נילס סטנסן

ניקולאוס סטנו

נילס סטנסן (בדנית: Niels Steensen; לטינית: Nicolas Steno או Nicolaus Stenonius; 1 בינואר 1638 – 25 בנובמבר 1686 [לפי הלוח היוליאני: 11 בינואר 1638 – 5 בדצמבר 1686]) היה מדען דני, מחלוצי האנטומיה והגאולוגיה שהפך בבגרותו לבישוף קתולי. הוא הוכרז כמבורך על ידי הכנסייה הקתולית.

סטנסן הוכשר בטקסטים קלאסיים על מדע; עם זאת, עד שנת 1659, הוא החל להטיל ספק רציני בידע המקובל על עולם הטבע. באופן משמעותי, הוא ערער על ההסברים לייצור דמעות, על הרעיון שמאובנים צומחים בתוך האדמה, ועל הסברים להיווצרות סלעים. חקירותיו ומסקנותיו שלאחר מכן על מאובנים והיווצרות סלעים הובילו חוקרים לראות בו את אחד ממייסדי הסטרטיגרפיה המודרנית והגאולוגיה המודרנית. חשיבות תרומותיו היסודיות של סטנסן לגאולוגיה ניתנת להערכה מתוך העובדה שמחצית מ-20 המאמרים בקובץ משנת 2009 על "המהפכה בגאולוגיה מהרנסאנס ועד הנאורות" מתמקדים בסטנסן, "המלומד הבארוקי הדגול ומייסד המחשבה הגאולוגית המודרנית".

סטנסן, שנולד למשפחה לותרנית, התנצר לקתוליות בשנת 1667. לאחר התנצרותו, העניין שלו במדעי הטבע דעך במהירות לטובת התעניינותו בתאולוגיה. בתחילת 1675 החליט להפוך לכומר. ארבעה חודשים לאחר מכן הוסמך לכמורה הקתולית ביום ראשון של חג הפסחא בשנת 1675. כאיש דת, הוא מונה מאוחר יותר על ידי האפיפיור אינוקנטיוס ה-11 לויקאר אפוסטולי של המיסיונים הנורדיים ולבישוף טיטולרי של טיטופוליס (Titopolis). סטנסן מילא תפקיד פעיל בקונטרה-רפורמציה בצפון גרמניה.

תהליך הקאנוניזציה שלו החל בשנת 1938 והאפיפיור יוחנן פאולוס השני הכריז עליו כמבורך בשנת 1988.

חיים מוקדמים וקריירה

נילס סטנסן נולד בקופנהגן בראש השנה האזרחית 1638 (לפי הלוח היוליאני), בן לצורף לותרני שעבד בקביעות עבור המלך כריסטיאן הרביעי, מלך דנמרק. הוא חלה בגיל שלוש במחלה לא ידועה וגדל בבידוד בילדותו. ב-1644 אביו מת, ולאחר מכן אמו נישאה לצורף אחר. בשנים 1654–1655 מתו 240 מתלמידי בית ספרו עקב מגפת הדבר. מעבר לרחוב התגורר פדר שומאכר (Peder Schumacher) (שלימים יציע לסטנסן משרת פרופסור בקופנהגן ב-1671). בגיל 19 החל סטנסן ללמוד רפואה באוניברסיטת קופנהגן. לאחר סיום לימודיו האקדמיים יצא סטנסן למסע ברחבי אירופה; למעשה, הוא היה בדרכים לשארית חייו. בהולנד, בצרפת, באיטליה ובגרמניה בא במגע עם רופאים ומדענים בולטים. השפעות אלו הובילו אותו להשתמש בכוח ההתבוננות שלו כדי לבצע תגליות מדעיות חשובות.

בעידודו של תומאס ברתולין (Thomas Bartholin), נסע סטנסן תחילה לרוסטוק, ולאחר מכן לאמסטרדם, שם למד אנטומיה והתגורר אצל ג'רארד בלסיוס (Gerard Blasius), כשהוא מתמקד במערכת הלימפה. בתוך חודשים ספורים עבר סטנסן לליידן, שם פגש את הסטודנטים יאן סוואמרדם (Jan Swammerdam), פרדריק רויש (Frederik Ruysch), רנייר דה גראף (Reinier de Graaf), פרנסיסקוס דה לה בו סילביוס (Franciscus de le Boe Sylvius), פרופסור מפורסם, ואת ברוך שפינוזה. סטנסן הטיל ספק בהסברו של דקארט (Descartes), שפורסם לא מכבר, על מקור הדמעות כנוזל המיוצר על ידי המוח. בהזמנתם של אנרי לואי הבר דה מונמור (Henri Louis Habert de Montmor) ופייר בורדלו (Pierre Bourdelot) לפריז, הוא פגש שם את אולה בורך (Ole Borch) ומלכיסדק תבנו (Melchisédech Thévenot), שהתעניינו במחקרים חדשים ובהדגמות של כישוריו. בשנת 1665 נסע סטנסן לסומור, לבורדו ולמונפלייה, שם פגש את מרטין ליסטר (Martin Lister) וויליאם קרון (William Croone), שהציגו את עבודתו של סטנסן בפני החברה המלכותית.

לאחר מסע בצרפת, השתקע באיטליה ב-1666 – תחילה כפרופסור לאנטומיה באוניברסיטת פדובה ולאחר מכן בפירנצה כרופאו האישי של פרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה (Ferdinando II de' Medici), שתמך באמנויות ובמדע ואשר סטנסן פגש בפיזה. סטנסן הוזמן להתגורר בפאלאצו וקיו; בתמורה היה עליו לאסוף אוסף מוצגים נדירים. סטנסן נסע לרומא ופגש את האפיפיור אלכסנדר השביעי ואת מרצ'לו מלפיגי (Marcello Malpighi), שאותו העריץ. בדרכו חזרה צפה בתהלוכת חג גוף המשיח בליבורנו ותהה אם הוא מחזיק באמונה הנכונה.

תרומות מדעיות

### אנטומיה

במהלך שהותו באמסטרדם גילה סטנסן מבנה שלא תואר קודם לכן, ה-"ductus Stenonis" (צינור בלוטת הפרוטיס) בראשיהם של כבשים, כלבים וארנבות. פרץ סכסוך עם בלסיוס על הקרדיט לתגלית, אך שמו של סטנסן נותר קשור למבנה זה הידוע כיום כצינור סטנסן. בליידן חקר סטנסן לב פרה מבושל וקבע כי מדובר בשריר רגיל ולא במרכז החום כפי שסברו גלנוס ודקארט. בפירנצה התמקד סטנסן במערכת השרירים ובמהות התכווצות השרירים. הוא הפך לחבר באקדמיה דל צ'ימנטו (Accademia del Cimento) וקיים דיונים ארוכים עם פרנצ'סקו רדי (Francesco Redi). בדומה לווינצ'נצו ויויאני (Vincenzo Viviani), הציע סטנסן מודל גאומטרי של שרירים כדי להראות ששריר מתכווץ משנה את צורתו אך לא את נפחו.

סטנסן היה הראשון לתאר את מערכת קו הצד בדגים.

### פלאונטולוגיה

באוקטובר 1666 תפסו שני דייגים כרישה ענקית ליד העיר ליבורנו, ופרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, הורה לשלוח את ראשה לסטנסן. סטנסן נתח את הראש ופרסם את ממצאיו ב-1667. הוא ציין כי שיני הכריש דומות להפליא לעצמים אבניים מסוימים, שנמצאו משוקעים בתוך תצורות סלע, ושבני דורו המלומדים כינו "גלוסופטרה" (glossopetrae) או "אבני לשון". סמכויות עתיקות, כמו הסופר הרומי פליניוס הזקן, בחיבורו "תולדות הטבע" (Naturalis Historia), הציעו כי אבנים אלו נפלו מהשמיים או מהירח. אחרים היו בדעה, בהמשך לסופרים עתיקים, שמאובנים צומחים באופן טבעי בתוך סלעים. אתנאסיוס קירכר (Athanasius Kircher), בן זמנו של סטנסן, למשל, ייחס מאובנים ל"סגולה מאבנת המפוזרת בכל גוף הגאוקוסמוס", דבר שנחשב למאפיין מובנה של כדור הארץ – גישה אריסטוטלית. עם זאת, פאביו קולונה (Fabio Colonna) כבר הראה באמצעות שריפת החומר כי "גלוסופטרה" הם חומר אורגני (אבן גיר) ולא מינרלים של קרקע, בחיבורו "De glossopetris dissertatio" שפורסם ב-1616. סטנסן הוסיף לתאוריה של קולונה דיון על ההבדלים בהרכב בין גלוסופטרה לבין שיני כרישים חיים, בטענה שההרכב הכימי של מאובנים יכול להשתנות מבלי לשנות את צורתם, תוך שימוש בתאוריה הקורפוסקולרית של החומר המקובלת באותה עת.

עבודתו של סטנסן על שיני כריש הובילה אותו לשאלה כיצד גוף מוצק כלשהו יכול להימצא בתוך גוף מוצק אחר, כגון סלע או שכבת סלע. ה"גופים מוצקים בתוך מוצקים" שמשכו את התעניינותו של סטנסן כללו לא רק מאובנים, כפי שהיינו מגדירים אותם כיום, אלא גם מינרלים, גבישים, קרומים, עורקים ואפילו שכבות סלע שלמות. הוא פרסם את מחקריו הגאולוגיים ב-"De solido intra solidum naturaliter contento dissertationis prodromus", או "מבוא למסה על גוף מוצק הכלול באופן טבעי בתוך מוצק" ב-1669. ספר זה היה עבודתו המדעית החשובה האחרונה. סטנסן לא היה הראשון לזהות מאובנים כשרידים של אורגניזמים חיים; בן זמנו רוברט הוק (Robert Hooke) טען גם הוא שמאובנים הם שרידים של אורגניזמים שחיו בעבר.

### גאולוגיה וסטרטיגרפיה

סטנסן, במסה שלו "Dissertationis prodromus" מ-1669, נחשב כמי שהגדיר ארבעה מהעקרונות המכוננים של מדע הסטרטיגרפיה. מילותיו היו:

חוק הסופרפוזיציה (ההנחה): "בתקופה שבה נוצרה שכבה נתונה, היה מתחתיה חומר אחר שמנע את ירידתו הנוספת של החומר המרוסק, ולכן בתקופה שבה נוצרה השכבה התחתונה ביותר, היה מתחתיה חומר מוצק אחר, או שאם היה שם נוזל כלשהו, הרי שלא היה רק בעל אופי שונה מהנוזל העליון, אלא גם כבד יותר מהמשקע המוצק של הנוזל העליון."

- עקרון האופקיות המקורית: "בתקופה שבה נוצרה אחת השכבות העליונות, השכבה התחתונה כבר רכשה עקביות של מוצק."

- עקרון הרציפות הצידית: "בתקופה שבה נוצרה שכבה כלשהי, היא הייתה מוקפת בצדדיה על ידי חומר מוצק אחר, או שהיא כיסתה את כל פני השטח הכדוריים של כדור הארץ. מכאן נובע שבכל מקום שבו נראים הצדדים החשופים של השכבות, יש לחפש המשכיות של אותן שכבות, או למצוא חומר מוצק אחר שמנע מהחומר של השכבות להתפזר."

- עקרון יחסי החיתוך: "אם גוף או אי-רציפות חוצים שכבה, הם חייבים להיווצר לאחר אותה שכבה."

עקרונות אלו יושמו והורחבו בשנת 1772 על ידי ז'אן-בטיסט ל' רומה דה ל'איל (Jean-Baptiste L. Romé de l'Isle). רעיונותיו של סטנסן עדיין מהווים את הבסיס לסטרטיגרפיה והיוו מפתח לפיתוח התאוריה של ג'יימס האטון (James Hutton) על מחזורים אינסופיים של שקיעת קרקעית הים, התרוממות, שחיקה ושקיעה.

### קריסטלוגרפיה

סטנסן סיפק את התצפיות המדויקות הראשונות על סוג של גביש בספרו מ-1669 "De solido intra solidum naturaliter contento" (ה-Dissertationis prodromus). העיקרון בקריסטלוגרפיה, הידוע פשוט כחוק סטנסן, או חוק הקביעות של זוויות בין-פנים, או החוק הראשון של הקריסטלוגרפיה, קובע שהזוויות בין פאות תואמות בגבישים זהות עבור כל הדגימות של אותו מינרל. עבודתו החלוצית של סטנסן סללה את הדרך לחוק האינדקסים הרציונליים של המינרלוג הצרפתי רנה-ז'וסט האוי (René-Just Haüy) ב-1801. פריצת דרך בסיסית זו היוותה את הבסיס לכל החקירות הבאות בנושא מבנה גבישים.

התנצרות וכמורה

מוחו השואל של סטנסן השפיע גם על השקפותיו הדתיות. לאחר שגדל באמונה הלותרנית, הוא הטיל בכל זאת ספק בתורותיה, דבר שהפך לנושא בוער כאשר נחשף לקתוליות בזמן לימודיו בפירנצה. לאחר עריכת מחקרים תאולוגיים השוואתיים, כולל קריאת כתבי אבות הכנסייה ושימוש בכישורי ההתבוננות הטבעיים שלו, החליט שהקתוליות, ולא הלותרניזם, מספקת מזון רב יותר לסקרנותו המתמדת. בשנת 1667 התנצר סטנסן לקתוליות ביום כל הנשמות, בהשפעתה, בין היתר, של לביניה צ'נאמי ארנולפיני (Lavinia Cenami Arnolfini), אצילה מלוקה.

סטנסן נסע להונגריה ולאוסטריה, ובאביב 1670 הגיע לאמסטרדם. שם נפגש עם ידידיו הוותיקים יאן סוואמרדם ורנייר דה גראף. עם אנה מריה ואן שורמן (Anna Maria van Schurman) ואנטואנט בוריניון (Antoinette Bourignon) דן בנושאים מדעיים ודתיים. הציטוט הבא לקוח מנאום משנת 1673:

> יפה הוא מה שאנו רואים, יפה יותר מה שקלטנו, היפה ביותר הוא מה שעדיין לוטה בערפל.

לא ברור אם פגש את ניקולאס ויטסן (Nicolaes Witsen), אך הוא אכן קרא את ספרו של ויטסן על בניית ספינות. בשנת 1671 קיבל את משרת הפרופסור לאנטומיה באוניברסיטת קופנהגן, אך הבטיח לקוזימו השלישי דה מדיצ'י (Cosimo III de' Medici) שיחזור כאשר ימונה למורה של פרדיננדו השלישי דה מדיצ'י.

בתחילת 1675 החליט סטנסן להמשיך בלימודיו התאולוגיים, אותם החל עוד לפני התנצרותו, לקראת הסמכתו לכמורה. לאחר 4 חודשים בלבד הוסמך לכומר וערך את המיסה הראשונה שלו ב-13 באפריל 1675 בבזיליקת סנטיסימה אנונציאטה בפירנצה בגיל 37. אתנאסיוס קירכר שאל במפורש מה היו הסיבות להחלטתו להפוך לכומר. סטנסן נטש את מדעי הטבע לטובת חינוך ותאולוגיה והפך לאחת הדמויות המובילות בקונטרה-רפורמציה. לבקשת הדוכס יוהאן פרידריך מהנובר, מינה אותו האפיפיור אינוקנטיוס ה-11 לויקאר אפוסטולי עבור המיסיונים הנורדיים ב-21 באוגוסט 1677. הוא הוסמך לבישוף טיטולרי של טיטופוליס ב-19 בספטמבר על ידי הקרדינל גרגוריו ברבריגו (Gregorio Barbarigo) ועבר לצפון הלותרני.

בשנה שלאחר מינויו לבישוף, הוא היה מעורב ככל הנראה באיסור פרסומים של ברוך שפינוזה. שם קיים שיחות עם גוטפריד לייבניץ (Gottfried Leibniz), הספרן; השניים התווכחו על שפינוזה ועל מכתבו לאלברט בורג (Albert Burgh), שהיה אז תלמידו של סטנסן. לייבניץ המליץ על איחוד מחדש של הכנסיות. סטנסן עבד בעיר הנובר עד 1680.

לאחר מותו של ג'ון פרדריק, מינה אותו הנסיך-בישוף של פאדרבורן פרדיננד פון פירסטנברג (Ferdinand of Fürstenberg) לבישוף עזר של מינסטר (כנסיית סנט ליודגר) ב-7 באוקטובר 1680. הנסיך הבוחר החדש ארנסט אוגוסט, הנסיך הבוחר מהנובר היה פרוטסטנטי. מוקדם יותר, אשתו של אוגוסט, סופיה מהנובר (Sophia of Hanover), צחקה על אדיקותו של סטנסן; הוא מכר את טבעת הבישוף ואת הצלב שלו כדי לעזור לנזקקים. הוא המשיך בלהט את עבודת הקונטרה-רפורמציה שהחל ברנהרד פון גאלן (Bernhard von Galen).

מוות

בשנת 1683 התפטר סטנסן מתפקידו כבישוף עזר לאחר ויכוח על בחירת הבישוף החדש, מקסימיליאן היינריך מבוואריה (Maximilian Henry of Bavaria), ועבר ב-1684 להמבורג. שם חזר סטנסן לעסוק בחקר המוח ומערכת העצבים עם ידיד ותיק, דירק קרקרינג (Dirck Kerckring). סטנסן הוזמן לשוורין כאשר התברר שלא התקבל בהמבורג. סטנסן התלבש כאדם עני בגלימה ישנה. הוא נסע בכרכרה פתוחה בשלג ובגשם. חי ארבעה ימים בשבוע על לחם ובירה, והפך כחוש. כשהשלים את שליחותו, כמה שנים של משימות קשות, רצה לחזור לאיטליה.

לפני שהספיק לחזור, חלה סטנסן קשות, ובטנו התנפחה מיום ליום. סטנסן מת בגרמניה, לאחר סבל רב. גופתו הוטסה לפירנצה על ידי קרקרינג לבקשת קוזימו השלישי דה מדיצ'י ונקברה בבזיליקת סן לורנצו בסמוך לפטרוניו, משפחת מדיצ'י. בשנת 1946 נפתח קברו והגופה נטמנה מחדש לאחר תהלוכה ברחובות העיר.

הכרזה כמבורך

לאחר מותו ב-1686, זכה סטנסן להערצה כקדוש בדיוקסיית הילדסהיים. אדיקותו וסגולותיו של סטנסן הוערכו לצורך קאנוניזציה עתידית. תהליך הקאנוניזציה שלו החל באוסנבריק בשנת 1938. בשנת 1953 נפתח קברו בקריפטה של כנסיית סן לורנצו כחלק מתהליך ההכרזה כמבורך. גופתו הועברה לסרקופג נוצרי מהמאה הרביעית שנמצא בנהר הארנו ונתרם על ידי המדינה האיטלקית. שרידיו הונחו בקפלה צדדית של הכנסייה שקיבלה את השם "Capella Stenoniana". הוא הוכרז כמבורך על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 1988. יום חגו הוא ה-5 בדצמבר.

מורשת

חייו ועבודתו של סטנסן נחקרו, בפרט ביחס להתפתחויות בגאולוגיה בסוף המאה ה-19.

מוזיאון סטנסן באורהוס, דנמרק, הקרוי על שם נילס סטנסן, מקיים תערוכות על ההיסטוריה של המדע והרפואה. הוא מפעיל גם פלנטריום, גן צמחי מרפא וחממות בגנים הבוטניים של אורהוס.

- מדליית סטנו, המוענקת על ידי האגודה הגאולוגית של דנמרק, מוקירה גאולוגים בולטים שתרמו תרומות משמעותיות לגאולוגיה של דנמרק וגרינלנד, והיא קרויה על שמו.

- מכתשי פגיעה על מאדים (68°00′S 115°36′W / 68.0°S 115.6°W / -68.0; -115.6 (Steno)) ועל הירח קרויים על שמו.

- המינרל סטנוניט (Stenonite) נקרא על שמו.

- כנסיית הקהילה הקתולית של גרווסמולן (Grevesmühlen), צפון גרמניה, שנבנתה בין השנים 1989 ל-1991, מוקדשת לנילס סטנסן.

- בשנת 1950 נוסד "Niels Steensens Gymnasium", בית ספר תיכון הכנה קתולי, על ידי המסדר הישועי בקופנהגן.

- מרכז הסוכרת סטינו (Steno Diabetes Center), בית חולים למחקר והוראה המוקדש לסוכרת בגנטופטה, דנמרק, נקרא על שם נילס סטנסן.

- המכון ע"ש נילס סטנסן (Istituto Niels Stensen) נוסד בשנת 1964 בפירנצה, איטליה. הוא מנוהל על ידי המסדר הישועי ומוקדש לזכרו.

- ב-11 בינואר 2012 צוין זכרו של סטנסן ב-Google Doodle כמייסד הגאולוגיה.

עבודות עיקריות

- Steensen, Niels / Sténon, Niels. Nicolai Stenonis Observationes anatomicae quibus varia oris, oculorum et narium vasa describuntur, novique salivae, lacrymarum et muci fontes deteguntur, et novum nobilissimi Bilsii de lymphae motu et usu commentum examinatur et rejicitur, Lugduni Batavorum: apud J. Chouet, (1662) via Bibliothèque interuniversitaire de médecine (Paris) Archived 9 August 2018 at the Wayback Machine

- Steensen, Niels /Steensen, Niels. Nicolai Stenonis De Musculis et glandulis observationum specimen, cum epistolis duabus anatomicis, Hafniae: lit. M. Godicchenii, (1664). via Bibliothèque interuniversitaire de médecine (Paris) Archived 9 August 2018 at the Wayback Machine.

- Nicolai Steensennis Elementorum Myologiae Specimen, seu Musculi Descriptio Geometrica, cui accedunt canis carchariae dissectum caput et dissectus piscis ex canum genere... Florentiae : ex typ. sub signo Stellae, (1667) via Bibliothèque interuniversitaire de médecine (Paris) Archived 9 August 2018 at the Wayback Machine.

- Discours de M. Stenon sur l'anatomie du cerveau..., R. de Ninville (Paris), 1669 via Gallica

- Nicolai Stenonis solido intra solidum naturaliter contento dissertationis prodromus ... Florentiae : ex typographia sub signo Stellae (1669), via Google Books The Prodromus of Nicolaus Steno's Dissertation concerning a solid body enclosed by process of nature within a solid; an English version with an introduction and explanatory notes by John Garrett Winter, New York: Macmillan Company, (1916) via the Internet Archive

- Nicolai Stenonis ad novae philosophiae reformatorem de vera philosophia epistola, Florentiae, 1675 (מכתב לשפינוזה)

- Nicolai Stenonis Opera philosophica, בעריכת Wilhelm Maar... כרך א', קופנהגן : V. Tryde, (1910) via Gallica

- Nicolai Stenonis Opera philosophica, בעריכת Wilhelm Maar... כרך ב', קופנהגן : V. Tryde, (1910)