סמואל טיילור קולרידג'

סמואל טיילור קולרידג'

סמואל טיילור קולרידג' (Samuel Taylor Coleridge; 21 באוקטובר 1772 – 25 ביולי 1834) היה משורר, מבקר ספרות, פילוסוף ותאולוג אנגלי, ממייסדי התנועה הרומנטית באנגליה וחבר בחבורת "משוררי האגמים" (Lake Poets) יחד עם ידידו ויליאם וורדסוורת'. הוא גם פרסם כרכים משותפים ושיתף פעולה עם צ'ארלס למב, רוברט סאות'י וצ'ארלס לויד.

קולרידג' כתב את הפואמות "יורד הים הישיש" (The Rime of the Ancient Mariner) ו-"קובלה חאן" (Kubla Khan), כמו גם את היצירה הפרוזאית החשובה "ביוגרפיה ספרותית" (Biographia Literaria). יצירותיו הביקורתיות היו בעלות השפעה רבה, במיוחד בנוגע לוויליאם שייקספיר, והוא סייע בהחדרת הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית לאנגליה. קולרידג' טבע מילים וביטויים רבים, מהמונח התאולוגי המעורפל "sterilifidianism" ועד לביטוי המוכר "השעיית הספק" (suspension of disbelief), הימנעות מחשיבה ביקורתית כדי לזרום עם עלילה. הוא השפיע רבות גם על ראלף וולדו אמרסון ועל ראשית הטרנסצנדנטליזם האמריקאי בשל פירושו הייחודי למושג האינטואיציה של עמנואל קאנט, כפי שהתווה ב-"ביוגרפיה ספרותית" וב-"עזרים להגות" (Aids to Reflection).

לאורך חייו הבוגרים סבל קולרידג' מהתקפי חרדה ודיכאון קשים; הועלתה השערה כי סבל מהפרעה דו-קוטבית, שלא הייתה מוגדרת בתקופתו. מצבו הבריאותי היה רעוע, ייתכן שבעקבות קדחת שיגרונית ומחלות ילדות אחרות. הוא טופל במצבים אלו בלאודנום, דבר שהוביל להתמכרות לאופיום שנמשכה כל חייו. לקולרידג' הייתה קריירה וחיי אישיים סוערים עם עליות ומורדות, אך הערכת הציבור אליו גברה לאחר מותו והוא נחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בספרות האנגלית. לדוגמה, דוח משנת 2018 של ה-Guardian כינה אותו "גאון" שהפך ל-"אחד המשוררים האנגלים הנודעים ביותר". ארגונים כגון כנסיית אנגליה מציינים את יצירתו באירועים ציבוריים, כגון "יום קולרידג'" ביוני, הכולל הקראות ספרותיות.

חיים מוקדמים וחינוך

קולרידג' נולד ב-21 באוקטובר 1772 בעיירה אוטרי סנט מרי (Ottery St Mary) שבמחוז דבון, אנגליה. אביו של סמואל היה הכומר ג'ון קולרידג', הכומר המכובד של כנסיית סנט מרי בעיירה, ומנהל בית הספר "קינג'ס סקול", בית ספר דקדוק חינמי שייסד המלך הנרי השמיני בעיירה. קודם לכן היה מנהל בית הספר של יו סקווייר בדרום מולטון, דבון, ומרצה בנפת מולנד הסמוכה.

לג'ון קולרידג' היו שלושה ילדים מאשתו הראשונה. סמואל היה הצעיר מבין עשרה ילדים מאשתו השנייה של הכומר, אן בודן (1726–1809), כנראה בתו של ג'ון בודן, ראש העיר של דרום מולטון ב-1726. קולרידג' מציין כי "לא מצא עונג במשחקי ילדים" אלא נהג לקרוא "ללא הרף" ולשחק לבדו. לאחר שג'ון קולרידג' מת ב-1781, נשלח סמואל בן ה-8 לבית הספר "כריסט'ס הוספיטל" (Christ's Hospital), בית ספר צדקה שנוסד במאה ה-16 בגרייפריירס, לונדון, שם נשאר לאורך כל ילדותו, למד וכתב שירה. באותו בית ספר התיידד קולרידג' עם צ'ארלס למב, שהיה חברו ללימודים, ולמד את יצירותיהם של ורגיליוס וויליאם לייל בולס.

באחד מסדרה של מכתבים אוטוביוגרפיים שכתב לתומאס פול, כתב קולרידג': "בגיל שש אני זוכר שקראתי את 'בליסריוס', 'רובינזון קרוזו' ו-'פיליפ קווארל' – ואז מצאתי את 'סיפורי אלף לילה ולילה' – סיפור אחד מהם (הסיפור על אדם שנאלץ לחפש בתולה טהורה) הותיר בי רושם כה עמוק (קראתי אותו בערב בזמן שאמי תיקנה גרביים) שרוחות רפאים רדפו אותי בכל פעם שהייתי בחושך – ואני זוכר בבירור את הלהיטות החרדה והמפחדת שבה נהגתי לצפות בחלון שבו הונחו הספרים – ובכל פעם שהשמש עמדה עליהם, הייתי תופס את הספר, נושא אותו ליד הקיר, מתחמם וקורא."

קולרידג' נראה כמי שהעריך את מורו, כפי שכתב בזיכרונותיו מימי בית הספר ב-"ביוגרפיה ספרותית":

> נהניתי מהיתרון שלא יסולא בפז של מורה הגיוני מאוד, אם כי בה בעת, חמור מאוד... באותו זמן שלמדנו את משוררי הטרגדיה היוונית, הוא הכריח אותנו לקרוא את שייקספיר ומילטון כשיעורים: ואלו היו השיעורים גם, שדרשו את מירב הזמן והמאמץ כדי להציגם, כדי להימנע מנזיפתו. למדתי ממנו, ששירה, אפילו זו של נשגבת ביותר, ולכאורה, זו של האודות הפרועות ביותר, יש לה לוגיקה משלה, חמורה כמו זו של המדע; וקשה יותר, כיוון שהיא עדינה יותר, מורכבת יותר, ותלויה בסיבות רבות יותר וחומקות יותר... בחיבורים האנגליים שלנו (לפחות בשלוש השנים האחרונות לחינוכנו בבית הספר) הוא לא הראה רחמים למשפט, מטאפורה או דימוי, שלא נתמכו על ידי היגיון בריא, או במקום שבו אותו היגיון יכול היה להיאמר באותה עוצמה ומכובדות במילים פשוטות יותר... בדמיוני אני כמעט שומע אותו עכשיו, קורא: נבל? נבל? לירה? עט ודיו, ילד, לזה התכוונת! מוזה, ילד, מוזה? הבת של האחות שלך, לזה התכוונת! מעיין פיירי? הו כן! משאבת המנזר, אני מניח!... יהיה אשר יהיה, היה מנהג אחד למורה שלנו, שלא אוכל לעבור עליו בשתיקה, כיוון שאני חושב שהוא... ראוי לחיקוי. הוא היה מרשה לעתים קרובות לתרגילי הנושא שלנו... להצטבר, עד שלכל נער היו ארבעה או חמישה לעיון. אז, בהציבו את כל המספר בשורה על שולחנו, היה שואל את הכותב, מדוע משפט זה או אחר לא יכול היה למצוא מקום מתאים יותר תחת תזה זו או אחרת: ואם לא ניתן היה להשיב תשובה מספקת, ושתי טעויות מאותו סוג נמצאו בתרגיל אחד, הגיע פסק הדין הבלתי ניתן לערעור, התרגיל נקרע, ואחר בנושא זהה היה צריך להיווצר, בנוסף למטלות היום.

מאוחר יותר כתב על בדידותו בבית הספר בשיר "כפור בחצות" (Frost at Midnight): "בעפעפיים פקוחים, כבר חלמתי/ על מקום הולדתי המתוק."

בין 1791 ל-1794, למד קולרידג' ב-Jesus College שבאוניברסיטת קיימברידג'. ב-1792 זכה במדליית בראון (Browne Medal) על אודה שכתב נגד סחר העבדים באוקיינוס האטלנטי. בדצמבר 1793 עזב את הקולג' והתגייס לצבא הבריטי לרגימנט הדרגונים הקלים ה-15 תחת השם הבדוי "סילאס טומקין קומברבאץ'" (Silas Tomkyn Comberbache), אולי בגלל חובות שצבר בלימודיו בקיימברידג' או בגלל שהנערה שאהב, מרי אוונס, דחתה אותו. אחיו ארגנו את שחרורו כעבור מספר חודשים בטענת "אי-שפיות" והוא התקבל מחדש לקולג', אם כי מעולם לא קיבל תואר מהאוניברסיטה.

פנטיסוקרטיה ונישואין

### קיימברידג' וסאמרסט

ב-Jesus College נחשף קולרידג' לרעיונות פוליטיים ותאולוגיים שנחשבו אז לרדיקליים, כולל אלו של המשורר רוברט סאות'י שאיתו שיתף פעולה במחזה "נפילת רובספייר" (The Fall of Robespierre). קולרידג' הצטרף לסאות'י בתוכנית, שננטשה מאוחר יותר, להקים חברה אוטופית דמוית קומונה, בשם "פנטיסוקרטיה", בשממה של פנסילבניה.

ב-1795 התארסו שני החברים לאחיות שרה ואדית פריקר, כאשר שרה הפכה לנושא השיר של קולרידג' "נבל האיאולוס" (The Eolian Harp). הם נישאו באותה שנה בכנסיית סנט מרי רדקליף שבבריסטול, אך נישואיו של קולרידג' עם שרה התגלו כלא מאושרים. עד 1804 הם נפרדו. כאשר כתב קולרידג' לאחיו, הוא הטיל את כל האשמה על שרה: "החברים המעטים שהיו עדים לחיי הביתיים יעצו זה מכבר על פרידה כתנאי הכרחי לכל דבר רצוי עבורי..." ביוגרפים מאוחרים יותר לא הסכימו עם השקפתו השלילית של קולרידג' על האישה שכינה 'סאלי פאלי' כשנישא לה לראשונה.

אחות שלישית, מרי, כבר נישאה למשורר שלישי, רוברט לאבל, ושניהם הפכו לשותפים בפנטיסוקרטיה. לאבל גם הציג את קולרידג' וסאות'י לפטרונם לעתיד ג'וזף קוטל, אך מת מקדחת באפריל 1796. קולרידג' היה איתו במותו.

ב-1796 הוציא את כרך השירה הראשון שלו שנקרא "שירים על נושאים שונים" (Poems on Various Subjects), שכלל גם ארבעה שירים מאת צ'ארלס למב וכן שיתוף פעולה עם רוברט סאות'י ויצירה שהוצע על ידי חברם לספסל הלימודים, רוברט פאבל. בין השירים היו "הרהורים דתיים", "מונודיה על מותו של צ'טרטון" וגרסה מוקדמת של "נבל האיאולוס" שכותרתה "Effusion 35". מהדורה שנייה הודפסה ב-1797, הפעם בצירוף נספח של יצירות מאת למב וצ'ארלס לויד, משורר צעיר שעבורו הפך קולרידג' למורה פרטי.

ב-1796 הדפיס גם באופן פרטי את "סונטות מכותבים שונים" (Sonnets from Various Authors), כולל סונטות של למב, לויד, סאות'י ועצמו וכן משוררים מבוגרים יותר כמו ויליאם לייל בולס.

קולרידג' תכנן להקים עיתון, "הצופה" (The Watchman), שיופץ כל שמונה ימים כדי להימנע ממס עיתונים שבועי. הגיליון הראשון של העיתון קצר הימים יצא במרץ 1796. הוא הפסיק את פרסומו עד מאי של אותה שנה.

השנים 1797 ו-1798, שבהן חי במה שמכונה כיום "קוטג' קולרידג'" בנת'ר סטווי, סאמרסט, היו בין הפוריות בחייו של קולרידג'. ב-1795 פגש קולרידג' את המשורר ויליאם וורדסוורת' ואת אחותו דורותי. (וורדסוורת', לאחר שביקר אותו והוקסם מהסביבה, שכר את אלפוקסטון פארק, קצת יותר משלושה מיילים [5 ק"מ] משם.) מלבד "יורד הים הישיש", חיבר קולרידג' את הפואמה הסמלית "קובלה חאן", שנכתבה – כך טען קולרידג' – כתוצאה מחלום אופיום, ב-"סוג של הזיה"; ואת החלק הראשון של הפואמה הנרטיבית "כריסטבל" (Christabel). הכתיבה של "קובלה חאן", שנכתבה על הקיסר המונגולי קובלאי חאן וארמונו האגדי בזאנאדו, נאמרה כמי שנקטעה על ידי הגעתו של "אדם עסוק מפורלוק" – אירוע שזכה לעיטורים בהקשרים מגוונים כגון מדע בדיוני ו-"לוליטה" של נבוקוב. בתקופה זו הוא גם יצר את "שירי השיחה" המוערכים שלו "מבצר עץ הליים שלי" (This Lime-Tree Bower My Prison), "כפור בחצות", ו-"הזמיר" (The Nightingale).

ב-1798 פרסמו קולרידג' ווורדסוורת' כרך שירה משותף, "ליריקל בלדות" (Lyrical Ballads), שהתברר כנקודת ההתחלה של העידן הרומנטי האנגלי. ייתכן שוורדסוורת' תרם יותר שירים, אך הכוכב האמיתי של האוסף היה הגרסה הראשונה של קולרידג' ל-"יורד הים הישיש". זו הייתה היצירה הארוכה ביותר וזכתה ליותר שבחים ותשומת לב מכל דבר אחר בכרך. באביב מילא קולרידג' זמנית את מקומו של הכומר ג'ושוע טולמין בכנסיית היוניטריים ברחוב מרי בטאונטון בזמן שהכומר טולמין התאבל על מות בתו ג'יין בטביעה. בהתייחסו בדרכי פיוט לכוחו של טולמין, כתב קולרידג' במכתב מ-1798 לג'ון פריור אסטלין: "הלכתי לטאונטון (אחד עשר מיילים) וחזרה, וביצעתי את הטקסים הדתיים עבור ד"ר טולמין. אני מניח ששמעת שבתו, (ג'יין, ב-15 באפריל 1798) בהפרעה מלנכולית, נתנה לעצמה להיבלע על ידי הגאות בחוף הים שבין סידמות' ובר [כך] (Beer). אירועים אלו חותכים באכזריות לתוך לבבותיהם של אנשים זקנים: אך ד"ר טולמין הטוב נושא זאת כמו הנוצרי המעשי האמיתי, – אכן יש דמעה בעינו, אך עין זו מורמת אל האב השמימי."

### וסט מידלנדס והצפון

קולרידג' עבד גם זמן קצר בשרופשייר, אליה הגיע בדצמבר 1797 כממלא מקום של הכומר היוניטרי המקומי שלה, ד"ר רואו, בכנסייתם ברחוב היי בשרסברי. נאמר כי הוא הקריא את "יורד הים הישיש" שלו בערב ספרותי במרדול. הוא שקל אז קריירה ככומר, ונשא דרשת מבחן בכנסיית היי סטריט ביום ראשון, 14 בינואר 1798. ויליאם הזליט, בנו של כומר יוניטרי, היה בקהל, לאחר שהלך מוום כדי לשמוע אותו. מאוחר יותר ביקר קולרידג' את הזליט ואביו בוום, אך תוך יום או יומיים מהדרשה קיבל מכתב מג'וזיה ודג'ווד השני, שהציע לעזור לו לצאת מקשיים כלכליים עם קצבה של 150 ליש"ט (כ-13,000 ליש"ט בכסף של היום) לשנה בתנאי שיוותר על הקריירה הכמרית שלו. קולרידג' קיבל זאת, לאכזבתו של הזליט שקיווה שיהיה שכנו בשרופשייר.

החל מ-16 בספטמבר 1798, יצאו קולרידג' והוורדסוורת'ים לשהות בגרמניה; קולרידג' הלך עד מהרה לדרכו ובילה את רוב זמנו בערי אוניברסיטה. בפברואר 1799 נרשם לאוניברסיטת גטינגן, שם השתתף בהרצאות של יוהאן פרידריך בלומנבך ויוהאן גוטפריד אייכהורן. בתקופה זו התעניין בפילוסופיה גרמנית, במיוחד באידיאליזם הטרנסצנדנטלי ובפילוסופיה הביקורתית של עמנואל קאנט, ובביקורת הספרותית של המחזאי מהמאה ה-18 גוטהולד אפרים לסינג. קולרידג' למד גרמנית, ולאחר שחזר לאנגליה, תרגם לאנגלית את הטרילוגיה הדרמטית "ואלנשטיין" (Wallenstein) של המשורר הקלאסי הגרמני פרידריך שילר. הוא המשיך לקדם רעיונות אלו באמצעות כתביו הביקורתיים במשך שאר חייו (לעיתים ללא ייחוס), על אף שהיו זרים וקשים לתרבות שנשלטה על ידי אמפיריציזם.

בשנת 1799 שהו קולרידג' והוורדסוורת'ים בחווה של תומאס האצ'ינסון על נהר הטיס בסוקבורן, ליד דרלינגטון.

בסוקבורן כתב קולרידג' את שירו "אהבה" (Love), המופנה לשרה האצ'ינסון. האביר המוזכר הוא הדמות המשוריינת על קברו של קוניירס בכנסיית סוקבורן החרבה. לדמות יש ויברן לרגליה, רמז לתולעת סוקבורן שהומתה על ידי סר ג'ון קוניירס (ומקור אפשרי ל-"ג'ברווקי" של לואיס קרול). התולעת נקברה כביכול תחת הסלע במרעה הסמוך; זה היה ה-"אבן האפורה" של הטיוטה הראשונה של קולרידג', שהפכה מאוחר יותר ל-"הר". השיר היה השראה ישירה לפואמה המפורסמת של ג'ון קיטס "לה בל דאם סנס מרסי".

חובותיו האינטלקטואליים המוקדמים של קולרידג', מלבד אידיאליסטים גרמנים כמו קאנט ומבקרים כמו לסינג, היו ראשית ל-"צדק פוליטי" (Political Justice) של ויליאם גודווין, במיוחד בתקופתו הפנטיסוקרטית, ול-"תצפיות על האדם" (Observations on Man) של דייוויד הארטלי, שהוא המקור לפסיכולוגיה הנמצאת ב-"כפור בחצות". הארטלי טען כי האדם מודע לאירועים חושיים כרשמים, וכי "רעיונות" נגזרים על ידי הבחנה בדמיון ובהבדלים בין רשמים ואז על ידי מתן שמות להם. קשרים הנובעים מהצירוף של רשמים יוצרים חוליות, כך שהתרחשות של רשם אחד מפעילה את אותן חוליות ומעלה את הזיכרון של אותם רעיונות איתם הוא קשור (ראו דורותי אמט, "קולרידג' ופילוסופיה").

קולרידג' היה ביקורתי כלפי הטעם הספרותי של בני דורו, ושמרן ספרותי במידה שחשש מחוסר הטעם בקרב ההמונים הגדלים של יודעי קרוא וכתוב, מה שיוביל לחילול מתמשך של הספרות.

ב-1800 חזר לאנגליה וזמן קצר לאחר מכן התיישב עם משפחתו וחבריו בגרטה הול בקסוויק שבאזור האגמים של קמברלנד כדי להיות קרוב לגרסמיר, לשם עבר וורדסוורת'. הוא נשאר עם הוורדסוורת'ים שמונה עשר חודשים, אך היה אורח קשה, שכן תלותו בלאודנום גדלה וסיוטיו התכופים היו מעירים את הילדים. הוא היה גם בררן באוכל, לתסכולה של דורותי וורדסוורת', שנאלצה לבשל. לדוגמה, לא הסתפק במלח, קולרידג' פיזר פלפל קאיין על ביציו, שאותן אכל מספל תה. בעיותיו הזוגיות, הסיוטים, המחלות, הגברת התלות באופיום, המתיחות עם וורדסוורת' וחוסר הביטחון בכוחותיו השיריים תדלקו את כתיבת "ייאוש: אודה" (Dejection: An Ode) והעמקה של לימודיו הפילוסופיים.

בשנת 1802 יצא קולרידג' לחופשת הליכה בת תשעה ימים באזור האגמים. לקולרידג' מיוחסת הירידה המתועדת הראשונה מסקאפל למיקלדור דרך ברוד סטנד, אם כי ייתכן שזה נבע יותר מהיותו אבוד מאשר ממסלול חדש ומכוון.

חיים מאוחרים ושימוש גובר בסמים

### טיולים ו-"הידיד"

ב-1804 נסע לסיציליה ומלטה, שם עבד זמן מה כמזכיר ציבורי בפועל של מלטה תחת הנציב האזרחי, אלכסנדר בול, משימה שביצע בהצלחה. הוא התגורר בארמון סן אנטון בכפר אטארד. הוא עזב זאת וחזר לאנגליה ב-1806. דורותי וורדסוורת' נדהמה ממצבו עם שובו.

בין 1807 ל-1808 חזר קולרידג' למלטה ואז טייל בסיציליה ובאיטליה היבשתית, בתקווה שעזיבת האקלים הלח של בריטניה תשפר את בריאותו ובכך תאפשר לו להפחית את צריכת האופיום שלו. תומאס דה קווינסי טוען ב-"זיכרונות על האגמים ומשוררי האגמים" כי בתקופה זו הפך קולרידג' למכור מלא לאופיום, תוך שימוש בסם כתחליף לחיוניות והיצירתיות שאבדו בנעוריו. הוצע כי הדבר משקף יותר את חוויותיו של דה קווינסי מאשר את של קולרידג'.

התמכרותו לאופיום (הוא השתמש בכמות של עד שני ליטר לאודנום בשבוע) החלה כעת להשתלט על חייו: הוא נפרד מאשתו שרה ב-1808, רב עם וורדסוורת' ב-1810, איבד חלק מקצבתו ב-1811, והכניס את עצמו תחת טיפולו של ד"ר דניאל ב-1814. התמכרותו גרמה לעצירות קשה, שדרשה חוקנים קבועים ומשפילים.

ב-1809 עשה קולרידג' את ניסיונו השני להפוך למוציא לאור של עיתון עם פרסום כתב העת שכותרתו "הידיד" (The Friend). זה היה פרסום שבועי שבסגנונו השאפתני האופייני לקולרידג', נכתב, נערך ופורסם כמעט כולו על ידי אדם אחד. בהתחשב בכך שקולרידג' נטה להיות מאוד לא מאורגן ולא היה לו ראש לעסקים, הפרסום היה כנראה נידון לכישלון מלכתחילה. קולרידג' מימן את כתב העת על ידי מכירת למעלה מחמש מאות מנויים, למעלה משני תריסר מהם נמכרו לחברי פרלמנט, אך בסוף 1809 הפרסום נפגע ממשבר כלכלי וקולרידג' נאלץ לפנות ל-"קונברסיישן שארפ", טום פול וחבר או שניים אמידים אחרים עבור הלוואת חירום כדי להמשיך. "הידיד" היה פרסום אקלקטי ששאב מכל פינה בידיעותיו המגוונות להפליא של קולרידג' במשפט, פילוסופיה, מוסר, פוליטיקה, היסטוריה וביקורת ספרותית.

למרות שלעיתים קרובות היה נפוח, מפותל ובלתי נגיש לרוב הקוראים, הוא רץ במשך 27 גיליונות ופורסם מחדש בצורת ספר מספר פעמים. מהדורה מתוקנת ומורחבת של "הידיד", עם תוכן פילוסופי מוסף כולל ה-"מסות על עקרונות השיטה" שלו, פורסמה ב-1818; היא הפכה ליצירה בעלת השפעה רבה והשפעתה הורגשה על סופרים ופילוסופים מג'ון סטיוארט מיל ועד ראלף וולדו אמרסון.

### לונדון: שנים אחרונות ומוות

מ-1810 עד 1820 נתן קולרידג' סדרת הרצאות בלונדון ובבריסטול – אלו על שייקספיר חידשו את העניין במחזאי כמודל לסופרים בני זמננו. חלק גדול מהמוניטין של קולרידג' כמבקר ספרות מבוסס על ההרצאות שערך בחורף של 1810–11, שמומנו על ידי המכון הפילוסופי וניתנו באולם סקוט'ס קורפוריישן ליד פטר ליין, פליט סטריט. הרצאות אלו הוכרזו בחוברת כ-"קורס הרצאות על שייקספיר ומילטון, בהמחשת עקרונות השירה". בריאותו הרעועה של קולרידג', בעיות התמכרות לאופיום ואישיותו הבלתי יציבה למדי גרמו לכך שכל הרצאותיו היו נגועות בבעיות של עיכובים וחוסר עקביות כללי באיכות מהרצאה אחת לשנייה.

כתוצאה מגורמים אלו, קולרידג' נכשל לעיתים קרובות בהכנת משהו מעבר לסט הערות רופף ביותר להרצאותיו וגלש לעיתים קבועות לסטירות ארוכות במיוחד שהקהל שלו מצא קושי לעקוב אחריהן. עם זאת, ההרצאה על "המלט" שניתנה ב-2 בינואר 1812 נחשבה לטובה ביותר והשפיעה על מחקרי המלט מאז. לפני קולרידג', המלט זכה לעיתים קרובות להשמצה וזלזול על ידי מבקרים מוולטייר ועד ד"ר ג'ונסון. קולרידג' הציל את המוניטין של המחזה, ומחשבותיו עליו עדיין מתפרסמות לעיתים קרובות כתוספות לטקסט.

ב-1812 אישר לרוברט סאות'י להשתמש בקטעים ממספר עצום של מחברותיו הפרטיות בשיתוף הפעולה שלהם "אומניאנה; או, שעות הפנאי" (Omniana; Or, Horae Otiosiores).

באוגוסט 1814 פנה אל קולרידג' ג'ון מאריי, המוציא לאור של לורד ביירון, לגבי האפשרות לתרגם את הקלאסיקה של גתה "פאוסט" (1808). קולרידג' נחשב על ידי רבים כסופר החי הגדול ביותר על הדמוני והוא קיבל את המשימה, רק כדי לנטוש את העבודה עליה לאחר שישה שבועות. עד לאחרונה, חוקרים היו בדעה שקולרידג' מעולם לא חזר לפרויקט, למרות אמונתו של גתה עצמו בשנות ה-20 של המאה ה-19 שהוא אכן השלים תרגום ארוך של היצירה. בספטמבר 2007, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד עוררה מחלוקת מלומדת סוערת על ידי פרסום תרגום לאנגלית ליצירתו של גתה שיוחסה ליצירת המופת האבודה של קולרידג' (הטקסט המדובר הופיע לראשונה בעילום שם ב-1821).

בין 1814 ל-1816 שכר קולרידג' מקום ממנתח מקומי, מר פייג', בקלן, וילטשייר. הוא נראה מסוגל להתמקד בעבודתו ולנהל את התמכרותו, בעודו מנסח את "ביוגרפיה ספרותית". לוח כחול מציין את הנכס כיום.

באפריל 1816, כשהתמכרותו מחמירה, רוחו מדוכאת ומשפחתו מנוכרת, עבר קולרידג' להתגורר בבתי הייגייט, אז ממש מצפון לונדון, של הרופא ג'יימס גילמן, תחילה בסאות' גרוב ומאוחר יותר בסמוך ב-3, הגרוב. לא ברור אם השימוש הגובר שלו באופיום (והברנדי שבו הומס) היה סימפטום או סיבה לדיכאון הגובר שלו. גילמן הצליח חלקית בשליטה על התמכרותו של המשורר. קולרידג' נשאר בהייגייט לשאר ימי חייו, והבית הפך למקום של עלייה לרגל ספרותית עבור סופרים כולל תומאס קרלייל ואמרסון.

בביתו של גילמן, סיים קולרידג' את יצירת הפרוזה העיקרית שלו, "ביוגרפיה ספרותית" (שנוסחה בעיקר ב-1815, והושלמה ב-1817), כרך המורכב מ-23 פרקים של הערות אוטוביוגרפיות ודיסרטציות בנושאים שונים, כולל תאוריה ספרותית וביקורת נוקבת. הוא חיבר כמות נכבדה של שירה, באיכות משתנה. הוא פרסם כתבים אחרים בזמן שהתגורר בבתי גילמן, בולטים שבהם הם "דרשות חילוניות" (Lay Sermons) של 1816 ו-1817, "עלי סיבילה" (Sibylline Leaves) (1817), "האש" (Hush) (1820), "עזרים להגות" (1825), ו-"על חוקת הכנסייה והמדינה" (1830). הוא גם הפיק מסות שפורסמו זמן קצר לאחר מותו, כגון "מסה על אמונה" (1838) ו-"ווידויים של רוח חוקרת" (1840). מספר מחסידיו היו מרכזיים בתנועת אוקספורד, וכתביו הדתיים עיצבו באופן עמוק את האנגליקניזם באמצע המאה התשע-עשרה.

קולרידג' עבד גם בהרחבה על כתבי היד השונים המהווים את ה-"אופוס מקסימום" (Opus Maximum) שלו, יצירה שנועדה בחלקה להיות יצירה פוסט-קאנטיאנית של סינתזה פילוסופית. היצירה מעולם לא פורסמה בחייו, ולעיתים קרובות נתפסה כעדות לנטייתו להגות פרויקטים גדולים שבהם התקשה להגיע לסיום. אך בעוד שלעיתים קרובות נזף בעצמו על "עצלותו", רשימת יצירותיו שפורסמו מטילה ספק במיתוס זה. המבקרים חלוקים בשאלה האם ה-"אופוס מקסימום", שפורסם לראשונה ב-2002, פתר בהצלחה את הסוגיות הפילוסופיות שחקר ברוב שנות חייו הבוגרים.

קולרידג' מת בהייגייט, לונדון ב-25 ביולי 1834 כתוצאה מאי-ספיקת לב שהוחמרה על ידי הפרעת ריאות לא ידועה, אולי קשורה לשימושו באופיום. קולרידג' בילה 18 שנים תחת קורת הגג של משפחת גילמן, שבנו תוספת לביתם כדי לארח את המשורר.

> אמונה עשויה להיות מוגדרת כנאמנות לישותנו שלנו, עד כמה שישות כזו אינה ולא יכולה להפוך לאובייקט של החושים; ומכאן, בהסקה או השתמעות ברורה לישות באופן כללי, עד כמה שאותה אינה אובייקט של החושים; ושוב לכל מה שמאושר או מובן כתנאי, או נלווה, או תוצאה של אותה ישות. זה יוסבר בצורה הטובה ביותר על ידי דוגמה או משל. שאני מודע למשהו בתוכי שמצווה עליי באופן נחרץ לעשות לאחרים כפי שהייתי רוצה שהם יעשו לי; במילים אחרות ציווי קטגורי (כלומר, ראשוני ובלתי מותנה); שהמקסימה (regula maxima, או הכלל העליון) של פעולותיי, הן פנימיות והן חיצוניות, צריכה להיות כזו שאוכל, ללא כל סתירה הנובעת מכך, לרצות שתהיה החוק של כל הישויות המוסריות והרציונליות. מסה על אמונה

קרלייל תיאר אותו בהייגייט: "קולרידג' ישב על גבה של גבעת הייגייט, באותן שנים, מביט למטה על לונדון ועל המולת העשן שלה, כמו חכם שנמלט מחוסר המשמעות של קרב החיים... האינטלקטואלים המעשיים של העולם לא התייחסו אליו הרבה, או החשיבו אותו ברשלנות כחולם מטאפיזי: אבל לרוחות העולות של הדור הצעיר היה לו אופי נשגב ואפלולי זה; וישב שם כסוג של מג, עטוף במסתורין וחידה; חורשת האלונים של דודונא שלו (ביתו של מר גילמן בהייגייט) לוחשת דברים מוזרים, לא בטוחים אם אורקלים או ז'רגון."

שרידים

קולרידג' קבור כעת בכנסיית סנט מייקל, הייגייט, לונדון. הוא נקבר במקור בקפלת הייגייט הישנה, ליד הכניסה הראשית של בית הספר הייגייט. קולרידג' יכול היה לראות את הדלת האדומה של כנסיית סנט מייקל החדשה דאז ממקום מגוריו האחרון מעבר לדשא, ב-"גרוב", שם חי עם רופא שקיווה שאולי ירפא אותו.

כאשר התגלה כי הכספת של קולרידג' הפכה למוזנחת, הארונות – של קולרידג' ושל אשתו שרה, בתו שרה קולרידג', חתנו הנרי נלסון קולרידג', ונכדו הרברט קולרידג', הועברו לסנט מייקל הייגייט לאחר קמפיין גיוס כספים בינלאומי ב-1961.

חפירה לאחרונה חשפה שהארונות לא היו במיקום שרובם האמינו, הפינה הרחוקה של הקריפטה, אלא מתחת ללוח זיכרון בספינה עם הכיתוב: "מתחת לאבן זו מונחת גופתו של סמואל טיילור קולרידג'". סנט מייקל מתכננת לשקם את הקריפטה ולאפשר גישה לציבור.

שירה

קולרידג' הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בשירה האנגלית. שיריו השפיעו ישירות ובעומק על כל המשוררים הגדולים של התקופה. הוא היה ידוע בקרב בני דורו כאומן קפדן שהיה קפדני יותר בעיבוד זהיר של שיריו מכל משורר אחר, וסאות'י וורדסוורת' היו תלויים בעצתו המקצועית. השפעתו על וורדסוורת' חשובה במיוחד מכיוון שמבקרים רבים ייחסו לקולרידג' את הרעיון עצמו של "שירת שיחה". הרעיון של ניצול שפה יומיומית נפוצה כדי להביע דימויים ורעיונות פיוטיים עמוקים שוורדסוורת' הפך למפורסם בגינם עשוי היה לנבוע כמעט כולו ממוחו של קולרידג'. קשה לדמיין את שיריו הגדולים של וורדסוורת', "הטיול" (The Excursion) או "הפרלוד" (The Prelude), נכתבים אי פעם ללא ההשפעה הישירה של מקוריותו של קולרידג'.

חשוב ככל שהיה קולרידג' לשירה כמשורר, הוא היה חשוב באותה מידה לשירה כמבקר. הפילוסופיה שלו על שירה, אותה פיתח במשך שנים רבות, הייתה בעלת השפעה עמוקה בתחום ביקורת הספרות. השפעה זו ניתן לראות אצל מבקרים כמו א. א. לאבג'וי וא. א. ריצ'רדס.

### יורד הים הישיש, כריסטבל, ו-"קובלה חאן"

קולרידג' ידוע ללא ספק בזכות שיריו הארוכים יותר, במיוחד "יורד הים הישיש" ו-"כריסטבל". אפילו אלו שמעולם לא קראו את "יורד הים" הושפעו ממנו: מילותיו העניקו לשפה האנגלית את המטאפורה של אלבטרוס סביב הצוואר, הציטוט של "מים, מים בכל מקום, ולא טיפה לשתות" (כמעט תמיד מוצג כ-"אבל לא טיפה לשתות"), והביטוי "אדם עצוב וחכם יותר" (בדרך כלל מוצג כ-"עצוב יותר אך חכם"). הביטוי "כל היצורים גדולים וקטנים" עשוי היה לקבל השראה מ-"יורד הים": "הוא מתפלל הכי טוב, מי שאוהב הכי הרבה;/ כל הדברים גם גדולים וגם קטנים;/ עבור האל היקר שאוהב אותנו;/ הוא ברא ואוהב את כולם." מיליונים נוספים שמעולם לא קראו את השיר מכירים בכל זאת את סיפורו בזכות השיר "Rime of the Ancient Mariner" מ-1984 של להקת ההבי מטאל האנגלית איירון מיידן. "כריסטבל" ידועה בקצב המוזיקלי, בשפה ובסיפור הגותי שלה.

"קובלה חאן", למרות היותו קצר יותר, ידוע גם הוא באופן נרחב. לשני השירים "קובלה חאן" ו-"כריסטבל" יש הילה "רומנטית" נוספת כי הם מעולם לא הסתיימו. סטופפורד ברוק אפיין את שני השירים ככאלו שאין להם מתחרים בשל "תנועתם המשקלית המעודנת" ו-"ניסוחם הדמיוני".

### שירי שיחה

שמונת השירים הללו מכונים כיום לעיתים קרובות "שירי שיחה" (Conversation poems). המונח נטבע ב-1928 על ידי ג'ורג' מקלין הרפר, שהשאיל את כותרת המשנה של "הזמיר": "שיר שיחה" כדי לתאר גם את שבעת השירים האחרים. השירים נחשבים על ידי מבקרים רבים בין הטובים שבשירי קולרידג'; הרולד בלום כתב, "עם 'ייאוש', 'יורד הים הישיש', ו-'קובלה חאן', 'כפור בחצות' מראה את קולרידג' בשיאו המרשים ביותר." הם גם בין שיריו המשפיעים ביותר, כפי שנדון בהמשך להלן.

הרפר סבר ששמונת השירים מייצגים סוג של שיר ללא חריזה שהוא "...שוטף וקל יותר ממילטון, או מכל מה שנכתב מאז מילטון". ב-2006, רוברט קולזר כתב על היבט אחר של "קלילות" לכאורה זו, וציין כי שירי שיחה כמו "נבל האיאולוס" של קולרידג' ו-"הזמיר" שומרים על רגיסטר דיבור אמצעי, תוך שימוש בשפה אידיומטית שניתן לפרש כלא-סמלית ולא-מוזיקלית: שפה שמאפשרת לעצמה להילקח כ-"סתם דיבור" במקום כ-"שיר" נלהב."

עשר השורות האחרונות של "כפור בחצות" נבחרו על ידי הרפר כ-"דוגמה הטובה ביותר לסוג המיוחד של שיר ללא חריזה שקולרידג' פיתח, טבעי למראה כמו פרוזה, אך אמנותי להפליא כמו הסונטה המסובכת ביותר." הדובר בשיר פונה לבנו התינוק, הישן לצידו:

> לכן כל העונות יהיו מתוקות עבורך, בין אם הקיץ יולבש את הארץ הכללית בירוק, או שהאדום-חזה ישב וישיר בין צרורות השלג על הענף החשוף של עץ תפוח מכוסה טחב, בזמן שקש הגג הסמוך מעשן בשמש-הפשרה; בין אם טיפות המרזב יפלו נשמעות רק בהזיות הסערה, או אם משרד הסוד של הכפור יתלה אותן בנטיפי קרח דוממים, זורחים בשקט לירח השקט.

ב-1965, מ. ה. אברמס כתב תיאור רחב שחל על שירי השיחה: "הדובר מתחיל בתיאור של הנוף; היבט או שינוי בהיבט בנוף מעורר תהליך זיכרון, מחשבה, ציפייה ותחושה מגוון אך אינטגרלי שנשאר שלוב מקרוב עם הסצנה החיצונית. במהלך מדיטציה זו הדובר הלירי משיג תובנה, מתמודד עם אובדן טרגי, מגיע להחלטה מוסרית, או פותר בעיה רגשית. לעיתים קרובות השיר מעגל את עצמו כדי להסתיים במקום שבו החל, בסצנה החיצונית, אך עם מצב רוח שונה והבנה מעמיקה שהיא תוצאה של המדיטציה המתווכת." למעשה, אברמס תיאר גם את שירי השיחה וגם שירים מאוחרים יותר שהושפעו מהם. המאסה של אברמס כונתה "אבן בוחן של ביקורת ספרותית". כפי שפול מגנוסון תיאר זאת ב-2002, "אברמס ייחס לקולרידג' את מקורו של מה שאברמס כינה ה-'ליריקה הרומנטית הגדולה', ז'אנר שהחל בשירי 'השיחה' של קולרידג', וכלל את 'שורות שנכתבו כמה מיילים מעל מנזר טינטרן' של וורדסוורת', 'סטאנזות שנכתבו בייאוש' של שלי ו-"אודה לזמיר" של קיטס, והיה השפעה מרכזית על ליריקה מודרנית יותר של מתיו ארנולד, וולט ויטמן, וואלאס סטיבנס ו-ו. ה. אודן."

ביקורת ספרותית

### ביוגרפיה ספרותית

בנוסף לשירתו, קולרידג' כתב גם קטעי ביקורת ספרותית משפיעים כולל "ביוגרפיה ספרותית", אוסף מחשבותיו ודעותיו על ספרות שפרסם ב-1817. היצירה סיפקה הן הסברים ביוגרפיים על חיי המחבר והן את רשמיו על ספרות. האוסף הכיל גם ניתוח של מגוון רחב של עקרונות פילוסופיים של ספרות החל מאריסטו ועד עמנואל קאנט ושלינג והחיל אותם על השירה של עמיתיו כגון ויליאם וורדסוורת'. ההסברים של קולרידג' על עקרונות מטאפיזיים היו נושאים פופולריים לשיח בקהילות אקדמיות לאורך המאות ה-19 וה-20, וט. ס. אליוט הצהיר כי הוא מאמין שקולרידג' היה "אולי הגדול שבמבקרים האנגלים, ובמובן מסוים האחרון שבהם." אליוט מציע שקולרידג' הציג "יכולות טבעיות" גדולות בהרבה מבני דורו, כשהוא מנתח ספרות ומחיל עקרונות פילוסופיים של מטאפיזיקה בדרך שהוציאה את נושא ביקורותיו מהטקסט לתוך עולם של ניתוח לוגי שערבב ניתוח לוגי ורגש. עם זאת, אליוט גם מבקר את קולרידג' על כך שנתן לרגש שלו לשחק תפקיד בתהליך המטאפיזי, מתוך אמונה שמבקרים לא צריכים להיות בעלי רגשות שמעוררים על ידי היצירה הנלמדת. יו קנר ב-"בדיות היסטוריות" (Historical Fictions), דן בספרו של נורמן פרומן "קולרידג', המלאך החבול" ומציע שהמונח "ביקורת" מוחל לעיתים קרובות מדי על "ביוגרפיה ספרותית", ששניהם, הוא ופרומן, מתארים כמי שנכשלה בהסבר או עזרה לקורא להבין יצירות אמנות. עבור קנר, הניסיון של קולרידג' לדון במושגים פילוסופיים מורכבים מבלי לתאר את התהליך הרציונלי מאחוריהם מציג חוסר בחשיבה ביקורתית שהופך את הכרך יותר לביוגרפיה מאשר לעבודה ביקורתית.

### קולרידג' והשפעת הגותיקה

קולרידג' כתב ביקורות על ספריה של אן רדקליף ו-"הנזיר המטורף" (The Mad Monk), בין היתר. הוא מעיר בביקורותיו: "מצבים של ייסורים, ודימויים של אימה עירומה, נתפסים בקלות; וסופר שבספריו הם שופעים, ראוי להכרת התודה שלנו כמעט כמו זה שאמור לגרור אותנו לשם ספורט דרך בית חולים צבאי, או לאלץ אותנו לשבת ליד שולחן הניתוחים של פילוסוף טבעי. להתחקות אחר הגבולות העדינים, שמעבר להם אימה וסימפתיה ננטשים על ידי הרגשות המהנים, – להגיע לגבולות אלו, אך לעולם לא לעבור אותם, hic labor, hic opus est [זהו העמל, זו העבודה]." ו-"הנורא והטבעי-למחצה תפסו בדרך כלל את הטעם הפופולרי, בעלייה ובנפילה של הספרות. כממריצים החזקים ביותר, הם לעולם לא יכולים להידרש אלא על ידי קהות של תיאבון שלא התעורר, או עייפות של תיאבון מוצה... אנו סומכים, עם זאת, ששובע יגרש את מה שהשכל הישר היה צריך למנוע; ושעייף משדים, דמויות בלתי מובנות, מצרחות, רציחות ומבוכים תת-קרקעיים, הציבור ילמד, על ידי ריבוי היצרנים, בכמה מעט מאמץ של מחשבה או דמיון מיוצר סוג זה של חיבור."

עם זאת, קולרידג' השתמש באלמנטים אלו בשירים כגון "יורד הים הישיש" (1798), "כריסטבל" ו-"קובלה חאן" (פורסמו ב-1816, אך היו ידועים בצורת כתב יד לפני כן) ובהחלט השפיע על משוררים וסופרים אחרים של התקופה. שירים כאלה שאבו השראה ועזרו להלהיב את השיגעון לרומנטיקה גותית. קולרידג' גם עשה שימוש ניכר באלמנטים גותיים במחזהו המצליח מסחרית "חרטה" (Remorse).

מרי שלי, שהכירה את קולרידג' היטב, מזכירה את "יורד הים הישיש" פעמיים ישירות ב-"פרנקנשטיין", וחלק מהתיאורים ברומן מהדהדים אותו בעקיפין. למרות שוויליאם גודווין, אביה, לא הסכים עם קולרידג' על כמה סוגיות חשובות, הוא כיבד את דעותיו וקולרידג' ביקר לעיתים קרובות את הגודווינים. מרי שלי נזכרה מאוחר יותר שהסתתרה מאחורי הספה ושמעה את קולו שר את "יורד הים הישיש".

סי. אס. לואיס גם מזכיר את שמו ב-"מכתבי ג'ון לוי" (The Screwtape Letters) (כדוגמה גרועה לתפילה, שבה השדים צריכים לעודד).

אמונות דתיות

אביו של קולרידג' היה כומר אנגליקני; למרות שקולרידג' עבד כמטיף יוניטרי מ-1796 עד 1797, הוא חזר בסופו של דבר לכנסיית אנגליה ב-1814. כתביו הבולטים ביותר על דת הם "דרשות חילוניות" (1817), "עזרים להגות" (1825) ו-"חוקת הכנסייה והמדינה" (1830).

### מורשת תאולוגית

למרות שנזכר כיום בעיקר בזכות שיריו וביקורתו הספרותית, קולרידג' היה גם תאולוג. כתביו כוללים דיונים על מעמדם של כתבי הקודש, דוקטרינות הנפילה, ההצדקה והקידוש, והאישיות והאינסופיות של האל. דמות מרכזית בתאולוגיה האנגליקנית של זמנו, כתביו עדיין מוזכרים בקביעות על ידי תאולוגים אנגליקנים בני זמננו. פ. ד. מוריס, פ. ג'. א. הורט, פ. ו. רוברטסון, ב. פ. וסטקוט, ג'ון אומן ותומאס ארסקין (שכונה פעם "הקולרידג' הסקוטי") כולם הושפעו ממנו.

חשיבה פוליטית

קולרידג' היה גם הוגה פוליטי. בתחילת חייו היה רדיקל פוליטי ואוהד של המהפכה הצרפתית. עם זאת, הוא פיתח לאחר מכן השקפה שמרנית יותר על החברה, בדומה לאדמונד ברק. הוא היה ביקורתי כלפי החוקה הצרפתית של 1799, שאומצה בעקבות הפיכת ה-18 בברימר, אותה ראה כאוליגרכית.

למרות שנתפסה כבגידה פחדנית על ידי הדור הבא של המשוררים הרומנטיים, מחשבתו המאוחרת של קולרידג' הפכה למקור פורה עבור הרדיקליזם המתפתח של ג'. ס. מיל. מיל מצא שלושה היבטים במחשבתו של קולרידג' מאירים במיוחד:

ראשית, הייתה התעקשותו של קולרידג' על מה שכינה "האידיאה" שמאחורי מוסד – תפקודו החברתי, בטרמינולוגיה מאוחרת יותר – בניגוד לפגמים אפשריים ביישומו בפועל. קולרידג' ביקש להבין משמעות מתוך מטריצה חברתית, לא מחוצה לה, תוך שימוש בשחזור דמיוני של העבר (Verstehen) או של מערכות לא מוכרות.

- שנית, קולרידג' חקר את התנאים ההכרחיים ליציבות חברתית – מה שכינה קביעות (Permanence), כמשקל נגד להתקדמות (Progress), בפוליטיקה – תוך הדגשת החשיבות של תחושת קהילה ציבורית משותפת וחינוך לאומי.

- קולרידג' גם השתמש בשימוש מועיל במטאפורה האורגנית של צמיחה טבעית כדי לשפוך אור על ההתפתחות ההיסטורית של ההיסטוריה הבריטית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במסורת המשפט המקובל – בדרכו בכך לקראת סוציולוגיה של תורת המשפט.

קולרידג' גם דחה את הרעיונות של אדם סמית' ותומאס מלתוס.

יצירות שנאספו

המהדורה הסטנדרטית הנוכחית היא "היצירות שנאספו של סמואל טיילור קולרידג'" (The Collected Works of Samuel Taylor Coleridge), בעריכת קתלין קובורן ורבים אחרים מ-1969 עד 2002. אוסף זה הופיע על פני 16 כרכים כסדרת בולינגן 75, שפורסמה באופן מגוון על ידי הוצאת אוניברסיטת פרינסטון ו-Routledge & Kegan Paul. הסט מחולק כדלקמן לחלקים נוספים, וכתוצאה מכך סך של 34 כרכים מודפסים נפרדים:

- הרצאות 1795 על פוליטיקה ודת (1971);

- מסות על זמנו ב-Morning Post וב-Courier (1978) ב-3 כרכים;

- הרצאות, 1808–1819, על ספרות (1987) ב-2 כרכים;

- ביוגרפיה ספרותית (1983) ב-2 כרכים;

- הרצאות 1818–1819 על תולדות הפילוסופיה (2000) ב-2 כרכים;

- על חוקת הכנסייה והמדינה (1976);

- יצירות קצרות וקטעים (1995) ב-2 כרכים;

- שוליים (Marginalia) (1980 ואילך) ב-6 כרכים;

- יצירות פיוטיות (2001) ב-6 כרכים (חלק 1 – מהדורת קריאה ב-2 כרכים; חלק 2 – טקסט וריורום ב-2 כרכים; חלק 3 – מחזות ב-2 כרכים).

בנוסף, מכתביו של קולרידג' זמינים ב-"המכתבים שנאספו של סמואל טיילור קולרידג'" (1956–1971), עורך ארל לסלי גריגס, 6 כרכים. (אוקספורד: הוצאת קלרנדון).