לאו דזה: המאסטר הזקן שאולי מעולם לא היה קיים
אדם כביכול האריך ימים מעבר למאה שלו, רכב על שור מחוץ לציוויליזציה בגיל שמונים, והשאיר אחריו ספר שעיצב את המחשבה הסינית במשך אלפיים וחמש מאות שנה – ובכל זאת היסטוריונים אינם יכולים לומר בביטחון שהוא חי אי פעם. הסתירה הזו אינה הערת שוליים לסיפורו של לאו דזה. זהו הסיפור.
שם שאינו שם
"לאו דזה" אינו שם פרטי. זה אומר "מאסטר זקן", תואר כבוד ולא זהות, והעמימות מתחילה שם. המסורת מספקת לו שם לידה, לי אר, ושם נימוס, בויאנג, יחד עם תואר רשמי, לאו דן – "ארוך אוזניים". המסורת מציבה את לידתו במאה השישית לפני הספירה בכפר קורן, במדינת צ'ו הדרומית, במה שהוא כיום לוי במחוז הנאן. חלק מהדיווחים הופכים אותו לבן זמנו של קונפוציוס, שני הפילוסופים נפגשים ומתווכחים בסט-פיס הגדול של האגדה הסינית. דיווחים אחרים מזהים אותו במקום זאת עם אסטרולוג חצר בשם לאו דן ששירת מאתיים שנה מאוחר יותר, תחת הדוכס שיאן מצ'ין במאה הרביעית לפני הספירה. מחקר מודרני מתייחס להיסטוריות של הדמות, במילים בוטות, כמפוקפקת, ורואה בפרטים הביוגרפיים המצורפים אליו המצאות מאוחרות שנוספו על שם שכבר רכש משקל מיתי.
שומר הארכיונים
הדיווח המסורתי נותן לו עבודה לפני שהוא נותן לו פילוסופיה: שומר הארכיונים, ארכיונאי מלכותי המשרת את חצר שושלת ג'ואו בוואנגצ'נג, ליד לואויאנג המודרנית. בסיפור זה, לתפקיד הייתה חשיבות עצומה – הוא העניק לו גישה לטקסטים הקלאסיים של הציוויליזציה הסינית, כולל יצירות המיוחסות לקיסר הצהוב, והטבילה הזו בחוכמה המצטברת של העת העתיקה הסינית היא שהאגדה מייחסת לעומק של מה שיכתוב בסופו של דבר. הארכיונאי, ספוג במאות שנים של מחשבה מתועדת, מזקק אותה לשמונים ואחד פרקים תמציתיים וחידתיים ואז, בגיל שמונים, מתרחק מהעולם לחלוטין, פונה מערבה כנזיר ונעלם מההיסטוריה המתועדת. זהו סיפור שנבנה עבור מיתוס מייסד, וזה בדיוק מה שאמור לעורר חשד אצל הקורא – ובדיוק מה שדורות של פילולוגים היו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הספר שהתעלה על מחברו
מי שכתב אותו, או כמה ידיים כתבו אותו, הדאו דה ג'ינג הפך לאחד החיבורים המשמעותיים ביותר בקוסמוגוניה הסינית. הוא בנוי סביב מספר קטן של רעיונות המוצהרים בדחיסות כזו שהם תמכו בפרשנות אינסופית מאז: הטאאו עצמו, מקור ותבנית ללא שם העומדים בבסיס הקיום; וו-ויי, או אי-עשייה, הפרקטיקה של התיישרות עם כיוון האירועים במקום לכפות אותם; ופילוסופיה שלטונית הדוחקת בשליטים לעבר פשטות וענווה, הרחק ממלחמה, חוקים קשים ומיסוי כבד. הטקסט אינו מתווכח בסגנון של חיבור קונפוציאני או דיאלוג יווני. הוא מצהיר, באפוריזם ובפרדוקס, ונותן לקורא לעשות את עבודת הפיוס. דחיסות זו היא שאפשרה לספר להפוך לכתבי היסוד של הטאואיזם כמסורת דתית תוך שהוא מתפקד בו-זמנית כמדריך למדינאות, מדריך לטיפוח אישי, ו – הרבה מאוחר יותר – אבן בוחן לפילוסופיות פוליטיות הרחק ממקורו, שצוטטו בהסכמה על ידי תיאורטיקנים ליברטריאנים כגון מארי רות'בארד ודיוויד בואז ועל ידי הוגים אנרכיסטים כולל רודולף רוקר ופיוטר קרופוטקין. סופרת המדע הבדיוני והמתרגמת אורסולה ק. לה גווין, בעיבודה לטקסט, זיקקה את ליבתו הפוליטית בבירור: "הוא רואה כוח לגיטימי כנרכש וכוח לא לגיטימי כגזול... לא פלא שאנרכיסטים וטאואיסטים הם חברים טובים."
המקרה נגד האיש
הפירוק המלומד של לאו דזה כמחבר היסטורי יחיד הוא אחת ההריסות היסודיות יותר בהיסטוריה של הרעיונות, ושווה לציין זאת בבירור במקום לרכך. ביקורת טקסטואלית של המאה העשרים הגיעה למסקנה גוברת שהדאו דה ג'ינג לא חובר עד תקופת המדינות הלוחמות, בערך 475 עד 221 לפני הספירה – מאות שנים לאחר התיארוך המסורתי – ושהוא היה תוצר של מחברים מרובים ולא מסע מערבי של חכם אחד. ניתוח מבני של הטקסט תומך בכך: הוא נקרא פחות כטיעון מאוחד מאשר כאוסף של אמרות טאואיסטיות שהורכבו על ידי ידיים רבות, כאשר דמותו של "לאו דזה" הומצאה לאחר מכן כדי לתת לאנתולוגיה פנים. ארכיאולוגיה מילאה את התמונה עוד יותר. השברים העתיקים ביותר ששרדו, תלושי גואודיאן צ'ו, מתוארכים לסוף המאה הרביעית לפני הספירה ומכילים רק כשליש מהטקסט שהועבר מאוחר יותר כדאו דה ג'ינג השלם. כתבי יד שלמים שנמצאו במאוואנגדוי, המתוארכים לתחילת המאה השנייה לפני הספירה, מראים טקסט שעדיין עובר תיקון ושינוי בתאריך מאוחר זה – בקושי עקבי עם יצירה מוגמרת אחת שהועברה מחכם מהמאה השישית. ניתוח הפרשנויות המוקדמות ביותר ששרדו מחזק את אותה מסקנה: הראיות תומכות באבולוציה מצטברת של הטקסט לאורך דורות, לא בפעולת מחבר יחידה.
העלאה לדרגת קיסר ואל
שום דבר מהספקנות המלומדת הזו לא האט את המנגנון הפוליטי והדתי שלאו דזה בא לשרת. שושלת טאנג, ששלטה בסין מ-618 עד 907, אימצה אותו כאב קדמון של משפחת לי הקיסרית והעלתה אותו בהתאם: בשנת 666 הוא נקרא "קיסר עליון מסתורי וקדמוני", וב-743 הוכרז כ"אב קדמון חכם" עם התואר שלאחר המוות "קיסר מסתורי וקדמוני", תואר שהתנפח עוד יותר דרך רצף של תוארי כבוד גדולים עוד יותר בין 749 ל-754. בתוך המסורת הדתית הטאואיסטית הוא נערץ ממש כאל שנאמין כי לקח גלגולים מרובים לאורך ההיסטוריה. כיום הוא נערץ כאב מייסד על ידי כל מי שנושא את שם המשפחה לי, ויום הולדתו עדיין מצוין ביום החמישה-עשר בחודש השני של לוח השנה הסיני.
מדוע לאו דזה מכונה גאון
כינוי לאו דזה כגאון דורש הפרדה של ההישג האינטלקטואלי מהאדם, כי האדם הוא ברובו בלתי ניתן לשחזור. מה ששרד הוא יצירה של דחיסות מושגית יוצאת דופן: במספר פרקים קצרים, הדאו דה ג'ינג מצליח לייסד מטאפיזיקה, תיאוריה פוליטית ופרקטיקה של חיים, תוך שימוש בפרדוקס ושלילה במקום בטיעון שיטתי – תיאור כוח על ידי תיאור ויתורו, תיאור פעולה דרך אי-עשייה. זהו הישג קוגניטיבי אמיתי ללא קשר למי ביצע אותו או כמה אנשים ביצעו אותו יחד. אבל טענת הנגד הכנה היא בלתי נמנעת: ה"גאון" שזוכה לשבחים עשוי להיות הישג מורכב של מסורת אנונימית במשך מאתיים שנה, מיתולוגי לזקן אחד על שור בדיוק כדי שללהישג יהיו פנים. חוקרים רואים בביוגרפיה האינדיבידואלית המצאה. מה שאינו המצאה הוא החיים שלאחר המוות של הטקסט – ספר קטן, שנחצב על ידי שליטים, מיסטיקנים ואנרכיסטים כאחד, כל אחד מוצא בעמימותו בדיוק את הדוקטרינה שהיה צריך.
מורשת
אלפיים וחמש מאות שנה לאחר מכן, אי-הוודאות במרכז זהותו של לאו דזה לא עשתה דבר כדי להפחית את טווח ההגעה של הדאו דה ג'ינג. הוא נותר אחת היצירות המתורגמות ביותר בספרות העולמית, יסודי לטאואיזם כפילוסופיה וכדת, ועמיד מספיק כדי שהוגים רחוקים מסין של שושלת ג'ואו כמו אנרכיסטים אמריקאים מהמאה העשרים עדיין יקראו אותו כטיעון חי על טבעו של כוח לגיטימי. המאסטר הזקן אולי מעולם לא היה קיים כפי שהביוגרפיה מתעדת אותו. ספרו של המאסטר הזקן ללא ספק היה קיים – והוא קיים עדיין.