ריצ'רד אטנבורו: עשרים שנה למען "גנדי"
כדי להשאיר סרט אחד בחיים, הוא מכר את הנכס שהפך אותו לעשיר. אטנבורו החזיק בנתח של עשרה אחוזים מהרווחים של המחזה "מלכודת העכברים" (The Mousetrap) של אגאתה כריסטי (Agatha Christie), לאחר שגילם את הבלש-סמל טרוטר בהצגת הבכורה ב-1952 – קצבה שהאריכה ימים יותר מכל אדם אחר שהיה קשור ליצירה. הוא חיסל את הנתח הזה, חלק מאוסף האמנות שלו ורבות מחסכונותיו, כדי להחזיק תקציב של 22 מיליון דולר לביוגרפיה על סגפן הודי, שכל אולפן בתעשייה אמר לו שאף אחד לא ירצה לראות.
הבית שקלט פליטים
ריצ'רד סמואל אטנבורו (Richard Samuel Attenborough) נולד ב-29 באוגוסט 1923 בקיימברידג', הבכור מבין שלושה בנים של פרדריק אטנבורו, חוקר ומנהל אקדמי, ומרי קלג, ממייסדות המועצה לייעוץ נישואין. הפוליטיקה של משק הבית הייתה מעשית: משפחת אטנבורו קלטה ילדים בסקים שנעקרו עקב מלחמת האזרחים בספרד וסייעה להציל ילדים יהודים מגרמניה הנאצית. שני אחים צעירים הגיעו אחריו – ג'ון לעולם המסחר ברכב, ודייוויד לעולם הטבע. ריצ'רד נשלח לבית הספר ויגסטון גרמר בלסטר, צפה בסרט "הבהלה לזהב" (The Gold Rush) של צ'פלין והחליט מה הוא רוצה לעשות, ואף זכה במלגה לאקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה (RADA). במהלך המלחמה התאמן עם חיל האוויר המלכותי, הושאל ליחידת הפקת הסרטים שלו בפינווד, וטס כתותחן זנב במשימות של פיקוד המפציצים, תוך שהוא סובל מנזק קבוע בשמיעה.
פינקי בראון והפנים של ילד
הוא היה בן תשע-עשרה כשגילם את המלח שמאבד את עשתונותיו בסרט "באיזה שירות אנחנו" (In Which We Serve, 1942), ובן עשרים וארבע כשהסרט "ברייטון רוק" (Brighton Rock, 1947) הפך אותו לכוכב. דמותו כפינקי בראון – נער נושא תער ללא עכבות מוסריות – הייתה, כפי שכתב מבקר אחד, צורבת. הבעיה הייתה הפנים. אטנבורו היה נמוך ובעל מראה ילדותי, והקולנוע הבריטי של שנות ה-50 לא היה זקוק לשחקן ראשי שנראה כמו נער מקהלה, לכן הוא בילה עשור בקומדיות צבאיות כמו "ההתקדמות של טוראי" (Private's Progress, 1956) ו-"אני בסדר ג'ק" (I'm All Right Jack, 1959). כשנקרעו בפניו הזדמנויות לתפקידים טובים יותר, הם ניצלו בדיוק את מה שעיכב אותו בעבר: המראה החיצוני העדין שמאחוריו מסתתר משהו אפל. הוא זכה בפרס באפט"א על הסרט "תותחים בבאטאסי" (Guns at Batasi, 1964), עורר אי-נוחות בקרב הקהל בסרט "סאנס על אחר הצהריים הגשום" (Séance on a Wet Afternoon) באותה שנה, ובסרט "רחוב רילינגטון 10" (10 Rillington Place, 1971) גילם את החונק ג'ון כריסטי כאדם שקט ורגיל לחלוטין. לאורך הדרך השתתף בסרטים "הבריחה הגדולה" (The Great Escape, 1963), "ספינת החול" (The Sand Pebbles) ו-"דוקטור דוליטל" (Doctor Dolittle), כאשר שני האחרונים זיכו אותו בפרסי גלובוס הזהב לשחקן משנה.
ביבר פילמס והפנייה לבימוי
התסכול מהתפקידים שהוצעו לו דחף אותו אל מאחורי המצלמה כבר בשלב מוקדם. יחד עם בריאן פורבס הוא הקים את חברת "ביבר פילמס" (Beaver Films) בסוף שנות ה-50 והפיק את "השתיקה המכעיסה" (The Angry Silence, 1960), סרט קשה על פועל מפעל שהוחרם על ידי האיגוד המקצועי שלו, ואת "לשרוק ברוח" (Whistle Down the Wind, 1961). הוא ביים את סרטו העלילתי הראשון ב-1969: "הו! איזו מלחמה נחמדת" (Oh! What a Lovely War), הסאטירה על מלחמת העולם הראשונה שצולמה על חוף הים של ברייטון בהשתתפות צמרת עולם התיאטרון הבריטי. הסרטים "וינסטון הצעיר" (Young Winston, 1972) ו-"גשר אחד רחוק מדי" (A Bridge Too Far, 1977) אישרו את חיבתו ליריעה רחבה; הסרט "קסם" (Magic, 1978) הוכיח שהוא מסוגל ליצור גם יצירה קטנה ומצמררת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עשרים שנה למען "גנדי"
"גנדי" (Gandhi) בלע כמעט שני עשורים מחייו לפני שצולם הפריים הראשון. המפיקים ראו בנושא דבר לא מסחרי; אולפני פרמאונט היו מוכנים לממן אותו אם ריצ'רד ברטון יגלם את המהאטמה. אטנבורו סירב, ליהק את בן קינגסלי (Ben Kingsley) האלמוני יחסית, ומישכן את רכושו. הסרט זכה בשמונה פרסי אוסקר מתוך אחת-עשרה מועמדויות ב-1983, כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר, בתוספת שני פרסי באפט"א ושני פרסי גלובוס הזהב; הוא גרף שש-עשרה מועמדויות לבאפט"א, שיא שטרם נשבר, והכניס 52.7 מיליון דולר. הודו העניקה לו את עיטור הפדמה בהושאן. באותה שנה הוא זכה גם בפרס מרטין לותר קינג לשלום, באות לגיון הכבוד של צרפת ובעמית כבוד של באפט"א.
מטרות על המסך
כל מה שבא לאחר מכן היה בבירור עבודתו של אדם שחשב שלקולנוע יש חובה. "אני רוצה שהקולנוע יתרום לוויכוח, לאנטגוניזם, לכעס, לכל דבר," אמר, "אבל תמיד קשור לעניינים אנושיים והגינות אנושית." הסרט "זעקה לחופש" (Cry Freedom, 1987) הביא את סטיב ביקו ואת האפרטהייד אל מול קהל המונים; "צ'פלין" (Chaplin, 1992) העניק לרוברט דאוני ג'וניור את התפקיד שהזניק אותו; "ארץ הצללים" (Shadowlands, 1993), סרטו החמישי עם אנתוני הופקינס, היה הסרט השקט ביותר ואולי הטוב ביותר שביים. הוא המשיך לשחק עבור אחרים, באופן רווחי ביותר בתפקיד אמרגן הדינוזאורים ג'ון האמונד ב-"פארק היורה" (Jurassic Park, 1993) וכקריס קרינגל ב-"נס ברחוב 34" (Miracle on 34th Street, 1994). "סגירת המעגל" (Closing the Ring) ב-2007 היה סרטו האחרון כבמאי.
הממסדי הבריטי
אף אדם בקולנוע הבריטי לא החזיק ביותר תפקידים ממנו. הוא עמד בראש מכון הקולנוע הבריטי מ-1981 עד 1992, כיהן כנשיא RADA ו-BAFTA, היה קנצלר אוניברסיטת סאסקס מ-1998 עד 2008, בילה שלושים ושלוש שנים כנשיא הקמפיין לניוון שרירים, ותרם למועדון הכדורגל צ'לסי מניות בשווי של למעלה מ-950,000 ליש"ט כדי למנוע ממנו לאבד את סטמפורד ברידג'. הוא קיבל תואר אבירות ב-1976 ודרגת עמית לכל החיים ב-1993, שם הצטרף למפלגת הלייבור. ואז, ב-26 בדצמבר 2004, הכה הצונאמי באוקיינוס ההודי בקאו לאק שבתאילנד והרג את בתו ג'יין, את נכדתו בת החמש-עשרה לוסי, ואת חמותה של ג'יין. הוא כינה זאת היום הגרוע בחייו, והקים מרכז יצירתי ללמידה באסוואטיני על שמה של ג'יין. הוא נפטר ב-24 באוגוסט 2014, חמישה ימים לפני הגיעו לגיל תשעים ואחת, בבית דנוויל הול, לשם עבר כדי להיות עם אשתו מזה שישים ותשע שנים, שילה סים (Sheila Sim).
מדוע ריצ'רד נקרא גאון
התשובה הכנה היא שהמילה, במקום שבו היא משמשת לתיאור אטנבורו, מתארת אמרגן יותר מאשר אמן, והוא כנראה היה מקבל זאת. התיאור העצמי שלו היה "ליברל בעל כוונות טובות". הכישרון הספציפי והנדיר שלו היה היכולת להחזיק אמונה אחת יציבה במשך עשרים שנה אל מול ייעוץ מקצועי פה אחד, ולאחר מכן להמיר אותה ללוגיסטיקה: מימון, ליהוק כנגד כל אינסטינקט מסחרי, וניהול הפקה של עשרות אלפי ניצבים מבלי לאבד את הקנה המידה האנושי. זוהי אינטליגנציה אמיתית ובלתי נפוצה, הקרובה יותר לפיקוד צבאי מאשר ליצירה ספרותית.
המקרה הנגדי הוא משמעותי ומגיע ממבקרים רציניים. "גנדי" עצמו התקבל בתגובות מעורבות: זכה לשבחים על אינטליגנציה גבוהה, הותקף ככבד וכיהיר, ובוקר על "ניקוי" חייהם הפרטיים של גיבוריו – טענה שאטנבורו הודה בה, בטענה שסרט שעולה הון חייב לדבר "במונחים של תקשורת המונים עולמית". לאורך קריירת הבימוי שלו, המבקרים מצאו את עבודתו כלא עקבית ומכבידה, והסרטים האפיים כסוגדים למושאיהם עד כדי שימורם באלכוהול. כשחקן היה לו כישרון מוזר באמת – פנים עדינות שמסתירות ריקבון – אך זוהי אומנות מסוג מוגבל, לא מקוריות אינטלקטואלית. "גאונות" הוא הכלי הלא נכון למדידתו; השפעה היא הכלי הנכון.
מורשת
מה שאטנבורו הותיר אחריו הוא פחות גוף של יצירות מופת ויותר הוכחה לכך שסרט בריטי מיינסטרימי יכול לשאת טיעון על קולוניאליזם או אפרטהייד אל מול קהל עולמי ולנצח. הוא בנה את הקריירה של בן קינגסלי והחיה את זו של רוברט דאוני ג'וניור, תמך ב-BFI וב-RADA כשהיו זקוקים לו, ומעולם לא קיבל את הסרט על תומאס פיין שרצה יותר מכל. פינווד קראה על שמו אולפן הקלטות בשנת 2012, וזוהי בערך האנדרטה הנכונה עבורו: חדר ריק וגדול שבו נבנים דברים.