יוהאן גוטפריד הרדר
יוהאן גוטפריד פון הרדר (Johann Gottfried von Herder; 25 באוגוסט 1744 – 18 בדצמבר 1803) היה פילוסוף, תיאולוג, כומר, משורר ומבקר ספרות גרמני. הרדר מזוהה עם תקופת הנאורות, תנועת הסער והפרץ (Sturm und Drang) והקלאסיציזם של ויימאר. הוא היה פילוסוף ומשורר רומנטי שטען כי תרבות גרמנית אמיתית ניתן לגלות בקרב פשוטי העם (das Volk). הוא אף הצהיר כי באמצעות שירי עם, שירת עם וריקודי עם מתגבש הרוח האמיתית של האומה (der Volksgeist). הוא נחשב למי שהקים או קידם מספר דיסציפלינות חשובות: הרמנויטיקה, בלשנות, אנתרופולוגיה ו"פילוסופיה חילונית של ההיסטוריה".
ביוגרפיה
הרדר נולד במורונגן (כיום מורונג, פולין) שבממלכת פרוסיה. הוריו היו המורה גוטפריד הרדר (1706–1763) ואשתו השנייה אנה אליזבת הרדר, לבית פלץ (1717–1772). הוא גדל בבית עני, כשהוא מחנך את עצמו מתוך התנ"ך וספר השירים של אביו. בשנת 1762, בהיותו בן 17, נרשם לאוניברסיטת קניגסברג, כ-60 מיילים (100 ק"מ) מצפון למורונגן, שם הפך לתלמידו של עמנואל קאנט (Immanuel Kant). במקביל, הפך הרדר לבן חסותו האינטלקטואלי של יוהאן גאורג המן (Johann Georg Hamann), פילוסוף מקניגסברג שערער על טענות התבונה החילונית הטהורה.
השפעתו של המן הובילה את הרדר להתוודות בפני אשתו מאוחר יותר בחייו כי "יש לי מעט מדי תבונה ויותר מדי אידיוסינקרטיות", ובכל זאת הרדר יכול בצדק לטעון שייסד אסכולה חדשה של מחשבה פוליטית גרמנית. אף שהיה אדם לא חברותי בעצמו, השפיע הרדר רבות על בני דורו. אחד מחבריו כתב לו בשנת 1785, ושיבח את יצירותיו כ"השראה מאלוהים". מגוון רחב של תיאורטיקנים מצאו לימים השראה ברעיונותיו הלא-שלמים של הרדר.
בשנת 1764, לאחר שהוסמך לכומר לותרני, נסע הרדר לריגה כדי ללמד בבית ספר לותרני. בתקופה זו יצר את יצירותיו החשובות הראשונות, שהיו ביקורת ספרות. בשנת 1769 נסע הרדר בספינה לנמל נאנט שבצרפת והמשיך לפריז. לאחר הטיול פרסם תיאור של מסעותיו ועבר שינוי בתפיסתו העצמית כסופר. בספטמבר 1770 הגיע הרדר לשטרסבורג, שם פגש את גתה (Goethe) הצעיר, אירוע שהתברר כנקודת מפנה בתולדות הספרות הגרמנית, שכן גתה קיבל השראה מביקורת הספרות של הרדר כדי לפתח סגנון משלו. ניתן לראות בכך את ראשיתה של תנועת הסער והפרץ. בשנת 1771 קיבל הרדר משרה ככומר ראשי ומטיף חצר בביקבורג תחת וילהלם, רוזן שאומבורג-ליפה.
באמצע שנות ה-70 של המאה ה-18, השתמש גתה, שהיה אז סופר ידוע, בהשפעתו בחצר ויימאר כדי להשיג להרדר משרה של מפקח כללי. הרדר עבר לשם בשנת 1776, ושם השקפת עולמו השתנתה שוב לכיוון הקלאסיציזם.
ב-2 במאי 1773 נישא הרדר למריה קרולינה פלאכסלנד (1750–1809) בדרמשטדט. נולדו להם שבעה ילדים: וילהלם גוטפריד (1774–1806), שנולד בביקבורג; זיגיסמונד אוגוסט (1776–1838), אף הוא נולד בביקבורג; וילהלם לודוויג ארנסט (1778–1842); קרל אמיל אדלברט (1779–1857), שנולד בוויימאר; לואיזה תיאודורה אמילי (1781–1860), אף היא נולדה בוויימאר; אמיל ארנסט גוטפריד (1783–1855); ורינלדו גוטפריד (נולד ב-1790). כולם שרדו את ילדותם.
לקראת סוף הקריירה שלו, תמך הרדר במהפכה הצרפתית, ובכך רכש את עוינותם של רבים מעמיתיו. במקביל, חוו הוא וגתה קרע אישי. התקפותיו הלא-פופולריות על הפילוסופיה הקאנטיאנית היו סיבה נוספת לבידודו בשנותיו האחרונות.
בשנת 1802 קיבל הרדר תואר אצולה מנסיך-בוחר של בוואריה, מה שהוסיף את התואר "פון" לשם משפחתו. הוא מת בוויימאר בשנת 1803 בגיל 59.
פילוסופיה
הרדר הושפע ממורהו האקדמי עמנואל קאנט, כמו גם מהפילוסופים של המאה ה-17 שפינוזה ולייבניץ. בתורו, הוא השפיע על הגל, ניטשה, גתה, סמואל טיילור קולרידג', ג'ון סטיוארט מיל, קרל וילהלם פרידריך שלגל, וילהלם פון הומבולדט, פרנץ בועז ווולטר ראושנבוש, בין היתר.
### תורת השפה והתרבות
הרדר היה אחד הראשונים לטעון כי השפה תורמת לעיצוב המסגרות והדפוסים שבאמצעותם כל קהילה לשונית חושבת ומרגישה. בשנת 1772 פרסם הרדר את "מסה על מוצא השפה". בה הוא מגדיר את השפה כ"איבר הטבעי של ההבנה".
עוד קודם לכן, ב"פרגמנטים על הספרות הגרמנית החדשה" משנת 1768, הסביר הרדר כי המחשבה תלויה ביסודה בשפה ומוגדרת על ידה.
> אם זה נכון שאיננו יכולים לחשוב ללא מחשבות, ולומדים לחשוב באמצעות מילים, אזי השפה מציבה גבולות וקווי מתאר לכל הקוגניציה האנושית.
עם זאת, הרדר פורש לעיתים קרובות שלא כהלכה. לא הרדר ולא פילוסוף השפה וילהלם פון הומבולדט טוענים כי השפה (כתובה או שבעל פה) דטרמיניסטית לחלוטין למחשבה. הרדר גם לא השווה או זיהה מחשבה עם שפה. גרסה חזקה יותר כזו של היחס, כפי שבוטאה לעיתים על ידי המן ושלירמאכר המוקדם, חשופה יותר לדוגמאות נגדיות. אפשר לחשוב מבלי להשתמש בשפה כדי לבטא זאת, למשל כאשר מחזיקים בדעה מבלי לבטא אותה. ובוודאי אפשר לדבר או לכתוב משהו ללא מחשבה, למשל על ידי ביטוי הברות חסרות משמעות.
עבור הרדר, הדגש הוא על התלות ההדדית בין מחשבה לשפה,
> אנו חושבים בשפה, בין אם אנו מסבירים את מה שנמצא כאן ובין אם אנו מחפשים את מה שטרם נמצא כאן. במקרה הראשון אנו הופכים צלילים מוחשיים למילים מובנות ומילים מובנות למושגים ברורים. לפיכך ניתן לנתח עניין כל עוד יש מילים למושגי המרכיבים שלו, וניתן להסביר רעיון כל עוד חיבורים חדשים של מילים מציבים אותו באור ברור יותר. במקרה השני, הנוגע לגילוי אמיתות חדשות, הגילוי הוא לעיתים קרובות תוצאה בלתי צפויה של חיבורי מילים שונים כפי שהוא יכול להיות תוצר של שילובים שונים של סימנים באלגברה. וכך אילו רשמים מדהימים יכולה השפה לקבור אפילו בתוך העמוק שבקרקע המדעים המופשטים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הרדר ראה בבירור את השפה כביטוי חיובי של היכולות האנושיות, שבו מילים חדשות ושילובים חדשים של מילים יכולים להוליד רעיונות חדשים. בקביעת הקשר בין מחשבה לשפה, השיק הרדר מסורת חדשה וחשובה בפילוסופיה של השפה, המבשרת את מה שיהיה ידוע מאוחר יותר כ"יחסיות לשונית".
הרדר לא נצמד להשקפת הנאורות הרווחת שקישרה משמעויות לעצמים או רעיונות מיוחסים, אלא בדומה לוויטגנשטיין קישר משמעויות לשימושי מילים בפועל. בנרטיב המשוער שלו על מוצא האדם, אפיין הרדר את השפה כניכוס העולם החיצוני החווה בחושים בתוך התודעה האנושית באמצעות סימני הבחנה (merkmale). בטיעוניו, ניסח הרדר מחדש דוגמה מיצירותיהם של משה מנדלסון ותומאס אבט. הוא טען שאף על פי שמורפמות ולוגוגרמות לשוניות אינן קובעות מחשבה, בני האדם הראשונים תפסו כבשים והפעייה שלהן, או נושאים ו-Merkmale תואמים, כאחד. בני אדם מפשטים סימנים אופייניים כאלה מתחושות כדי ליצור מילים. הרדר עבר מעבר לנרטיב שלו על מוצא האדם כדי לטעון שאם רפלקסיה פעילה (besonnenheit) ושפה התמידו בתודעה האנושית, אזי דחפים אנושיים לסמל היו אימננטיים בעבר, בהווה ובעתיד של האנושות. אבי ליפשיץ ניסח מחדש את הציטוט של הרדר "איבר המחשבה": "השוואת הרדר בין מילה ורעיון, בין שפה לקוגניציה, עוררה התקפה נוספת על כל ייחוס של המילים הראשונות לחיקוי צלילים טבעיים, לפיזיולוגיה של איברי הקול, או למוסכמה חברתית... [הרדר טען] לאופי הלשוני של הקוגניציה שלנו אך גם לטבע הקוגניטיבי של השפה האנושית. לא ניתן היה לחשוב ללא שפה, כפי שטענו הוגי נאורות שונים, אך בו בזמן לא ניתן היה לדבר כראוי ללא תפיסת העולם בדרך אנושית ייחודית... אדם לא היה הוא עצמו ללא שפה ורפלקסיה פעילה, בעוד השפה ראויה לשמה רק כהיבט קוגניטיבי של הישות האנושית כולה." בתגובה לביקורת על טענות אלו, התנגד הרדר לתיאור ממצאיו כעבר "משוער", והטיל את טיעוניו על מחסור בקוגניציה בבני אדם ועל "בעיית מוצא השפה כסוגיה סינכרונית ולא דיאכרונית."
ובמובן זה, כאשר הומבולדט טוען שכל חשיבה היא חשיבה בשפה, הוא מנציח את המסורת ההרדריאנית. המיקוד של הרדר בשפה ובמסורות תרבותיות כקשרים שיוצרים "אומה" התרחב לכלול פולקלור, מחול, מוזיקה ואמנות, והעניק השראה ליעקב ווילהלם גרים באוסף המעשיות הגרמניות שלהם. ניתן לטעון כי היורש הגדול ביותר של הפילוסופיה הלשונית של הרדר היה וילהלם פון הומבולדט, שתרומתו הגדולה הייתה בפיתוח הרעיון של הרדר שהשפה היא "איבר המחשבה" לאמונתו שלו ששפות הן השקפות עולם ספציפיות (Weltansichten), כפי שטוען יורגן טרבנט בהרצאות וילהלם פון הומבולדט באתר פרויקט האתנולינגוויסטיקה של רואן.
במאמר חשוב על שייקספיר וב-"Auszug aus einem Briefwechsel über Ossian und die Lieder alter Völker" (קטע מתוך התכתבות על אוסיאן ושירי עמים עתיקים) שפורסם בשנת 1773 במניפסט יחד עם תרומות של גתה ויוסטוס מזר, כתב הרדר כי "משורר הוא יוצר האומה שסביבו, הוא נותן להם עולם לראות ויש לו את נשמותיהם בידו כדי להוביל אותם לעולם ההוא." מבחינתו לשירה כזו הייתה הטוהר והכוח הגדולים ביותר באומות לפני שהפכו לציביליזציה, כפי שמוצג בברית הישנה, באדה ובהומרוס, והוא ניסה למצוא סגולות כאלה בשירי עם גרמניים עתיקים ובשירה ומיתולוגיה נורדית. הרדר – בולט ביותר לאחר תרגומו של גאורג פורסטר ב-1791 למחזה הסנסקריטי שאקונטלה – הושפע מהדימויים הדתיים של ההינדואיזם והספרות ההודית, אותם ראה באור חיובי, וכתב מספר מאמרים בנושא ואת ההקדמה למהדורת 1803 של שאקונטלה.
### גישה שיטתית להיסטוריה
לאחר שהפך למפקח כללי ב-1776, השתנתה הפילוסופיה של הרדר שוב לכיוון הקלאסיציזם, והוא החל לפתח את גישתו השיטתית להיסטוריה ולהתפתחות אנושית. תקופה זו הגיעה לשיאה ביצירתו השאפתנית ביותר, "רעיונות לפילוסופיה של ההיסטוריה של המין האנושי" (Ideen zur Philosophie der Geschichte der Menschheit) בת ארבעת הכרכים, שפורסמה בין 1784 ל-1791.
ה"רעיונות" ייצגו את הסינתזה הבוגרת של הרדר של תובנותיו המוקדמות לגבי שפה, תרבות והתפתחות אנושית לכדי פילוסופיה מאוחדת של היסטוריה. בחיבור מקיף זה, הוא ניסה להתחקות אחר התפתחות התרבות האנושית מראשיתה דרך שלבים שונים של ציוויליזציה, תוך שילוב פילוסופיה של הטבע עם תיאוריה תרבותית. היצירה הולידה במידה רבה את האסכולה המודרנית של מחשבה היסטורית וביססה מושגי יסוד רבים באנתרופולוגיה ובלימודי תרבות. הפילוסופיה של הרדר הייתה סובייקטיבית מאוד, והדגישה את השפעתן של נסיבות פיזיות והיסטוריות על התפתחות האדם, וטענה כי "יש להיכנס לתקופה, לאזור, לכל ההיסטוריה, ולהרגיש את דרכך לתוך הכול". ההיסטוריון צריך להיות "בן זמננו המוקם לתחייה" של העבר, וההיסטוריה מדע כ"כלי של הרוח הפטריוטית האמיתית ביותר".
בחלק שהחוקרים רואים בו כמשמעותי ביותר מבחינה פילוסופית של היצירה, הספר ה-15, ניסח הרדר את אמונתו שהקידמה האנושית עוקבת אחר חוקי טבע לעבר תבונה וצדק גדולים יותר. הוא טען כי "לפי עצם טבע החוק, תבונה וצדק חייבים בהכרח לצבור השפעה בקרב המין האנושי, תוך קידום אנושיות מתמשכת יותר." השקפה אופטימית זו על התפתחות היסטורית הציבה את הרדר בתקיפות בתוך מסורת הנאורות תוך צפיית פילוסופיה גרמנית אידיאליסטית מאוחרת יותר.
### לאומיות גרמנית וזהות תרבותית
לגרמנים לא הייתה מדינת לאום עד המאה ה-19. אלו שדיברו שפות גרמניות חיו בארצות ובקבוצות שלא היו מחוברות פוליטית. הרדר היה בין האינטלקטואלים הגרמנים הראשונים שעיצבו בסיס לאיחוד תרבותי גרמני ולתודעה לאומית גרמנית המבוססת בעיקר על שפה וספרות גרמנית. בעוד שהרציונליות הייתה הערך העליון של פילוסופי הנאורות, פנייתו של הרדר לרגש מציבה אותו בתוך הרומנטיקה הגרמנית. הוא העניק לגרמנים גאווה חדשה במקורותיהם, ושינה את אותה דומיננטיות של הערכה שהוקצתה לאמנות יוונית (התחייה היוונית) שהיללו בין היתר יוהאן יואכים וינקלמן וגוטהולד אפרים לסינג. הוא העיר כי היה רוצה להיוולד בימי הביניים ותהה האם "זמני הקיסרים השוואביים" לא "ראויים להיות מוצגים באורם האמיתי בהתאם לאופן המחשבה הגרמני?". הרדר השווה את הגרמני לגותי והעדיף את דירר ואת כל מה שגותי. כפי שבתחום האמנות, הוא הכריז גם על מסר לאומי בתחום השפה. הוא עמד בראש שורת סופרים גרמנים שצמחו ממרטין אופיץ, שכתב את "Aristarchus, sive de contemptu linguae Teutonicae" שלו בלטינית בשנת 1617, והפציר בגרמנים להתפאר בשפתם המושפלת עד כה. אוספי שירי העם הרחבים של הרדר החלו בשיגעון גדול בגרמניה עבור אותו נושא מוזנח.
הרדר ייחס חשיבות יוצאת דופן למושג הלאומיות והפטריוטיות – "מי שאיבד את רוחו הפטריוטית איבד את עצמו ואת כל העולמות שסביבו", תוך שהוא מלמד ש"במובן מסוים כל שלמות אנושית היא לאומית". הרדר לקח את תורת העם לקצה על ידי טענה כי "יש רק מעמד אחד במדינה, העם (Volk), (לא האספסוף), והמלך שייך למעמד זה כמו גם האיכר". ההסבר שהעם לא היה האספסוף היה תפיסה חדשנית בעידן זה, ועם הרדר ניתן לראות את הופעת "העם" כבסיס להופעת גוף לאומי חסר מעמדות אך היררכי.
האומה, לעומת זאת, הייתה אינדיבידואלית ונפרדת, מובחנת, עבור הרדר, על ידי אקלים, חינוך, קשרים זרים, מסורת ותורשה. הוא שיבח את ההשגחה על כך ש"הפרידה בצורה מופלאה בין לאומים לא רק על ידי יערות והרים, ימים ומדבריות, נהרות ואקלימים, אלא באופן מיוחד יותר על ידי שפות, נטיות ואופי". הרדר שיבח את השקפת העולם השבטית וכתב כי "הפרא שאוהב את עצמו, את אשתו וילדו בשמחה שקטה וזוהר בפעילות מוגבלת של שבטו כעל חייו שלו הוא בעיניי ישות אמיתית יותר מאותו צל מתורבת שמתמוגג מצל המין כולו", מבודד מכיוון ש"כל לאום מכיל את מרכז האושר שלו בתוך עצמו, כמו כדור את מרכז הכובד". ללא צורך בהשוואה מכיוון ש"כל אומה נושאת בעצמה את קנה המידה של שלמותה, בלתי תלויה לחלוטין מכל השוואה לאחרים" כי "האם לאומים לא נבדלים בכל דבר, בשירה, במראה, בטעמים, במנהגים, באורחות ובשפות? האם לא חייבת הדת שנוטלת חלק באלה להיות שונה גם היא בין הלאומים?"
בעקבות טיול לאוקראינה, כתב הרדר תחזית ביומנו (Journal meiner Reise im Jahre 1769) שאומות סלאביות ימלאו יום אחד תפקיד משמעותי באירופה. הוא שיבח את "השמיים היפים, המזג העליז, הכישרון המוזיקלי, האדמה הפורייה" של אוקראינה, והביע תקווה ש"יום אחד תתעורר שם אומה מתורבתת שהשפעתה תתפשט בכל העולם." הרדר שיער גם שהאומה ההונגרית עשויה להיטמע בתרבויות סלאביות סביבות, תחזית שעוררה ויכוח ניכר בהונגריה וממשיכה להיות מופנית.
### פילוסופיה פוליטית והנאורות
הרדר פיתח רעיונות אלו עוד יותר בכך שקונן על כך שמרטין לותר לא הקים כנסייה לאומית, ותהה האם גרמניה שילמה מחיר גבוה מדי עבור אימוץ הנצרות על חשבון לאומיותה האמיתית. פטריוטיותו גבלה לעיתים בפנתאיזם לאומי, שכן הוא דגל באחדות טריטוריאלית גרמנית, וקבע: "ראוי לתהילה ולהכרת תודה מי שמבקש לקדם את אחדות השטחים של גרמניה באמצעות כתבים, ייצור ומוסדות." הוא גם הזהיר מפני אובדן מסורות עממיות אמיתיות:
> אבל עכשיו! שוב אני צועק, אחיי הגרמנים! אבל עכשיו! השרידים של כל מחשבת עם אמיתית מתגלגלים אל תהום השכחה בתנופה אחרונה ומואצת. במשך המאה האחרונה התביישנו בכל מה שנוגע למולדת.
ב"רעיונות לפילוסופיה של ההיסטוריה של המין האנושי", ציין הרדר: "השווה את אנגליה לגרמניה: האנגלים הם גרמנים, ואפילו בזמנים האחרונים הגרמנים הובילו את הדרך לאנגלים בדברים הגדולים ביותר."
הרדר, שהתנגד לאבסולוטיזם וללאומיות פרוסית, גילם את רוח העם הגרמני. כתיאורטיקן היסטורי, הוא התרחק מרעיונות רציונליסטיים של המאה ה-18, וחיפש במקום זאת איזון בין רגש לתבונה. הוא האמין שידע טבוע בנשמה, החל בתפיסה חושית ואינטואיטיבית שמתפתחת בהדרגה לרציונליות מודעת לעצמה. עבור הרדר, התפתחות זו ייצגה את הרמוניזציה של אמת פרימיטיבית ונגזרת, חוויה ואינטליגנציה, רגש ותבונה.
הרדר הוא הראשון בשורה ארוכה של גרמנים העסוקים בהרמוניה זו. חיפוש זה הוא עצמו המפתח להבנת תיאוריות גרמניות רבות של התקופה; עם זאת, הרדר הבין וחשש מהקיצוניות שאליה יכולה תורת העם שלו להגיע, ולכן פרסם אזהרות ספציפיות. הוא טען שיהודי גרמניה צריכים ליהנות מהזכויות והחובות המלאות של הגרמנים, וכי הלא-יהודים בעולם חבים חוב ליהודים על מאות שנים של התעללות, ושחוב זה יכול להיפרע רק על ידי סיוע פעיל לאותם יהודים המעוניינים בכך להחזיר לעצמם ריבונות פוליטית במולדתם העתיקה ישראל. הרדר סירב להיצמד לתיאוריה גזעית נוקשה, וכתב כי "על אף מגוון הצורה האנושית, יש רק מין אחד וזהה של אדם בכל רחבי כדור הארץ".
הוא גם הכריז ש"תהילה לאומית היא מפתה מטעה. כשהיא מגיעה לגובה מסוים, היא חובקת את הראש ברצועת ברזל. הסגור אינו רואה דבר בערפל מלבד את תמונתו שלו; הוא אינו רגיש לשום רשמים זרים."
חלוף הזמן הוכיח שבעוד שגרמנים רבים מצאו השפעה בדעותיו ובהשפעתו של הרדר, מעטים שמו לב להתניות המוסמכות שלו.
הרדר הדגיש כי תפיסת האומה שלו מעודדת דמוקרטיה וביטוי עצמי חופשי של זהות העם. הוא הכריז על תמיכה במהפכה הצרפתית, עמדה שלא קנתה לו חיבה בקרב המלוכה. הוא גם נחלק על הפילוסופיה של קאנט בכך שלא הציבה את התבונה בהקשר של השפה. הרדר לא חשב שניתן לבקר את התבונה עצמה, שכן היא לא הייתה קיימת אלא כתהליך של חשיבה. תהליך זה היה תלוי בשפה. הוא גם פנה הרחק מתנועת הסער והפרץ כדי לחזור לשירי שייקספיר והומרוס.
### ביטוי אינדיבידואלי ותרבותי
הרדר קידם בנוסף מושגים נבחרים של אינספור תפיסות "אותנטיות" של "פולק" (Völk) ואחדות האינדיבידואל והחוק הטבעי, שהפכו למספוא עבור חסידיו מן המאה ה-20. רעיונות הרדריאניים ממשיכים להשפיע על הוגים, בלשנים ואנתרופולוגים, ולעיתים קרובות נחשבו למרכזיים בהיפותזת ספיר-וורף ובהתמזגות של פרנץ בועז של בלשנות השוואתית ופרטיקולריזם היסטורי עם גישה ניאו-קאנטיאנית/הרדריאנית בעלת ארבעה תחומים ללימוד כל התרבויות, כמו גם, לאחרונה, מחקרים אנתרופולוגיים של דל היימס.
כדי לקדם את מושג העם שלו, הוא פרסם מכתבים ואסף שירי עם. אלו האחרונים פורסמו ב-1773 כ"קולות העמים בשיריהם" (Stimmen der Völker in ihren Liedern). המשוררים אכים פון ארנים וקלמנס ברנטנו השתמשו מאוחר יותר ב"Stimmen der Völker" כדוגמאות ל"קרן הקסם של הנער" (Des Knaben Wunderhorn).
הרדר גם טיפח את האידיאל של האינדיבידואליות של האדם. אף שדגל בתקופה מוקדמת באינדיבידואליות של תרבויות – למשל, ב"זו גם פילוסופיה של היסטוריה להיווצרות האנושות" (1774), הוא דגל גם באינדיבידואליות של אנשים בתוך תרבות; למשל, ב"על כתבי תומאס אבט" (1768) וב"על הקוגניציה והתחושה של הנשמה האנושית" (1778).
ב"על כתבי תומאס אבט", קבע הרדר כי "נשמה אנושית היא אינדיבידואל בממלכת המוחות: היא חשה בהתאם להיווצרות אינדיבידואלית, וחושבת בהתאם לכוחם של איבריה המנטליים. ... האלגוריה הארוכה שלי הצליחה אם היא משיגה את הייצוג של מוחו של בן אנוש כתופעה אינדיבידואלית, כנדירות הראויה להעסיק את עינינו."
### אבולוציה
הרדר תואר כהוגה פרוטו-אבולוציוני על ידי כמה היסטוריונים של המדע, אם כי הדבר שנוי במחלוקת על ידי אחרים. לגבי תולדות החיים על פני כדור הארץ, הציע הרדר רעיונות נטורליסטיים ומטאפיזיים (דתיים) שקשה להבחין ביניהם ולפרש אותם. הוא היה ידוע בהצעת שרשרת הוויה גדולה.
בספרו "מהיוונים ועד דרווין", כתב הנרי פיירפילד אוסבורן כי "באופן כללי הוא תומך בדוקטרינת הטרנספורמציה של צורות חיים נמוכות וגבוהות יותר, של טרנספורמציה מתמשכת מסוגים נמוכים לגבוהים, ובחוק השלמות." עם זאת, הביוגרף וולף קופקה לא הסכים, וציין כי "אבולוציה ביולוגית מבעלי חיים למין האנושי הייתה מחוץ לחשיבתו, שעדיין הושפעה מהרעיון של בריאה אלוהית."