מבוא ומינוח
להיות אהוב עמוקות על ידי מישהו מעניק לך כוח, בעוד שאהבת מישהו עמוקות מעניקה לך אומץ. לאו דזה (Lao Tzu), שמתורגם בדרך כלל כ"מאסטר זקן" וגם כלאו-דזה (Lao-Tze), היה פילוסוף וסופר סיני עתיק. הוא המחבר המיוחס של ה'דאו דה ג'ינג', מייסד הדאואיזם הפילוסופי, ואלוהות בדאואיזם הדתי ובדתות סיניות מסורתיות. דמות חצי-אגדית, לאו דזה תואר בדרך כלל כבן זמנו של קונפוציוס מהמאה ה-6 לפנה"ס, אך היסטוריונים מודרניים מסוימים סבורים שהוא חי בתקופת המדינות הלוחמות של המאה ה-4 לפנה"ס. דמות מרכזית בתרבות הסינית, לאו דזה נתבע הן על ידי קיסרי שושלת טאנג והן על ידי אנשים מודרניים בעלי שם המשפחה לי כמייסד השושלת שלהם. עבודתו של לאו דזה אומצה הן על ידי תנועות אנטי-סמכותניות שונות והן על ידי הלגליזם הסיני.
שמות לאו דזה עצמו הוא תואר כבוד סיני: "זקן, מכובד" ו"מאסטר". בתיאורים מסורתיים, שמו הפרטי האמיתי של לאו דזה ניתן בדרך כלל כלי אר (Li Er), ובסינית מודרנית Lǐ Ěr, ושם הנימוס שלו כבויאנג (Boyang). שם פוסטום בולט היה לי דן (Li Dan), Lǐ Dān. סימה צ'יאן (Sima Qian) בביוגרפיה שלו מציין את שמו כ-Lǐ Ěr, ואת שמו הספרותי כ-Lǐ Dān, שהפך ל-Lǎo Dān המכובד. השם Lǎo Dān מופיע גם לסירוגין עם Lǎo Zi בטקסטים דאואיסטיים מוקדמים כגון ה'ג'ואנג דזה' (Zhuangzi), ועשוי להיות גם השם שבו פנה קונפוציוס אל לאו דזה כאשר נפגשו ככל הנראה. על פי ה-'Companion Encyclopedia of Asian Philosophy', "'מייסד' הדאואיזם הפילוסופי הוא לאודאן (Laodan) החצי-אגדי, הידוע יותר בשם לאו דזה, המאסטר הזקן". תואר הכבוד לאו דזה עבר רומניזציה בדרכים רבות, מה שמוביל לעיתים לבלבול.
הצורה הנפוצה ביותר כיום היא עדיין Lao Tzu, המבוססת על שיטת וייד-ג'יילס (Wade–Giles) שהייתה נפוצה בעבר. במאה ה-19, התואר עבר בדרך כלל רומניזציה כ-Lao-tse. צורות אחרות כוללות את הווריאציות Lao-tze, Lao-tsu ו-Laozi/Lao Zi. כדמות דתית, הוא נעבד תחת השם "האדון הזקן העליון" (Tàishàng Lǎojūn) וכאחד מ"שלושת הטהורים" (Three Pure Ones). במהלך שושלת טאנג, הוענק לו התואר "הקיסר העליון המסתורי והקדמוני" (Tàishàng Xuānyuán Huángdì). השקפות היסטוריות באמצע המאה העשרים, התגבש קונצנזוס בקרב חוקרים כי ההיסטוריות של הדמות הידועה כלאו דזה מוטלת בספק וכי ה'דאו דה ג'ינג' היה "אוסף של אמרות דאואיסטיות מידיים רבות".
תיאורים היסטוריים ומסורתיים
ההתייחסות הוודאית המוקדמת ביותר לדמותו הנוכחית של לאו דזה נמצאת ב'רשומות ההיסטוריון' (Records of the Grand Historian) מהמאה ה-1 לפנה"ס, שנאספו על ידי ההיסטוריון סימה צ'יאן מתיאורים מוקדמים יותר. בתיאור אחד, נאמר כי לאו דזה היה בן זמנו של קונפוציוס במהלך המאה ה-6 או ה-5 לפנה"ס. שם משפחתו היה לי ושמו הפרטי היה אר או דן. הוא היה פקיד בארכיון הקיסרי וכתב ספר בשני חלקים לפני שיצא למערב. באחר, לאו דזה היה בן זמנו של קונפוציוס בשם לאו לאי דזה (Lao Laizi) וכתב ספר ב-15 חלקים. בשלישי, הוא היה אסטרולוג החצר לאו דן שחי במהלך שלטונו של הדוכס שיאן משושלת צ'ין במאה ה-4 לפנה"ס. הטקסט העתיק ביותר של ה'דאו דה ג'ינג' שנמצא עד כה היה חלק מ'מגילות גואודיאן צ'ו' (Guodian Chu Slips). הוא נכתב על מגילות במבוק, ומתוארך לסוף המאה ה-4 לפנה"ס.
חיים ומסעות
על פי תיאורים מסורתיים, לאו דזה היה מלומד שעבד כשומר הארכיונים של החצר המלכותית של ג'ואו (Zhou). זה אפשר לו גישה רחבה ליצירותיו של הקיסר הצהוב (Yellow Emperor) וקלאסיקות אחרות של התקופה. הסיפורים טוענים שלאו דזה מעולם לא פתח בית ספר רשמי אך בכל זאת משך מספר רב של סטודנטים ותלמידים נאמנים. ישנן וריאציות רבות לסיפור המספר מחדש את מפגשו עם קונפוציוס, המפורסם שבהם ב'ג'ואנג דזה'. לעיתים נטען כי הגיע מהכפר צ'ו ג'ן (Chu Jen) שבמדינת צ'ו. בתיאורים שבהם לאו דזה נישא, נאמר כי היה לו בן בשם זונג (Zong) שהפך לחייל מהולל. על פי האגדה הסינית, לאו דזה עזב את סין למערב על גבי תאו מים. הסיפור מספר על זונג הלוחם שמביס אויב ומנצח, ואז נוטש את גופות חיילי האויב כדי שייאכלו על ידי נשרים.
במקרה, לאו דזה, המטייל ומלמד את דרך הדאו, מגיע למקום ומתגלה כאביו של זונג, ממנו הופרד בילדותו. לאו דזה אומר לבנו שעדיף להתייחס בכבוד לאויב מובס, וכי חוסר הכבוד למתיהם יגרום לאויביו לחפש נקמה. משוכנע, זונג מורה לחייליו לקבור את מתי האויב. אבלות נערכת עבור מתי שני הצדדים ושלום בר-קיימא מושג. שבטים רבים של משפחת לי מתחקים אחר מוצאם מלאו דזה, כולל קיסרי שושלת טאנג. משפחה זו הייתה ידועה כשושלת לונגשי לי (Longxi Li) 隴西李氏. על פי הסימפקינסים (Simpkinses), בעוד שרבים אם לא כל השושלות הללו מוטלות בספק, הן מספקות עדות להשפעתו של לאו דזה על התרבות הסינית. הסיפור השלישי בסימה צ'יאן קובע שלאו דזה התעייף מהריקבון המוסרי של החיים בצ'נגג'ואו (Chengzhou) וציין את דעיכת הממלכה.
אגדת יין שי (Yinxi)
הוא יצא מערבה לחיות כנזיר בגבול הלא מיושב בגיל 80. בשער המערבי של העיר או הממלכה, הוא זוהה על ידי השומר יין שי. הזקיף ביקש מהמאסטר הזקן לתעד את חוכמתו לטובת המדינה לפני שיוכל לעבור. הטקסט שלאו דזה כתב נאמר להיות ה'דאו דה ג'ינג', אם כי הגרסה הנוכחית של הטקסט כוללת תוספות מתקופות מאוחרות יותר. בגרסאות מסוימות של הסיפור, הזקיף היה כל כך נרגש מהעבודה שהוא הפך לתלמיד ויצא עם לאו דזה, ולא נראה שוב. באחרות, ה"מאסטר הזקן" נסע עד להודו והיה מורו של סידהרתא גאוטמה, הבודהה. אחרים אומרים שהוא היה הבודהה בעצמו. לאו דזה פוגש את יין שי עבודה מהמאה השביעית, ה'סאנדונג ז'ו נאנג' (Sandong Zhunang) "תיק הפנינים של שלוש המערות", קישטה את הקשר בין לאו דזה ליין שי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לאו דזה העמיד פנים שהוא חקלאי כשהגיע לשער המערבי, אך זוהה על ידי יין שי, שביקש ללמוד מהמאסטר הגדול. לאו דזה לא הסתפק בכך שזוהה על ידי השומר ודרש הסבר. יין שי הביע את רצונו העמוק למצוא את הדאו והסביר שלימודיו הארוכים באסטרולוגיה אפשרו לו לזהות את בואו של לאו דזה. יין שי התקבל על ידי לאו דזה כתלמיד. זה נחשב לאינטראקציה מופתית בין מאסטר דאואיסטי לתלמיד, המשקפת את המבחן שעל מחפש לעבור לפני שהוא מתקבל. מצטרף פוטנציאלי נדרש להוכיח את נחישותו וכישרונו, לבטא בבירור את משאלותיו ולהראות שהוא התקדם בעצמו לקראת מימוש הדאו. 'תיק הפנינים של שלוש המערות' ממשיך את ההקבלה למסעו של המצטרף.
יין שי קיבל את הסמכתו כאשר לאו דזה העביר את ה'דאו דה ג'ינג', יחד עם טקסטים וציוויים אחרים, בדיוק כפי שחסידים דאואיסטים מקבלים מספר שיטות, תורות וכתבי קודש בהסמכה. זוהי רק הסמכה ראשונית ויין שי עדיין נזקק לתקופה נוספת כדי לשכלל את סגולתו, ולכן לאו דזה נתן לו שלוש שנים לשכלל את הדאו שלו. יין שי מסר את עצמו לחיים דתיים במשרה מלאה. לאחר הזמן שנקבע, יין שי מפגין שוב נחישות ואמון מושלם, ושולח כבשה שחורה לשוק כסימן המוסכם. הוא נפגש בסופו של דבר שוב עם לאו דזה, שמכריז ששמו האלמותי של יין שי רשום בשמיים וקורא לתהלוכה שמימית להלביש את יין שי בבגדי אלמותיים. הסיפור ממשיך שלאו דזה העניק מספר תארים ליין שי ולקח אותו למסע ברחבי היקום, אפילו אל תשעת השמיים.
משמעות דתית ומיתולוגיה
לאחר מסע פנטסטי זה, שני החכמים יצאו לארצות המערב של הברברים. תקופת האימון, האיחוד מחדש והמסעות מייצגים את השגת הדרגה הדתית הגבוהה ביותר בדאואיזם של ימי הביניים הנקראת "מורה של שלוש המערות". באגדה זו, לאו דזה הוא המאסטר הדאואיסטי המושלם ויין שי הוא התלמיד הדאואיסטי האידיאלי. לאו דזה מוצג כדאו בהתגלמותו, המעניק את תורתו לאנושות למען ישועתם. יין שי עוקב אחר הרצף הרשמי של הכנה, בדיקה, אימון והישג. סיפורו של לאו דזה קיבל גוונים דתיים חזקים מאז שושלת האן. ככל שהדאואיזם השתרש, לאו דזה נעבד כאל. האמונה בהתגלות הדאו מלאו דזה האלוהי הביאה להקמת 'דרך המאסטרים השמימיים' (Way of the Celestial Masters), הכת הדאואיסטית הדתית המאורגנת הראשונה.
במסורת דאואיסטית בוגרת מאוחרת יותר, לאו דזה נתפס כהתגלמות הדאו. נאמר שהוא עבר "טרנספורמציות" רבות ונטען לדמויות שונות בגלגולים שונים לאורך ההיסטוריה כדי לחנוך את המאמינים בדרך. הדאואיזם הדתי גורס לעיתים קרובות שה"מאסטר הזקן" לא נעלם לאחר כתיבת ה'דאו דה ג'ינג' אלא בילה את חייו בטיולים ובחשיפת הדאו. קונפוציוס פוגש את לאו דזה, שי קאנג, שושלת יואן מיתוסים דאואיסטיים קובעים שלאו דזה הופרה כאשר אמו הביטה בכוכב נופל. הוא כביכול נשאר ברחמה במשך 62 שנים לפני שנולד בזמן שאמו נשענה על עץ שזיף. שם המשפחה הסיני לי חולק את התו שלו עם "שזיף". לאו דזה נאמר כי הגיח כאדם מבוגר עם זקן אפור מלא ותנוכי אוזניים ארוכים, שניהם סמלים של חוכמה וחיים ארוכים.
ה'דאו דה ג'ינג'
מיתוסים אחרים קובעים שהוא נולד מחדש 13 פעמים לאחר חייו הראשונים בימי פושי (Fuxi). בגלגולו האחרון כלאו דזה, הוא חי תשע מאות ותשעים שנה ובילה את חייו בטיולים כדי לחשוף את הדאו. על פי האגדה הסינית, לאו דזה עזב את סין למערב על גבי תאו מים. לאו דזה פוגש את יין שי קונפוציוס פוגש את לאו דזה, שי קאנג, שושלת יואן תיאור של לאו דזה ב'מיתוסים ואגדות של סין' מאת א. ט. סי. ורנר (E. T. C. Werner) דאו דה ג'ינג' לאו דזה נחשב באופן מסורתי למחבר ה'דאו דה ג'ינג' (Daodejing), אם כי זהות מחבריו או עורכיו נדונה לאורך ההיסטוריה. זהו אחד החיבורים המשמעותיים ביותר בקוסמוגוניה הסינית. כמו אצל רוב הפילוסופים הסינים העתיקים האחרים, לאו דזה מסביר לעיתים קרובות את רעיונותיו באמצעות פרדוקס, אנלוגיה, ניכוס אמרות עתיקות, חזרה, סימטריה, חריזה וקצב.
למעשה, ניתן לקרוא את כל הספר כאנלוגיה – השליט הוא המודעות, או העצמי, במדיטציה והיצורים הרבים או האימפריה הם החוויה של הגוף, החושים והתשוקות. ה'דאו דה ג'ינג', המכונה לעיתים קרובות פשוט לאו דזה על שם מחברו המיוחס, מתאר את הדאו כמרכז וכאידיאל של כל הקיום: הוא בלתי נראה, אך לא טרנסצנדנטי, עוצמתי מאוד אך צנוע ביותר, בהיותו השורש של כל הדברים. לאנשים יש תשוקות ורצון חופשי ובכך הם מסוגלים לשנות את טבעם שלהם. רבים פועלים "באופן לא טבעי", ומפרים את האיזון הטבעי של הדאו. ה'דאו דה ג'ינג' מתכוון להוביל סטודנטים ל"חזרה" למצבם הטבעי, בהרמוניה עם הדאו. שפה וחוכמה קונבנציונלית מוערכים באופן ביקורתי. הדאואיזם רואה בהם מוטים ומלאכותיים מטבעם, תוך שימוש נרחב בפרדוקסים כדי לחדד את הנקודה.
פילוסופיית הדאו
לאו דזה האלמותי והמאסטר הגדול של השמיים ליביה קון (Livia Kohn) מספקת דוגמה לאופן שבו לאו דזה עודד שינוי בגישה, או חזרה ל"טבע", במקום פעולה. טכנולוגיה עשויה להביא לתחושת התקדמות כוזבת. התשובה שסיפק לאו דזה אינה דחיית הטכנולוגיה, אלא חיפוש אחר המצב הרגוע של וו-ויי (wu wei), חופשי מתשוקות. זה מתייחס להצהרות רבות של לאו דזה המעודדות שליטים להשאיר את עמם ב"בורות", או "פשטות". חוקרים מסוימים מתעקשים שהסבר זה מתעלם מההקשר הדתי, ואחרים מטילים בו ספק כאפולוגטיקה של העקביות הפילוסופית של הטקסט. זו לא תהיה עצה פוליטית יוצאת דופן אם לאו דזה התכוון פשוטו כמשמעו לומר לשליטים להשאיר את עמם בורים.
עם זאת, מונחים מסוימים בטקסט, כגון "רוח העמק" (gushen) ו"נשמה" (po), נושאים הקשר מטאפיזי ולא ניתן ליישב אותם בקלות עם קריאה אתית גרידא של היצירה. וו-ויי (Wu wei) 無為, מילולית "אי-פעולה" או "לא לפעול", הוא מושג מרכזי ב'דאו דה ג'ינג'. המושג וו-ויי הוא רב-פנים, ומשתקף במשמעויות הרבות של המילים, אפילו בתרגום לאנגלית; זה יכול להיות "לא לעשות כלום", "לא לכפות", "לא לפעול" במובן התיאטרלי, "יצירת אין", "פעולה ספונטנית", ו"זרימה עם הרגע". זהו מושג המשמש להסבר זיראן (ziran) 自然, או הרמוניה עם הדאו. הוא כולל את התפיסות שהבחנות ערכיות הן אידיאולוגיות וראיית אמביציה מכל סוג שהיא כנובעת מאותו מקור. לאו דזה השתמש במונח באופן רחב עם פשטות וענווה כסגולות מפתח, לעיתים קרובות בניגוד לפעולה אנוכית.
ברמה הפוליטית, זה אומר הימנעות מנסיבות כגון מלחמה, חוקים קשים ומיסים כבדים. דאואיסטים מסוימים רואים קשר בין וו-ויי לפרקטיקות אזוטריות, כגון זואוואנג (zuowang) "ישיבה בשכחה" המרוקנת את המוח ממודעות גופנית וממחשבה שנמצאה ב'ג'ואנג דזה'. דאואיזם לאו דזה נחשב באופן מסורתי למייסד הדאואיזם, הקשור קשר הדוק ל'דאו דה ג'ינג' ולדאואיזם ה"קדמוני" או ה"מקורי". דאואיזם "דתי" פופולרי מציג בדרך כלל את קיסר הירקן (Jade Emperor) כראש האלוהות הרשמי. דאואיסטים "אליטיסטים" אינטלקטואלים, כגון כת המאסטרים השמימיים, מציגים בדרך כלל את לאו דזה לאוג'ון (Laojun), "האדון לאו" ושלושת הטהורים בראש פנתיאון האלוהויות. השפעה פקידים פוטנציאליים לאורך ההיסטוריה הסינית הסתמכו על סמכותם של חכמים לא-קונפוציאניים, במיוחד לאו דזה וג'ואנג דזה, כדי לסרב לשרת כל שליט בכל עת.
השפעה ומורשת
ג'ואנג דזה, חסידו המפורסם ביותר של לאו דזה בתיאורים מסורתיים, השפיע רבות על הספרות והתרבות הסינית. לאו דזה השפיע על מיליוני סינים באמצעות הבנתו הפסיכולוגית. הוא שכנע אנשים באמצעות אי-פעולתו ואי-דיבורו. תיאורטיקנים פוליטיים שהושפעו מלאו דזה דגלו בענווה במנהיגות ובגישה מאופקת למדינאות, מסיבות אתיות ופציפיסטיות, או למטרות טקטיות. בהקשר אחר, תנועות אנטי-סמכותניות שונות אימצו את תורתו של לאו דזה על כוחם של החלשים. פסל אבן של לאו דזה, הממוקם מצפון לצ'ואנז'ואו (Quanzhou) למרגלות הר צ'ינגיואן (Mount Qingyuan) לאו דזה היה תומך בממשלה מוגבלת.
ליברטריאנים שמאליים בפרט הושפעו מלאו דזה – בספרו משנת 1937 'לאומיות ותרבות', הסופר והפעיל האנרכו-סינדיקליסט רודולף רוקר (Rudolf Rocker) שיבח את "חוכמתו העדינה" של לאו דזה ואת הבנתו את ההתנגדות בין כוח פוליטי לפעילויות התרבותיות של העם והקהילה. במאמרו משנת 1910 עבור האנציקלופדיה בריטניקה, פיטר קרופוטקין (Peter Kropotkin) ציין גם שלאו דזה היה בין התומכים המוקדמים ביותר במושגים אנרכיסטיים במהותם. לאחרונה, אנרכיסטים כגון ג'ון פ. קלארק (John P. Clark) ואורסולה ק. לה גווין (Ursula K. Le Guin) כתבו על הקשר בין אנרכיזם לדאואיזם בדרכים שונות, תוך הדגשת תורתו של לאו דזה בפרט. בעיבודה ל'דאו דה ג'ינג', לה גווין כותבת שלאו דזה "אינו רואה בכוח פוליטי קסם. הוא רואה בכוח ראוי דבר שנרכש ובכוח לא ראוי דבר שנגזל...
הוא רואה בהקרבת העצמי או אחרים שחיתות של כוח, ובכוח כזמין לכל מי שהולך בדרך. אין פלא שאנרכיסטים ודאואיסטים הם חברים טובים." הכלכלן הליברטריאני הימני מארי רות'בארד (Murray Rothbard) הציע שלאו דזה היה הליברטריאני הראשון, והשווה את רעיונותיו של לאו דזה על הממשלה לתיאוריה של פרידריך האייק (Friedrich Hayek) על סדר ספונטני. ג'יימס א. דורן (James A. Dorn) הסכים, וכתב שלאו דזה, כמו ליברלים רבים מהמאה ה-18, "טען שמזעור תפקיד הממשלה ומתן אפשרות לאנשים להתפתח באופן ספונטני ישיגו בצורה הטובה ביותר הרמוניה חברתית וכלכלית." באופן דומה, דייוויד בואז (David Boaz) ממכון קאטו (Cato Institute) כולל קטעים מה'דאו דה ג'ינג' בספרו משנת 1997 'הקורא הליברטריאני'. הפילוסוף רודריק לונג (Roderick Long), לעומת זאת, טוען שנושאים ליברטריאניים במחשבה הדאואיסטית שאולים למעשה מסופרים קונפוציאניים מוקדמים יותר.
פרסקו ממערב שושלת האן 202 לפנה"ס – 9 לספירה המתאר את קונפוציוס ולאו דזה, מקבר במחוז דונגפינג, שאנדונג, סין פרט של אותו פרסקו פסל אבן של לאו דזה, הממוקם מצפון לצ'ואנז'ואו למרגלות הר צ'ינגיואן