הוא אמר, "הוא תאונה". הוא עבד עם מברשות גדולות בצורה יוצאת דופן ונתן לצבע להתנהג בצורה בלתי צפויה, כשהוא מתייחס לעיוותים הנוצרים כחומר לבחירה מתוכו ולא כטעויות לתיקון – חיזור מכוון אחר המקרה שלדעתו שמר על גולמיות שציור מדויק היה הורס.
מדוע פרנסיס נקרא גאון
הטענה לגאונות של בייקון נשענת על המצאה ולא על אינטלקט במובן האקדמי – ללא הכשרה פורמלית, הוא בנה אוצר מילים חדש לחלוטין לגוף האנושי בקיצוניותו, כשהוא ממזג קומפוזיציה של אמנים גדולים מהעבר (ולאסקס, גרונוולד, רמברנדט) עם עיוות צילומי (הכרונופוטוגרפיה של מויברידג', צילומי רנטגן רפואיים) וקולנוע מודרניסטי. מבקרים השתמשו במילה ללא היסוס: ג'ון ראסל התייחס ל-1944 כנקודת שבר מילולית בציור האנגלי, ואמנים מאוחרים יותר חזרו על הטענה – דמיאן הירסט (Damien Hirst) אמר שהבדים של בייקון מעוררים "מרחבים שדמיינתי בסיוטים", טרייסי אמין (Tracey Emin) שיבחה את הכאוס ה"מורד" שלו. המקרה הוא באמת על ראייה מקורית: בייקון גרם לכלוב, לצעקה ולמשיחת המכחול הנוטה לתאונות לשאת משקל פילוסופי על סבל שאף בן זמנו לא השתווה לו. טענת הנגד הכנה היא שבייקון התנגד לתווית של "ביטוי" של משהו בכלל, וחלק מהמבקרים מוצאים את החזרתיות של המוטיבים שלו – אפיפיורים צועקים, אנשים כלואים, מעובדים לאורך חמישה עשורים – קרובים יותר לאובססיה פרטית חזקה מאשר להרחבת טווח אינטלקטואלי. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא פסק הדין של השוק: הטריפטיכון שלו מ-2013 "שלושה מחקרים של לוסיאן פרויד" נמכר ב-142.4 מיליון דולר, המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם עבור יצירת אמנות במכירה פומבית.
מורשת
בייקון מת מהתקף לב במדריד ב-28 באפריל 1992, בגיל שמונים ושתיים, במהלך חופשה, כאשר האסתמה הכרונית שלו הפכה למחלה נשימתית חמורה. הוא הוריש את עזבונו, המוערך בכ-11 מיליון ליש"ט, לבן לווייתו ג'ון אדוארדס (John Edwards), אשר – יחד עם האמן בריאן קלארק (Brian Clarke) – תרם את כל תכולת הסטודיו הכאוטי של בייקון ברחוב 7 Reece Mews לגלריית יו ליין (Hugh Lane Gallery) בדבלין ב-1998; הוא שוחזר ונפתח לציבור ב-2001, כשהוא מקטלג כ-7,000 פריטים. קטלוג רזונה (catalogue raisonné) בחמישה כרכים מאת מרטין הריסון (Martin Harrison), שפורסם ב-2016, מתעד 584 ציורים. עשורים לאחר מותו, בייקון נותר אחד הציירים היקרים והמוצגים ביותר של המאה העשרים, האמן שזכה לקרדיט הרב ביותר על שמירת הדמות האנושית – צורחת, כלואה, מתמוססת – במרכז הציור כאשר שאר תקופתו פנתה להפשטה.