דני דידרו

דני דידרו (Denis Diderot)

דני דידרו (Denis Diderot; באנגלית: /ˈdiːdəroʊ/; בצרפתית: [dəni did(ə)ʁo]; 5 באוקטובר 1713 – 31 ביולי 1784) היה פילוסוף, מבקר אמנות וסופר צרפתי, הידוע בעיקר בשל כק-מייסד, עורך ראשי ותורم ל"אנציקלופדיה" (Encyclopédie) לצד ז'אן לרון ד'אלמבר (Jean le Rond d'Alembert). הוא היה דמות בולטת בתקופת הנאורות.

דידרו למד פילוסופיה במכללה ישועית, לאחר מכן שקל לעבוד בכנסייה בטרם למד משפטים במשך זמן קצר. כאשר החליט להיות סופר בשנת 1734, אביו נישל אותו מירושתו. הוא חי חיי בוהמיה במשך העשור הבא. בשנות ה-40 של המאה ה-18 הוא כתב רבים מיצירותיו הידועות ביותר בבדיוני ובספרות עיונית, כולל הרומן משנת 1748 "תכשיטים אינדיسكريטיים" (Les Bijoux indiscrets).

בשנת 1751 יצר דידרו יחד עם ז'אן לרון ד'אלמבר את ה"אנציקלופדיה". זו הייתה האנציקלופדיה הראשונה שכללה תרומות מרבים בעלי שמות מזוהים והראשונה שתיארה את האמנויות המכניות. גוونه החילוני, שכלל מאמרים הסקפטיים לגבי נסים מקראיים, הרגיז הן את הרשויות הדתיות והן את שלטונות המדינה; בשנת 1751 היא נאסרה להפצה על ידי הכנסייה הקתולית ובשנת 1759 אסרה עליה גם ממשלת צרפת, אם כי איסור זה לא אכף בקפידה. רבים מהתורמים המקוריים ל"אנציקלופדיה" עזבו את הפרויקט בעקבות המחלוקות וחלקם אף נכלאו. ד'אלמבר עזב ב-1759, מה שהפך את דידרו לעורך היחיד. דידרו הפך גם לתורם העעיקרי, וכתב כ-7,000 מאמרים. הוא המשיך לעבוד על הפרויקט עד שנת 1765. לקראת סוף מעורבותו בו, הוא חש דיכאון גדל והולך לגבי ה"אנציקלופדיה" והרגיש שכל הפרויקט אולי היה בזבוז זמן. אף על פי כן, ה"אנציקלופדיה" נחשבת לאחד המבשרים של המהפכה הצרפתית.

דידרו נאבק מבחינה כלכלית לאורך רוב הקריירה שלו וקיבל מעט מאוד הכרה רשמית בכישרונו, כולל דחייה ממועמדות לחברות באקדמיה הצרפתית. מצבו הכלכלי השתפר באופן משמעותי בשנת 1766, כאשר קיסרית רוסיה יקטרינה הגדולה, ששמעה על קשייו הכלכליים, קנתה את ספרייתו הפרטית בת 3,000 הכרכים – אותה אסף במהלך עבודתו על ה"אנציקלופדיה" – תמורת 15,000 לירות, והציעה לו בנוסף אלף לירות נוספות בשנה כדי שישמש כאוצר שלה כל עוד הוא חי. היא שילמה לו מראש "משכורת" של 50 שנה, והוא שהה חמישה חודשים בחצרה בסנקט פטרבורג בשנים 1773 ו-1774, כשהם חולקים דיונים וכותבים מאמרים בנושאים שונים עבורה מספר פעמים בשבוע.

המוניטין הספרותי של דידרו במהלך חייו נשען בעיקר על מחזותיו ותרומותיו ל"אנציקלופדיה"; רבות מיצירותיו החשובות ביותר, כולל "ז'אק הפטאליסט", "האחיין של ראמו", "פרדוקס השחקן" ו"החלום של ד'אלמבר", פורסמו רק לאחר מותו.

חיים מוקדמים

דני דידרו נולד בלנגρ (Langres) שבחامպанיה (Champagne). הוריו היו דידייה דידרו (Didier Diderot), יצרן סכינים (maître coutelier), ואנג'ליק וינירון (Angélique Vigneron). מבין חמשת אחיו של דני, שלושה שרדו עד לגיל הבגרות: דניז דידרו (Denise Diderot), אחיהם הצעיר פייר-דידייה דידרו (Pierre-Didier Diderot) ואחותם אנג'ליק דידרו (Angélique דידרו). דני דידרו העריך מאוד את אחותו דניז, ולעתים כינה אותה "סוקרטס הנשי".

דידרו החל את לימודיו הפורמליים במכללה ישועית בלנגר. בשנת 1762 קיבל תואר מוסמך באמנויות מאוניברסיטת פריז. הוא נטש את הרעיון להיכנס לכנסייה בשנת 1735 ובמקום זאת החליט ללמוד בפקולטה למשפטים של פריז. לימודי המשפטים שלו היו קצרי ימים, ובתחילת שנות ה-40 של המאה ה-18 החליט להיות סופר ומתרגם. בשל סירובו להיכנס לאחת מהפרופסיות המלומדות, הוא נושל מירושתו על ידי אביו ובמשך עשר השנים הבאות חי חיי בוהמיה.

בשנת 1742 הוא טווה ידידות עם ז'אן-ז'אק רוסו, אותו פגש בזמן שצפה במשחקי שחמט ושתה קפה בקפה דה לה רג'נס (Café de la Régence). באוקטובר 1743 הוא הרחיק את אביו עוד יותר כאשר נישא לאנטואנט שאמピオン (Antoinette Champion; 1710–1796), קתולית אדוקה. דידרו האב חשב שהשידוך אינו הולם, בהתחשב במעמדה החברתי הנמוך של שאמピオン, השכלתה הדלה, העובדה שלא היה לה אב וחסרונה של נדוניה. היא הייתה מבוגרת מדידרו בכשלוש שנים. היא ילדה לדידרו ילדה אחת ששרדה, בת בשם אנג'ליק, על שם אמו המנוחה של דידרו ואחותו. מותה בשנת 1749 של אחותו אנג'ליק, נזירה במנזר שלה, עשוי היה להשפיע על דעתו של דידרו על הדת. היא נחשבת כהשראה לרומן שלו על נזירה, "הנזירה" (La Religieuse), שבו הוא מתאר אישה הנאלצת להיכנס למנזר, שם היא סובלת מידי הנזירות האחרות.

דידרו לא היה נאמן לאשתו, והיו לו רומנים עם אן-גבריאל באביו (Anne-Gabrielle Babuty; שנישאה ובהמשך התגרשה מהאמן ז'אן-בטיסט גרז), מדלן דה פואזייה (Madeleine de Puisieux), סופי פולאן (Sophie Volland), ומדאם דה מו (Jeanne-Catherine de Maux), לה כתב מכתבים רבים ששרדו ואשר בסופו של דבר עזבה אותו לטובת גבר צעיר יותר. מכתביו של דידרו לסופי פולאן ידועים בכנותם ונחשבים "בין אוצרות הספרות של המאה השמונה-עשרה".

יצירות מוקדמות

היצירות המוקדמות ביותר של דידרו כללו תרגום של "היסטוריה של יוון" (History of Greece) מאת טמפל סטניאן (Temple Stanyan) משנת 1743. בשנת 1745 פרסם תרגום של "חקירה אודות מעלות וטוב לב" (Inquiry Concerning Virtue and Merit) מאת שפטסברי (Shaftesbury), אליה הוסיף את "הרהוריו" שלו. יחד עם שני עמיתים, פרנסואה-ונסן טוסן (François-Vincent Toussaint) ומארק-אנטואן אيدו (Marc-Antoine Eidous), הוא הפיק תרגום של "מילון רפואי" (Medicinal Dictionary) מאת רוברט ג'יימס (Robert James) בשנים 1746–1748.

### הרהורים פילוסופיים

בשנת 1746 כתב דידרו את יצירתו המקורית הראשונה: "הרהורים פילוסופיים" (Pensées philosophiques). בספר זה טען דידרו בזכות פיוס בין התבונה לרגש כדי לכונן הרמוניה. לדעת דידרו, ללא ררגש ישנה השפעה מזיקה על המעלה הטובה, ואין אפשרות ליצור יצירה נשגבת. עם זאת, מכיוון שרגש ללא משמעת עלול להיות הרסני, התבונה הכרחית כדי לשלוט ברגש.

בעת כתיבת ספר זה היה דידרו דאיסט. לפיכך יש בספר הגנה על הדאיזם, וכמה טיעונים נגד אתאיזם. הספר מכיל גם ביקורת על הנצרות.

### טיול הסקפטי

בשנת 1747 כתב דידרו את "טיול הסקפטי" (Promenade du sceptique) שבו דאיסט, אתאיסט ופנתאיסט מקיימים דיאלוג על טבע האלוהות. הדאיסט מציג את הטיעון מן התכנון. האטאיסט אומר כי היקום מוסבר טוב יותר על ידי פיזיקה, כימיה, חומר ותנועה. הפנתאיסט אומר כי האחדות הקוסמית של הנפש והחומר, שהם נצחיים יחד ומהווים את היקום, היא אלוהים. יצירה זו נותרה בלתי מפורסמת עד שנת 1830. הגרסאות חלוקות באשר לסיבה לכך. או משום שהמשטרה המקומית, שהוזהרה על ידי הכמרים מפני מתקפה נוספת על הנצרות, העלתה את כתב היד באש / הרימה אותו, או משום שהרשויות אילצו את דידרו לתת התחייבות שלא יפרסם יצירה זו.

### התכשיטים האינדיسكريטיים

בשנת 1748 נזקק דידרו לגייס כסף בהתראה קצרה. אשתו ילדה לו ילד, ומאיימונתו מדלן דה פואזייה דרשה דרישות כספיות. על פי "זיכרונות לטובת ההיסטוריה של חייו ויצירותיו של דידרו" (Mémoires pour servir à l'histoire de la vie et des ouvrages de Diderot) מאת בתו (שאינו מאומת), בשלב זה אמר דידרו למאיימונתו כי כתיבת רומן היא משימה טריוויאלית, בתגובה היא קראה לו לכתוב אחד, וכך הפיק דידרו את "התכשיטים האינדיسكريטיים" (Les bijoux indiscrets).

הספר עוסק בטבעת קסמים של סולטן הגורמת ל"תכשיטים הדיסקרטיים" של כל אישה להתוודה על חוויותיהן המיניות כאשר מכוונים אליהן את הטבעת. בסך הכל, הטבעת מוכוונת לשלושים נשים שונות בספר – בדרך כלל בארוחת ערב או מפגש חברתי – כשהסולטן בדרך כלל גלוי לעיני האישה. עם זאת, מכיוון שלטבעת יש את התכונה הנוספת של הפיכת בעליה לבלתי נראה בעת הצורך, חלק מהחוויות המיניות המתוארות נצפות בתצפית ישירה כאשר הסולטן הופך את עצמו לבלתי נראה ומציב את עצמו בחדר השינה של האישה שלא ידעה דבר.

מלבד הגסויות, ישנם בספר מספר סטיות לפילוסופיה, מוזיקה וספרות. באחת מהסטיות הפילוסופיות הללו, הסולטן חולם חלום שבו הוא רואה ילד בשם "ניסוי" גדל ומתחזק עד שהילד הורס מקדש עתיק בשם "היпотеזה". הספר התברר כרווחי עבור דידרו אף על פי שניתן היה למכור אותו רק במחתרת. זוהי יצירתו המודפסת ביותר של דידרו.

הספר נחשב כנשען על הרומן הליברטיני משנת 1742 "הסופا" (Le Sopha) מאת קלוד פרוספר ז'וליו דה קרביйон (Claude Prosper Jolyot de Crébillon / קרביйон הבן).

### עבודה מדעית

דידרו המשיך לכתוב על מדע בצורה אקראית כל חייו. העבודה המדעית עליה היה גאה ביותר הייתה "זיכרונות על נושאים שונים במתמטיקה" (Mémoires sur differents sujets de mathematique; 1748). עבודה זו מכילה רעיונות מקוריים על אקוסטיקה, מתח, התנגדות אוויר, ו"פרויקט לעוגב חדש" שכל אחד יכול לנגן בו. חלק מעבודותיו המדעיות של דידרו זכו לתשואות מצד פרסומים בני זמנו כמו "המגזין של ג'נטלמן" (The Gentleman's Magazine), "ז'ורנל דה סאוון" (Journal des savants); והפרסום הישועי "ז'ורנל דה טրևו" (Journal de Trevoux), אשר הזמין עוד עבודה כזו: "מצדו של אדם שנון ומסוגל כמו שדידרו נראה להיות, אשר עלינו לציין גם כי סגנונו אלגנטי, חד ובלתי מתאמץ כפי שהוא חי ושנון."

על אחדות הטבע כתב דידרו, "ללא הרעיון של השלם, הפילוסופיה אינה עוד," וכן, "הכל משתנה; הכל עובר; דבר אינו נותר מלבד השלם." הוא כתב על הטבע הזמני של מולקולות, ודחה את האמברמנט (emboîtement) – ההשקפה כי אורגניזמים נוצרים מראש ברגרסיה אינסופית של חיידקים שאינם משתנים. הוא ראה במינרלים ובמינים חלק מספקטרום, והוא היה מרותק להרמפרודיטיות. תשובתו למשיכה אוניברסלית במודלים של פיזיקה קורפוסקולרית הייתה גמישות אוניברסלית. השקפתו על גמישות הטבע מבשרת את גילוי האבולוציה, אך היא אינה דרוויניסטית במובן הקפדני.

### מכתב על העיוורים

יצירתו המפורסמת של דידרו "מכתב על העיוורים" (Lettre sur les aveugles à l'usage de ceux qui voient; 1749) הפגישה אותו עם העולם כהוגה מקורי. הנושא הוא דיון ביחס שבין הסקת הסקנות לבין הידע הנרכש באמצעות תפיסה (חמשת החושים). כותרת ספרו עוררה גם ספק אירוני לגבי מי בדיוק היו "העיוורים" שנדונו. במסה, המתמטיקאי העיוור האנגלי ניקולס סאונדרסון (Nicholas Saunderson) טוען כי מכיוון שידע נובע מהחושים, מתמטיקה היא הצורה היחידה של ידע שגם הוא וגם אדם רואה יכולים להסכים עליה. מוצע שניתן ללמד עיוורים לקרוא באמצעות חוש המישש. (מסה מאחרת, "מכתב על חרשים ואלמים" [Lettre sur les sourds et muets], בחנה את מקרה של חסך דומה אצל חרשים ואלמים). לדברי ג'ונתן ישראל (Jonathan Israel), מה שהופך את "המכתב על העיוורים" לכה יוצא דופן, עם זאת, הוא הצגתו המובחנת, הגם שאינה מפותחת, של תורת השונות והברירה הטבעית.

> מסה עוצמתית זו, שעבורה הביע לה מטי (La Mettrie) הערכה חמה ב-1751, סובבת סביב סצנת ערש מדהימה שבה פילוסוף עיוור גוסס, סאונדרסון, דוחה את טיעוניו של איש דת דאיסט המשתדל לנצח אותו באמונה באל משגיח בשעותיו האחרונות. טיעוניו של סאונדרסון הם של טבעיזם נאאו-ספינוזיסטי ופטאליסטי, המשתמש במושג מתוחכם של יצירה עצמית ואבולוציה טבעית של מינים ללא ברירה או התערבות על-טבעית. הרעיון של "חומר חושב" נתמך וה"טיעון מן התכנון" נדחה (בעקבות לה מטי) כחלול ולא משכנע. > היצירה הופיעה באופן אנונימי בפריז ביוני 1749, והודחקה באגרסיביות על ידי הרשויות. דידרו, שהיה תחת מעקב משטרתי מאז 1747, זוהה במהירות כמחבר, כתבי היד שלו הוחרמו, והוא נכלא למספר חודשים תחת צו מעצר מלכותי (lettre de cachet) בפריפריה של פריז, בצינוקים בוונסן (Vincennes), שם ביקר אותו כמעט מדי יום רוסו, שהיה באותה עת בעל בריתו הקרוב והמתמיד ביותר.

וולטייר כתב מכתב נלהב לדידרו שבו שיבח את המכתב וציין כי החזיק בערך רב כלפי דידרו במשך זמן רב, ודידרו שלח בתגובה מענה חם. זמן קצר לאחר מכן, נעצר דידרו.

היסטוריון המדע קונווי זירקל (Conway Zirkle) כתב שדידרו היה הוגה אבולוציוני מוקדם וציין שהפסקה שלו המתארת ברירה טבעית הייתה "כל כך ברורה ומדויקת שכמעט נראה שנאלץ לקבל את מסקנותיו כצורך לוגי גם בהיעדר הראיות שנאספו מאז זמנו."

מאסר ושחרור

כשהם זועמים על התרעומת הציבורית סביב חוזה השלום של אן-לה-שאפל (Peace of Aix-la-Chapelle), החלה הממשלה לכלא רבים ממבקריה. הוחלט באותו זמן להגביל את דידרו. ב-23 ביולי 1749 הורה מושל מבצר ונסן למשטרה לכלא את דידרו, ולמחרת הוא נעצר והושם בבידוד בוונסן. בתקופה זו ביקר רוסו את דידרו בכלא ויצא משם כאדם משונה, עם רעיונות חדשים על חסרונותיהם של הידע, הצريف והנאורות – מה שמכונה "ההארה של ונסן" (illumination de Vincennes).

לדידרו הותר לשמור ספר אחד שהיה ברשותו בעת מעצרו, "גן העדן האבוד" (Paradise Lost), אותו קרא במהלך מאסרו. הוא כתב הערות והארות על הספר, כשהוא משתמש בקיסם עט ובדיו שהכין על ידי גירוד צפחה מהקירות וערבובו עם ייין.

באוגוסט 1749, מדאם דה שאטל (Mme du Chatelet), ככל הנראה לבקשתו של וולטייר, כתבה למושל ונסן, שהיה קרוב משפחתה, בבקשה שדידרו יאושפז בנוחות רבה יותר במהלך מאסרו. המושל הציע אז לדידרו גישה לאולמות הגדולים של טירת ונסן וחופש לקבל ספרים ומבקרים בתנאי שיכתב מסמך כניעה. ב-13 באוגוסט 1749 כתב דידרו למושל:

> אני מודה לך... כי ה"הרהורים" (Pensées), ה"תכשיטים" (Bijoux), וה"מכתב על העיוורים" (Lettre sur les aveugles) הם תעלולים של הנפש שברחו ממני; אבל אני יכול... להבטיח לך על כבודי (ויש לי כבוד) שהם יהיו האחרונים, ושהם היחידים... באשר לאלה שלקחו חלק בפרסום יצירות אלו, שום דבר לא יוסתר ממך. אבוא ואעיד בעל פה, במעמקי [סודיות] ליבך, על שמותיהם של המוציאים לאור ושל המדפיסים.

ב-20 באוגוסט הועבר דידרו לחדר נוח במבצר והותר לו לפגוש מבקרים ולטייל בגנים. ב-23 באוגוסט חתם דידרו על מכתב נוסף המבטיח לעולם לא לעזוב את הכלא ללא רשות. ב-3 בנובמבר 1749 ניתן לו חופשתו. בהמשך, בשנת 1750, פרסם את התשקיף (prospectus) עבור ה"אנציקלופדיה".

אנציקלופדיה

### בראשית

אנדרה לה ברטון (André le Breton), מוכר ספרים ומדפיס, פנה לדידרו עם פרויקט לפרסום תרגום לצרפתית של "ציקלופדיה, או מילון אוניברסלי של אמנויות ומדעים" (Cyclopaedia, or Universal Dictionary of Arts and Sciences) מאת אפרים צ'יימברס (Ephraim Chambers), אשר חוזר ונעשה לראשונה על ידי האנגלי ג'ון מילס (John Mills), ואחריו הגרמני גוטפריד סליוס (Gottfried Sellius). דידרו קיבל את ההצעה ושינה אותה לחלוטין. הוא שכנע את לה ברטון לפרסם יצירה חדשה, שתאגד רעיונות וידע מרפובליקת האותיות. המוציאים לאור מצאו הון לפרויקט גדול בהרבה ממה שתכננו במקור. ז'אן לרון ד'אלמבר שכנע להפוך לעמיתו של דידרו, והושגה רשות מהממשלה.

בשנת 1750, תשקיף מורכב הכריז על הפרויקט, והכרך הראשון פורסם ב-1751. עבודה זו הייתה לא אורתודוקסית ומתקדמת לתקופתה. דידרו הצהיר כי "אנציקלופדיה צריכה לפצות על הכישלון בהוצאת פרויקט שכזה עד כה, ועליה לכלול לא רק את התחומים שכבר כוסו על ידי האקדמיות, אלא כל ענף וענף של הידע האנושי." ידע מקיף ייתן "את הכוח לשנות את דרך החשבה הרגילה של בני אדם." עבודת היסוד שילבה למדנות עם מידע על מקצועות. דידרו הדגיש את שפע הידע בכל תחום נושא. כולם ירוויחו מתובנות אלו.

### מחלוקות

עבודתו של דידרו, לעומת זאת, הייתה שקועה במחלוקת מן ההתחלה; הפרויקט הושעה על ידי בתי המשפט בשנת 1752. בדיוק כשהכרך השני הושלם, צצו האשמות לגבי תוכן מסית, בנוגע לכניסות העורך על דת ומשפט הטבע. דידרו נעצר וביתו חובש בחיפוש אחר כתבי יד למאמרים הבאים: אך החיפוש הוכח כעקר שכן לא נמצאו כתבי יד. הם הוחבאו בביתו של בן ברית בלתי סביר – כריסטיאן דה לאמוניון מלזרב (Chretien de Lamoignon Malesherbes), אשר במקור הורה על החיפוש. אף על פי שמלזרב היה אבסולוטיסט איתן ונאמן למלוחה – הוא אהד את הפרויקט הספרותי. יחד עם תמיכתו, ותמיכתם של בני ברית משפיעים אחרים שמוקמו היטב, הפרויקט חודש. דידרו חזר למאמציו רק כדי להיות מעורב ללא הרף במחלוקות.

עשרים שנים אלו לא היו עבור דידרו רק זמן של עמל בלתי פוסק, אלא רדיפה מטרידה ונטישת חברים. המפלגה הכנסייתית תיעבה את ה"אנציקלופדיה", שבה ראו מעוז הולך וגדל עבור אויביהם הפילוסופיים. עד שנת 1757, הם לא יכלו לשאת זאת עוד – המנויים גדלו מ-2,000 ל-4,000, מדד לצמיחת היצירה בהשפעה ובעוצמה ציבורית. דידרו רצה שה"אנציקלופדיה" תעניק את כל הידע שבעולם לעם בצרפת. ה"אנציקלופדיה" איימה על המעמדות החברתיים השולטים בצרפת (אצולה) משום שהיא לקחה כמובנת מאליה את הצדק של סובלנות דתית, חופש מחשבה והערך של מדע ותעשייה. היא טענה לדוקטרינה לפיה הדאגה המרכזית של ממשלת האומה צריכה להיות אנשי העם של האומה. האמינו כי ה"אנציקלופדיה" הייתה יצירה של כנופיה מאורגנת של קושרים נגד החברה, וכי הרעיונות המסוכנים שהחזיקו בהם נעשו אכן מאיצים בזכות פרסומם הפתוח. בשנת 1759, ה"אנציקלופדיה" הודחקה רשמית. הצו לא עצר את העבודה, שנמשכה, אך הקשיים שלה גברו בשל הצורך להיות במחתרת. ז'אן לרון ד'אלמבר פרש מהמיזם ועמיתים חזקים אחרים, כולל אן רובר ז'אק טורגו, ברון דה לון (Anne Robert Jacques Turgot, Baron de Laune), סירבו לתרום עוד לספר שרכש מוניטין רע.

### תרומתו של דידרו

דידרו נותר לסיים את המשימה כמיטב יכולתו. הוא כתב בערך 7,000 מאמרים, חלקם קלילים מאוד, אך רבים מהם מייגעים, מקיפים וארוכים. הוא פגע בראייתו בתיקון הגהות ועריכת כתבי היד של תורמים פחות מצפוניים. הוא בילה את ימיו בסדנאות, שולט בתהליכי ייצור, ואת לילותיו בכתיבת מה שלמד במהלך היום. הוא הוטרד ללא הרף באיומים של פשיטות משטרתיות. העותקים האחרונים של הכרך הראשון יצאו לאור בשנת 1765.

בשנת 1764, כאשר עבודתו העצומה הגיעה לסיומה, הוא נתקל בהשפלה גדולה: הוא גילה שמוכר הספרים, לה ברטון, שחשש מזעמה של הממשלה, מחק מתוך גליונות ההגהה, לאחר שעזבו את ידיו של דידרו, את כל הקטעים שמצא כמסוכנים מדי. "הוא ומנהל בית הדפוס שלו," כותב פורבנק (Furbank), "עבדו בסודיות מוחלטת, והרסו בכוונה את כתב היד המקורי של המחבר כך שלא ניתן היה לתקן את הנזק." המונומנט שאליו העניק דידרו את עמל של עשרים שנים ארוכות ומדכאות הושחת והושחת ללא הכר. עברו 12 שנים, בשנת 1772, עד שהמנויים קיבלו את 28 כרכי הפוליו הסופי של ה"אנציקלופדיה, או מילון רציונלי של המדעים, האמנויות והמקצועות" (Encyclopédie, ou dictionnaire raisonné des sciences, des arts et des métiers) מאז שפורסם הכרך הראשון.

כאשר עבודתו של דידרו על פרויקט ה"אנציקלופדיה" הגיעה לסיומה בשנת 1765, הוא הביע חששות בפני חבריו כי עשרים וחמש השנים שהשקיע בפרויקט היו לשווא.

יצירות בוגרות

אף על פי שה"אנציקלופדיה" הייתה התוצר המונומנטלי ביותר של דידרו, הוא היה המחבר של יצירות רבות אחרות שזרעו כמעט כל תחום אינטלקטואלי ברעיונות חדשים ויצירתיים. כתיבתו של דידרו נע החל מטפל חינני כמו "חרטות על חלוק הרחצה הישן שלי" (Regrets sur ma vieille robe de chambre) ועד ל"חלום של ד'אלמבר" (Le Rêve de d'Alembert; נכתב ב-1769), דיאלוג פילוסופי שבו הוא צולל לעומקי המחלוקת באשר להרכב האולטימטיבי של החומר ומשמעות החיים. "ז'אק הפטאליסט" (Jacques le fataliste; נכתב בין 1765 ל-1780, אך לא פורסם עד 1792 בגרמנית וב-1796 בצרפתית) דומה ל"טריסטרם שנדי" ו"המסע הסנטימנטלי" באתגרו למבנה ולתוכן של הרומן הקונבנציונלי.

### הנזירה (או זיכרונות של נזירה)

הנזירה היה רומן שנטען כי הוא מציג את השחיתות של מוסדות הכנסייה הקתולית.

עלילה

הרומן החל לא כיצירה לצריכה ספרותית, אלא כבדיחה מעשית מורכבת שמטרתה למשוך בחזרה לפריז את המרקיז דה קרואזמאר (Marquis de Croismare), בן לוויה של דידרו. הנזירה מתרחשת במאה ה-18, כלומר בצרפת בת זמננו. סוזן סימונן (Suzanne Simonin) היא נערה צרפתית אינטליגנטית ורגישה בת שש-עשרה שנאלצת בניגוד לרצונה לתוך מנזר קתולי על ידי הוריה. הוריה של סוזן מודיעים לה בתחילה שהיא נשלחת למנזר מסיבות כלכליות. עם זאת, בזמן שהותה במנזר, היא לומדת שהיא למעשה שם משום שהיא ילדה בלתי חוקית, כיוון שאמה ביצעו ניאוף. בשליחת סוזן למנזר, אמה חשבה שהיא תוכל לכפר על חטאיw על ידי שימוש בבתה כקרבן.

במנזר, סוזן סובלת מהשפלה, הטרדה ואלימות משום שהיא מסרבת ליטול את נדרי הקהילה הדתית. בסופו של דבר היא מוצאת חברות אצל אב המנזר (אם המנזר), האחות דה מוני (Sister de Moni), שמרחמת על מצוקתה של סוזן. לאחר מותה של האחות דה מוני, אם המנזר החדשה, האחות סנט-קריסטין (Sister Sainte-Christine), אינה חולקת את אותה אמפתיה כלפי סוזן שהייתה לקודמתה, ומאשימה את סוזן بمותה של האחות דה מוני. סוזן מטרדת גופנית ונפשית על ידי האחות סנט-קריסטין, כמעט עד סף המוות.

סוזן יוצרת קשר עם עורך דינה, מר מנוארי (Monsieur Manouri), המנסה לשחרר אותה משפטית מנדריה. מנוארי מצליח להעביר את סוזן למנזר אחר, סנט-אוטרופ (Sainte-Eutrope). במנזר החדש, אם המנזר מתגלה כלסבית, והיא מפתחת חיבה כלפי סוזן. אם המנזר מנסה לפתות את סוזן, אך תמימותה וצניעותה מביאות בסופו של דבר את אם המנזר לכדי טירוף, מה שמוביל למותה.

סוזן בורחת ממנזר סנט-אוטרופ בעזרת כומר. בעקבות שחרורה, היא חי בפחד שמא תתפס ותוחזר למנזר בעוד היא ממשיכה לעזרתו של חברו של דידרו, המרקיז דה קרואזמאר.

ניתוח

רומן של דידרו לא נועד לגנות את הנצרות עצמה אלא לבקר את חיי הדת הסגורים. בדבריו של דידרו, כפי שטענו מבקרים אחדים, הכנסייה מתוארת כמעודדת חברה היררכית, המודגמת בדינמיקת הכוח שבין אם המנזר והנערות במנזר, הנאלצות בניגוד לרצונן ליטול את הנדרים ולשאת את מה שעבורן הם חיי מנזר בלתי נסבלים. לפי השקפה זו, כפיפתן של הנצעירות הלא-מעוניינות לחיי המנזר ביטלה את אנושיותן על ידי דיכוי מיניותן. יתר על כן, מצוקתן הייתה מדכאת עוד יותר שכן יש לזכור שבצרפת בתקופה זו, נדרים דתיים הוכרו, הוסדר והוכפו לא רק על ידי הכנסייה אלא גם על ידי רשויות המדינה. יש המרחיבים את פרשנותם כדי לרמוז שדידרו יצא לחשוף קורבנות כללית יותר של נשים על ידי הכנסייה הקתולית, אשר אילצה אותן לקבל את גורלן שנכפה עליהן על ידי חברה היררכית.

פרסום לאחר המוות

אף על פי שהנזירה הושלמה בסביבות 1780, היצירה לא פורסמה עד שנת 1796, לאחר מותו של דידרו.

### האחיין של ראמו

הדיאלוג "האחיין של ראמו" (בצרפתית: Le Neveu de Rameau) הוא "פארסה-טרגדיה" המזכירה את הסטירות של הוראס, סופר קלאסי אהוב על דידרו ששורותיו "Vertumnis, quotquot sunt, natus iniquis" ("נולד תחת (השפעת) (האלים) הלא-אוהבים ורטומנוס, כמה שיהיו") מופיעות כמוטו. לדברי ניקולס קרונק (Nicholas Cronk), האחיין של ראמו הוא "ניתן לומר היצירה הגדולה ביותר של הסופר הגדול ביותר של הנאורות הצרפתית."

תקציר

המספר בספר מגולל שיחה עם ז'אן-פנסואה ראמו (Jean-François Rameau), אחיינו של המלחין המפורסם ז'אן-ფილიפ ראמו. האחיין מלמד מוזיקה ומלחין בהצלחה מסוימת אך מרגיש מקופח בשל שמו ומקנא בדודו. בסופו של דבר הוא שוקע למצב עצל ומשחת. לאחר מות אשתו, הוא מאבד כל הערכה עצמית והתנהגותו הגסה גורמת לנידויו מחבריו לשעבר. פרופיל דמות של האחיין מסורטט כעת על ידי דידרו: אדם שהיה פעם עשיר ונוח עם אישה יפה, החי כעת בעוני ובדקדנס, מנודה מחבריו. ואף על פי כן אדם זה שומר מספיק מעברו כדי לנתח את דיכאונו באופן פילוסופי ושומר על חוש הומור. בעיקרון הוא אינו מאמין בדבר – לא בדת, לא במוسר; וגם לא בהשקפת רוסו על הטבע כעדיף על הצivilיזציה מכיוון שלדעתו כל מין בטבע צורל את משנהו. הוא רואה את אותו תהליך פועל בעולם הכלכלי שבו בני אדם צורלים זה את זה דרך המערכת המשפטית. האדם החכם, לדעת האחיין, יקיים לפיכך הדוניזם:

> הידד לחוכמה ולפילוסופיה! – חוכמתו של שלמה: לשתות יינות טובים, לזלול מאכלים משובחים, להפיל נשים יפות, לישון על מטות נוצות; מלבד זאת, הכל הבל הבלים.

הדיאלוג מסתיים בכך שדידרו מכנה את האחיין זולל, פחדן וגרגרן חסר ערכים רוחניים, שעליו משיב האחיין: "אני מאמין שאתה צודק."

ניתוח

כוונתו של דידרו בכתיבת הדיאלוג – בין אם כסטירה על מנהגים בני זמנו, רדוקציה של תורת האינטרס העצמי לאבסורד, יישום האירוניה לאתיקה של קונבנציה רגילה, מסגרת גרידא לדיון על מוזיקה, או סקיצה דרמטית נמרצת של טפיל ומקור אנושי – נמצאת במחלוקת. במונחים פוליטיים היא חוקרת את "הקוטביות של המעמדות החברתיים תחת מלוכה מוחלטת," ובמידה שהפרוטגוניסט שלה מדגים כיצד המשרת לעיתים קרובות מתמרן את האדון, "האחיין של ראמו" (Le Neveu de Rameau) יכול להיראות כמקדים את הדיאלקטיקה של אדון-עבד של הגל.

פרסום לאחר המוות

היסטוריית הפרסום של האחיין היא עקלקלה. נכתב בין 1761 ל-1774, דידרו מעולם לא ראה את היצירה מגיעה לפרסום במהלך חייו, וכנראה אף לא חלק אותה עם חבריו. לאחר מותו של דידרו, עותק של הטקסט הגיע לשילר (Schiller), שמסרו לגอته (Goethe), אשר תרגם את היצירה לגרמנית בשנת 1805. תרגומו של גתה נכנס לצרפת, ותורגם מחדש לצרפתית ב-1821. עותק נוסף של הטקסט פורסם בשנת 1823, אך הוא צונזר על ידי בתו של דידרו טרם הפרסום. כתב היד המקורי נמצא רק בשנת 1891.

אמנויות חזותיות

חברו הקרוב ביותר של דידרו היה הפילולוג פרידריך מלכיור גרים (Friedrich Melchior Grimm). הם חוברו יחד על ידי חברם המשותף באותו זמן, ז'אן-ז'אק רוסו. בשנת 1753 החל גрим לכתוב עלון, "הקורספונדנס הספרותית, הפילוסופית והביקורתית" (La Correspondance littéraire, philosophique et critique), שאותו שלח לאישים רמי מעלה שונים באירופה.

בשנת 1759 ביקש גרים מדידרו לדווח על תערוכות האמנות הדו-שנתיות בלובר עבור ה"קורספונדנס". דידרו דיווח על הסלונים בין סלון 1759 לסלון 1771 ושוב ב-1775 ו-1781. דיווחיו של דידרו עתידים להפוך "לתרומות המהוללות ביותר ל-La Correspondance."

לדברי שארל אוגוסטן סנט-בב (Charles Augustin Sainte-Beuve), דיווחיו של דידרו חנכו את הצרפתים לדרך חדשה של צחוק, והציגו לאנשים את המסתורין והמשמעות של צבע באמצעות רעיונות. "לפני דידרו," כתבה אן לואיז ז'רמן דה סטאל (Anne Louise Germaine de Staël), "מעולם לא ראיתי דבר בתמונות מלבד צבעים עמומים וחסרי חיים; הדמיון שלו הוא שהעניק לו עומק וחיים, וזה כמעט חוש חדש שאני חייבת לגאוניותו".

דידרו צירף "מסה על הציור" (Essai sur la peinture) לדיווח שלו על סלון 1765 שבו ביטא את השקפתו על יופי אמנותי. גתה תיאר את ה"מסה על הציור" כ"יצירה מפוארת; היא מדברת אפילו בצורה שימושית יותר למשורר מאשר לצייר, אף על פי שגם עבור הצייר היא לפיד של אורה בוערת."

ז'אן-בטיסט גרז (Jean-Baptiste Greuze; 1725–1805) היה האמן העכשוوي האהוב על דידרו. דידרו העריך את הסנטימנטליות של גרז, וביתר שאת את תיאוריו של גרז את אשתו שהייתה פעם מאיימונתו של דידרו.

תיאטרון

דידרו כתב מחזות סנטימנטליים, "הבן הטבעי" (Le Fils naturel; 1757) ו"אב המשפחה" (Le Père de famille; 1758), כשהוא מלווה אותם במאסות על תיאוריה ותעשייה תיאטרלית, כולל "שיחות על הבן הטבעי" (Les Entretiens sur Le Fils Naturel), שבו הכריז על עקרונותיו של דרמה חדשה: 'הז'אנר הרציני', נקודת אמצע ריאליסטית בין קומדיה לטרגדיה שעמדה בניגוד למוסכמות המלאכותיות של הבמה הקלאסית הצרפתית. בשנת 1758 הציג דידרו את מושג הקיר הרביעי, "הקיר" הדמיוני בחזית הבמה במערכת קופסה בעלת שלושה קירות מסורתית בתיאטרון פרוסניום, שדרכו רואה הקהל את ההתרחשות בעולם המחזה. הוא כתב גם את "פרדוקס על השחקן" (Paradoxe sur le comédien), שנכתב בין 1770 ל-1778 אך פורסם לראשונה לאחר מותו ב-1830, המהווה מסה דרמטית המבהירה תיאוריה של משחק שבה נטען כי שחקנים גדולים אינם חווים את הרגשות שהם מפגינים. מסה זו בולטת גם בכך שממנה מגיע המונח l'esprit de l'escalier (או l'esprit d'escalier). זהו מונח צרפתי המשמש באנגלית למצוקה של היזכרות בתשובה המושלמת מאוחר מדי.

דידרו ויקטרינה הגדולה

### מסע לרוסיה

כאשר קיסרית רוסיה יקטרינה הגדולה ששמעה שדידרו זקוק לכסף, היא דאגה לקנות את ספרייתו ולמנות אותו כאוצר שלה עד למותו, במשכורת של 1,000 לירות לשנה. היא אף שילמה לו משכורת של 50 שנה מראש. אף על פי שדידרו שנא לנסוע, הוא נאלץ לבקר אותה.

ב-9 באוקטובר 1773 הוא הגיע לסנקט פטרבורג, פגש את יקטרינה למחרת והם קיימו מספר דיונים בנושאים שונים. במהלך שהותו בת חמישה חודשים בחצרה, הוא פגש אותה כמעט מדי יום. במהלך שיחות אלו, כפי שיציין בהמשך, הם דיברו 'אדם אל אדם'.

הוא היה מעת לעת ממחיש את טענותיו על ידי טפיחה על ירכיה. במכתב למדאם ז'ופרן (Madame Geoffrin), כתבה יקטרינה:

> הדידרו שלך הוא אדם יוצא דופן. אני יוצאת מפגישות איתו כשירכי חבולות ושחורות לגמרי. נאלצתי לשים שולחן בינינו כדי להגן על עצמי ועל איברי.

אחד הנושאים שנדונו היה רעיונותיו של דידרו כיצד להפוך את רוסיה לאוטופיה. במכתב לרוזן דה סגור (Comte de Ségur), הקיסרית כתבה שאם תעקוב אחר עצתו של דידרו, תוהו ובוהו ישתורר בממלכתה.

### בחזרה לצרפת

בשובו ביקש דידרו מהקיסרית 1,500 רובל כהחזר על נסיעתו. היא העניקה לו 3,000 רובל, טבעת יקרה וקצין שילווה אותו בחזרה לפריז. הוא כתב הספד לכבודה עם הגעתו לפריז.

בשנת 1766, כאשר יקטרינה שמעה שדידרו לא קיבל את שכרו השנתי עבור עריכת ה"אנציקלופדיה" (מקור הכנסה חשוב לפילוסוף), היא דאגה שיקבל סכום עצום של 50,000 לירות כמקדמה עבור שירותיו כספרן שלה.

ביולי 1784, עם שמיעתו שדידרו במצב בריאותי לקוי, דאגה יקטרינה שיעבור לסוויטה מפוארת ברחוב רישלייה (Rue de Richelieu). דידרו מת שבועיים לאחר המעבר לשם – ב-31 ביולי 1784.

בין יצירותיו האחרונות של דידרו היו הערות "על ההוראות של הוד מלכותה הקיסרית... לכתיבת חוקים". פרשנות זו על רוסיה כללה תשובות לחלק מהטיעונים שהעלתה יקטרינה ב"נאקאז" (Nakaz). דידרו כתב שיקטרינה אכן הייתה דספוטית, עקב הנסיבות וההכשרה, אך לא הייתה רודנית במהותה. לפיכך, אם היא חפצה להרוס את הדספוטוּת ברוסיה, עליה להתפטר מכס מלכותה ולהשמיד כל אדם המנסה להחיות את המלוחה. עליה להצהיר בפומבי כי "אין ריבון אמיתי זולת האומה, ולא יכול להיות מחוקק אמיתי זולת העם." עליה ליצור קוד חוקים רוסי חדש המכונן מסגרת משפטית עצמאית ומתחיל בטקסט: "אנו העם, ואנו ריבון עם זה, נשבעים יחדיו חוקים אלו, שעל פיהם נשפטים אנו בשווה." ב"נאקאז", יקטרינה כתבה: "זה תפקידה של החקיקה ללכת אחרי רוח האומה." הסתייגותו של דידרו קבעה כי זה תפקידה של החקיקה לעשות את רוח האומה. לדוגמה, טען, אין זה הולם להפוך הוצאות להורג פומביות למזוויעות שלא לצורך.

בסופו של דבר, דידרו החליט לא לשלוח הערות אלו ליקטרינה; עם זאת, הן נמסרו לה עם שאר מסמכיו לאחר מותו. כאשר קראה אותן, היא זעמה והעירה כי מדובר בגיבוב לא עקבי חסר זהירות, תובנה ודמיון למציאות.

פילוסופיה

בנעוריו היה דידרו במקור חסיד של וולטייר והאנגלומניה הדאיסטית שלו, אך בהדרגה התרחק מקו מחשבה זה אל עבר חומריות ואתאיזם, מהלך שהתממש סופית בשנת 1747 בדיון הפילוסופי בחלק השני של ספרו "טיול הסקפטי" (1747). דידרו התנגד למיסטיקה ולאוקולטיזם, שהיו נפוצים מאוד בצרפת בעת כתיבתו, והאמין שתביעות אמת דתיות חייבות ליפול תחת תחום התבונה, ולא החוויה המיסטית או סודות אзотериים. עם זאת, דידרו הראה עניין מסוים בעבודתו של פאראצלסוס (Paracelsus). הוא היה "פילוסוף שבו כל סתירות הזמן נאבקות זו בזו" (רוזנקראנץ / Rosenkranz).

בספרו משנת 1754 "על פרשנות הטבע" (On the Interpretation of Nature), פרש דידרו את השקפותיו על הטבע, אבולוציה, מטריאליזם, מתמטיקה ומדע ניסויי. משוער שדידרו אולי תרם לספרו של חברו הברון ד'הולבאך (Baron d'Holbach) משנת 1770 "מערכת הטבע" (The System of Nature). דידרו אימץ בהתלהבות את הספר כשהצהיר:

> מה שאני אוהב הוא פילוסופיה ברורה, מוגדרת וכנה, כמו זו שיש לך ב"מערכת הטבע". המחבר אינו אתאיסט בעמוד אחד ודאיסט בעמוד אחר. הפילוסופיה שלו היא מקשה אחת.

בבואו לתכנן את ה"אנציקלופדיה", חשב דידרו על היצירה כמלחמה למען הדורות הבאים והביע ביטחון שהדורות הבאים יודו לו על מאמצו. לדברי דידרו, "הדורות הבאים הם עבור הפילוסוף מה ש'העולם הבא' הוא עבור איש הדת."

לדברי אנדרו ס. קורן (Andrew S. Curran), השאלות המרכזיות במחשבתו של דידרו הן הבאות:

למה להיות מוסרי בעולם ללא אלוהים?

- מה אנחנו ומאין אנו באים?

- כיצד יכול פילוסוף להתערב بعניינים פוליטיים?

מוות וקבורה

דידרו מת מטרומבוזיס ריאתי בפריז ב-31 ביולי 1784, ונקבר בכנסיית סן-רוש (Église Saint-Roch) בעיר. יורשיו שלחו את ספרייתו העצומה ליקטרינה השנייה, שהפקידה אותה בספרייה הלאומית של רוסיה. מספר פעמים נמנעה ממנו קבורה בפנתאון יחד עם אישים בולטים אחרים מצרפת.

שרידיו של דידרו הוצאו מקברם על ידי שודדי קברים בשנת 1793, והשאירות שלו הושארו על רצפת הכנסייה. שרידיו הועברו אז ככל הנראה לקבר אחים על ידי הרשויות.

הערכה והשפעה

מרמונטל (Marmontel) והנרי מייסטר (Henri Meister) העירו על העונג הרב בניהול שיחות אינטלקטואליות עם דידרו. מורל (Morellet), משתתף קבוע בסלון של ד'הולבאך, כתב: "שם שמעתי... את דידרו מטפל בשאלות פילוסופיה, אמנות או ספרות, ובעזרת עושר הביטוי, השטף והמראה מעוררת ההשראה שלו, שומר על תשומת לבנו במשך זמן רב." בן זוגו ויריבו של דידרו, ז'אן ז'אק רוסו, כתב בווידויים שלו שכעבור מספר מאות שנים יוענק לדידרו מצד הדורות הבאים כבוד רב כמו שניתן לאפלטון ולאריסטו. בגרמניה, גתה, שילר ולסינג הביעו הערצה לכתיבתו של דידרו, וגתה הכריז כי "האחיין של ראמו" של דידרו הוא "יצירתו הקלאסית של אדם יוצא דופן" וכי "דידרו הוא דידרו, יחיד במינו; מי שמותח ביקורת עליו ועל ענייניו הוא בּⵓר (פילוסטין)."

כאשר האתאיזם איבד את קרנו במהלך המהפכה הצרפתית, דידרו הוכפש ונחשב כאחראי לרדיפה המוגזמת של הכמורה.

במאה הבאה, דידרו זכה להערצה מצד בלזק, דלקרואה, סטנדל, זולא ושופנהאואר. לדברי קומט (Comte), דידרו היה האינטלקטואל המוביל בעידן מרגש. ההיסטוריון מישלה (Michelet) תיאר אותו כ"פרומתאוס האמיתי" וציין כי רעיונותיו של דידרו ימשיכו להשפיע עוד זמן רב בעתיד. מרקס בחר בדידרו כ"סופר הפרוזה האהוב עליו."

מחווה מודרנית

אוטיס פלואוז (Otis Fellows) ונורמן טורי (Norman Torrey) תיאר את דידרו כ"דמות המעניינת והמעוררת ביותר של המאה השמונה-עשרה הצרפתית."

בשנת 1993 פרסמה הסופרת האמריקאית קתלין שיין (Cathleen Schine) את "אחייניתו של ראמו" (Rameau's Niece), סטירה על חיי האקדמיה בניו יורק שלקחה כבסיס את מחקרה של אישה על פרודיה פורנוגרפית (מדומה) מהמאה ה-18 על "האחיין של ראמו" של דידרו. הספר זכה לשבחים מאת מיצ'יקו קקוטאני (Michiko Kakutani) בניו יורק טיימס כ"סטירה פילוסופית זריזה של המוח האקדמי" וכ"קומדיה קסומה של מנהגים מודרניים."

המחבר הצרפתי אריק-אמנואל שמיט (Eric-Emmanuel Schmitt) כתב מחזה שכותרתו "הליברטין" (Le Libertin) המדמיין יום בחייו של דידרו כולל ישיבה פיקטיבית עבור ציירת שהופכת לטעונה מינית אך מופרעת על ידי דרישות עריכת ה"אנציקלופדיה". הוא הועלה לראשונה בתיאטרון מונפרנאס (Théâtre Montparnasse) בפריז ב-1997 בכיכובם של ברנאר ז'ירודו (Bernard Giraudeau) כדידרו וכריסטיאן קוהנדי (Christiane Cohendy) כמדאם תרבוש (Madame Therbouche) והתקבל היטב על ידי המבקרים.

בשנת 2013, יובל ה-300 ללידתו של דידרו, ערכה עיר הולדתו לנגר שורה של אירועים לכבודו והפיקה סיור קולי בעיר המדגיש מקומות שהיו חלק מעברו של דידרו, כולל שרידי המנזר שבו לקחה אחותו אנג'ליק את נדריה. ב-6 באוקטובר 2013 נחנך בלנגר מוזיאון של הנאורות המתמקד בתרומתו של דידרו לתנועה, "בית האורות דני דידרו" (Maison des Lumières Denis Diderot).

ממשלת צרפת שקלה להנציח את יובל ה-300 ללידתו, אך הדבר לא יצא לפועל.