ניקולאס סוארס קאיו (Nicolás Suárez Callaú): מלך הגומי של האמזונס הבוליביאני
בשנת 1905, כתב של העיתון The India Rubber World בשם סי. ג'יי. פוסט (C.J. Post) בחן את פועלו של האיש ששלט בתעשיית הגומי בצפון בוליביה ופנה להשוואה היחידה שעמדה לרשותו: הוא כינה את ניקולאס סוארס קאיו "הרוקפלר של מסחר הגומי". התיאור היה הולם ביותר בדרכים שפוסט לא צפה. סוארס בנה מונופול משולב אנכית בלב שממה ללא דרכים, מימן מלחמה שקיבעה את גבולות מדינתו — והותיר תיעוד של עבודת כפייה שדיפלומטים בריטים בני התקופה הגדירו כעבדות.
אל תוך היער, 1872
סוארס נולד ב-10 בספטמבר 1851 בפורטאצ'ואלו (Portachuelo), במחוז סנטה קרוס שבבוליביה, אחד משמונה ילדים; שני אחים צעירים מתו בילדותם, והותירו אותו כבן הצעיר ביותר שנותר בחיים. בשנת 1872, בגיל עשרים ואחת, הוא יצא צפונה אל אגן האמזונס בעקבות תור הזהב של הצינכונה (cinchona) — המסחר בקליפת עץ הכינין — ועבר לעסוק בגומי כאשר השוק שינה כיוון.
המשפחה הייתה הפירמה. אחיו הבכור פרנסיסקו (Francisco) נסע לאנגליה ב-1871 והפך לקונסול הכללי של בוליביה בלונדון, כשהוא מקים את חברת F. Suárez Hermanos & Co בשנת 1890; הוא מת בפברואר 1897 כשהוא מותיר אחריו 74,000 ליש
קאצ'ואלה אספרנסה (Cachuela Esperanza)
מרכז הכובד של החברה היה מקום שסוארס ייסד סביב שנת 1881, זמן קצר לפני יום הולדתו השלושים, לאחר ששרד תאונת התהפכות של סירה בנהר. קאצ'ואלה אספרנסה שכנה במפלים שאילצו את כל התנועה לפרוק את הסחורה ולהוביל אותה ביבשה — מי שהחזיק בנתיב המעבר החזיק במסחר. מונגביי (Mongabay) מתאר את מה שהוא בנה שם: יישוב עם רדיו-טלגרף, קולנוע, בית חולים מתקדם, בתי מלאכה ומחסנים, עמוק בתוך יער ללא דרכים לכל מקום. הוא הפעיל צי ספינות קיטור כדי לעבוד בקטעים העבירים — הסוקרה (Sucre), סנטה קרוס (Santa Cruz), אספרנסה (Esperanza), אורטון (Ortón) ואחרות.
היקף ה-Casa Suárez
קשה לתפוס את המספרים בראש. ויקיפדיה מתעדת אחזקות שיא של 80,000 קמ"ר ברחבי מחוזות בני (Beni) ופנדו (Pando) ו-50,000 ראשי בקר; מונגביי מעריך את היקף המיזם ב-180,000 קמ"ר וקובע כי עד שנת 1912 שלטה ה-Casa Suárez בכ-60 אחוזים מייצור הגומי הבוליביאני. בשנת 1909 איחד סוארס שלוש חברות תחת השם Suárez Hermanos & Co. Ltd, שנרשמה בלונדון עם הון נומינלי של 750,000 ליש"ט; התשקיף רשם 20,629 אסטראדאס (estradas) — מסלולי איסוף גומי של כ-150 עצים כל אחד — והוא עצמו החזיק במניות בשווי 363,900 ליש"ט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →חלק מהיקף זה הגיע ממותם של יריבים. בשנת 1897 טבע ברון הגומי הפרואני קרלוס פרמין פיצקארלד (Carlos Fermín Fitzcarrald) בנהר אורובמבה יחד עם המתחרה הבוליביאני של סוארס, אנטוניו דה ואקה דיאס (Antonio de Vaca Díez). סוארס רכש חלק משמעותי מהצי וכוח העבודה של פיצקארלד וספג את עסקיו של ואקה דיאס על נהר האורטון, כשהוא משלים את החיסול בשנת 1901 לאחר קבלת ייפוי כוח.
מלחמת אקרי (Acre War)
כאשר טריטוריית אקרי מרדה ב-1899, סוארס גייס ושילם עבור כוח לא סדיר — טור פורבניר (Porvenir), שתואר בחשבון הוויקיפדיה ככנופיית שכירי חרב של פורעי חוק — שהוצב על נהר טהואמאנו (Tahuamanu) ושימש לכיבוש מחדש של קוביחה (Cobija) ב-1902. הערכת מונגביי היא שאינטרס אישי בהגנה על המונופול שלו הניע אותו בבירור, אך ללא התערבותו בוליביה הייתה כנראה מאבדת את רוב מה שהוא כיום מחוז פנדו. המלחמה הסתיימה באמנת פטרופוליס: ברזיל לקחה את אקרי והתחייבה לבנות את מסילת הברזל מדיירה-ממורֶה (Madeira-Mamoré), שהפעילות של סוארס נזקקה לה. ממשלת בוליביה העניקה לו זיכיון של כמעט 8,000 מיילים רבועים ליד הבני. המסילה, שנבנתה בין 1907 ל-1912 במחיר של אלפי חיים וכונתה "מסילת הברזל של השטן", הובילה בעיקר את הגומי של סוארס — והפכה לבלתי כלכלית בתוך שנה עקב קריסת המחירים.
שאלת העבודה
זוהי קרקע שנויה במחלוקת, ומה שבא להלן הוא מה שמדווחים המקורות שנאספו. החשבון בוויקיפדיה מתעד שעובדי סוארס ביצעו קורריאס (correrías) — פשיטות עבדים שהרסו בתים, תפסו גברים ונשים, והרגו ילדים וקשישים — נגד העמים אראונה (Araona), טורומונה (Toromona), טקאנה (Tacana), האראקמבוט (Harakmbut), מאשו-פירו (Mascho-Piro) וקאשינאוואה (Cashinahua). היא מציינת שהאנתרופולוג ארלנד נורדנשלד (Erland Nordenskiöld) כינה את אחיו רומולו (Rómulo) "המשמיד הגדול" ותיאר אותו מצליף בילידים למוות; רומולו נרצח על ידי משרת בלה לומה (La Loma) ב-1908. היא מתעדת שכאשר בני עם הקאריפונה (Caripuná) ירו בגרגוריו סוארס (Gregorio Suárez) היישר לליבו סביב 1908, ניקולאס רדף אחריהם וחיסל כל גבר במחנה שלהם, כשהוא משיב לעצמו את ראשו הערוף של אחיו.
המערכת עצמה הייתה חוב עבדות (peonage). השר הבריטי ססיל גוסלינג (Cecil Gosling), לאחר חמישה חודשים באזור ב-1913, כינה זאת "עבדות לא מוסווית". סחורות ניתנו באשראי בחנויות החברה, מה שהכניס את העובדים לחובות שלא אפשרו להם לעזוב; חוזים חייבו אותם לחסל נכסים אישיים כנגד חובות לחברה או לשלם קנסות על בריחה. ההיסטוריון הבוליביאני פילאר גאמארה טלס (Pilar Gamarra Téllez) מעריך שחברות סוארס רכשו כ-10,750 אסטראדאס בין 1895 ל-1912 באמצעות חובות ותשלומים שלא הועברו. מונגביי מתאר מערכת של עבדות חוב הדומה לזו הברזילאית, הפועלת בתוך היררכיית פטרון-פועל ומושכת מהגרים מבוליביה מהשפלה ומהעמים מוקסניו (Moxeño) וצ'יקיטאנו (Chiquitano) שגויסו מכפרי המיסיון. כאשר מחירי הגומי קרסו ב-1913, מציינת ויקיפדיה, כוח העבודה המשועבד נותר הנכס הפיננסי החשוב ביותר של הפירמה. על רקע טענות על "פוטומיאו נוסף בבוליביה", אחיינו של סוארס, פדרו (Pedro), ששימש אז כקונסול כללי, פתח את האחוזות לחקירה באופן פומבי, בעוד שבפועל הגביל את הביקור הבריטי ב-1913 לנכסים העיקריים בלבד.
מדוע ניקולאס מכונה גאון
המקרה, כפי שהוא, הוא מסחרי ולוגיסטי לחלוטין. סוארס פתר בעיה של קושי פיזי יוצא דופן: הפקת סחורת יסוד מיער לא ממופה ללא כבישים, ללא מסילת ברזל ונהרות החסומים על ידי מפלים בלתי עבירים, והעברתה ללונדון ברווח. התשובה שלו הייתה להחזיק בנקודות התורפה במקום בטריטוריה — נתיב המעבר בקאצ'ואלה אספרנסה, ספינות הקיטור מעל ומתחת למפלים, חוות הבקר שהאכילו את כוח העבודה, משרדי הנמל בברזיל, ובית המכירות בלונדון. שלוט בנקודות החנק והיער יהיה שלך. הוא גם הבין, מוקדם יותר מאשר המדינה הבוליביאנית, שבאמזונס כוח מסחרי וריבונות הם אותו הדבר, והוא קנה צבא פרטי כדי להוכיח זאת. התיאור של פוסט כ"רוקפלר של מסחר הגומי" היה הכרה מצד העיתונות המקצועית בתבונה המבנית של מונופוליסט.
טיעון הנגד הוא מוחץ ולא צריך לעדן אותו. אין כאן הישג אינטלקטואלי — אין מדע, אין טכנולוגיה, אין רעיון ששרד את תור הזהב. היתרונות התחרותיים שקבעו יותר מכל היו כוח עבודה שבוי המוחזק בחובות, פשיטות על קהילות ילידיות, כוח מזוין, והטביעה הנוחה של שני יריביו העיקריים. מונופול שנבנה על עבודה כפויה אינו עדות למוח יוצא דופן; זו עדות לחסינות יוצאת דופן. כל כישורי הארגון שהיו לסוארס אינם יכולים להיות מופרדים מהכפייה שהפעילה אותם, וכל חשבון ישר חייב לומר שהמילה גאון יושבת עליו רע מאוד.
מורשת
סוארס האריך ימים אחרי תור הזהב שהוא יצר בכמעט שלושים שנה. הוא נשא את ג'ודית אריאס (Judit Arias) ב-1909 — שנים-עשר שנים לאחר מותה של בת זוגו קונסטנזה רוקה (Constanza Roca) בהיותה בת עשרים ואחת, שעבורה הוא הזמין פסל שיש מאיטליה לקאצ'ואלה אספרנסה. כמה מילדיו חיו בלונדון. הוא מת בקאצ'ואלה אספרנסה ב-7 בינואר 1940, בגיל שמונים ושמונה, בעיירה שהוא בנה. המחוזות הצפוניים של בוליביה עדיין נושאים את הגבולות שהונו סייע להבטיח. הקהילות שהפירמה שלו פשטה עליהן עדיין סופרות מה עלה להן מחיר הגומי.