סוקרטס: הפילוסוף שמת במקום להפסיק לשאול שאלות

סוקרטס לא כתב דבר. כל מילה שיש לנו ממנו נרשמה על ידי אחרים — בעיקר על ידי תלמידו אפלטון. הוא בילה את חייו בשוטט ברחובות אתונה, חוקר פוליטיקאים, משוררים, אומנים וגנרלים על מה שהם יודעים באמת, מוצא כמעט תמיד שהם יודעים הרבה פחות ממה שהם חשבו. על כך הוא אהוב על הצעירים, שנוא על העוצמתיים, ולבסוף נידון למוות. הוא הדמות המייסדת של הפילוסופיה המערבית.

חיים מוקדמים ורקע

נולד באתונה סביב 470 לפנה"ס, סוקרטס היה בנו של סופרוניסקוס, סתת אבנים, ופאינארטה, מיילדת — מקצוע שאותו הוא מאוחר יותר השתמש בו כמטפורה לשיטה הפילוסופית שלו: הוא לא השתיל רעיונות אלא עזר לאחרים ללדת רעיונות שכבר היו בהם. נראה שהוא עבד כסתת אבנים בעצמו בשלב מוקדם בחייו ואולי שירת בהצטיינות כחייל — אומרים שהוא לחם באומץ בקרבות פוטידיאה, דליום ואמפיפוליס, והציל את חייו של הצעיר אלקיביאדס בפוטידיאה. מקורות עתיקים תיארו אותו כבעל מראה לא נאה — עיניים בולטות, אף קטן, בטן בולטת — אך עם נוכחות וקול בעלי עוצמה יוצאת דופן.

שיטת סוקרטס והאורקל דלפי

נקודת המפנה במשימה הפילוסופית של סוקרטס, לפי אפלטון, הגיעה כאשר חברו כאירפון התייעץ עם האורקל דלפי ונאמר לו שאיש אינו חכם יותר מסוקרטס. סוקרטס טען שמצא זו תעלומה — הוא האמין שהוא יודע כלום. לכן הוא יצא לבחון את האורקל על ידי ראיון אנשים שהיו ידועים כחכמים: פוליטיקאים, משוררים, אומנים. מה שמצא היה שכל מומחה כביכול, כאשר נשאל בקפידה, לא יכול בעצם להגן או להגדיר את המושגים המרכזיים בתחומם. סוקרטס הסיק שהאורקל צדק בדרך פרדוקסלית: הוא היה חכם יותר מאחרים רק מכיוון שהוא לבדו ידע שהוא יודע כלום. שאלה זו הבלתי פוסקת נודעה כשיטת סוקרטס — או אלנכוס — הנוהג לחשוף סתירות נסתרות דרך דיאלוג ממושמע.

פילוסופיה באגורה: אתיקה, העצמי והחיים הנבדקים

סוקרטס היה בעיקר פילוסוף מוסרי, לא מטאפיזיקאי. שאלות המרכזיות שלו היו מעשיות ואתיות: מהי צדק? מהי סגולה? מהו החיים הטובים? הוא היה ספקן עמוק כלפי הסופיסטים — מורים פופולריים שגבו תשלום ללמד רטוריקה והטיעון — ודחה את הרעיון שסגולה יכולה להיות רק כלי לניצחון בוויכוחים. הוא האמין שידיעת הטוב מובילה בהכרח לפעולה סגולה, ושעשיית הרע היא תמיד צורה של בורות. הצהרתו המפורסמת ביותר — ש"החיים שלא נבדקים אינם ראויים לחיים" — נאמרה במשפטו שלו, בהקשר של סירובו להציל את עצמו על ידי נטישת הפילוסופיה.

משפט ומוות

ב-399 לפנה"ס, בגיל שבעים, סוקרטס הואשם בחוסר יראת קודש (סירובו להכיר באלים שהעיר הכירה) ובהשחתת הנוער של אתונה. האישומים היו בוודאי פוליטיים — אתונה איבדה לאחרונה מלחמה הרסית עם ספרטה, ומספר מעמיתיו של סוקרטס, כולל הגנרל המבוזה אלקיביאדס, הואשמו באסונות העיר. סוקרטס נשפט בפני חבר מושבעים של 501 אזרחים ונמצא אשם בהפרש קטן. כאשר נשאל להציע עונש חלופי למוות, הוא הציע בפרובוקציה שהמדינה צריכה לגמול לו בארוחות חינם לכל החיים. הוא נידון למוות באמצעות שתיית רעל ההמלוק. חבריו סידרו בריחה מהכלא; הוא סירב ללכת, טוען שבריחה תסתור הכל שלימד על ציות לחוקים צודקים. הוא שתה את ההמלוק בשלווה, מוקף בתלמידים בוכים.

מורשת: היסודות של הפילוסופיה המערבית

סוקרטס לא השאיר כתבים. הרעיונות שלו שרדו דרך הדיאלוגים של אפלטון — אם כמה "סוקרטס" בדיאלוגים אלה מייצג את האיש ההיסטורי וכמה הוא כלי של אפלטון הוא שאלה שחוקרים עדיין דנים בה. דרך אפלטון וקסנופון, השפעתו של סוקרטס התפשטה דרך הסטואיות, הסקפטיות, הציניקות והנאופלטוניזם בעולם העתיק, ודרך כמעך כל זרם של הפילוסופיה המערבית לאחר מכן. הוא גם דמות חוזרת בהיסטוריה הפוליטית: כל מסורת שהעריכה חקירה חופשית על פני סמכות מוסדית, אישיות המצפון על פני דרישת המדינה לציות, קראה לשמו. הוא נשאר אבטיפוס של המחשבה הלוקחת רעיונות ברצינות עד כדי למות עבורם.