ריצ'רד בנטלי
ריצ'רד בנטלי (Richard Bentley; 27 בינואר 1662 – 14 ביולי 1742) היה חוקר קלאסיקות, מבקר, כומר אנגליקני ותיאולוג אנגלי. בנטלי, הנחשב ל"מייסד הפילולוגיה ההיסטורית", זוכה להכרה רחבה כמי שביסס את האסכולה האנגלית של ההלניזם. בשנת 1892, א. א. האוסמן כינה את בנטלי "החוקר הגדול ביותר שאנגליה או אולי אירופה אי פעם הולידה".
הדיסרטציה של בנטלי על איגרות פלריס, שפורסמה בשנת 1699, הוכיחה שהמכתבים המדוברים, שנכתבו לכאורה במאה ה-6 לפנה"ס על ידי הטיראן הסיציליאני פלריס, היו למעשה זיוף שנוצר על ידי סופיסט יווני במאה ה-2 לספירה. חקירתו של בנטלי בנושא עדיין נחשבת לאבן דרך של ביקורת טקסטואלית. הוא גם הראה שהצליל המיוצג בתעתיקים של כמה ניבים יווניים על ידי האות דיגמא הופיע גם בשירה ההומרית, למרות שלא היה מיוצג שם בכתב על ידי אף אות.
בנטלי הפך לראש טריניטי קולג', קיימברידג' בשנת 1700. התנהלותו האוטוקרטית ויחסו המזלזל כלפי עמיתי הקולג' הובילו למחלוקת נרחבת ולהליכים משפטיים, אך הוא נשאר בתפקיד זה עד מותו, יותר מארבעה עשורים לאחר מכן. בשנת 1717 מונה בנטלי לפרופסור רגיוס לתיאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג'. כפרופסור בקיימברידג', הנהיג בנטלי את הבחינות הכתובות התחרותיות הראשונות באוניברסיטה מערבית.
כעמית בחברה המלכותית, בנטלי התעניין בתיאולוגיה טבעית ובמדעים פיזיקליים חדשים, נושאים שעליהם התכתב עם אייזק ניוטון. בנטלי היה אחראי על המהדורה השנייה של ה"פרינקיפיה מתמטיקה" של ניוטון, אם כי הוא האציל את רוב העבודה המדעית הכרוכה בכך לתלמידו רוג'ר קוטס.
חיים מוקדמים וחינוך
ריצ'רד בנטלי נולד בבית סביו מצד אמו באולטון (Oulton) ליד רות'וול, לידס, מערב יורקשייר, בצפון אנגליה. לוח כחול ליד מקום הולדתו מנציח את העובדה. אביו היה תומאס בנטלי, חקלאי עצמאי מאולטון. סבו, קפטן ג'יימס בנטלי, נאמר כי סבל למען העניין המלוכני בעקבות מלחמת האזרחים האנגלית, והותיר את המשפחה בנסיבות מצומצמות. אמו של בנטלי, בתו של סתת, זכתה לחינוך מסוים, והייתה מסוגלת לתת לבנה את שיעוריו הראשונים בלטינית.
הוא למד בבית ספר יומי במת'לי (Methley), לפני שנשלח לבית הספר הדקדוק קווין אליזבת, וייקפילד, שם למד תחת המנהלים העוקבים ג'רמיה בולטון וג'ון באסקרוויל, ומדווח כי שמר על חיבה עזה לבית הספר, ולימים תמך בתלמידים לשעבר ממנו. בגיל ארבע-עשרה עזב את וייקפילד כדי להיכנס לקולג' סנט ג'ון, קיימברידג', והחל ללמוד ב-24 במאי 1676; הוא קיבל תואר BA בשנת 1680, אז דורג שישי ברשימת מצטייני המתמטיקה (שווה ערך ל-Third Wrangler תחת המערכת שהייתה נהוגה אז), והמשיך לתואר MA בשנת 1683.
עבודה אקדמית
בנטלי מעולם לא הפך לעמית קולג', מה שהיה המסלול הטבעי יותר לקריירה אקדמית. במקום זאת, הוא מונה למנהל בית הספר הדקדוק ספולדינג לפני שהיה בן 21. אדוארד סטילינגפליט, דיקן קתדרלת סנט פול בלונדון, שכר את בנטלי כמורה לבנו. זה אפשר לבנטלי לפגוש חוקרים בולטים, לקבל גישה לספרייה הפרטית הטובה ביותר באנגליה, ולהכיר את הדיקן סטילינגפליט. במהלך שש שנותיו כמורה, בנטלי גם ערך מחקר מקיף על סופרים יוונים ולטיניים, אוגר ידע שבו ישתמש מאוחר יותר במחקריו.
בשנת 1689 הפך סטילינגפליט לבישוף של ווסטר ותלמידו של בנטלי עלה לקולג' וודהאם, אוקספורד, מלווה במורה שלו. באוקספורד פגש בנטלי עד מהרה את ג'ון מיל, המפרי הודי ואדוארד ברנרד. הוא למד את כתבי היד של הבודליאנה, קורפוס כריסטי וספריות קולג' אחרות. הוא אסף חומר למחקרים ספרותיים. ביניהם קורפוס של קטעי המשוררים היוונים ומהדורה של הלקסיקוגרפים היוונים.
הדפוס של אוקספורד (שלדוניאן) עמד להוציא מהדורה (המהדורה הראשונה) מכתב היד הייחודי של ה"כרונוגרפיה" בספריית הבודליאנה. זו הייתה היסטוריה אוניברסלית (עד שנת 560 לספירה) ביוונית מאת ג'ון מלאלאס או "ג'ון הרטור" מאנטיוכיה (תאריך לא ודאי, בין 600 ל-1000). העורך, ג'ון מיל, מנהל סנט אדמונד הול, ביקש מבנטלי לסקור אותה ולהעיר הערות רלוונטיות על הטקסט.
בנטלי כתב את ה"אפיסטולה אד יוהאנם מיליום" (Epistola ad Johannem Millium), שאורכה כמאה עמודים ונכללה בסוף ה"מלאלאס" של אוקספורד (1691). מסה קצרה זו הציבה את בנטלי לפני כל החוקרים האנגלים החיים. הקלות שבה שחזר קטעים מושחתים, הוודאות של תיקוניו והשליטה בחומר הרלוונטי, הם בסגנון שונה לחלוטין מהלמידה הזהירה והעמלה של הודי, מיל או אדמונד צ'ילמיד. עבור המעגל הקטן של סטודנטים קלאסיים (חסרי המילונים הביקורתיים הגדולים של העת המודרנית), היה ברור שהוא מבקר מעבר לרגיל.
בשנת 1690 קיבל בנטלי הסמכה כדיאקון. בשנת 1692 הוא מונה למרצה בויל הראשון, מועמדות שחזרה על עצמה ב-1694. הוצע לו המינוי בפעם השלישית ב-1695 אך הוא סירב לו, שכן היה מעורב ביותר מדי פעילויות אחרות. בסדרת ההרצאות הראשונה ("הפרכת האתאיזם"), הוא מנסה להציג את הפיזיקה הניוטונית בצורה פופולרית, ולמסגר אותן (במיוחד בניגוד להובס) להוכחה לקיומו של בורא אינטליגנטי. הייתה לו התכתבות מסוימת עם ניוטון, שחי אז בטריניטי קולג', קיימברידג', בנושא. הסדרה השנייה, שנשאה ב-1694, לא פורסמה ונחשבת לאבודה.
לאחר שהוסמך, קודם בנטלי לדוכן פרהבנדרי בקתדרלת ווסטר. בשנת 1693 התפנתה משרת אוצר הספרייה המלכותית, וחבריו ניסו להשיג את המינוי עבור בנטלי, אך לא הייתה להם מספיק השפעה. הספרן החדש, מר ת'ין, התפטר לטובת בנטלי, בתנאי שיקבל קצבה של 130 ליש"ט לכל החיים מתוך משכורת של 200 ליש"ט. בשנת 1695 קיבל בנטלי משרת כומר מלכותי ואת משרת הכומר של הארטלבורי.
באותה שנה הוא נבחר לעמית בחברה המלכותית, וב-1696 קיבל תואר דוקטור לתיאולוגיה. החוקר יוהאן גאורג גרביוס מאוטרכט הקדיש לו הקדשה, שצורפה לדיסרטציה על החוקר מהמאה השבע-עשרה אלברט רובנס, "De Vita Fl. Mallii Theodori" (1694).
### דיסרטציה על איגרות פלריס
לבנטלי היו דירות רשמיות בארמון סנט ג'יימס בלונדון, ודאגתו הראשונה הייתה הספרייה המלכותית בבית אשבורנהאם בווסטמינסטר. הוא פעל לשקם את האוסף ממצב רעוע. הוא שכנע את הרוזן ממרלבורו לבקש חדרים נוספים בארמון עבור הספרים. זה אושר, אך מרלבורו שמר אותם לשימושו האישי. בנטלי אכף את החוק, והבטיח שהמוציאים לאור יספקו כמעט אלף כרכים שנרכשו אך לא סופקו.
אוניברסיטת קיימברידג' הזמינה את בנטלי להשיג גופנים יווניים ולטיניים עבור ספרי הקלאסיקה שלהם; הוא הכין אותם בהולנד. הוא סייע לג'ון אוולין ב"נומיסמטה" (Numismata) שלו. בנטלי לא התיישב לביצוע יציב של אף אחד מהפרויקטים הגדולים שהתחיל. בשנת 1694 הוא תכנן מהדורה של פילוסטרטוס, אך נטש אותה לגוטפריד אולריוס (1672–1715), "לשמחתו", אומר פ. א. וולף, "של אולריוס ושל אף אחד אחר". הוא סיפק לגרביוס השוואות של קיקרו, וליהושע בארנס אזהרה לגבי הזיוף של איגרות אוריפידס. בארנס הדפיס את האיגרות בכל זאת והצהיר שאף אחד לא יכול להטיל ספק באותנטיות שלהן מלבד אדם שהוא perfrictae frontis aut judicii imminuti (חסר בושה וחסר שיקול דעת). עבור ה"קלימאכוס" של גרביוס (1697), הוסיף בנטלי אוסף של הקטעים עם הערות.
הוא כתב את הדיסרטציה על איגרות פלריס (1699), עבודתו האקדמית העיקרית, כמעט במקרה. בשנת 1697, ויליאם ווטון, שעמד להוציא מהדורה שנייה של "למידה עתיקה ומודרנית", ביקש מבנטלי לכתוב מאמר החושף את הזיוף של איגרות פלריס, שהיה זמן רב נושא למחלוקת אקדמית. העורך של כרייסט צ'רץ' לפלריס, צ'ארלס בויל, התרעם על המאמר של בנטלי. הוא כבר הסתכסך עם בנטלי בניסיון להשיג את כתב היד בספרייה המלכותית להשוואה עבור המהדורה שלו (1695). בויל כתב תגובה שהתקבלה על ידי קהל הקוראים, אם כי היא בוקרה הרבה יותר מאוחר ככזו שמציגה רק למידה שטחית. הביקוש לספרו של בויל דרש הדפסה שנייה. כשבנטלי הגיב, זה היה עם הדיסרטציה שלו. האמת של מסקנותיה לא הוכרה מיד, אך יש לה מוניטין גבוה.
### ראש טריניטי קולג'
בשנת 1700, נציבי הפטרונות הכנסייתית המליצו על בנטלי לכתר עבור ראשות טריניטי קולג', קיימברידג'. הוא הגיע כזר והחל ברפורמה במינהל הקולג'. הוא התחיל תוכנית של שיפוצים למבנים, והשתמש בתפקידו כדי לקדם למידה. הוא גם זוכה על ידי המתמטיקאי הבריטי ראוס בול בהתחלת הבחינות הכתובות הראשונות במערב בשנת 1702, כאשר כל אלו שלפני כן היו בעל פה. במקביל, הוא עורר את זעמם של העמיתים, ותוכנית ההון גרמה להפחתות בהכנסותיהם, דבר שהם התרעמו עליו.
לאחר עשר שנים של התנגדות עקשנית אך לא יעילה, העמיתים ערערו למבקר, הבישוף של אלי (ג'ון מור). העתירה שלהם הייתה מלאה בתלונות כלליות. תשובתו של בנטלי ("המצב הנוכחי של טריניטי קולג', וכו'", 1710) היא בסגנון המוחץ ביותר שלו. העמיתים תיקנו את עתירתם והוסיפו אישום על כך שבנטלי ביצע 54 הפרות של התקנון. בנטלי ערער ישירות לכתר, וגיבה את בקשתו בהקדשה של ה"הורטיוס" שלו ללורד גזבר (הארלי).
עורכי הדין של הכתר החליטו נגדו; התיק נשמע (1714) וגזר דין של גירוש מהראשות נכתב. לפני שבוצע, הבישוף של אלי מת והתהליך פג. הסכסוך נמשך בצורות שונות ברמות נמוכות יותר. בשנת 1718 ביטלה קיימברידג' את התארים של בנטלי, כעונש על אי-הופעה בבית המשפט של סגן-הקנצלר בתביעה אזרחית. רק בשנת 1724 הוחזרו לו תחת החוק.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנת 1733 הביאו עמיתי טריניטי שוב את בנטלי למשפט בפני הבישוף של אלי (אז תומאס גרין), והוא נידון לשלילת תפקיד. תקנון הקולג' דרש שהגזר דין יבוצע על ידי סגן-הראש ריצ'רד ווקר, שהיה חבר של בנטלי וסירב לפעול. למרות שהסכסוך נמשך עד 1738 או 1740 (כשלושים שנה בסך הכל), בנטלי נשאר בתפקידו.
### מחקרים מאוחרים
במהלך ראשותו, למעט השנתיים הראשונות, בנטלי המשיך ללא הרף בלימודיו, אם כי לא פרסם הרבה. בשנת 1709 תרם נספח ביקורתי למהדורה של ג'ון דייוויס ל"שיחות טוסקולום" של קיקרו. בשנה שלאחר מכן, פרסם את תיקוניו ל"פלוטוס" ו"עננים" של אריסטופנס, ועל הקטעים של מנאנדרוס ופילמון. הוא פרסם את היצירה האחרונה תחת שם העט "פילאלתרוס ליפסיאנסיס" (Phileleutherus Lipsiensis). הוא השתמש בו שוב שנתיים לאחר מכן ב"הערות על שיח מאוחר על חופש המחשבה", תגובה לאנתוני קולינס הדאיסט. האוניברסיטה הודתה לו על יצירה זו ועל תמיכתה בכנסייה ובכמורה האנגליקנית.
אף על פי שלמד זמן רב את הורטיוס, בנטלי כתב את המהדורה שלו במהירות בסוף, ופרסם אותה ב-1711 כדי לזכות בתמיכה ציבורית בתקופה קריטית של סכסוך טריניטי. בהקדמה, הוא הצהיר על כוונתו להגביל את תשומת ליבו לביקורת ותיקון הטקסט. חלק מ-700 או 800 התיקונים שלו התקבלו, אך הרוב נדחו עד תחילת המאה ה-20 כמיותרים, אם כי חוקרים הודו שהם הראו את הלמידה הרחבה שלו.
בשנת 1716, במכתב לוויליאם וייק, הארכיבישוף מקנטרברי, הודיע בנטלי על תוכניתו להכין מהדורה ביקורתית של הברית החדשה. במהלך ארבע השנים הבאות, בסיוע ג'. ג'. וטשטיין, מבקר מקראי בולט, הוא אסף חומרים לעבודה. בשנת 1720 פרסם "הצעות למהדורה חדשה של הברית החדשה ביוונית", עם דוגמאות לאופן שבו הוא מתכוון להמשיך. על ידי השוואת הטקסט של הוולגטה לזה של כתבי היד היווניים העתיקים ביותר, הציע בנטלי לשחזר את הטקסט היווני כפי שהתקבל על ידי הכנסייה בזמן ועידת ניקיאה. כתב היד המוביל של בנטלי היה ה"קודקס אלכסנדרינוס", אותו תיאר כ"עתיק והטוב ביותר בעולם". כתב היד היה כל כך יקר לו שהוא הציל אותו מכליה בשרפה של בית אשבורנהאם ב-1731, שבה הושמדו כתבי יד רבים אחרים של ספריית קוטון. בנטלי השתמש גם בכתבי יד: 51, 54, 60, 113, 440, 507 ו-508. ג'ון ווקר עבד על כתבי יד רבים עבור הפרויקט, במיוחד בפריז בעזרת המאוריסטים. מנויים רבים הושגו כדי לתמוך בפרסום העבודה, אך הוא מעולם לא השלים אותה.
ה"טרנס" (Terence) שלו (1726) חשוב יותר מה"הורטיוס" שלו; לצד ה"פלריס", זה מה שקבע את המוניטין שלו. בשנת 1726 פרסם גם את "משלי פדרוס" ו"סנטנציה" של פובליליוס סירוס.
ה"גן העדן האבוד" (1732) שלו, שהוצע על ידי המלכה קרוליין, בוקר כחלש שביצירותיו. הוא הציע שהמשורר ג'ון מילטון העסיק גם אמנו וגם עורך, שהיו אחראים לטעויות כתיבה ואינטרפולציות, אך לא ברור אם בנטלי האמין בעמדתו שלו. א. א. האוסמן, שכינה אותו "החוקר הגדול ביותר שאנגליה או אולי אירופה אי פעם הולידה", בכל זאת ביקר את רגישותו הפואטית בחומרה: "אנחנו לא כולם נחשפים בקלות כמו בנטלי, כי אין לנו את הכנות הנועזת של בנטלי. יש סוג של אצילות פראית בהסתמכותו האיתנה על טעמו הרע".
בנטלי מעולם לא פרסם את המהדורה המתוכננת שלו להומרוס, אך חלק מכתבי היד והערות השוליים שלו מוחזקים על ידי טריניטי קולג'. חשיבותם העיקרית היא בניסיונו לשחזר את המשקל על ידי הוספת הדיגמא האבודה.
מערכות יחסים וחיים אישיים
לדברי המחבר האנונימי של הביוגרפיה שלו במהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, בנטלי היה אסרטיבי ויהיר, מה שהרחיק אנשים מסוימים. אבל, ג'יימס הנרי מונק, הביוגרף של בנטלי, האשים אותו (במהדורה הראשונה שלו, 1830) בחוסר הליכות שלא היה אשם בו. בנטלי נראה כמי שמעורר רגשות מעורבים של הערצה וסלידה.
נישואין ומשפחה
בשנת 1701, בנטלי נשא לאישה את ג'ואנה (מתה ב-1740), בתו של סר ג'ון ברנרד, ברונט השני מברמפטון, הנטינגדונשייר. נולדו להם שלושה ילדים יחד: ריצ'רד (1708–1782), אקסצנטרי, מחזאי ואמן, ושתי בנות. בתם ג'והנה נישאה לדניסון קמברלנד ב-1728, נכדו של ריצ'רד קמברלנד הבישוף של פיטרבורו, ובעצמו לימים בישוף של כנסיית אירלנד. בנם ריצ'רד קמברלנד התפתח כמחזאי פורה תוך כדי השתכרות למחייתו כעובד מדינה.
חיים מאוחרים
בזקנתו, בנטלי המשיך לקרוא ונהנה מחברת חבריו ומכמה חוקרים עולים, כולל ג'רמיה מרקלנד, ג'ון טיילור ואחייניו ריצ'רד ותומאס בנטלי, איתם דן בנושאים קלאסיים. הוא מת מדלקת ריאות ב-14 ביולי 1742, בגיל 80.
מורשת וכבוד
בנטלי הותיר כ-5,000 ליש"ט בעיזבונו (מה שהיה בעל כוח קנייה של כמעט 500,000 ליש"ט ב-2010). הוא הוריש כמה כתבי יד יווניים, שהובאו מהר אתוס, לספריית טריניטי קולג' ואת שאר ספריו ומסמכיו לאחיינו ריצ'רד בנטלי, עמית בטריניטי. במותו שלו ב-1786, הותיר בנטלי הצעיר את המסמכים לספריית טריניטי קולג'. המוזיאון הבריטי רכש בסופו של דבר את הספרים, שרבים מהם הכילו הערות כתב יד יקרות ערך, ומחזיק אותם באוסף שלו.
בנטלי מכובד עד היום בבית הספר הדקדוק ספולדינג, שם היה פעם מנהל. אחד מ-6 הבתים שאליהם ממוינים התלמידים נקרא בנטלי על שמו, כאשר התלמידים לובשים את הצבע הכחול על עניבותיהם ועל פריטי ספורט. יתרה מכך, בית הספר מוציא מגזין שנתי בשם ה"בנטליאן", שגם הוא נקרא על שמו.
לדברי המחבר האנונימי של הביוגרפיה שלו במהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, בנטלי היה האנגלי הראשון שדורג עם הגיבורים הגדולים של הלמידה הקלאסית. לפניו היו רק ג'ון סלדן, ובתחום מצומצם יותר, תומאס גטאקר וג'ון פירסון.
> בנטלי חנך עידן חדש של אמנות הביקורת. הוא פתח נתיב חדש. איתו הביקורת הגיעה לבגרותה. היכן שחוקרים הציעו עד כה הצעות והשערות, בנטלי, עם שליטה בלתי מוגבלת על כל חומר הלמידה, נתן החלטות
— יעקב מהלי (1828–1902).
האסכולה הגרמנית המודרנית של הפילולוגיה הכירה בגאונותו. בונסן כתב שבנטלי "היה מייסד הפילולוגיה ההיסטורית". יעקב ברנאיס אומר על תיקוניו ל"טריסטיה", "שחיתויות שעד כה התריסו נגד כל ניסיון אפילו של האדירים ביותר, הוסרו במגע אצבעותיו של שמשון בריטי זה".
בנטלי זוכה ליצירת האסכולה האנגלית של ההלניסטים, שבה הצטיינה המאה ה-18, כולל חוקרים כגון ריצ'רד דוס, ג'רמיה מרקלנד, ג'ון טיילור, ג'ונתן טופ, תומאס טיירוויט, ריצ'רד פורסון, פיטר פול דוברי, תומאס קיד וג'יימס הנרי מונק. למרות שלאסכולה ההולנדית של התקופה הייתה מסורת משלה, היא הושפעה גם מבנטלי. מכתביו לטיבריוס המסטרהויס על המהדורה שלו ליוליוס פולוקס הפכו את האחרון לאחד המעריצים המסורים ביותר של בנטלי.
בנטלי עורר דור עוקב של חוקרים. אוטודידקט, הוא יצר משמעת משלו; אך אף גילדת למידה אנגלית בת זמננו לא יכלה למדוד את כוחו או לבדוק את האקסצנטריות שלו. הוא הביס את יריביו האקדמיים במחלוקת פלריס. ההתקפות של אלכסנדר פופ (הוא הוקצה לו נישה ב"דאנסיאד"), ג'ון ארבותנוט ואחרים הוכיחו את חוסר יכולתם להעריך את עבודתו, שכן הם ראו בביקורת טקסטואלית פדנטיות. ההערות של בנטלי וויליאם ווטון על הלמידה הקלאסית של ג'ון טמפל עוררו תגובה מג'ונתן סוויפט ב"קרב הספרים".
באוניברסיטה שבה הוראת הנוער או המחלוקת הדתית של היום היו העיסוק העיקרי, בנטלי היה ייחודי. הלמידה והדעות המקוריות שלו נראות כמי שפותחו לפני 1700. לאחר תקופה זו, הוא רכש מעט וביצע רק מאמצים ספורדיים לפרסם. עם זאת, א. א. האוסמן האמין שהמהדורה של "מניליוס" (1739) הייתה עבודתו הגדולה ביותר של בנטלי.
יצירות
### עיקריות
- כתבי ריצ'רד בנטלי, שנאספו על ידי אלכסנדר דייס, 1836. כרך א': דיסרטציות על איגרות פלריס, תמיסטוקלס, סוקרטס, אוריפידס, ועל משלי איסופוס, ו-"אפיסטולה אד יוהאנם מיליום"
- כרך ב': דיסרטציות על איגרות פלריס, תמיסטוקלס, סוקרטס, אוריפידס, ועל משלי איסופוס, ו-"אפיסטולה אד יוהאנם מיליום"
- כרך ג': דרשות שנשאו בהרצאת בויל; הערות על שיח על חופש המחשבה; הצעות למהדורה של הברית החדשה ביוונית
### משניות
- "אסטרונומיקה" של מניליוס (1739)
- מכתב על הכתובת הסיגאית על לוח שיש שנמצא בטרואד, כעת במוזיאון הבריטי
- הערות על ה"תריאקה" של ניקנדרוס ועל לוקאנוס, פורסמו לאחר מותו על ידי נכדו, ריצ'רד קמברלנד
- תיקונים של פלאוטוס (בעותקים שלו למהדורות של פארס, קמריאריוס וגרונוביוס, בעריכת שרודר, 1880, וסוננשיין, 1883)
- "בנטליי קריטיקה סקרה" (1862), בעריכת א. א. אליס, מכיל את האיגרת אל הגלטים (וקטעים), מודפס מעותק פוליו משולב של הוולגטה היוונית והלטינית בטריניטי קולג'
- אוסף של ה"אופוסקולה פילולוגיקה" שלו שפורסם בלייפציג, גרמניה ב-1781.
- מכתב לכומר הנכבד של טריניטי קולג' בקיימברידג', עורך של ברית חדשה יוונית ולטינית חדשה (1721)
- הפרכת האתאיזם ממקור ומסגרת העולם, דרשה, כרך 20 (1692)
- הגנה על דת טבעית וגלויה: קיצור של ההרצאה שנוסדה על ידי הכבוד רוברט בויל (1737)
- שמונה דרשות שנשאו בהרצאתו של הכבוד רוברט בויל (1724)
- הערות על שיח מאוחר על חופש המחשבה: במכתב ל-נ. נ. (1725)
- הטיפשות וחוסר הסבירות של האתאיזם: מודגם מהיתרון וההנאה של חיים דתיים, הפקולטות של נשמות אנושיות, מבנה הגופים המונפשים, ומקור ומסגרת העולם: בשמונה דרשות (1693)
- המצב הנוכחי של טריניטי קולג' בקיימברידג', במכתב מד"ר בנטלי, לונדון, אנגליה: א. בולדווין 1710
- הרהורים על ההשמצות השערורייתיות שהוטלו על הכמורה, [לונדון, אנגליה:] ג'. מורפיו 1717
- דרשה על האפיפיורות: שנשאה לפני אוניברסיטת קיימברידג', 5 בנובמבר MDCCXV. קיימברידג', הוצאת אוניברסיטה, 1715
### מכתבים
- "Bentlei et doctorum-virorum ad eum Epistolae" (1807)
- התכתובת של ריצ'רד בנטלי, בעריכת ג'. וורדסוורת' (1842)