לאו שה: הסופר שכתב את קולה של בייג'ינג, ומצא את מותו באגם שבעירה
בבוקר ה-24 באוגוסט 1966, צעד סופר בן שישים ושבע אל אגם טאיפינג (Taiping Lake) בבייג'ינג, מילא את כיסיו באבנים ונכנס אל תוך המים. בלילה שלפני כן, הותקף הסופר במשך שלוש שעות על ידי "המשמרות האדומים" – רבים מהם נערות צעירות – במקדש קונפוציוס יחד עם עשרים סופרים אחרים, הואשם בהיותו סוכן זר ונתלה שלט על צווארו. כאשר גופתו נמצאה למחרת, היו מונחים לצד בגדיו על החוף מספר עותקים בכתב יד של שירי מאו. לאו שה הקדיש ארבעה עשורים למתן ביטוי ספרותי למושכי הריקשות ולמשפחות החצר בבייג'ינג; המהפכה שאליה חזר בשנת 1949 כדי לסייע בבנייתה, סיימה את חייו באגם שיכול היה לראות מפתח ביתו.
ילד מנצ'ורי שגדל אצל אלמנה
לאו שה, שנולד בשם שו צ'ינגצ'ון (Shu Qingchun) ב-3 בפברואר 1899 בבייג'ינג, השתייך למיעוט האתני המנצ'ורי ששושלת צ'ינג שלו שלטה בסין במשך מאתיים וחמישים שנה לפני קריסתה בשנת 1911 – רקע שהותיר אותו, לדבריו, בתחושה של אאוטסיידר ברפובליקה בעלת הרוב ההאן שקמה לאחר מכן. אביו, שומר בארמון, נהרג במהלך הקרבות של מרד הבוקסרים בשנת 1900, והותיר את אמו לגדלו לבדה. הוא התקדם במהירות בבירוקרטיה החינוכית של סין, והפך למנהל בית ספר יסודי בגיל שבע-עשרה בלבד ובהמשך למפקח חינוך מחוזי, לפני שהזדמנות ללמד מנדרינית הובילה אותו לאנגליה בשנת 1924.
חמש שנים ליד בלומסברי
במהלך מגוריו בלונדון בין השנים 1924 ל-1929, קרוב לסצנה הספרותית של בלומסברי, קרא לאו שה את קונרד וג'ויס, הקדיש שנים לתרגום רומן מתקופת שושלת מינג, ובהשראת צ'ארלס דיקנס בפרט, כתב את הרומן הראשון שלו, הפילוסופיה של לאו ג'אנג (Lao Zhang di zhexue), שפורסם בהמשכים החל מ-1926. שנות לונדון הניבו גם את מר מא ובנו (Mr. Ma and Son), רומן סמי-אוטוביוגרפי המתעמת עם הדעות הקדומות נגד הסינים בהן נתקל בבריטניה של שנות ה-20. הוא שב מזרחה, בילה זמן בווסט סייד של מנהטן, ועד תחילת שנות ה-30 שינה את השקפתו הספרותית: בעוד שסיפוריו המוקדמים חגגו את כוח הרצון האישי המתגבר על מכשולים, יצירתו הבוגרת התמקדה באופן שבו הסביבה החברתית מוחצת את הסוביקטיביות האישית – שינוי שהתגבש בסאטירה הדיסטופית שלו משנת 1932 ארץ החתולים (Cat Country), שדמיינה ציוויליזציה סינית דקדנטית והרסנית על מאדים, ושהמפלגה הקומוניסטית הסינית עדיין מתייחסת אליה כאל טקסט לא נוח וכמעט נבואי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ילד הריקשה
יצירת המופת של לאו שה, לווטואו שיאנגזי (Luotuo Xiangzi) – המוכרת באנגלית כילד הריקשה (Rickshaw Boy) – הופיעה בשנת 1936 וסיפרה את סיפורו של מושך ריקשה בבייג'ינג שכל ניסיונותיו לשיפור עצמי ישר נשחקים על ידי עוני, ניצול ומזל רע. הרומן, שנכתב בניב בייג'ינג המדובר והאותנטי שהפך לסימן ההיכר של לאו שה, הפך לאחת מיצירות הסיפורת הריאליסטית האהובות ביותר בסין המודרנית, פופולרי מספיק כדי לעורר הקמת פסל ברונזה של גיבורו ברובע עסקים בבייג'ינג עשורים לאחר מכן. במהלך מלחמת סין-יפן השנייה, עמד לאו שה בראש התאחדות הסופרים האנטי-יפניים של כל סין, והפנה את כתיבתו הספרותית והדרמטית לספרות מלחמה פטריוטית גלויה.
חזרה לסין חדשה
לאחר ששוכנע על ידי ראש הממשלה ג'ואו אנלאי לשוב מארצות הברית לאחר עליית הקומוניסטים לשלטון, התיישב לאו שה בבייג'ינג ב-1949 ובילה את שבע-עשרה השנים הבאות, מ-1950 עד 1966, בבית חצר מסורתי ליד מקדש קונפוציוס עם אשתו חו ג'יצ'ינג וארבעת ילדיהם. זו הייתה אחת התקופות הפוריות ביותר בקריירה שלו: הוא כתב 24 מחזות ושני רומנים בתקופה זו, כולל תעלת זקן הדרקון (Dragon Beard Ditch, 1951), וב-1957 את המחזה שהפך ליצירתו החשובה השנייה, בית התה (Teahouse) – מחזה המתחקה אחר בית תה בבייג'ינג ולקוחותיו לאורך שלוש תקופות היסטוריות סוערות, שהועלה יותר מ-700 פעמים על ידי התיאטרון העממי לאמנות של בייג'ינג ונחשב כיום לאבן יסוד בתיאטרון הסיני המודרני.
מפגשי המאבק
אותה התיישבות פורייה הסתיימה בימים הראשונים של מהפכת התרבות. ב-23 באוגוסט 1966, זימנו "המשמרות האדומים" את לאו שה וכעשרים סופרים נוספים למקדש קונפוציוס, שם כ-150 תוקפים צעירים הכו אותם במקלות במבוק ובחגורות עם מסמרים במשך שלוש שעות במה שהתנועה כינתה "מפגש מאבק", כשהם מאשימים את לאו שה ספציפית בהיותו סוכן אמריקאי בגלל שנותיו בחו"ל. הוא חזר הביתה ומצא את ביתו מבולגן וכתבי היד שלו שרופים. למחרת בבוקר הוא צעד לאגם טאיפינג וטבע את עצמו. הרשויות באותה עת הצהירו כי הוא התבודד מהעם ומנעו ממנו קבורה נאותה; משפחתו הורשתה לקבור רק את משקפיו ועטו.
מדוע לאו שה מכונה גאון
הטענה נשענת על הישג ספרותי ספציפי: לאו שה עשה יותר מכל סופר סיני אחר במאה העשרים כדי להוכיח שהניב המדובר של בייג'ינג – שפתם של מושכי הריקשות, בעלי בתי התה ומשפחות החצר, ולא הפרוזה הקלאסית או המאומצת אירופאית שבה העדיפו להשתמש רבים מבני זמנו – יכול לשאת את מלוא המשקל של ספרות רצינית, וילד הריקשה ובית התה נותרו אבני בוחן לטענה זו כמעט מאה שנים לאחר מכן. בנו, שו יי, הציב מאוחר יותר את התאבדותו של אביו בתוך מסורת ספרותית סינית ספציפית של מחאה באמצעות הרס עצמי, שמקורה במשורר צ'ו יואן (Qu Yuan) מהמאה השלישית לפני הספירה, וטען כי פעולה כזו הייתה בעצמה מעשה מאבק אחרון, דרך לומר לאחרים מהי האמת לאמיתה. האמת המורכבת היא שלאאו שה לא היה סתם בעל מלאכה א-פוליטי שנהרס על ידי הנסיבות: הוא תמך באופן פעיל בתוכנית התרבותית של המפלגה הקומוניסטית במשך שבע-עשרה שנים לפני שהפנתה לו עורף, וארץ החתולים, ספרו הצורב והנבואי ביותר, דוכא במידה רבה ולא נקרא על ידי התנועה שאותה נראה כחוזה עד עשורים לאחר מותו – גאון שהאזהרה הברורה ביותר שלו על הרס עצמי אידיאולוגי לא נשמעה על ידי המדינה והמערכת הפוליטית שיצרו אותו.
מורשת
לאו שה עבר טיהור לאחר המוות בעקבות מותו של מאו ב-1976, ובית החצר שלו בבייג'ינג נפתח מחדש כהיכל הנצחה בשנת 1998, בו מוצגים כתבי היד וחפציו. בית התה נותר ברפרטואר הפעיל של התיאטרון העממי לאמנות של בייג'ינג, וילד הריקשה ממשיך להיקרא כתיאור המוחלט של החיים הרגילים בבייג'ינג של תחילת המאה העשרים – מורשת שמהפכת התרבות ניסתה, אך נכשלה, להטביע יחד עם האדם שכתב אותה.