וולטר

וולטר

פרנסואה-מארי ארואה (בצרפתית: François-Marie Arouet; ‏21 בנובמבר 1694 – 30 במאי 1778), הידוע בשם העט וולטר (Voltaire; בצרפתית: [vɔltɛːʁ]), היה סופר, פילוסוף (philosophe), סאטיריקן והיסטוריון צרפתי מתקופת הנאורות. וולטר, שהתפרסם בשנינותו ובביקורתו על הנצרות (במיוחד על הכנסייה הקתולית) ועל העבדות, היה דוגל בחופש הביטוי, בחופש הדת ובהפרדת הדת מהמדינה.

וולטר היה סופר ורסטילי ופורה, שכתב יצירות כמעט בכל סוגה ספרותית, לרבות מחזות, שירים, רומנים, מסות, היסטוריות ואף תיאורים מדעיים. הוא כתב למעלה מ-20,000 מכתבים ו-2,000 ספרים וחוברות. וולטר היה אחד הסופרים הראשונים שזכו לפרסום ולהצלחה מסחרית בינלאומית. הוא היה תומך נלהב בחירויות אזרחיות ועמד בסיכון מתמיד מצד חוקי הצנזורה הנוקשים של המלוכה הצרפתית הקתולית. הפולמוסים שלו הטיחו ביקורת סאטירית חריפה על חוסר סובלנות ודוגמה דתית, כמו גם על מוסדות צרפת של ימיו. יצירתו הידועה ביותר והמגנום אופוס שלו, "קנדיד", היא נובלה המגיבה על אירועים, הוגים ופילוסופיות של זמנו, מבקרת אותם ולועגת להם, ובראשם גוטפריד וילהלם לייבניץ (Gottfried Leibniz) ואמונתו שהעולם שלנו הוא בהכרח "הטוב בכל העולמות האפשריים".

חיים מוקדמים וחינוך

פרנסואה-מארי ארואה נולד בפריז, הצעיר מבין חמשת ילדיהם של פרנסואה ארואה, עורך דין שהיה פקיד אוצר זוטר, ואשתו מארי מרגריט דומאר, שמשפחתה השתייכה למעמד הנמוך של האצולה הצרפתית. קיימות השערות סביב תאריך לידתו של וולטר, כיוון שטען כי נולד ב-20 בפברואר 1694 כבנם הלא-חוקי של אציל בשם גראן דה רושברון או רוקברון. שניים מאחיו הגדולים — ארמנד-פרנסואה ורובר — מתו בינקותם. אחיו ששרד, ארמנד, ואחותו, מרגריט-קתרין, היו מבוגרים ממנו בתשע ובשבע שנים בהתאמה.

וולטר, שזכה לכינוי "זוזו" (Zozo) בקרב משפחתו, הוטבל ב-22 בנובמבר 1694, כאשר פרנסואה דה קסטנייר, אב המנזר דה שאטונף (abbé de Châteauneuf), ומארי דומאר, אשתו של בן דוד של אמו, שימשו כסנדקיו. הוא התחנך אצל הישועים בבית הספר קולז' לואי-לה-גראן (1704–1711), שם למד לטינית, תיאולוגיה ורטוריקה. מאוחר יותר בחייו רכש שליטה רהוטה באיטלקית, בספרדית ובאנגלית.

עד שעזב את בית הספר, וולטר החליט שהוא רוצה להיות סופר, בניגוד לרצון אביו שייעד אותו להיות עורך דין. וולטר, שהעמיד פנים שהוא עובד בפריז כעוזר לנוטריון, בילה את רוב זמנו בכתיבת שירה. כשגילה זאת אביו, הוא שלח את וולטר ללמוד משפטים, הפעם בקן שבנורמנדי. אך הצעיר המשיך לכתוב, והפיק מסות ומחקרים היסטוריים. שנינותו של וולטר הפכה אותו לפופולרי בקרב כמה מהמשפחות האריסטוקרטיות עמן התערה.

בשנת 1713 השיג עבורו אביו משרה כמזכירו של השגריר הצרפתי החדש בהולנד, המרקיז דה שאטונף, אחיו של סנדקו של וולטר. בהאג התאהב וולטר בפליטה פרוטסטנטית צרפתייה בשם קתרין אולימפ דונוייה (הידועה בכינוי 'פימפט'). הרומן ביניהם, שנחשב לשערורייתי, התגלה על ידי דה שאטונף, ולוולטר נכפה לחזור לצרפת עד סוף השנה.

רוב חייו המוקדמים של וולטר סבבו סביב פריז. עוד מתחילת דרכו, נתקל וולטר בקשיים מול הרשויות בגין ביקורתו על הממשל. כתוצאה מכך, הוא נדון פעמיים למאסר ופעם אחת לגלות זמנית באנגליה. שיר סאטירי אחד, שבו האשים וולטר את העוצר בגילוי עריות עם בתו, הוביל למאסר של אחד-עשר חודשים בבסטיליה. הקומדי פראנסז (Comédie-Française) הסכימו בינואר 1717 להעלות את מחזה הבכורה שלו, "אדיפוס", והוא עלה באמצע נובמבר 1718, שבעה חודשים לאחר שחרורו. הצלחתו הביקורתית והכלכלית המיידית ביססה את המוניטין שלו. הן העוצר והן ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה, העניקו לוולטר מדליות כסימן להערכתם.

וולטר דגל בעיקר בסובלנות דתית ובחופש המחשבה. הוא פעל למען מיגור סמכויות כוהניות ואריסטוקרטיות-מונרכיסטיות, ותמך במונרכיה חוקתית המגנה על זכויות הפרט.

### שם

ארואה אימץ את השם וולטר בשנת 1718, לאחר תקופת מאסרו בבסטיליה. מקור השם אינו ברור. הוא מהווה אנאגרמה של AROVET LI, הכתיב הלטיני של שם משפחתו, ארואה, והאותיות הראשונות של le jeune ("הצעיר"). על פי מסורת משפחתית בקרב צאצאי אחותו, הוא כונה בילדותו le petit volontaire ("הקטן הנחוש"), והוא החיה גרסה של שם זה בחייו הבוגרים. השם גם הופך את ההברות של אֶרבו (Airvault), עיר הולדתו של משפחתו באזור פואטו.

ריצ'רד הולמס תומך במקור האנאגרמטי של השם, אך מוסיף שסופר כמו וולטר ודאי התכוון לכך שיעביר גם קונוטציות של מהירות ותעוזה. אלו מגיעות מהקשרים למילים כגון voltige (אקרובטיקה על טרפז או סוס), volte-face (הסתובבות כדי להתמודד עם אויבים), ו-volatile (במקור, כל יצור בעל כנפיים). "ארואה" לא היה שם אצילי שמתאים למוניטין הגדל שלו, במיוחד לאור הדמיון של השם ל-à rouer ("להיות מוכה") ול-roué ("אדם הולל").

במכתב לז'אן-בטיסט רוסו במרץ 1719, וולטר מסיים בבקשה שאם רוסו מעוניין לשלוח לו מכתב תשובה, שיעשה זאת על ידי מענו אל אדון דה וולטר (Monsieur de Voltaire). הערת שוליים מסבירה: "J'ai été si malheureux sous le nom d'Arouet que j'en ai pris un autre surtout pour n'être plus confondu avec le poète Roi" ("הייתי כה אומלל תחת השם ארואה, שלקחתי לעצמי שם אחר בעיקר כדי שלא יתבלבלו ביני לבין המשורר רואה"). סביר להניח שזה מתייחס לאדן לה רואה (Adenes le Roi), והדיפתונג 'oi' נהגה אז בדומה ל-'ouai' המודרני, כך שהדמיון ל-'Arouet' ברור, וייתכן שזה היה חלק מהרציונל שלו. ידוע גם שוולטר השתמש בלפחות 178 שמות עט נפרדים במהלך חייו.

קריירה

### פרוזה מוקדמת

המחזה הבא של וולטר, "ארטמיר" (Artémire), המתרחש במקדוניה העתיקה, עלה ב-15 בפברואר 1720. הוא נכשל ושברירים בלבד מהטקסט שרדו. במקום זאת פנה לפואמה אפית על אנרי הרביעי, מלך צרפת, שהחל לכתוב בתחילת 1717. לאחר שנדחתה בקשתו לקבל רישיון פרסום, באוגוסט 1722 פנה וולטר צפונה כדי למצוא מוציא לאור מחוץ לצרפת. במסע התלוותה אליו פילגשו, מארי-מרגריט דה רופלמונד, אלמנה צעירה.

בבריסל נפגשו וולטר ורוסו לכמה ימים, לפני שוולטר ופילגשו המשיכו צפונה. מוציא לאור נמצא לבסוף בהאג. בהולנד התרשם וולטר עמוקות מהפתיחות ומהסובלנות של החברה ההולנדית. עם שובו לצרפת, השיג מוציא לאור שני ברואן, שהסכים לפרסם את "האנריאדה" (La Henriade) באופן מחתרתי. לאחר שהחלים ממחלת האבעבועות שחורות שנמשכה חודש בנובמבר 1723, הוברחו העותקים הראשונים לפריז והופצו. בעוד שהשיר זכה להצלחה מיידית, מחזהו החדש של וולטר, "מרים" (Mariamne), נכשל בבכורה במרץ 1724. לאחר שכתוב מקיף, הוא עלה בקומדי פראנסז באפריל 1725 וזכה לקבלת פנים טובה בהרבה. הוא היה בין מופעי הבידור שסופקו בחתונתם של לואי החמישה עשר ומארי לשצ'ינסקה בספטמבר 1725.

### גלות באנגליה

בתחילת 1726 לגלג גי אוגוסט דה רוהאן-שאבו על וולטר בגלל שינוי שמו, וזה השיב כי שמו יזכה להערכת העולם, בעוד רוהאן יכפיש את שמו שלו. רוהאן הזועם דאג שמשרתיו יכו את וולטר כעבור כמה ימים. בחיפוש אחר צדק, וולטר קרא לרוהאן לדו-קרב, אך משפחת רוהאן רבת העוצמה דאגה לכך שוולטר ייעצר וייכלא ללא משפט בבסטיליה ב-17 באפריל 1726. מחשש למאסר ללא הגבלת זמן, ביקש וולטר להגלות לאנגליה כעונש חלופי, הצעה שהרשויות הצרפתיות קיבלו. ב-2 במאי הוא לווה מהבסטיליה לקאלה ועלה על ספינה לאנגליה.

באנגליה חי וולטר בעיקר בוונדסוורת', עם מכרים שכללו את אוורארד פוקנר, סוחר אנגלי שפגש בפריז. בסוף 1726 הוא התגורר במשך שנה בחדרים שכורים בדרם קורט (Durham Court), ליד רחוב ג'ון אדם של ימינו, מדרום לסטרנד, בבית שהיה שייך למזכירו לשעבר של לורד בולינגברוק, מה שהעניק לוולטר מיקום אידיאלי במרכז הבירה. מדצמבר 1727 עד יוני 1728 הוא התגורר מעל "הפאה הלבנה" (The White Peruke), חנות ספרים ומספרה צרפתית ב-10 מיידן ליין, קובנט גרדן, המצוינת כיום בלוח ירוק, כדי להיות קרוב יותר למוציא לאור הבריטי שלו, פיטר ואיאן, מדפיס ומוכר ספרים הוגנוטי. בקהילת הדפוס ההוגנוטית הממוקמת באזור זה היו מהגרים צרפתים רבים וכנסייה צרפתית בסבוי, מה שגרם לוולטר להרגיש בבית. וולטר שכר קוויקרי, אדוארד היגינסון, כמורה לאנגלית. זיקתו והיכרותו של וולטר עם הקוויקרים היו גורם מרכזי בפיתוח הדמות הטיפוסית של "הקוויקר הטוב" כסמל של סגולה בספרות של הנאורות הצרפתית.

וולטר סבב בחברה הגבוהה האנגלית, פגש את אלכסנדר פופ, ג'ון גיי, ג'ונתן סוויפט, ליידי מרי וורטלי מונטגיו, שרה, דוכסית מרלבורו, וחברים רבים אחרים באצולה ובבית המלוכה. גלותו של וולטר באנגליה השפיעה רבות על הגותו. הוא הוקסם מהמונרכיה החוקתית בבריטניה בניגוד לאבסולוטיזם הצרפתי ומהחופש הגדול יותר של הביטוי והדת במדינה. הוא הושפע מהסופרים של התקופה ופיתח עניין בספרות אנגלית, במיוחד בשייקספיר, שעדיין היה ידוע מעט ביבשת אירופה. למרות שציין את סטיותיו של שייקספיר מהסטנדרטים הניאו-קלאסיים, וולטר ראה בו דוגמה לדרמה הצרפתית, שאף שהייתה מלוטשת יותר, חסרה בה פעולה על הבמה. מאוחר יותר, כאשר השפעתו של שייקספיר החלה לגדול בצרפת, ניסה וולטר להציב דוגמה נגדית עם מחזותיו שלו, תוך שהוא מגנה את מה שראה כברבריות של שייקספיר.

וולטר אולי נכח בהלווייתו של אייזק ניוטון ופגש את אחייניתו של ניוטון, קתרין קונדואיט. ב-1727 פרסם וולטר שתי מסות באנגלית, "על מלחמות האזרחים בצרפת, מתוך כתבי יד מסקרנים" ו-"על שירה אפית של עמי אירופה, מהומרוס ועד מילטון". הוא גם פרסם מכתב על הקוויקרים לאחר שהשתתף באחד מטקסיהם.

לאחר שנתיים וחצי בגלות, חזר וולטר לצרפת, ולאחר כמה חודשים בדייפ, התכוונו הרשויות לאפשר לו לחזור לפריז. בארוחת ערב, המתמטיקאי הצרפתי שארל מארי דה לה קונדמין הציע לקנות את ההגרלה שאורגנה על ידי הממשלה הצרפתית כדי לפרוע את חובותיה, ווולטר הצטרף לקונסורציום, והרוויח אולי מיליון ליברות. הוא השקיע את הכסף בחוכמה ועל בסיס זה הצליח לשכנע את בית הדין הכספי בהתנהגותו האחראית, מה שאפשר לו להשתלט על קרן נאמנות שירש מאביו. הוא היה כעת עשיר ללא עוררין.

הצלחה נוספת הגיעה ב-1732 עם מחזהו "זאיר" (Zaïre), אשר עם פרסומו ב-1733 נשא הקדשה לפוקנר המהללת את החירות והמסחר האנגליים. הוא פרסם את המסות המעריצות שלו על הממשל, הספרות, הדת והמדע הבריטיים בספרו "מכתבים על האומה האנגלית" (לונדון, 1733). ב-1734 הם פורסמו ברואן כ-"מכתבים פילוסופיים" (Lettres philosophiques), מה שעורר שערורייה עצומה. הספר, שפורסם ללא אישור הצנזור המלכותי, הילל את המונרכיה החוקתית הבריטית כמפותחת יותר ומכבדת יותר את זכויות האדם מאשר עמיתתה הצרפתית, במיוחד בכל הנוגע לסובלנות דתית. הספר נשרף בפומבי ונאסר להפצה, ווולטר נאלץ שוב להימלט מפריז.

### טירת סיריי

בשנת 1733 פגש וולטר את אמילי דו שאטלה (מרקיזת דו שאטלה), מתמטיקאית ואם לשלושה, שהייתה צעירה ממנו ב-12 שנים ושעמה ניהל רומן במשך 16 שנים. כדי להימנע ממעצר לאחר פרסום ה-"מכתבים הפילוסופיים", מצא וולטר מקלט בטירה של בעלה בסיריי (Cirey), על הגבול שבין שמפיין ללורן. וולטר שילם על שיפוץ המבנה, ובעלה של אמילי נשאר לעיתים בטירה עם אשתו ומאהבה. בני הזוג האינטלקטואלים אספו כ-21,000 ספרים, מספר עצום לאותה עת. יחדיו הם למדו ספרים אלו וערכו ניסויים מדעיים בסיריי, כולל ניסיון לקבוע את טבע האש.

לאחר שלמד מניסיונותיו הקודמים עם הרשויות, אימץ וולטר הרגל להימנע מעימות גלוי עם הרשויות ולהכחיש כל אחריות מביכה. הוא המשיך לכתוב מחזות, כגון "מרופה" (או "המרופה הצרפתית") והחל במחקריו הממושכים במדע ובהיסטוריה. שוב, מקור השראה עיקרי עבור וולטר היו שנות גלותו הבריטית, שבמהלכן הושפע מאוד מעבודותיו של ניוטון. וולטר האמין מאוד בתאוריות של ניוטון; הוא ביצע ניסויים באופטיקה בסיריי, והיה אחד המפיצים של הסיפור המפורסם על ההשראה של ניוטון מהתפוח הנופל, שעליו למד מאחייניתו של ניוטון בלונדון והזכיר לראשונה במכתביו.

בסתיו 1735 ביקר אצל וולטר פרנצ'סקו אלגרוטי, שהכין ספר על ניוטון באיטלקית. בהשראת הביקור חלקית, תרגמה המרקיזה את ה-"פרינקיפיה" הלטיני של ניוטון לצרפתית, שנותרה הגרסה הצרפתית המוחלטת עד המאה ה-21. גם היא וגם וולטר היו סקרנים לגבי הפילוסופיה של גוטפריד וילהלם לייבניץ, בן זמנו ויריבו של ניוטון. בעוד שוולטר נותר ניוטוני נחרץ, המרקיזה אימצה היבטים מסוימים מהביקורות של לייבניץ. ספרו של וולטר "יסודות הפילוסופיה של ניוטון" הפך את המדען הדגול לנגיש לקהל רב בהרבה, והמרקיזה כתבה ביקורת חגיגית ב-"ז'ורנל דה סבאן" (Journal des savants). עבודתו של וולטר הייתה מכרעת בהבאת קבלה כללית של התאוריות האופטיות והכבידתיות של ניוטון בצרפת, בניגוד לתאוריות של דקארט.

וולטר והמרקיזה למדו גם היסטוריה, ובמיוחד את התורמים הגדולים לציוויליזציה. המסה השנייה של וולטר באנגלית הייתה "מסה על מלחמות האזרחים בצרפת". בעקבותיה באה ה-"אנריאדה", פואמה אפית על המלך הצרפתי אנרי הרביעי, המפארת את ניסיונו לסיים את הטבח בין הקתולים לפרוטסטנטים באמצעות האדיקט מנאנט, שהנהיג סובלנות דתית. לאחר מכן הגיע רומן היסטורי על קרל השנים עשר, מלך שוודיה. אלה, יחד עם מכתביו על האנגלים, מסמנים את תחילת הביקורת הגלויה של וולטר על חוסר סובלנות ועל דתות ממוסדות. וולטר והמרקיזה חקרו גם פילוסופיה, במיוחד שאלות מטאפיזיות הנוגעות לקיום האל והנשמה. וולטר והמרקיזה ניתחו את התנ"ך והגיעו למסקנה שחלק גדול מתוכנו מוטל בספק. דעותיו הביקורתיות של וולטר על הדת הובילו לאמונתו בהפרדת הדת מהמדינה ובחופש דת, רעיונות שגיבש לאחר שהותו באנגליה.

באוגוסט 1736, פרידריך הגדול, אז יורש העצר של פרוסיה ומעריץ גדול של וולטר, יזם איתו התכתבות. בדצמבר עבר וולטר להולנד למשך חודשיים והתוודע למדענים הרמן בורהאווה ווילם ס-גרבזאנדה. מאמצע 1739 עד אמצע 1740 חי וולטר בעיקר בבריסל, בתחילה עם המרקיזה, שניסתה ללא הצלחה לקדם תיק משפטי משפחתי בן 60 שנה בנוגע לבעלות על שתי אחוזות בלימבורג.

ביולי 1740 נסע להאג בשמו של פרידריך בניסיון להניא מוציא לאור מפוקפק, ואן דורן, מלהדפיס ללא רשות את ה-"אנטי-מקיאוולי" של פרידריך. בספטמבר נפגשו וולטר ופרידריך (כעת המלך) לראשונה בטירת מוילנד ליד קלווה ובנובמבר היה וולטר אורחו של פרידריך בברלין למשך שבועיים, ולאחר מכן פגישה בספטמבר 1742 באאכן. וולטר נשלח לחצרו של פרידריך ב-1743 על ידי הממשלה הצרפתית כשליח ומרגל כדי לאמוד את כוונותיו הצבאיות של פרידריך במלחמת הירושה האוסטרית.

אף שהיה מחויב עמוקות למרקיזה, עד 1744 מצא וולטר את החיים בטירה שלה מגבילים. בביקור בפריז באותה שנה, מצא אהבה חדשה — אחייניתו. בתחילה, המשיכה שלו למארי לואיז מיניו הייתה בבירור מינית, כפי שמעידים מכתביו אליה (שנתגלו רק ב-1957). זמן רב לאחר מכן, הם חיו יחד, אולי באופן אפלטוני, ונשארו יחד עד מותו של וולטר. בינתיים, גם המרקיזה לקחה מאהב, המרקיז דה סן-למבר.

### פרוסיה

לאחר מותה של המרקיזה בלידה בספטמבר 1749, חזר וולטר בקצרה לפריז ובאמצע 1750 עבר לפוטסדאם, פרוסיה, בהזמנת פרידריך הגדול. המלך הפרוסי (באישור לואי החמישה עשר) הפך אותו לשר בחצרו, מינה אותו למסדר ההצטיינות, והעניק לו משכורת של 20,000 ליברות צרפתיות בשנה. היו לו חדרים בארמונות סנסוסי ושרלוטנבורג. החיים התנהלו היטב עבור וולטר בתחילה, וב-1751 השלים את "מיקרומגאס" (Micromégas), יצירת מדע בדיוני הכוללת שגרירים מכוכב אחר החוזים בטיפשותו של המין האנושי. עם זאת, יחסיו עם פרידריך החלו להידרדר לאחר שהואשם בגניבה ובזיוף על ידי פיננסייר יהודי, אברהם הירשל, שהשקיע באגרות חוב ממשלתיות סכסוניות בשמו של וולטר בזמן שפרידריך היה מעורב במשא ומתן דיפלומטי רגיש עם סקסוניה.

הוא נתקל בקשיים אחרים: ויכוח עם מופרטי, נשיא האקדמיה למדעים של ברלין ויריב לשעבר על חיבתה של אמילי, עורר את ה-"דיאטריבה של דוקטור אקקיה" (Diatribe du docteur Akakia) של וולטר, שלעג לכמה מתאוריותיו של מופרטי ולרדיפותיו נגד מכר משותף, יוהאן סמואל קניג. זה הרגיז מאוד את פרידריך, שהורה לשרוף את כל עותקי המסמך. ב-1 בינואר 1752 הציע וולטר להתפטר מתפקיד השר ולהחזיר את סמלי מסדר ההצטיינות; בתחילה פרידריך סירב עד שלבסוף התיר לוולטר לעזוב במרץ.

במסע איטי חזרה לצרפת, שהה וולטר בלייפציג ובגותה במשך חודש בכל אחת, ובקאסל במשך שבועיים, והגיע לפרנקפורט ב-31 במאי. למחרת בבוקר הוא עוכב בפונדק על ידי סוכניו של פרידריך, שהחזיקו אותו בעיר למעלה משלושה שבועות בזמן שוולטר ופרידריך התווכחו במכתבים על החזרת ספר שירה סאטירי שפרידריך השאיל לוולטר. מארי לואיז הצטרפה אליו ב-9 ביוני. היא ודודה עזבו את פרנקפורט רק ביולי לאחר שהגנה על עצמה מפני ההתקדמות הבלתי רצויה של אחד מסוכניו של פרידריך, ולאחר שמטלטליו של וולטר נבזזו ופריטים יקרי ערך נלקחו.

ניסיונותיו של וולטר להכפיש את פרידריך על פעולות סוכניו בפרנקפורט לא צלחו ברובם, כולל ה-"זכרונות לשימוש בחייו של מר דה וולטר" (Mémoires pour Servir à la Vie de M. de Voltaire), שפורסמו לאחר מותו, שבהם הזכיר במפורש גם את הומוסקסואליות של פרידריך, כאשר תיאר כיצד המלך נהג להזמין דפי, צוערים צעירים או סגני משנה מהרגימנט שלו לשתות איתו קפה ואז נסוג עם המועדף לזמן קצר. עם זאת, ההתכתבות ביניהם נמשכה, ולמרות שלעולם לא נפגשו שוב פנים אל פנים, לאחר מלחמת שבע השנים הם התפייסו במידה רבה.

### ז'נבה ופרנה

התקדמותו האיטית של וולטר לעבר פריז נמשכה דרך מיינץ, מנהיים, שטרסבורג וקולמר, אך בינואר 1754 אסר עליו לואי החמישה עשר להיכנס לפריז, והוא פנה לז'נבה, שסמוך אליה קנה אחוזה גדולה (Les Délices) בתחילת 1755. אף שהתקבל בגלוי בתחילה, החוק בז'נבה, שאסר על הופעות תיאטרון, ופרסום "בתולת אורליאן" בניגוד לרצונו, העיבו על יחסיו עם הז'נבים הקלוויניסטים. בסוף 1758 הוא קנה אחוזה גדולה עוד יותר בפרנה, בצד הצרפתי של הגבול הצרפתי-שוויצרי. העיירה אימצה את שמו וקראה לעצמה פרנה-וולטר, וזה הפך לשמה הרשמי בשנת 1878.

בתחילת 1759 השלים וולטר ופרסם את "קנדיד, או האופטימיות" (Candide, ou l'Optimisme). סאירה זו על הפילוסופיה של הדטרמיניזם האופטימי של לייבניץ נותרה יצירתו הידועה ביותר של וולטר. הוא נשאר בפרנה במשך רוב 20 השנים האחרונות לחייו, מארח לעיתים קרובות אורחים מכובדים, כגון ג'יימס בוסוול (שתעד את שיחותיהם ביומנו ובתזכיריו), אדם סמית', ג'קומו קזנובה ואדוארד גיבון. בשנת 1764 פרסם את אחת מיצירותיו הפילוסופיות הידועות ביותר, ה-"מילון פילוסופי" (Dictionnaire philosophique), סדרה של מאמרים בעיקר על ההיסטוריה והדוגמות הנוצריות, שחלקם נכתבו במקור בברלין.

מ-1762, כסלבריטי אינטלקטואלי חסר תקדים, החל להגן על יחידים שנרדפו ללא עוול בכפם, המפורסם שבהם הסוחר ההוגנוטי ז'אן קאלאס. קאלאס עונה למוות בשנת 1763, ככל הנראה משום שרצח את בנו הבכור על שרצה להמיר את דתו לקתוליות. רכושו הוחרם, ושתי בנותיו נלקחו מאלמנתו ונכפו למנזרים קתוליים. וולטר, שראה בכך מקרה ברור של רדיפה דתית, הצליח לבטל את ההרשעה בשנת 1765.

וולטר הצטרף לבונים החופשיים קצת יותר מחודש לפני מותו. ב-4 באפריל 1778 השתתף ב-"לשכת תשע האחיות" (la Loge des Neuf Sœurs) בפריז, והפך לחניך בבנייה החופשית. על פי כמה מקורות, "בנימין פרנקלין... הפציר בוולטר להפוך לבנאי חופשי; ווולטר הסכים, אולי רק כדי לרצות את פרנקלין". עם זאת, פרנקלין היה רק מבקר בזמן שוולטר גויס, השניים נפגשו רק חודש לפני מותו של וולטר, והאינטראקציות שלהם היו קצרות.

מוות וקבורה

בפברואר 1778 חזר וולטר לפריז בפעם הראשונה מזה למעלה מ-25 שנה, בין היתר כדי לראות את פתיחת הטרגדיה האחרונה שלו, "אירנה" (Irène). המסע בן חמשת הימים היה קשה מדי עבור בן ה-83, והוא האמין שהוא עומד למות ב-28 בפברואר, כותב: "אני מת כשאני מעריץ את אלוהים, אוהב את חבריי, לא שונא את אויביי, ומתעב את האמונות הטפלות". הוא החלים, ובמרץ ראה הופעה של "אירנה", כשהקהל מתייחס אליו כגיבור חוזר.

עד מהרה חלה שוב ומת ב-30 במאי 1778. הדיווחים על ערש דווי היו רבים ומגוונים, ולא ניתן היה לקבוע את פרטי המתרחש במדויק. אויביו סיפרו כי התחרט וקיבל את הטקסים האחרונים מפי כומר קתולי, או שהוא מת בייסורי גוף ונפש, בעוד חסידיו סיפרו על התרסה עד נשימתו האחרונה. על פי סיפור אחד על מילותיו האחרונות, כאשר הכומר הפציר בו להתכחש לשטן, הוא השיב: "זה לא הזמן ליצור אויבים חדשים".

בשל ביקורתו הידועה על הכנסייה, שסירב לחזור בו לפני מותו, נשללה מוולטר קבורה נוצרית בפריז, אך חברים וקרובים הצליחו לקבור את גופתו בסתר במנזר סלייר (Abbey of Scellières) בשמפיין, שם שימש אחיה של מארי לואיז כאב מנזר. ליבו ומוחו נחנטו בנפרד.

ב-11 ביולי 1791, האספה הלאומית של צרפת, שראתה בוולטר מבשר של המהפכה הצרפתית, דאגה להשיב את שרידיו לפריז ולהטמינם בפנתאון. כמיליון איש השתתפו בתהלוכה, שנפרשה לאורך פריז. נערך טקס משוכלל, שכלל מוזיקה שהולחנה לאירוע על ידי אנדרה גרטרי.

כתבים

### היסטוריה

לוולטר הייתה השפעה עצומה על התפתחות ההיסטוריוגרפיה, במיוחד בצרפת, באמצעות הדגמת דרכים חדשות ורעננות להסתכל על העבר. גיום דה סיון טוען:

> וולטר יצק מחדש את ההיסטוריוגרפיה במונחים עובדתיים ואנליטיים כאחד. לא רק שהוא דחה ביוגרפיות מסורתיות ודיווחים הטוענים לעבודה של כוחות על-טבעיים, אלא הוא הרחיק לכת והציע שהיסטוריוגרפיה מוקדמת הייתה רוויה בראיות מזויפות ודרשה חקירות חדשות במקור. תפיסה כזו לא הייתה ייחודית ברוח המדעית שאינטלקטואלים מהמאה ה-18 תפסו את עצמם כמשקיעים בה. גישה רציונליסטית הייתה מפתח לשכתוב ההיסטוריה.

ההיסטוריות הידועות ביותר של וולטר הן "ההיסטוריה של קרל השנים עשר" (1731), "עידן לואי הארבעה עשר" (1751), ו-"מסה על המנהגים ורוח העמים" (1756). הוא נפרד מהמסורת של גולל אירועים דיפלומטיים וצבאיים, והדגיש מנהגים, היסטוריה חברתית והישגים באמנויות ובמדעים. ה-"מסה על המנהגים" עקבה אחר התקדמות הציוויליזציה העולמית בהקשר אוניברסלי, תוך דחיית הלאומנות ומסגרת ההתייחסות הנוצרית המסורתית. בהשפעת ה-"שיח על ההיסטוריה האוניברסלית" (1682) של בוסואה, הוא היה החוקר הראשון שניסה ברצינות היסטוריה של העולם, תוך ביטול מסגרות תיאולוגיות, והדגשת כלכלה, תרבות והיסטוריה פוליטית. הוא התייחס לאירופה כמכלול ולא כאוסף של אומות. הוא היה הראשון שהדגיש את החוב של התרבות של ימי הביניים לציוויליזציה של המזרח התיכון, אך אחרת היה חלש בנוגע לימי הביניים. אף שהזהיר שוב ושוב מפני הטיות פוליטיות מצד ההיסטוריון, הוא לא החמיץ הזדמנויות רבות לחשוף את חוסר הסובלנות וההונאות של הכנסייה לאורך הדורות. וולטר ייעץ לחוקרים שאין להאמין לכל דבר הסותר את המהלך התקין של הטבע. אף שמצא רוע בתיעוד ההיסטורי, הוא האמין בלהט שהתבונה והרחבת האוריינות יובילו לקדמה.

וולטר מסביר את השקפתו על היסטוריוגרפיה במאמרו על "היסטוריה" ב-"אנציקלופדיה" של דידרו: "דורשים מהיסטוריונים מודרניים יותר פרטים, עובדות מאומתות טוב יותר, תאריכים מדויקים, יותר תשומת לב למנהגים, חוקים, אורחות חיים, מסחר, פיננסים, חקלאות, אוכלוסייה". ההיסטוריות של וולטר כפו את ערכי הנאורות על העבר, אך במקביל הוא עזר לשחרר את ההיסטוריוגרפיה מעתיקות, מאירוצנטריות, מחוסר סובלנות דתית ומהתמקדות באנשים דגולים, דיפלומטיה ומלחמה. פרופסור פיטר גיי מאוניברסיטת ייל אומר שוולטר כתב "היסטוריה טובה מאוד", מצטט את "דאגתו המצפונית לאמיתות", "ניפוי זהיר של ראיות", "בחירה אינטליגנטית של מה שחשוב", "חוש דרמה חד" ו-"תפיסת העובדה שציוויליזציה שלמה היא יחידת מחקר".

### שירה

מגיל צעיר גילה וולטר כישרון לכתיבת חרוזים, ועבודתו הראשונה שפורסמה הייתה שירה. הוא כתב שתי פואמות אפיות באורך ספר, כולל הראשונה שנכתבה אי פעם בצרפתית, ה-"אנריאדה", ומאוחר יותר, "בתולת אורליאן", מלבד יצירות קטנות רבות אחרות.

ה-"אנריאדה" נכתבה בחיקוי לורגיליוס, תוך שימוש בזוג אלכסנדרונים שעברו רפורמה והפכו למונוטוניים עבור קוראים מודרניים, אך היא הייתה הצלחה עצומה במאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, עם שישים וחמש מהדורות ותרגומים לשפות רבות. הפואמה האפית הפכה את המלך הצרפתי אנרי הרביעי לגיבור לאומי על ניסיונותיו להנהיג סובלנות עם האדיקט מנאנט שלו. "הבתולה" (La Pucelle), לעומת זאת, היא בורלסקה על האגדה של ז'אן ד'ארק.

### פרוזה

רבות מיצירות הפרוזה והרומנים של וולטר, שנכתבו בדרך כלל כחוברות, נכתבו כפולמוסים. "קנדיד" תוקף את הפסיביות המעוררת השראה מהפילוסופיה של האופטימיות של לייבניץ דרך הפזמון התכוף של הדמות פנגלוס, שמאחר שאלוהים ברא את זה, זה בהכרח "הטוב בכל העולמות האפשריים". "האיש עם ארבעים אקו" (L'Homme aux quarante ecus) עוסק בדרכים חברתיות ופוליטיות של התקופה; "זדיג" ואחרים עוסקים בצורות המקובלות של אורתודוקסיה מוסרית ומטאפיזית; וחלקם נכתבו כדי ללעוג לתנ"ך. ביצירות אלו ניכר סגנונו האירוני של וולטר, נטול הגזמות, במיוחד הריסון והפשטות של הטיפול המילולי. "קנדיד" במיוחד הוא הדוגמה הטובה ביותר לסגנונו. לוולטר יש גם — במשותף עם ג'ונתן סוויפט — את הייחוד בסלילת הדרך לאירוניה הפילוסופית של המדע הבדיוני, במיוחד ב-"מיקרומגאס" שלו ובווינייטה "חלום אפלטון" (1756).

באופן כללי, הביקורת והכתיבה המגוונת שלו מראות סגנון דומה ליצירותיו האחרות של וולטר. כמעט כל עבודותיו המהותיות יותר, בין אם בחרוזים או בפרוזה, מוקדמות על ידי הקדמות מסוג כזה או אחר, שהן מודלים לטון הקאוסטית אך השיחתי שלו. במגוון עצום של חוברות וכתבים ללא הגדרה, הוא מפגין את כישוריו בעיתונאות. בביקורת ספרותית טהורה עבודתו העיקרית היא "פרשנות על קורניי" (Commentaire sur Corneille), אם כי הוא כתב יצירות דומות רבות נוספות — לעיתים (כמו ב-"חייו והודעותיו על מולייר") באופן עצמאי ולעיתים כחלק מ-"מאות השנים" (Siècles) שלו.

יצירותיו של וולטר, במיוחד מכתביו הפרטיים, מפצירות לעיתים קרובות בקורא: "écrasez l'infâme", או "לרמוס את הנבזה". הביטוי מתייחס להתעללויות בכוח מצד רשויות מלכותיות ודתיות, ולאמונה הטפלה ולחוסר הסובלנות שהופצו על ידי הכמורה. הוא ראה והרגיש השפעות אלו בגלויותיו שלו, בשריפת ספריו ואלו של רבים אחרים, וברדיפה האכזרית של ז'אן קאלאס ופרנסואה-ז'אן דה לה באר. הוא הצהיר באחד הציטוטים המפורסמים ביותר שלו כי "אמונה טפלה מעלה את כל העולם באש; הפילוסופיה מכבה אותם" (La superstition met le monde entier en flammes; la philosophie les éteint).

הציטוט המצוטט ביותר של וולטר הוא אפוקריפי. הוא מזוהה בטעות עם הכתיבה: "אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אני אגן עד מוות על זכותך לומר זאת". אלו לא היו מילותיו, אלא מילותיה של אוולין ביאטריס הול, שנכתבו תחת שם העט ס. ג. טלנטייר בספרה הביוגרפי מ-1906 "חברי וולטר". הול התכוונה לסכם במילים שלה את יחסו של וולטר לקלוד אדריאן הללווס וספרו השנוי במחלוקת "על הרוח" (De l'esprit), אך הביטוי שלה בגוף ראשון נטעה כציטוט בפועל מוולטר. הפרשנות שלה אכן תופסת את רוח יחסו של וולטר להללווס; נאמר שהסיכום של הול נהגה בהשראת ציטוט שנמצא במכתב של וולטר מ-1770 לאב לה ריש, שבו דווח כי אמר: "אני מתעב את מה שאתה כותב, אבל הייתי נותן את חיי כדי לאפשר לך להמשיך לכתוב". עם זאת, חוקרים מאמינים שחייבת הייתה להיות שוב אי-הבנה, שכן לא נראה שהמכתב מכיל ציטוט כזה.

יצירתו הפילוסופית הגדולה הראשונה של וולטר במאבקו נגד "הנבזה" הייתה "מסה על הסובלנות" (Traité sur la tolérance), שחשפה את פרשת קאלאס, לצד הסובלנות שהופגנה על ידי אמונות אחרות ובתקופות אחרות (למשל, על ידי היהודים, הרומאים, היוונים והסינים). לאחר מכן, ב-"מילון הפילוסופי" שלו, המכיל מאמרים כגון "אברהם", "בראשית", "מועצת הכנסייה", הוא כתב על מה שראה כמקורות האנושיים של דוגמות ואמונות, כמו גם על התנהגות לא אנושית של מוסדות דתיים ופוליטיים בשפיכת דם על מריבות של כתות מתחרות. בין מטרות אחרות, וולטר מתח ביקורת על המדיניות הקולוניאלית של צרפת בצפון אמריקה, ובטל את שטחה העצום של צרפת החדשה כ-"כמה דונמים של שלג" ("quelques arpents de neige").

### מכתבים

וולטר גם עסק בכמות עצומה של התכתבות פרטית במהלך חייו, המסתכמת ביותר מ-20,000 מכתבים. המהדורה המקובצת של מכתבים אלו של תיאודור בסטרמן, שהושלמה רק ב-1964, ממלאת 102 כרכים. היסטוריון אחד כינה את המכתבים "חגיגה לא רק של שנינות ורהיטות אלא של ידידות חמה, תחושה אנושית ומחשבה חדה".

בהתכתבותו של וולטר עם יקטרינה הגדולה הוא לעג לדמוקרטיה. הוא כתב: "כמעט שום דבר גדול מעולם לא נעשה בעולם אלא על ידי הגאונות והנחישות של אדם אחד הנלחם בדעות הקדומות של ההמון."