ניקולא מלבראנש
פורטל הכנסייה הקתולית - פורטל פילוסופיה - ו - ד - ע
ניקולא מלבראנש (6 באוגוסט 1638 – 13 באוקטובר 1715) היה כומר קתולי אורטוריאני ופילוסוף רציונליסט צרפתי. בכתביו, הוא ביקש לסנתז את מחשבתם של אוגוסטינוס הקדוש ודקארט, כדי להוכיח את תפקידו הפעיל של אלוהים בכל היבט של העולם. מלבראנש ידוע בעיקר בזכות תורותיו על הראייה באלוהים, האוקאזיונליזם והאונטולוגיזם.
ביוגרפיה
### שנים מוקדמות
מלבראנש נולד בפריז בשנת 1638, הילד הצעיר ביותר של ניקולא מלבראנש, מזכירו של המלך לואי ה-13, וקתרין דה לוזון, אחותו של ז'אן דה לוזון, מושל צרפת החדשה. בשל עמוד שדרה מעוות, מלבראנש קיבל את חינוכו היסודי ממורה פרטי. הוא עזב את הבית בגיל שש-עשרה כדי ללמוד פילוסופיה בקולז' דה לה מארש, ולאחר מכן ללמוד תיאולוגיה בסורבון, שני מוסדות מאוניברסיטת פריז. הוא עזב בסופו של דבר את הסורבון, לאחר שדחה את הסכולסטיקה, והצטרף לאורטוריה בשנת 1660. שם הוא הקדיש את עצמו להיסטוריה כנסייתית, בלשנות, המקרא וכתביו של אוגוסטינוס הקדוש. מלבראנש הוסמך לכומר בשנת 1664.
בשנת 1664 קרא מלבראנש לראשונה את "מסכת על האדם" של דקארט, תיאור של פיזיולוגיית גוף האדם. הביוגרף של מלבראנש, האב איב אנדרה, דיווח כי מלבראנש הושפע מספרו של דקארט משום שאיפשר לו לראות את עולם הטבע ללא הסכולסטיקה האריסטוטלית. מלבראנש הקדיש את העשור הבא ללימוד הקרטזיאניזם.
### קריירה פילוסופית
בשנים 1674–1675 פרסם מלבראנש את שני הכרכים של עבודתו הפילוסופית הראשונה והמקיפה ביותר. תחת הכותרת "על החיפוש אחר האמת. שבו מטופלים טבע הנפש האנושית והשימוש שיש לעשות בו כדי להימנע מטעויות במדעים" (בצרפתית: De la recherche de la vérité. Où l'on traite de la Nature de l'Esprit de l'homme, et de l'usage qu'il en doit faire pour éviter l'erreur dans les Sciences), הספר הניח את היסודות למוניטין ולרעיונות הפילוסופיים של מלבראנש. הוא עסק בגורמי הטעות האנושית וכיצד להימנע מטעויות אלו. חשוב מכך, בספר השלישי, שדן בהבנה הטהורה, הוא הגן על טענה שהרעיונות שדרכם אנו תופסים אובייקטים קיימים באלוהים.
המבקר הראשון של מלבראנש היה האב סימון פושיה, שתקף את ה"חיפוש" עוד לפני פרסום הכרך השני. מלבראנש השיב בהקדמה קצרה שנוספה לכרך השני, ולאחר מכן, במהדורה השלישית של 1678, הוא הוסיף 50% להיקפו המכובד כבר של הספר עם סדרה של שבע-עשרה "הבהרות". אלו הגיבו לביקורות נוספות, אך גם הרחיבו את הטיעונים המקוריים ופיתחו אותם בדרכים חדשות. בהבהרה העשירית, למשל, הציג מלבראנש את תיאוריית ה"התפשטות המובנת", רעיון ארכיטיפי יחיד של התפשטות שבו ניתן לפתור את הרעיונות של כל סוגי הגופים הפרטיים במשותף. באחרות, מלבראנש שם דגש רב יותר מבעבר על התיאור האוקאזיונליסטי שלו לסיבתיות, ובמיוחד על טענתו שאלוהים פעל ברוב המקרים באמצעות "רצונות כלליים" ורק לעיתים נדירות, כמו במקרה של ניסים, באמצעות "רצונות פרטיים".
מלבראנש הרחיב על נקודה אחרונה זו בשנת 1680 כאשר פרסם את "מסכת על הטבע והחסד". כאן הוא הבהיר כי הכלליות של החוקים שעל פיהם מווסת אלוהים את התנהגותו אינה חלה רק על פעילותו בעולם הטבע אלא גם על מתן החסד שלו לבני אדם. הספר הותקף על ידי הפילוסוף הקרטזיאני אנטואן ארנו, ואף שחששותיו הראשוניים של ארנו היו תיאולוגיים, המחלוקת המרה שפרצה התפשטה מהר מאוד לרוב התחומים האחרים במערכות שלהם. במהלך השנים הבאות, שני הגברים כתבו מספיק פולמוסים זה נגד זה כדי למלא ארבעה כרכים של כתבי מלבראנש שנאספו ושלושה של ארנו. תומכיו של ארנו הצליחו לשכנע את הכנסייה הקתולית להכניס את "הטבע והחסד" לרשימת הספרים האסורים בשנת 1690, ואחריו הגיע ה"חיפוש" תשע-עשרה שנים מאוחר יותר. (באופן אירוני, הרשימה כבר הכילה כמה מיצירותיו של הינסניסט ארנו עצמו.) מבקרים אחרים שאיתם ניהל מלבראנש דיון משמעותי כוללים את עמית קרטזיאני נוסף, פייר סילבן רז'י, וכן את דורטוס דה מירן. דה מירן היה אוהד לדעותיו של ברוך שפינוזה, וחש שמצא דעות דומות בקריאתו את מלבראנש: מלבראנש התנגד בחריצות לשיוך כזה.
### ציר זמן
- 1638 - נולד בפריז לניקולא מלבראנש וקתרין דה לוזון.
- 1654 - נכנס לקולז' דה לה מארש ולאחר מכן לסורבון כדי ללמוד פילוסופיה ותיאולוגיה.
- 1660 - הוסמך כחבר באורטוריה הצרפתית.
- 1664 - קורא לראשונה את "מסכת על האדם" של דקארט ומבלה את עשר השנים הבאות בלימוד פילוסופיה.
- 1674–1675 - מפרסם את "החיפוש אחר האמת".
- 1678 - מוסיף הבהרות למהדורה חדשה של ה"חיפוש".
- 1680 - מפרסם את "מסכת על הטבע והחסד".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →- 1683 - מפרסם "הגיונות נוצריים ומטאפיזיים". ארנו מפרסם את "על רעיונות אמיתיים ושקריים", המטח הראשון במחלוקת ביניהם.
- 1688 - מפרסם את "דיאלוגים על מטאפיזיקה ודת".
- 1690 - "מסכת על הטבע והחסד" מונחת ברשימת הספרים האסורים.
- 1708 - מפרסם "דיאלוג בין פילוסוף נוצרי לפילוסוף סיני".
- 1709 - "החיפוש אחר האמת" מוכנס גם הוא לרשימה האסורה.
- 1713–1714 - התכתבות עם ז'אן-ז'אק ד'אורטו דה מירן על שפינוזיזם.
פילוסופיה
### ראייה באלוהים
בדיוק כפי שכל פעולה אנושית (יחד עם הפעולה של כל יצור אחר) תלויה לחלוטין באלוהים, כך גם כל הכרה אנושית. מלבראנש טען שהידע האנושי תלוי בהבנה אלוהית באופן הדומה לזה שבו תנועת הגופים תלויה ברצון האלוהי. בדומה לרנה דקארט, מלבראנש החזיק בדעה שבני אדם משיגים ידע באמצעות רעיונות – ייצוגים לא חומריים הקיימים בנפש. אך בעוד דקארט האמין שרעיונות הם ישויות מנטליות, מלבראנש טען שכל הרעיונות קיימים רק באלוהים. רעיונות אלו, אם כן, אינם נבראים ובלתי תלויים בנפשות סופיות. כאשר אנו ניגשים אליהם באופן אינטלקטואלי, אנו תופסים אמת אובייקטיבית. מלבראנש הגדיר "אמת" כיחס בין רעיונות: מכיוון שרעיונות אלו נמצאים באלוהים, הם נצחיים ובלתי משתנים, וכתוצאה מכך האמיתות היחידות הראויות לשם זה יהיו בעצמן נצחיות ובלתי משתנות. מלבראנש חילק יחסים אלו בין רעיונות לשתי קטגוריות: יחסי גודל ויחסי איכות או שלמות. הראשונים מהווים אמיתות "ספקולטיביות", כמו אלו של הגיאומטריה, בעוד האחרונים מהווים את האמיתות "המעשיות" של האתיקה. עקרונות אתיים, עבור מלבראנש, הם לכן אלוהיים ביסודם, אוניברסליים ביישומם, וניתנים לגילוי על ידי התבוננות אינטלקטואלית, בדיוק כפי שעקרונות גיאומטריים הם כאלו.
ביחס לתיאור זה של ידע אינטלקטואלי, מלבראנש עקב פחות או יותר אחרי אוגוסטינוס הקדוש. החידוש הגדול שלו היה להסביר כיצד אותם רעיונות אלוהיים יכולים לשמש גם כאובייקטים מיידיים של נפשות אנושיות בתפיסה חושית. הבעיה שם היא שהרעיונות האלוהיים הם אוניברסליים, בעוד שכל תפיסה נראית ככזו של פרטים. הפתרון של מלבראנש היה להציע שבעוד שהתפיסה האינטלקטואלית של הנפש את הרעיונות הללו היא טהורה וישירה, התפיסה החושית שלהם תשתנה על ידי "תחושות". תחושות אלו, בניגוד לרעיונות, הן אכן שייכות לנפשות נבראות אינדיבידואליות, ומתקיימות כמצבים שלהן. הרעיון ייצג רק את התכונות הגיאומטריות או המכניות של גופים (גודל, צורה, תנועה), בעוד התחושה תהיה מורכבת מצבע או מאיכות מוחשית אחרת. האחרונה תגביל את תפיסת הנפש את הראשונה באופן שיגרום לה לייצג אינדיבידואל מסוים לאותה נפש. לנפש אחרת, עם תחושה שונה, אותו רעיון יכול היה לייצג אינדיבידואל שונה מאותו סוג כללי. ב"דיאלוגים על מטאפיזיקה ודת" (דיאלוג 1), הוסיף מלבראנש כי אותו מבנה בסיסי יכול להסביר גם (את האלמנט המנטלי לעומת הפיזיולוגי ב) דמיון, במקרה זה שבו הרעיון רק "נוגע בקלות" בנפש.
מלבראנש הושפע מאוד מדקארט אך לא קיבל את הפילוסופיה שלו ללא ביקורת. הוא ידוע במיוחד בשל דעתו שאנו רואים את כל הדברים באלוהים ובשל אימוץ המקביליות הפסיכו-פיזית וה"אוקאזיונליזם" כדי להתמודד עם בעיית האינטראקציה בין הנפש לגוף. עם זאת, הייחוס שלו לעדיפות אפיסטמולוגית והסברית לאלוהים מוביל לקשיים.
(1) אם אנו רואים את כל הדברים באלוהים במובן שהוא שם את הרעיונות בנפשנו, לא יכול להיות לנו ידע ישיר על העולם החיצון. אנו יכולים לערער על רעיונות ברורים ומובחנים כקריטריון לנכונות שיפוטים על דברים פיזיים, אך אלוהים הוא האחראי בסופו של דבר לרעיונות שלנו.
(2) אם כל הדברים נמצאים בשליטה ישירה של אלוהים, כפופים לרצונו, מה עם החופש האנושי? השקפתו של מלבראנש שיש לנו חופש לבחור אך רק ביחס לטובים סופיים אינה משכנעת, שכן היא מכחישה את האפשרות של התנגדות לתנועה לעבר אלוהים כטוב האוניברסלי. (ייתכן שזהו תיאור שגוי של השקפתו של מלבראנש; ראה את הפרק הראשון של "החיפוש אחר האמת", שבו הוא מפרט שבעוד שאיננו יכולים שלא לחפוץ בטוב באופן כללי, אנו חופשיים ליישם אהבה זו לפרטים, ויכולים לעשות זאת בצורה לא מסודרת שמובילה לחטא. תיאורו אינו שונה מזה של אוגוסטינוס הקדוש בהקשר זה.)
(3) ככל שאלוהים אינו מזוהה עם האמיתות הנצחיות הארכיטיפיות שבמוחו, מלבראנש אינו פנתאיסט. אך, כפי שבפילוסופיה של ימי הביניים, זה מעלה את הבעיה של פיוס חופש הבחירה של אלוהים עם חוסר השתנותו כביכול.
### תאודיציה
התאודיציה של מלבראנש היא הפתרון שלו לבעיית הרוע. למרות שהוא הודה שלאלוהים הייתה הכוח לברוא עולם מושלם יותר, חופשי מכל פגמים, עולם כזה היה מצריך מורכבות גדולה יותר בדרכים האלוהיות. לכן, אלוהים מייצר את הרעות הטבעיות הנובעות מחוקים פשוטים לא בגלל שהוא חפץ בהשפעות הספציפיות הללו, אלא בגלל שהוא חפץ בעולם שמשקף בצורה הטובה ביותר את חוכמתו על ידי השגת האיזון הטוב ביותר האפשרי בין השלמות הפנימית של היצירה לבין הפשטות והכלליות של חוקיה.
### הדואליזם של מלבראנש
בעוד שמלבראנש עקב אחרי אוגוסטינוס בתיאורו את הידע האינטלקטואלי, בגישתו לבעיות נפש-גוף הוא החל כממשיך דרכו של דקארט. אך בניגוד לדקארט, שראה באפשרות ליצור רעיון ברור ומובחן של הנפש, מלבראנש טוען ב"דיאלוגים על מטאפיזיקה", דיאלוג בין תיאודור לאריסטס, שאין לנו תפיסה מלאה של כוחות הנפש, ולכן אין לנו תפיסה ברורה של טבע הנפש.
> אני לא מסוגל, כשאני פונה לעצמי, לזהות אף אחת מהיכולות או הכישורים שלי. התחושה הפנימית שיש לי מעצמי מודיעה לי שאני קיים, שאני חושב, שאני רוצה, שיש לי מודעות חושית, שאני סובל, וכן הלאה; אך היא לא מספקת לי שום ידע על מה שאני – על טבע המחשבה שלי, התחושות שלי, התשוקות שלי או הכאב שלי – או על היחסים ההדדיים שמתקיימים בין כל הדברים הללו. ...אין לי שום רעיון על הנשמה שלי.
זה מוביל את תיאודור להצהיר ש'אינני האור של עצמי'; טבע הנפשות שלנו הוא מעורפל מאוד. יתרה מכך, ביחס לאינטראקציה פסיכו-פיזית, מלבראנש טוען שגוף לא יכול לפעול על נפש, וגם לא נפש על גוף. הכוח הפעיל היחיד (ולכן הסיבה היעילה היחידה לשינוי בעולם) הוא אלוהים. כשאני רוצה שהזרוע שלי תתרומם, הרצון שלי הוא ה"אירוע" או ה"סיבה המזדמנת" לתנועת הזרוע שלי; הסיבה היעילה גם לרצון שלי וגם לתנועת הזרוע שלי היא אלוהים. דוקטרינת מלבראנש, שיכולה להימצא בפרשנויות בנות זמננו לאריסטו, ושעלתה לראשונה אצל פילוסופים ערבים מסוימים, נקראת לכן "אוקאזיונליזם".
### אוקאזיונליזם
באופן כללי, אוקאזיונליזם הוא ההשקפה שאין סיבות יעילות במובן המלא מלבד אלוהים. דברים נבראים הם במקרה הטוב "אירועים" לפעילות אלוהית. גופים ונפשות אינם פועלים על עצמם וגם לא זה על זה; אלוהים לבדו מביא לכל תופעות הטבע והנפש. שינויים המתרחשים בדברים נבראים יפגינו סדירות (ובכך יספקו הגדרה יומניאנית לסיבתיות) מכיוון שאלוהים בבריאת העולם צופה במה שמלבראנש מכנה "סדר": הוא מחייב את עצמו לפעול על פי חוקי טבע שנבחרו בהתאם לרצונו הכללי שהעולם יהיה טוב ככל האפשר, וכך (למשל) שהחוקים יהיו פשוטים ומעטים במספרם.
בפרט, יהיו חוקים שיסדירו את מה שאנו נוהגים לכנות "אינטראקציה" של גוף ונפש, כך שתנועות דומות בגוף "יגרמו" לרעיונות דומים בנפש. ליחס זה יש כמה מאפיינים של היחס הסיבתי (הוא מספק, למשל, תנאים אוניברסליים מהצורה "בכל פעם ש-C מתרחש, E מתרחש"). אך במציאות גם הרעיון בנפש וגם התנועה בגוף נגרמים על ידי אלוהים.
תרומות מדעיות
אף על פי שהוא ידוע יותר בזכות עבודתו הפילוסופית, מלבראנש תרם כמה תרומות בולטות לפיזיקה, תוך עבודה במסגרת קרטזיאנית רחבה אך בכל זאת מוכן להתרחק מדקארט במידת הצורך. בשנת 1699, הוא נשא דברים בפני האקדמיה המלכותית למדעים על טבע האור והצבע, שבהם טען שצבעים שונים נובעים מתדרים שונים בתנודות הלחץ של חומר דק, בדומה לאופן שבו צלילים מוזיקליים שונים נגזרים מתדרים שונים בתנודות האוויר. התיאוריה שלו הוצגה כתיקון להשקפתו של דקארט, ולא כהפרכה שלה, אך יש לה קווים מקבילים חשובים לתיאוריה האופטית היריבה של אייזק ניוטון. ניוטון כבר פיתח את עמדתו כשלושים שנה קודם לכן, אך מלבראנש כנראה לא היה מודע לכך עד שפורסמה סוף סוף ב"אופטיקה" של 1704, או, סביר יותר, בתרגומה הלטיני משנת 1706. כאשר מלבראנש תיקן את מאמרו משנת 1699 לצורך הכללתו כהבהרה ה-16 של מהדורת 1712 של "החיפוש אחר האמת", הוא הכניס מספר התייחסויות ל"עבודתו המצוינת של ניוטון".
בנוסף, מלבראנש כתב על חוקי התנועה, נושא שדן בו בהרחבה עם לייבניץ. הוא גם כתב על מתמטיקה, ואף שלא עשה תגליות מתמטיות גדולות משלו, הוא היה גורם מפתח בהחדרה והפצה של תרומותיהם של דקארט ולייבניץ בצרפת. מלבראנש הציג את ל'אופיטל ליוהאן ברנולי, כאשר התוצאה הסופית הייתה פרסום ספר הלימוד הראשון בחשבון אינפיניטסימלי.
מלבראנש פיתח גם תיאוריה מקורית הקשורה לפרפורמציוניזם, והציב שכל עובר כנראה הכיל עוברים קטנים עוד יותר עד אין קץ, כמו בובת מטריושקה אידיאלית. לדברי מלבראנש, "סדרה אינסופית של צמחים ובעלי חיים היו כלולים בתוך הזרע או הביצה, אך רק חוקרי טבע בעלי מיומנות וניסיון מספיקים יכלו לזהות את נוכחותם" (מגנר 158–159).
מורשת
מלבד, אולי, ג'ון נוריס (שבכל מקרה שאב לפחות באותה מידה ממקורותיו של מלבראנש, בעיקר אוגוסטינוס הקדוש, כפי ששאב ממלבראנש עצמו), יש מעט מאוד פילוסופים, אם בכלל, שיכולים להיחשב לממשיכי דרכו הנאמנים של מלבראנש בכל העניינים. עם זאת, הוא זכה להערכה רבה במהלך חייו ולמשך זמן מה לאחר מכן, וניתן להבחין בהשפעתם של כמה מרעיונותיו בכתביהם של כמה אישים חשובים.
פייר בייל החשיב את מלבראנש כ"אחד הפילוסופים הגדולים ביותר של עידן זה" (אם כי, יש להודות, לא כגדול ביותר, כפי שלעיתים קרובות מדווח). בהערה ה' למאמר שלו על "זנון מאליאה", בייל דן בהשקפותיו של מלבראנש על חומר מהותי באישור מיוחד. אוקאזיונליזם והראייה באלוהים נראים כהופכים את הקיום הממשי של חומר מהותי למיותר. לא רק שהוא לא ניתן לתפיסה ישירה, אלא שהוא לא יכול באמת להשפיע עלינו או על שום דבר אחר בשום אופן. דקארט גם טען שחומר אינו ניתן לתפיסה ישירה, אך הוא טען שאמיתותו של אלוהים יכולה לתמוך בהוכחה לקיומו הוודאי. מלבראנש, לעומת זאת, החליש את הטיעון של דקארט, והסיק שמנקודת מבט פילוסופית, ניתן להראות שקיומו סביר בלבד. בייל המשיך עוד יותר באותו נתיב, ובכך הניח חלק ניכר מהיסודות לאי-מטריאליזם של ג'ורג' ברקלי. ברקלי, שהושפע גם מבייל וגם ישירות ממלבראנש עצמו, פשוט עשה את הצעד האחרון לשלילה מלאה של קיום חומר מהותי. (ארתור קולייר, שגם הושפע ישירות ממלבראנש, ומנוריס, עשה את אותו המהלך בערך באותו זמן שבו ברקלי עשה זאת, אך, ככל הנראה, באופן עצמאי לחלוטין ממנו.) ברקלי, יש להודות, אכן דחה את התיאוריה של הראייה באלוהים. "זה מובן מאליו", הוא התעקש, "שהדברים שאני תופס הם הרעיונות שלי". אך הוא הושפע מהאוקאזיונליזם של מלבראנש, אף על פי שהוציא את פעילותן של נפשות נבראות מתחום השפעתו. בנוסף, ברקלי הסכים עם מלבראנש, נגד דקארט, שלא יכולנו להשיג רעיון ברור של הנפש עצמה. ג'ון לוק גם טען זאת, אך הוא לא הבחין בין נפשות לגופים בנקודה זו, בעוד שגם ברקלי וגם מלבראנש טענו (כל אחד בדרכו שלו) שיכולים להיות לנו רעיונות על גופים אך לא על נפשות.
גוטפריד וילהלם לייבניץ (שפגש את מלבראנש בפריז בסביבות 1675 והתכתב איתו לאחר מכן) דחה גם הוא את הראייה באלוהים, ותיאוריית ההרמוניה שנקבעה מראש שלו תוכננה כחלופה חדשה לאוקאזיונליזם וכן לתיאוריה המסורתית יותר של אינטראקציה סיבתית יעילה. עם זאת, בתאודיציה שלו, גם אם הייתה מעט משוכללת יותר מזו של מלבראנש, הוא לפחות הסכים עם טענתו הבסיסית של מלבראנש שיש להעניק לפשטותן של דרכי האל תשומת לב רבה כמו לשלמות העולם.
דייוויד יום תמך והסתמך על הטיעונים השליליים של מלבראנש כדי להראות שלא ניתן לתפוס קשרים סיבתיים אמיתיים בין ישויות ארציות נפרדות. עם זאת, כשזה הגיע למציאת תחליף חיובי לקשרים סיבתיים כאלה, הוא פנה פנימה אל פעולת הנפש האנושית, במקום לפנות כלפי מעלה לאלוהים. ביחס למחצית השנייה הזו של האוקאזיונליזם של מלבראנש, כתב יום:
הגענו לארץ הפיות, זמן רב לפני שהגענו לשלבים האחרונים של התיאוריה שלנו. ...החבל שלנו קצר מכדי למדוד תהומות עצומים כאלה.
האפיסטמולוגיה האמפיריציסטית של יום הובילה אותו לחשוד בביטחון של מלבראנש בגילוי אמיתות מטאפיזיות תמוהות באמצעות איחוד אינטלקטואלי עם אלוהים. באופן דומה, לוק הרגיש שהספקולציות המטאפיזיות של מלבראנש חסרו בסיס ראוי, ולמרות שהיו מבריקות, היו בסופו של דבר בלתי מובנות. באופן דומה במקצת, ארתור שופנהאואר ראה בתיאוריית הראייה באלוהים כ"הסבר של משהו לא ידוע על ידי משהו לא ידוע עוד יותר."
לוק מנע מפרסום את "בחינה של דעת האב מלבראנש על ראיית כל הדברים באלוהים", "מכיוון שהוא ראה בכך דעה שלא תתפשט אלא הייתה עומדת למות מעצמה, או לפחות לא לעשות נזק רב." כפי שלוק ניבא, המוניטין של מלבראנש מחוץ לצרפת (שם תמיד נהנה מהערכה רבה) אכן החל לדעוך במהלך המאה ה-18, ונשאר נמוך לאחר מכן. עם זאת, במהלך שלושת או ארבעת העשורים האחרונים, עבודתו של מלבראנש עוררה עניין מחודש וגובר. כמה מיצירותיו תורגמו לאנגלית בפעם הראשונה, שכן חוקרים העריכו מחדש את רעיונותיו. רבים החלו לטעון שהמקוריות והאחדות של המערכת הפילוסופית שלו מזכות אותו במקום לצד אישים כמו דקארט, שפינוזה ולייבניץ.