וולודימיר זלנסקי: הקומיקאי שהפך לסמל של מלחמה
פעם הוא גילם מורה בבית ספר שהפך במקרה לנשיא לאחר נאום זועם נגד שחיתות שהפך לוויראלי. שש שנים מאוחר יותר, כאשר טנקים רוסיים חצו את הגבול לאוקראינה וושינגטון הציעה לו טיסת פינוי, וולודימיר זלנסקי השיב במשפט שהאפיל על הבדיון שהפך אותו למפורסם: "אני צריך תחמושת, לא טרמפ". הבדיחה הפכה לעבודה, והעבודה הפכה להיסטוריה.
מקריבי ריה עד קוורטל 95
זלנסקי נולד ב-25 בינואר 1978 בקריבי ריה (Kryvyi Rih), עיר תעשייתית במרכז אוקראינה, למשפחה יהודית חילונית. אביו, אלכסנדר, היה פרופסור לקיברנטיקה; אמו, רימה, הייתה מהנדסת. בין הגילאים שש לעשר הוא חי במונגוליה, שם אביו עבד, וגדל כשהוא דובר רוסית, אוקראינית ואנגלית. הוא נרשם לאוניברסיטה הלאומית לכלכלה בקייב כדי ללמוד משפטים אך מעולם לא עסק במקצוע. הקומדיה משכה אותו קודם לכן. בסוף שנות ה-90 הוא היה ממקימי להקת המערכונים קוורטל 95 (Kvartal 95), שהפכה לחברת הפקה המספקת לטלוויזיה האוקראינית סאטירה, סיטקומים ותוכניות בידור, ואשר שימשה מאוחר יותר כמנוע של הקריירה הפוליטית שלו.
הבדיון שניבא את העובדות
בשנת 2015, זלנסקי לקח את התפקיד הראשי בסדרה "משרת העם", סיטקום שבו מורה רגיל להיסטוריה, שצולם בווידאו ויראלי כשהוא זועם על שחיתות ממשלתית, נסחף לנשיאות על ידי אהדת הציבור. התוכנית רצה במשך ארבע עונות, זיכתה את זלנסקי בפרס הטלוויזיה הלאומי לשחקן הטוב ביותר, והעניקה לחברת ההפקה שלו את השם ששימש מאוחר יותר למפלגה פוליטית אמיתית. בערב השנה החדשה 2018, במקום נאום הנשיא המסורתי, ערוץ 1+1 האוקראיני שידר את ההודעה של זלנסקי עצמו על כך שיתמודד לנשיאות – פעלול כל כך קרוב לעלילת הסדרה שלו, שצופים רבים הניחו שמדובר בבדיון. זה לא היה כך.
ניצחון סוחף ובלתי סביר
כשהוא רץ תחת דגל "משרת העם" ללא מנגנון פוליטי כמעט, זלנסקי השיג 30.2 אחוזים בסיבוב הראשון של הבחירות במרץ 2019, ולאחר מכן גבר על המכהן, פטרו פורושנקו, בסיבוב השני בתוצאה של 73.2 אחוזים לעומת 24.4 אחוזים – אחד הפערים הגדולים בהיסטוריה הפוסט-סובייטית של אוקראינה. הוא הושבע לתפקידו ב-20 במאי 2019, בגיל 41, מהנשיאים הצעירים ביותר שהיו לאוקראינה. בתפקידו הוא פעל לפיזור הפרלמנט כדי להשיג למפלגתו רוב עובד, הקים בית משפט עליון נגד שחיתות, וקידם את "דייה" (Diia), פלטפורמה ממשלתית דיגיטלית שאפשרה לאזרחים לשאת תעודות זהות, לשלם מיסים ולגשת לשירותים דרך הטלפון – מקרה נדיר של בדרן לשעבר השולט כטכנוקרט. שיעורי התמיכה בו ירדו במהלך 2020 ו-2021, לכיוון 25 עד 30 אחוזים ערב הפלישה, ושיחת טלפון מ-2019 עם דונלד טראמפ, שבה לחץ עליו טראמפ לחקור את בנו של ג'ו ביידן, הפכה לבסיס להליך ההדחה הראשון של טראמפ.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →24 בפברואר 2022
כאשר כוחות רוסיים חצו את הגבול בשעות המוקדמות של 24 בפברואר 2022, הערכות המודיעין בוושינגטון ובקייב כאחד העניקו לממשל ימים, לא חודשים. זלנסקי נשאר. הוא צילם את עצמו ואת חברי ממשלתו ברחובות קייב כשהם מצהירים "כולנו כאן", הפך את מצלמת הטלפון שלו לכלי תקשורת ממלכתי לילי, וביצע ביקורים חוזרים ונשנים ומסוכנים במכוון בערים בקו החזית כדי להצטלם בין חיילים להריסות. הוא נאם בפני הקונגרס האמריקאי, הפרלמנט הבריטי, האיחוד האירופי ועשרות מחוקקים נוספים באמצעות קישור וידאו, לרוב באותו פליז ירוק זית שהפך לסוג של מדים, וסייע להקים את קבוצת הקשר להגנת אוקראינה המונה כחמישים מדינות, אשר תיאמה את עיקר הסיוע הצבאי המערבי לקייב. סיימון שוסטר ממגזין טיים, שסיקר אותו מקרוב, ייחס זאת ישירות לאינסטינקטים של הבדרן: "הוא ידע לקרוא קהל ולהגיב למצבי הרוח ולציפיות שלו". אחרים סביבו הבחינו באדם המשתנה תחת התפקיד. יועצו הצבאי אולקסי ארסטוביץ' ניסח זאת בצורה בוטה: "הוא איבד את האיכות המשחקית הזו, והוא הפך לבוס".
איש השנה, ומה שבא לאחר מכן
בדצמבר 2022, מגזין טיים (Time) בחר בזלנסקי וב"רוח של אוקראינה" לאנשי השנה; העורך הראשי אדוארד פלזנטל אמר שהוא "הניע את העולם בצורה שלא ראינו מזה עשורים". התיאור שלו עצמו לגבי השינוי היה צנוע יותר מאשר הירואי. כשנשאל על ידי הפייננשל טיימס להסביר את עצמו, הוא אמר: "אני אחראי יותר ממה שאני אמיץ. אני פשוט שונא לאכזב אנשים". ראש הסגל שלו באותה עת, אנדריי ירמק, הגדיר את הסיכונים באותו אופן: "אם נאבד את המיקוד, אנחנו בסכנה".
המיקוד הזה היה קשה יותר לשמירה ככל שהמלחמה נמשכה. התמיכה שהגיעה לשיא של כ-91 אחוזים בשבועות הראשונים של הפלישה ירדה לכ-61 אחוזים של אמון בו בדצמבר 2025, לעומת 32 אחוזים שלא נתנו בו אמון – עדיין נתון גבוה להפליא עבור מנהיג בזמן מלחמה לאחר ארבע שנים, אך עם מגמה האופיינית לפוליטיקה האוקראינית. בסוף 2025, חקירת שחיתות הגיעה למעגל הפנימי שלו ואילצה את התפטרותו של ירמק, העוזר שעמד לצידו לאורך הימים הקשים ביותר של המלחמה, והתקיפות הרוסיות על רשת האנרגיה הותירו מיליוני אוקראינים ללא חשמל או חימום במהלך החורף, מה שהזין את התחושה שנשיא ה"אדם הפשוט" הפך, לפי ביטויו של האנליסט פיטר דיקינסון, לחלק מהממסד שאותו נבחר לפרק. זלנסקי ניצב בפני לחץ מתמשך מוושינגטון ומבריסל לקיים את הבחירות שהמשטר הצבאי השהה, ואמר שהוא "מוכן" לעשות זאת אם בעלות הברית יוכלו להבטיח ביטחון תחילה – הימור שכמה אנליסטים סבורים שהוא עלול להפסיד.
מדוע וולודימיר מכונה גאון
"גאונות" המיוחסת לזלנסקי אינה טענה לגבי אינטלקט במובן הרגיל – איש אינו מייחס לו תובנה מדעית או דוקטרינה של מדינאות. זו טענה לגבי מלאכה ספציפית וניתנת להעברה: המשמעת של השחקן והקומיקאי לקרוא קהל ולכייל מסר עבורו, שיושמה מחדש בקנה מידה של אומה נצורה הפונה לעולם. זו מיומנות אמיתית, ששויפה במשך שני עשורים של קומדיית מערכונים חיה והפקות טלוויזיה לפני שהחזיק בתפקיד כלשהו, וזו המיומנות שהביוגרפים והעיתונאים שלו מצביעים עליה תחילה – התצפית של שוסטר לגבי קריאת הקהל אינה צבע מקרי, אלא התזה. עורכי טיים העלו משהו קרוב לגאונות כשציינו שהוא "הניע את העולם... בצורה שלא ראינו מזה עשורים", תוך שהם מייחסים זאת פחות לרעיון ויותר לביצוע שנשמר תחת לחץ קיומי, לילה אחר לילה, עבור קהל של פרלמנטים וציבור עולמי בו-זמנית.
טיעון הנגד הכן הוא משמעותי. זלנסקי היה, לפי דבריו שלו, פוליטיקאי לא יוצא דופן לפני הפלישה, עם תמיכה של לפני המלחמה בשלושים הנמוכים ורקורד בנושאי שחיתות ורפורמות שמבקרים מצאו דל ליד הרטוריקה שלו. השערורייה של 2025 שהגיעה לראש הסגל שלו מערערת את תדמית המלחמה בשחיתות שעליה נבנתה הדמות בזמן המלחמה. מה שהוא מחזיק בו מתואר בצורה הטובה ביותר לא כגאונות אלא כסט מיומנויות תואם במיוחד – ביצוע, תזמון, משמעת מסרים – הפוגש רגע גדול במיוחד. האם זה מסתכם בגאונות או בליהוק מצוין זו מחלוקת חיה, וזלנסקי עצמו, בהתעקשו שהוא "אחראי יותר מאמיץ", נראה כנוטה לקריאה הצנועה יותר.
מורשת בתהליך
את מורשתו של זלנסקי עדיין לא ניתן לכתוב בזמן עבר: הוא נותר בתפקידו, המלחמה שלא הוא בחר בה לא הסתיימה, ושאלות השחיתות המסתובבות סביב ממשלו עדיין נחקרות. מה שכבר קבוע הוא הדימוי – קומיקאי במעיל פליז ירוק, מצלם את עצמו ברחוב חשוך, מסרב לטרמפ החוצה – שארגן מחדש את האופן שבו העולם הבין את הפלישה לאוקראינה, ואת המהירות שבה האינסטינקטים של בדרן יכולים להפוך לכלי המשמעותי ביותר של ראש מדינה.