ניקולא פוסן
ניקולא פוסן (Nicolas Poussin; יוני 1594 – 19 בנובמבר 1665) היה צייר מוביל בסגנון הבארוק הצרפתי הקלאסי, אף שאת רוב חייו המקצועיים בילה ברומא. רוב יצירותיו עסקו בנושאים דתיים ומיתולוגיים עבור קבוצה קטנה של אספנים איטלקים וצרפתים. הוא חזר לפריז לתקופה קצרה כדי לשרת כצייר הראשון של המלך תחת לואי ה-13 והקרדינל רישלייה, אך עד מהרה שב לרומא וחזר לנושאיו המסורתיים יותר. בשנותיו המאוחרות העניק חשיבות גוברת לנוף בציוריו. עבודתו מתאפיינת בבהירות, לוגיקה וסדר, והוא העדיף קו על פני צבע. עד המאה ה-20 הוא נותר השראה מרכזית לאמנים בעלי נטייה קלאסית כמו ז'אק-לואי דויד, ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר ופול סזאן.
פרטי הכשרתו האמנותית של פוסן מעורפלים במידת מה. בסביבות 1612 נסע לפריז, שם למד אצל אמנים משניים והשלים את יצירותיו המוקדמות ביותר ששרדו. התלהבותו מהיצירות האיטלקיות שראה באוספים המלכותיים בפריז הניעה אותו לנסוע לרומא ב-1624, שם למד את יצירותיהם של ציירי הרנסאנס והבארוק – במיוחד רפאל, שהשפיע רבות על סגנונו. הוא התיידד עם מספר אמנים שחלקו את נטיותיו הקלאסיות, ופגש פטרונים חשובים, כגון הקרדינל פרנצ'סקו ברבריני והעתיקן קסיאנו דל פוצו. ההזמנות שקיבל פוסן לציורים קטני ממדים בנושאים דתיים, מיתולוגיים והיסטוריים אפשרו לו לפתח את סגנונו האישי ביצירות כגון "מות גרמניקוס", "טבח התמימים" והראשונה מבין שתי סדרות "שבעת הסקרמנטים".
הוא שוכנע לחזור לצרפת ב-1640 כדי להיות הצייר הראשון של המלך, אך בשל חוסר שביעות רצון מעומס העבודה המכריע ותככי החצר, חזר לצמיתות לרומא לאחר קצת יותר משנה. בין היצירות החשובות משנותיו המאוחרות נמנות "אוריון העיוור מחפש את השמש", "נוף עם הרקולס וקאקוס" ו"העונות".
ביוגרפיה
### שנים מוקדמות – לה אנדלי ופריז
הביוגרף המוקדם של ניקולא פוסן היה ידידו ג'ובאני פייטרו בלורי, המציין כי פוסן נולד ליד לה אנדלי (Les Andelys) שבנורמנדי וכי קיבל חינוך שכלל מעט לטינית, דבר שסייע לו רבות. ידיד וביוגרף מוקדם אחר, אנדרה פליביין, דיווח כי "הוא היה עסוק ללא הרף במילוי ספרי הרישומים שלו במספר אינסופי של דמויות שונות שרק דמיונו יכול היה להפיק". רישומיו המוקדמים משכו את תשומת לבו של קוונטן וארן, שבילה זמן מה באנדלי, אך אין אזכור בביוגרפיות שלו לכך שעבר הכשרה רשמית בסטודיו של וארן, אף שיצירותיו המאוחרות הראו את השפעת וארן, במיוחד בסיפור הסיפורים, דיוק הבעות הפנים, הווילונות המצוירים בעדינות והצבעים העשירים. הוריו ככל הנראה התנגדו לקריירה של צייר עבורו, ובסביבות 1612, בגיל שמונה-עשרה, הוא ברח לפריז.
הוא הגיע לפריז בתקופת העוצרות של מארי דה מדיצ'י, כאשר האמנות פרחה כתוצאה מההזמנות המלכותיות שנתנה מארי דה מדיצ'י לקישוט ארמונה, ועל ידי עלייתם של סוחרים פריזאים עשירים שקנו אמנות. היה גם שוק משמעותי לציורים בשיפוץ כנסיות מחוץ לפריז שנהרסו במהלך מלחמות הדת בצרפת, שהסתיימו לאחרונה, ועבור המנזרים הרבים בפריז ובערים אחרות. עם זאת, פוסן לא היה חבר בגילדה החזקה של ציירים ופסלים אומנים, שהחזיקה במונופול על רוב הזמנות האמנות והגישה תביעות נגד זרים כמו פוסן שניסו לפרוץ למקצוע.
רישומיו המוקדמים זיכו אותו במקום בסטודיו של ציירים מבוססים. הוא עבד במשך שלושה חודשים בסטודיו של הצייר הפלמי פרדיננד אל, שצייר כמעט אך ורק דיוקנאות, ז'אנר שלא עניין את פוסן. לאחר מכן, נהוג לחשוב שלמד במשך חודש אחד בסטודיו של ז'ורז' לאלמנד, אך חוסר תשומת הלב של לאלמנד לרישום מדויק ופירוק דמויותיו ככל הנראה לא מצא חן בעיני פוסן. יתרה מכך, פוסן לא השתלב היטב במערכת הסטודיו, שבה כמה ציירים עבדו על אותו ציור. לאחר מכן הוא העדיף לעבוד לאט מאוד ולבד. מעט ידוע על חייו בפריז בתקופה זו. רישומי בית המשפט מראים כי צבר חובות ניכרים, שלא היה מסוגל לשלם. הוא למד אנטומיה ופרספקטיבה, אך האירוע החשוב ביותר בשהותו הראשונה בפריז היה גילוי האוספים האמנותיים המלכותיים, הודות לידידותו עם אלכסנדר קורטואה, משרת החדר של מארי דה מדיצ'י. שם ראה לראשונה תחריטים של יצירות ג'וליו רומאנו ובמיוחד של רפאל, שעבודתו השפיעה השפעה עצומה על סגנונו העתידי.
הוא ניסה לראשונה לנסוע לרומא ב-1617 או 1618, אך הגיע רק עד פירנצה, שם, כפי שדיווח הביוגרף שלו בלורי, "כתוצאה מסוג של תאונה, הוא חזר לצרפת". עם שובו החל ליצור ציורים לכנסיות ומנזרים בפריז. ב-1622 עשה ניסיון נוסף לנסוע לרומא, אך הגיע רק עד ליון לפני שחזר. בקיץ של אותה שנה קיבל את ההזמנה החשובה הראשונה שלו: מסדר הישועים ביקש סדרה של שישה ציורים גדולים לכבוד קאנוניזציה של מייסדם, פרנציסקוס חאווייר הקדוש. המקוריות והאנרגיה של ציורים אלו (שאבדו מאז) הביאו לו סדרה של הזמנות חשובות.
ג'מבטיסטה מרינו, משורר החצר של מארי דה מדיצ'י, העסיק אותו ליצירת סדרה של חמישה-עשר רישומים, אחד-עשר הממחישים את "מטמורפוזות" של אובידיוס וארבעה הממחישים סצנות קרב מההיסטוריה הרומית. "רישומי מרינו", הנמצאים כיום בטירת וינדזור, הם בין היצירות המוקדמות ביותר שניתן לזהות של פוסן. השפעתו של מרינו הובילה להזמנה לקישוט מעונה של מארי דה מדיצ'י, ארמון לוקסמבורג, ולאחר מכן הזמנה מהארכיבישוף הראשון של פריז, ז'אן-פרנסואה דה גונדי, לציור מות הבתולה (שאבד מאז) עבור הקפלה המשפחתית של הארכיבישוף בקתדרלת נוטרדאם דה פארי. מרינו לקח אותו לביתו, וכשחזר לרומא ב-1623, הזמין את פוסן להצטרף אליו. פוסן נשאר בפריז כדי לסיים את הזמנותיו הקודמות, ואז הגיע לרומא באביב 1624.
### שהות ראשונה ברומא (1624–1640)
פוסן היה בן שלושים כשהגיע לרומא ב-1624. האפיפיור החדש, אורבנוס השמיני, שנבחר ב-1623, היה נחוש לשמור על מעמדה של רומא כבירת האמנות של אירופה, ואמנים מכל העולם התאספו שם. פוסן יכול היה לבקר בכנסיות ובמנזרים כדי ללמוד את יצירותיהם של רפאל וציירי רנסאנס אחרים, כמו גם את יצירותיהם העדכניות יותר של קאראצ'י, גווידו רני וקאראווג'ו (שאת עבודתו פוסן תיעב, באומרו שקאראווג'ו נולד כדי להרוס את הציור). הוא למד את אמנות ציור העירום באקדמיה של דומניקינו, ופקד את אקדמיית סן לוקא, שאיחדה את הציירים המובילים ברומא, ושראשה ב-1624 היה צייר צרפתי אחר, סימון וואה, שהציע לינה לפוסן.
פוסן התוודע לאמנים אחרים ברומא ונטה להתיידד עם אלו בעלי נטיות אמנותיות קלאסיות: הפסל הצרפתי פרנסואה דוקנואה שאצלו התגורר ב-1626 בוויה דיי מארוניטי; האמן הצרפתי ז'אק סטלה; קלוד לורן; דומניקינו; אנדראה סאקי; והצטרף לאקדמיה לא רשמית של אמנים ופטרונים שהתנגדו לסגנון הבארוק הנוכחי שהתגבש סביב יואכים פון זנדרארט. רומא הציעה לפוסן גם שוק אמנות פורח והיכרות עם מספר חשוב של פטרוני אמנות. דרך מרינו, הוא הוצג בפני הקרדינל פרנצ'סקו ברבריני, אחיו של האפיפיור החדש, ובפני קסיאנו דל פוצו, מזכירו של הקרדינל וחוקר נלהב של רומא ויוון העתיקות, ששניהם הפכו מאוחר יותר לפטרוניו החשובים. אספני האמנות החדשים דרשו פורמט שונה של ציורים; במקום מזבחות גדולים וקישוט לארמונות, הם רצו ציורים דתיים קטנים יותר למסירות פרטית או נופים ציוריים, ציורים מיתולוגיים והיסטוריים.
שנותיו הראשונות של פוסן ברומא היו קשות. פטרונו מרינו עזב את רומא לנאפולי במאי 1624, זמן קצר לאחר הגעת פוסן, ומת שם ב-1625. נותן החסות העיקרי האחר שלו, הקרדינל פרנצ'סקו ברבריני, מונה לציר אפיפיורי לספרד ועזב גם הוא זמן קצר לאחר מכן, כשהוא לוקח את קסיאנו דל פוצו עמו. פוסן חלה בעגבת, אך סירב ללכת לבית החולים, שם הטיפול היה גרוע ביותר, והוא לא היה מסוגל לצייר במשך חודשים. הוא שרד על ידי מכירת הציורים שהיו לו תמורת כמה סקודי. הודות לסיוע של שף, ז'אק דוגה, שמשפחתו קיבלה אותו וטיפלה בו, הוא החלים במידה רבה עד 1629, וב-1 בספטמבר 1630 נשא לאישה את אן-מארי דוגה, בתו של דוגה. שני גיסיו היו אמנים, וגספאר דוגה אימץ מאוחר יותר את שם משפחתו של פוסן.
הקרדינל ברבריני וקסיאנו דל פוצו חזרו לרומא ב-1626, ובזכות חסותם קיבל פוסן שתי הזמנות גדולות. ב-1627 צייר פוסן את "מות גרמניקוס" (המכון לאמנויות של מיניאפוליס) עבור הקרדינל ברבריני. השימוש המלומד של הציור במקורות טקסטואליים וחזותיים עתיקים (ה"אנאלים" של טקיטוס וסרקופג מליאגר), האיפוק הסטואי והבהירות הציורית ביססו את המוניטין של פוסן כאמן מרכזי. ב-1628 התגורר בוויה פאולינו (באבוינו) עם ז'אן למר.
הצלחתו של "גרמניקוס" הובילה להזמנה יוקרתית עוד יותר ב-1628 עבור מזבח המתאר את "מותו של ארסמוס הקדוש", עבור קפלת ארסמוס בבזיליקת פטרוס הקדוש (כיום בפינקוטקה הוותיקנית). ה"פבריקה די סן פייטרו" העניקה במקור את ההזמנה לפייטרו דה קורטונה, שהפיק רק עיצובים ראשוניים למזבח כאשר הועבר באופן בלתי צפוי לפרויקט אחר. הודות להשפעתו של קסיאנו דל פוצו, נבחר פוסן לצייר את מזבח ארסמוס הקדוש, בעקבות העיצוב המקורי של פייטרו דה קורטונה.
עם הקומפוזיציה האלכסונית הצוללת והדרמה הנרטיבית הגבוהה, "מותו של ארסמוס הקדוש" הוא יצירתו ה"בארוקית" ביותר של פוסן בגלוי. למרות דבקותו באידיום הציורי של התקופה, מסיבות לא ידועות, נראה כי "מותו של ארסמוס הקדוש" נתקל בחוסר שביעות רצון רשמי ולא הניב הזמנות אפיפיוריות נוספות. אכזבה זו, והפסד בתחרות למחזור פרסקו בסן לואיג'י דיי פרנצ'זי, שכנעו את פוסן לנטוש את המרדף אחר הזמנות ציבוריות רחבות היקף ואת התחרויות המכבידות, הגבלות התוכן והתככים הפוליטיים שהיו כרוכים בהן. במקום זאת, פוסן יכוון מחדש את אמנותו לעבר אספנים פרטיים, עבורם יוכל לעבוד לאט יותר, עם שליטה גוברת על הנושא והסגנון.
יחד עם הקרדינל ברבריני וקסיאנו דל פוצו, עבורם צייר את סדרת "שבעת הסקרמנטים" הראשונה, פטרוניו הפרטיים המוקדמים של פוסן כללו את הקאנון ג'אן מריה רושיולי, שקנה את "הפירוס הצעיר ניצל" וכמה יצירות חשובות אחרות; הקרדינל ג'וליו רוספיליוזי, עבורו צייר את הגרסה השנייה של "הרועים מארקדיה"; והקרדינל לואיג'י אומודיי, שקיבל את "ניצחונות פלורה" (בערך 1630–1632, הלובר). הוא צייר את "טבח התמימים" עבור הבנקאי וינצ'נצו ג'וסטיניאני; גנב התכשיטים ונוכל האמנות, פבריציו ואלגוארנרה, קנה את "מגפת אשדוד" והזמין את "אימפריית פלורה". הוא קיבל גם את הזמנותיו הצרפתיות הראשונות מפרנסואה דה קרקי, השליח הצרפתי לאיטליה, ומאוחר יותר, מהקרדינל רישלייה עבור סדרה של "בכאנאלים".
מעודד מהצלחה מסחרית זו, קנה פוסן זכות לכל החיים בבית קטן בוויה פאולינה (באבוינו) עבור אשתו ועבורו ב-1632 ונכנס לתקופתו הפורה ביותר. ביתו היה למרגלות טריניטה דיי מונטי, ליד שער העיר, שם חיו זרים ואמנים אחרים; מיקומו המדויק אינו ידוע אך הוא היה מול כנסיית סנט'אטנאסיו דיי גרצ'י.
### חזרה לצרפת (1641–1642)
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ככל שעבודתו של פוסן הפכה לידועה ברומא, הוא קיבל הזמנות לחזור לפריז עבור הזמנות מלכותיות חשובות, שהוצעו על ידי פרנסואה סבלה דה נואייה, המפקח על מבני המלך עבור לואי ה-13. כשפוסן סירב, שלח נואייה את בני דודיו, רולאן פראר דה שמברי ופול פראר, לרומא כדי לשכנע את פוסן לבוא הביתה, והציע לו את התואר הצייר הראשון של המלך, בתוספת מגורים משמעותיים בארמון טווילרי. פוסן נכנע, ובדצמבר 1640 חזר לפריז.
התכתובת של פוסן עם קסיאנו דל פוצו וידידיו האחרים ברומא מראה שהוא העריך את הכסף והכבוד, אך הוא הוצף במהירות על ידי מספר רב של הזמנות, במיוחד מכיוון שהתרגל לעבוד לאט ובזהירות. הפרויקטים החדשים שלו כללו את "מוסד האוכריסטיה" עבור הקפלה של טירת סן-ז'רמן-אן-לה, ואת "הנס של פרנציסקוס חאווייר הקדוש" עבור מזבח כנסיית הנוביציאט של הישועים. בנוסף, התבקש לצייר את התקרות והקמרונות של הגלריה הגדולה של ארמון הלובר, ולצייר יצירה אלגורית גדולה עבור חדר העבודה של הקרדינל רישלייה, בנושא "הזמן מגן על האמת מפני התקפות הקנאה והמחלוקת", כאשר דמות ה"אמת" מייצגת בבירור את הקרדינל רישלייה. הוא גם היה אמור לספק עיצובים לשטיחי קיר מלכותיים ולדפי שער לספרים מבית הדפוס המלכותי. הוא גם היה נתון לביקורת ניכרת מצד תומכי ציירים צרפתים אחרים, כולל ידידו הוותיק סימון וואה. הוא השלים ציור של "הסעודה האחרונה" (כיום בלובר), שמונה קרטונים למפעל שטיחי גובלן, רישומים לסדרה מוצעת של ציורי גריזאי של "עבודות הרקולס" עבור הלובר, וציור של "ניצחון האמת" עבור הקרדינל רישלייה (כיום בלובר). הוא היה אומלל יותר ויותר מתככי החצר וממספר ההזמנות המכריע. בסתיו 1642, כאשר המלך והחצר היו מחוץ לפריז בלנגדוק, מצא אמתלה לעזוב את פריז ולחזור לצמיתות לרומא.
### שנים אחרונות ברומא (1642–1665)
כשחזר לרומא ב-1642, מצא שעולם האמנות נמצא במעבר. האפיפיור אורבנוס השמיני מת ב-1644, והאפיפיור החדש, אינוקנטיוס העשירי, התעניין פחות בחסות אמנותית, והעדיף את התרבות הספרדית על פני הצרפתית. פטרוניו הגדולים של פוסן, משפחת ברבריני, עזבו את רומא לצרפת. עדיין היו לו כמה פטרונים חשובים ברומא, כולל קסיאנו דל פוצו והקרדינל לעתיד קמילו מאסימי, אך החל לצייר לעיתים קרובות יותר עבור הפטרונים שמצא בפריז. הקרדינל רישלייה מת ב-1642, ולואי ה-13 מת ב-1643, ונותן החסות של פוסן בפריז, סבלה דה נואייה, איבד את תפקידו, אך יורשו של רישלייה, הקרדינל מזארן, החל לאסוף את יצירותיו של פוסן. באוקטובר 1643 מכר פוסן את ריהוט ביתו בטווילרי בפריז, והשתקע לשארית חייו ברומא.
ב-1647 הפך אנדרה פליביין, מזכיר השגרירות הצרפתית ברומא, לידיד ותלמיד ציור של פוסן, ופרסם את הספר הראשון שהוקדש כולו לעבודתו. מספר הפטרונים הצרפתים הגדל שלו כלל את האב לואי פוקה, אחיו של ניקולא פוקה, המפקח המפורסם על הכספים של לואי ה-14 הצעיר. ב-1655 השיג פוקה עבור פוסן הכרה רשמית בתוארו הקודם כצייר הראשון של המלך, יחד עם תשלום עבור הזמנותיו הצרפתיות בעבר. כדי להודות לפוקה, יצר פוסן עיצובים למרחצאות שבנה פוקה בטירתו בו-לה-ויקונט.
פטרון צרפתי חשוב נוסף של פוסן בתקופה זו היה פול פראר דה שנטלו, שהגיע לרומא ב-1643 ונשאר שם מספר חודשים. הוא הזמין מפוסן כמה מיצירותיו החשובות ביותר, כולל סדרת "שבעת הסקרמנטים" השנייה, שצוירה בין 1644 ל-1648, ו"נוף עם דיוגנס". ב-1649 צייר את "חזון פאולוס הקדוש" עבור המשורר הקומי פול סקרון, וב-1651 את "המשפחה הקדושה" עבור שארל השלישי דה קרקי. נופים היו מאפיין משני בעבודתו המוקדמת; בעבודתו המאוחרת הטבע והנוף היו לעיתים קרובות האלמנט המרכזי של הציור.
הוא חי חיים צנועים ונוחים, עבד לאט וככל הנראה ללא עוזרים. הצייר שארל לה ברן הצטרף אליו ברומא לשלוש שנים, ועבודתו של פוסן השפיעה רבות על סגנונו של לה ברן. ב-1647 ביקשו פטרוניו שנטלו ופואנטל דיוקנאות של פוסן. הוא הגיב ביצירת שני דיוקנאות עצמיים, שהושלמו יחד ב-1649.
הוא סבל מבריאות מידרדרת לאחר 1650, והוטרד מרעד מחמיר בידו, עדות לכך ניכרת ברישומיו המאוחרים. אף על פי כן, בשמונה שנותיו האחרונות צייר כמה מהיצירות השאפתניות והמפורסמות ביותר שלו, כולל "לידת בכחוס", "אוריון העיוור מחפש את השמש", "נוף עם הרקולס וקאקוס", ארבעת הציורים של "העונות" ו"אפולו מאוהב בדפנה".
אשתו אן-מארי מתה ב-1664, ולאחר מכן בריאותו שלו שקעה במהירות. ב-21 בספטמבר הכתיב את צוואתו, והוא מת ברומא ב-19 בנובמבר 1665 ונקבר בכנסיית סן לורנצו אין לוצ'ינה.
נושאים
כל אחד מציוריו של פוסן סיפר סיפור. אף שהיה בעל השכלה פורמלית מועטה, פוסן הפך לבקיא מאוד בניואנסים של היסטוריה דתית, מיתולוגיה וספרות קלאסית, ובדרך כלל לאחר התייעצות עם לקוחותיו, לקח את נושאיו מנושאים אלו. רבים מציוריו שילבו כמה אירועים שונים, המתרחשים בזמנים שונים, באותו ציור, כדי לספר את הסיפור, וה"אפטי" (affetti), או הבעות הפנים של המשתתפים, הראו את תגובותיהם השונות. מלבד דיוקנאותיו העצמיים, פוסן מעולם לא צייר נושאים עכשוויים.
### דת
דת הייתה הנושא הנפוץ ביותר בציוריו, שכן הכנסייה הייתה פטרונית האמנות החשובה ביותר ברומא ומכיוון שהיה ביקוש גובר מצד פטרונים עשירים לציורי דבקות בבית. הוא לקח חלק גדול מהנושאים שלו מהברית הישנה, שהציעה יותר גיוון והסיפורים היו לעיתים קרובות מעורפלים יותר ונתנו לו יותר חופש להמציא. הוא צייר גרסאות שונות לסיפורי אליעזר ורבקה מספר בראשית ויצר שלוש גרסאות של "משה ניצל מהמים". הברית החדשה סיפקה את הנושא לאחד מציוריו הדרמטיים ביותר, "טבח התמימים", שבו הטבח הכללי צומצם לאירוע אכזרי יחיד. ב"משפט שלמה" שלו (1649), ניתן לקרוא את הסיפור בהבעות הפנים המגוונות של המשתתפים.
ציוריו הדתיים זכו לעיתים לביקורת מצד יריביו על חריגתם מהמסורת. הציור שלו של ישו בשמיים בציורו של פרנציסקוס חאווייר הקדוש ספג ביקורת מצד תומכי סימון וואה על כך שיש בו "יותר מדי גאווה, והוא דומה לאל יופיטר יותר מאשר לאל של רחמים". פוסן הגיב כי "הוא לא יכול ולא צריך לדמיין ישו, לא משנה מה הוא עושה, נראה כאב עדין, בהתחשב בכך שכאשר היה על פני האדמה בין בני אדם, היה קשה להסתכל לו בפנים".
המפורסמות שביצירותיו הדתיות היו שתי הסדרות שנקראו "שבעת הסקרמנטים", המייצגות את משמעות החוקים המוסריים שמאחורי כל אחד מהטקסים העיקריים של הכנסייה, המומחשים על ידי אירועים בחיי ישו. הסדרה הראשונה צוירה ברומא עבור פטרונו המוקדם החשוב, קסיאנו דל פוצו, והושלמה ב-1642. היא נצפתה על ידי פטרונו המאוחר יותר, פול פראר דה שנטלו, שביקש עותק. במקום להכין עותקים, צייר פוסן סדרה חדשה לגמרי של ציורים, שהושלמה עד 1647. לסדרה החדשה היה פחות מהרעננות והמקוריות של הסדרה הראשונה, אך היא הייתה בולטת בפשטותה ובחומרתה בהשגת השפעותיה; הסדרה השנייה המחישה את שליטתו באיזון הדמויות, מגוון ההבעות והצבת הצבעים זה לצד זה.
### מיתולוגיה וספרות קלאסית
מיתולוגיה, היסטוריה וספרות יוונית ורומית קלאסית סיפקו את הנושאים לרבים מציוריו, במיוחד במהלך שנותיו הראשונות ברומא. הציור המצליח הראשון שלו ברומא, "מות גרמניקוס", התבסס על סיפור ב"אנאלים" של טקיטוס. בשנותיו הראשונות הקדיש סדרת ציורים, מלאת צבע, תנועה וחושניות, ל"בכאנאלים", תיאורים צבעוניים של טקסים המוקדשים לאל היין בכחוס, וחגיגת האלות ונוס ופלורה. הוא גם יצר את "לידת ונוס" (1635), המספר את סיפורה של האלה הרומית דרך קומפוזיציה משוכללת מלאה בדמויות דינמיות עבור הפטרון הצרפתי, הקרדינל רישלייה, שהזמין גם את ה"בכאנאלים". רבים מציוריו המיתולוגיים הציגו גנים ונושאי פרחים; לפטרוניו הרומיים הראשונים, משפחת ברבריני, היה אחד הגנים הגדולים והמפורסמים ביותר ברומא. נושא מרכזי מוקדם נוסף שלו היה "חטיפת הנשים הסביניות", המספר כיצד מלך רומא, רומולוס, שרצה נשים לחייליו, הזמין את חברי שבט הסבינים השכן לפסטיבל, ואז, באות שנתן, חטף את כל הנשים. הוא צייר שתי גרסאות, אחת ב-1634, הנמצאת כיום במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, והשנייה ב-1637, הנמצאת כיום בלובר. הוא גם צייר שתי גרסאות הממחישות סיפור של אובידיוס ב"מטמורפוזות" שבו ונוס מתאבלת על מותו של אדוניס לאחר תאונת ציד, והופכת את דמו לצבע של פרח הכלנית.
לאורך הקריירה שלו, פוסן השיג לעיתים קרובות את מה שהיסטוריון האמנות ויליבלד זאוארלנדר מכנה "הרמוניה... בין העולם הפגאני לעולם הנוצרי". דוגמה לכך היא "ארבע העונות" (1660–1664), שבהן נושאים נוצריים ופגאניים משולבים: האביב, המואנש באופן מסורתי על ידי האלה הרומית פלורה, מציג במקום זאת את אדם וחווה בגן עדן; הקיץ אינו מסומל על ידי קרס אלא על ידי רות המקראית.
בשנותיו המאוחרות, ציוריו המיתולוגיים הפכו קודרים יותר, ולעיתים קרובות הציגו את סמלי התמותה והמוות. הציור האחרון שעבד עליו לפני מותו היה "אפולו מאוהב בדפנה", אותו הגיש לפטרונו, הקרדינל לעתיד מאסימי, ב-1665. הדמויות בצד שמאל של הקנבס, סביב אפולו, ייצגו במידה רבה חיוניות וחיים, בעוד אלו מימין, סביב דפנה, היו סמלים לעקרות ומוות. הוא לא היה מסוגל להשלים את הציור בגלל רעד ידו, והדמויות מימין אינן גמורות.
### שירה ואלגוריה
מלבד ספרות קלאסית ומיתוס, הוא שאב לעיתים קרובות מיצירות הספרות הרומנטית וההרואית של זמנו, בדרך כלל נושאים שהוחלטו מראש עם פטרוניו. הוא צייר סצנות מהפואמה האפית "ירושלים המשוחררת" מאת טורקוואטו טאסו (1544–1595), שפורסמה ב-1581, ואחד הספרים הפופולריים ביותר בימי חייו של פוסן. הציור שלו "רנו וארמידה" המחיש את מותו של האביר הנוצרי רנו מידיה של הקוסמת ארמידה; שכאשר ראתה את פניו, ראתה את שנאתה הופכת לאהבה. פואמה נוספת של טאסו עם נושא דומה עוררה את "טנקרד וארמיניה"; אישה מוצאת אביר פצוע על הדרך, פורצת בבכי, ואז מוצאת את הכוח דרך האהבה לרפא אותו.
אלגוריות של מוות נפוצות בעבודתו של פוסן. אחת הדוגמאות הידועות ביותר היא "Et in Arcadia ego", נושא שצייר בסביבות 1630 ושוב בסוף שנות ה-30 של המאה ה-17. רועים אידיאליים בוחנים קבר שעליו חרוט ביטוי הכותרת, "גם בארקדיה אני קיים", המזכיר שהמוות תמיד נוכח.
מקור פורה עבור פוסן היה הקרדינל ג'וליו רוספיליוזי, שכתב יצירות תיאטרליות מוסרניות שהועלו בארמון ברבריני, עבור פטרונו המוקדם. אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר, "ריקוד לצלילי מוזיקת הזמן", קיבלה השראה מיצירה אחרת של רוספיליוזי. על פי הביוגרפים המוקדמים שלו בלורי ופליביין, ארבע הדמויות בריקוד מייצגות את שלבי החיים: עוני מוביל לעבודה, עבודה לעושר, ועושר למותרות; לאחר מכן, בעקבות הדוקטרינה הנוצרית, מותרות מובילים חזרה לעוני, והמחזור מתחיל שוב. שלוש הנשים וגבר אחד שרוקדים מייצגים את השלבים השונים ומובחנים על ידי לבושם וכיסויי הראש השונים שלהם, החל מפשוט ועד משובץ תכשיטים. בשמיים מעל הדמויות הרוקדות, עוברת מרכבתו של אפולו, מלווה באלה אורורה ובשעות, סמל לזמן החולף.
### נופי טבע ונופי עיר
פוסן הוא דמות חשובה בהתפתחות ציור הנוף. בציוריו המוקדמים הנוף מהווה בדרך כלל רקע חינני לקבוצת דמויות, אך מאוחר יותר הנוף מילא תפקיד גדול יותר ויותר ושלט בדמויות, ממחיש סיפורים, בדרך כלל טרגיים, שנלקחו מהתנ"ך, המיתולוגיה, ההיסטוריה העתיקה או הספרות. הנופים שלו היו מורכבים בזהירות רבה, עם העצים האנכיים והעמודים הקלאסיים מאוזנים בקפידה על ידי גופי המים האופקיים ואבני הבניין השטוחות, כולם מאורגנים כדי להוביל את העין לדמויות שלעיתים קרובות הן זעירות. העלווה בעציו ובשיחיו מצוירת בזהירות רבה, לעיתים קרובות מראה כל עלה. השמיים שלו מילאו תפקיד חשוב במיוחד, מהשמיים הכחולים והעננים האפורים עם גבולות מוארים בהירים (מראה המכונה לעיתים קרובות בצרפת "שמי פוסן") כדי להמחיש סצנות של שלווה ורוגע של אמונה, כגון "נוף עם יוחנן הקדוש בפטמוס", שצויר בסוף שנות ה-30 של המאה ה-17 לפני עזיבתו לפריז; או כהים מאוד, סוערים ומאיימים, כתפאורה לאירועים טרגיים, כפי שקורה ב"נוף עם פירמוס ותיסבי" (1651). לרבים מהנופים שלו יש אלמנטים אניגמטיים המורגשים רק בבדיקה מדוקדקת יותר; למשל, במרכז הנוף עם פירמוס ותיסבי, למרות הסערה בשמיים, פני האגם רגועים לחלוטין, משקפים את העצים.
בין 1650 ל-1655, צייר פוסן גם סדרה של ציורים המכונים כיום לעיתים קרובות "נופי עיר", שבהם אדריכלות קלאסית מחליפה עצים והרים ברקע. הציור "מות ספירה" משתמש בתפאורה זו כדי להמחיש שני סיפורים בו-זמנית; בחזית, אשתו של סוחר עשיר מתה לאחר שננזפה על ידי פטרוס הקדוש על כך שלא נתנה יותר כסף לעניים; בעוד שברקע אדם אחר, נדיב יותר, נותן נדבות לקבצן.
סגנון ושיטה
לאורך חייו עמד פוסן מחוץ לנטייה הפופולרית לעבר הדקורטיבי באמנות הצרפתית של זמנו. ביצירותיו של פוסן שרידות של דחפי הרנסאנס משולבת בהתייחסות מודעת לאמנות העת העתיקה הקלאסית כסטנדרט למצוינות. בדחותו את הרגשנות של אמני בארוק כגון ברניני ופייטרו דה קורטונה, הוא הדגיש את המוחי. מטרתו הייתה בהירות של ביטוי שהושגה על ידי "disegno" או "אצילות העיצוב" בהעדפה על פני "colore" או צבע.
במהלך סוף שנות ה-20 ושנות ה-30 של המאה ה-17, הוא התנסה וניסח את סגנונו האישי. הוא למד את העתיקות כמו גם יצירות כגון "הבכאנאלים" של טיציאן ("הבכאנאל של האנדריאנים", "בכחוס ואריאדנה", ו"פולחן ונוס") בקזינו לודוביזי ואת ציוריהם של דומניקינו וגווידו רני.
בניגוד לסגנון החם והאטמוספרי של ציוריו המוקדמים, פוסן פיתח עד שנות ה-30 של המאה ה-17 פלטה קרירה יותר, מגע יבש יותר, והצגה דמוית במה של דמויות המפוזרות בתוך מרחב מוגדר היטב. ב"ניצחון דוד" (בערך 1633–1634; גלריית התמונות דאלוויץ'), הדמויות המבצעות את הסצנה מסודרות בשורות ש, כמו החזית האדריכלית המשמשת כרקע, מקבילות למישור התמונה. לאלימות של "חטיפת הנשים הסביניות" (בערך 1638; הלובר) יש את אותה איכות מופשטת וכוריאוגרפית הנראית ב"ריקוד לצלילי מוזיקת הזמן" (1639–1640).
בניגוד לפרקטיקת הסטודיו הסטנדרטית של זמנו, פוסן לא עשה רישומי דמויות מפורטים כהכנה לציור, ונראה שלא השתמש בעוזרים בביצוע ציוריו. הוא הפיק מעט רישומים כיצירות עצמאיות, מלבד סדרת הרישומים הממחישים את "מטמורפוזות" של אובידיוס שעשה בתחילת הקריירה שלו. רישומיו, בדרך כלל בעט ודיו, כוללים נופים שצוירו מהטבע כדי לשמש כהפניות לציור, ומחקרי קומפוזיציה שבהם חסם את דמויותיו והגדרותיהן. כדי לסייע לו בניסוח הקומפוזיציות שלו הוא הכין דמויות שעווה מיניאטוריות וסידר אותן בקופסה שהייתה פתוחה בצד אחד כמו במת תיאטרון, כדי לשמש כמודלים לרישומי הקומפוזיציה שלו. פייר רוזנברג תיאר את פוסן כ"לא רשם מבריק, אלגנטי או מפתה. רחוק מכך. חוסר הווירטואוזיות שלו, לעומת זאת, מפוצה על ידי קפדנות בלתי מתפשרת: לעולם אין סימן לא רלוונטי או קו מיותר."
מורשת
בשנים שלאחר מותו של פוסן, לסגנונו הייתה השפעה חזקה על האמנות הצרפתית, הודות במיוחד לשארל לה ברן, שלמד זמן קצר עם פוסן ברומא, ושהפך, כמו פוסן, לצייר חצר של המלך ומאוחר יותר לראש האקדמיה הצרפתית ברומא. לעבודתו של פוסן הייתה השפעה חשובה על ציורי המאה ה-17 של ז'אק סטלה וסבסטיאן בורדון, הצייר האיטלקי פייר פרנצ'סקו מולה, והצייר ההולנדי ז'ראר דה לרס. ויכוח התעורר בעולם האמנות בין תומכי סגנונו של פוסן, שאמרו שהרישום הוא האלמנט החשוב ביותר בציור, לבין תומכי רובנס, שהציבו את הצבע מעל הרישום. במהלך המהפכה הצרפתית, סגנונו של פוסן דוגל על ידי ז'אק-לואי דויד בחלקו משום שמנהיגי המהפכה ביקשו להחליף את קלות הדעת של אמנות החצר הצרפתית בחומרה רפובליקנית ובאזרחות. השפעתו של פוסן הייתה ניכרת בציורים כגון "ברוטוס" ו"מות מארה". בנג'מין וסט, צייר אמריקאי מהמאה ה-18 שעבד בבריטניה, מצא השראה לקנבס שלו "מות הגנרל וולף" ב"מות גרמניקוס" של פוסן.
המאה ה-19 הביאה התחדשות של התלהבות לפוסן. סופרים צרפתים ביקשו ליצור תנועת אמנות לאומית ופוסן הפך לאחד מגיבוריהם: האב המייסד של האקדמיה הצרפתית; הוא מופיע במחזות, סיפורים ורומנים וכן במחקרים פיזיונומיים. הוא הפך גם למודל למיתוס של גאון הילד, שהופך לאמן האומלל שנדחה על ידי החברה, כפי שניתן לראות בציורו של פרנסואה מריוס גראנה על מות פוסן. אחד ממעריציו הגדולים ביותר היה אנגר, שלמד ברומא והפך למנהל האקדמיה הצרפתית שם. אנגר כתב, "רק ציירי היסטוריה גדולים יכולים לצייר נוף יפה. הוא (פוסן) היה הראשון, והיחיד, שתפס את הטבע של איטליה. לפי האופי והטעם של הקומפוזיציות שלו, הוא הוכיח שטבע כזה שייך לו; עד כדי כך שכאשר עומדים מול אתר יפה, אומרים, ואומרים בצדק, שזה 'פוסנסקי'." מעריץ נוסף של פוסן מהמאה ה-19 היה יריבו הגדול של אנגר, אז'ן דלקרואה; הוא כתב ב-1853: "חייו של פוסן משתקפים ביצירותיו; זה בהרמוניה מושלמת עם היופי והאצילות של המצאותיו... פוסן היה אחד החדשנים הגדולים ביותר שנמצאו בהיסטוריה של הציור. הוא הגיע באמצע בית הספר של המנייריזם, שבו המלאכה הועדפה על פני התפקיד האינטלקטואלי של האמנות. הוא שבר את כל הזיוף הזה".
פול סזאן העריך את הגרסה של פוסן לקלאסיציזם. "תארו לעצמכם איך פוסן עשה מחדש את הטבע לחלוטין, זה הקלאסיציזם שאני מתכוון אליו. מה שאני לא מקבל זה הקלאסיציזם שמגביל אותך. אני רוצה שביקור אצל מאסטר יעזור לי למצוא את עצמי. בכל פעם שאני עוזב פוסן, אני יודע טוב יותר מי אני." סזאן תואר ב-1907 על ידי מוריס דני כ"פוסן של האימפרסיוניזם". ז'ורז' סרה היה אמן פוסט-אימפרסיוניסטי נוסף שהעריץ את האיכויות הפורמליות של עבודתו של פוסן.
במאה ה-20, כמה מבקרי אמנות הציעו שהניסויים הקוביסטיים האנליטיים של פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק התבססו גם הם על הדוגמה של פוסן. ב-1963 פיקאסו ביסס סדרת ציורים על "חטיפת הנשים הסביניות" של פוסן. בעקבות פיקאסו, הרמן בראון-וגה הפיק סדרה של עשרים ציורים ב-1974 על "חטיפת הנשים הסביניות" בלובר, אותם הציב בפרספקטיבה עם האירועים הטרגיים של זמנו. אחד הציורים בסדרה זו, "Poussin au quartier de porc", הוא חלק מאוסף המרכז הלאומי לאמנויות פלסטיות. אנדרה דראן, ז'אן הליון, באלתוס וז'אן הוגו היו אמנים מודרניים אחרים שהכירו בהשפעתו של פוסן. מרקוס לופרץ יצר סדרת ציורים ב-1989–1990 המבוססת על יצירותיו של פוסן.
האוסף המשובח ביותר של ציורי פוסן כיום נמצא בלובר בפריז. אוספים משמעותיים אחרים נמצאים בגלריה הלאומית בלונדון; הגלריה הלאומית של סקוטלנד; גלריית התמונות דאלוויץ'; מוזיאון קונדה, שנטילי; מוזיאון הארמיטאז', סנט פטרסבורג; ומוזיאון הפראדו, מדריד.