מבוא
היו אדיבים, שכן כל אדם שאתם פוגשים נלחם קרב קשה יותר. אפלטון (Plato) היה פילוסוף אתונאי בתקופה הקלאסית ביוון העתיקה, מייסד זרם המחשבה האפלטוני והאקדמיה, מוסד ההשכלה הגבוהה הראשון בעולם המערבי. הוא נחשב באופן נרחב לדמות המרכזית בתולדות הפילוסופיה של יוון העתיקה והמערבית, לצד מורו סוקרטס (Socrates) ותלמידו המפורסם ביותר אריסטו (Aristotle). אפלטון צוטט לעיתים קרובות גם כאחד ממייסدي הדת והרוחניות המערביות. הניאופלאטוניזם (Neoplatonism) לכאורה של פילוסופים כמו פלוטינוס (Plotinus) ופורפיריוס (Porphyry) השפיע רבות על הנצרות באמצעות אבות הכנסייה כגון אוגוסטינוס (Augustine).
אלפרד נורת' ווייטנהד (Alfred North Whitehead) ציין פעם: "האפיון הכללי הבטוח ביותר של המסורת הפילוסופית האירופית הוא שהיא מורכבת מסדרה של הערות שוליים לאפלטון." אפלטון היה החדשן של צורות הדיאלוג הכתוב והדיאלקטיקה בפילוסופיה. אפלטון נחשב גם למייסד הפילוסופיה הפוליטית המערבית. תרומתו המפורסמת ביותר היא תורת האידיאות (Forms) הידועה באמצעות התבונה הטהורה, שבה אפלטון מציג פתרון לבעיית האוניברסالיות הידועה כאפלטוניזם, הנקראת באופן דו-משמעי גם ריאליזם אפלטוני או אידיאליזם אפלטוני. הוא גם בעל השם של האהבה האפלטונית והגופים האפלטוניים.
חייו המוקדמים ומשפחתו
ההשפעות הפילוסופיות המכריעות ביותר עליו עצמו נחשבות בדרך כלל שהיו לצד סוקרטס, הפד-סוקרטים פיתגורס (Pythagoras), הרקליטוס (Heraclitus) ופרמנידס (Parmenides), אם כי מעטים מחיבוריהם של קודמיו נותרו שרידים ורభ ממה שאانו יודעים על דמויות אלו כיום נובע מאפלטון עצמו. בניגוד לעבודתם של כמעט כל בני דורו, ההנחה היא שכל גוף העבודות של אפלטון שרד בשלמותו במשך למעלה מ-2,400 שנה. על אף שהפופולריות שלהם תנודה לאורך השנים, כתביו של אפלטון מעולם לא היו ללא קוראים מאז הזמן שבו נכתבו. ביוגרפיה חיים מוקדמים לידה ומשפחה בשל מחסור בדיווחים שרדים, מעט מאוד ידוע על חייו המוקדמים והשכלתו של אפלטון. אפלטון היה שייך למשפחה אריסטוקרטית ומשפיעה.
לפי מסורת שנויה במחלוקת, המדווחת על ידי הדוקסוגרף דיוגנס לארטיוס (Diogenes Laërtius), אביו של אפלטון, אריסטון (Ariston), ייחס את השושלת שלו מקודרוס (Codrus), מלך אתונה, וממלנתוס (Melanthus), מלך מסיניה. לפי המסורת ההלנית העתיקה, נאמר שקודרוס השתשלל מהאל המיתולוגי פוסידון (Poseidon). אמו של אפלטון הייתה פריקטיונה (Perictione), שמשפחתה התפארה בקשר עם המחוקק האתונאי המפורסם והמשורר הלירי סולון (Solon), אחד משבעת החכמים, שביטל את חוקי דרקו (Draco) למעט עונש המוות בגין רצח. פריקטיונה הייתה אחותו של כרמידס (Charmides) ואחייניתו של קריتيאס (Critias), שניהם דמויות בולטות של שלושת הישונים, הידועים כשלושים, המשטר האוליגרכי הקצר 404–403 לפני הספירה, אשר בא בעקבות קריסת אתונה בתום המלחמה הפלופונסית 431–404 לפני הספירה.
לפי דיווחים מסוימים, אריסטון ניסה לכפות את חיזוריו על פריקטיונה, אך נכשל במטרתו; אז נגלה אליו האל אפולו (Apollo) בחזון, וכתוצאה מכך, אריסטון הניח לפריקטיונה לנפשה. הזמן והמקום המדויקים של לידתו של אפלטון אינם ידועים. בה Tמleמh על מקורות עתיקים, רוב החוקרים המודרניים סבורים כי נולד באתונה או באגינה בין 429 ל-423 לפני הספירה, לא רחוק מתחילת המלחמה הפלופונסית. התאריך המסורתי של לידתו של אפלטון במהלך האולימפיאדה ה-87 או ה-88, 428 או 427 לפני הספירה, מבוסס על פרשנות מפוקפקת של דיוגנס לארטיוס, האומר: "כאשר התחבר עם קרטיולוס ההרקליטאי והרמוגנס, אשר פילוספו בסגנון פרמנידס. ואז, בגיל עשרים ושמונה, אומר הרמודורוס, הלך אל אוקלידס במגרה." אולם, כפי שטוענת דברה ניילס (Debra Nails), הטקסט אינו מציין שאפלטון יצא למגרה מיד לאחר שהתחבר עם קרטיולוס והרמוגנס.
באיגרתו השביעית, אפלטון מציין שבואו לגיל המצוות חפף לתפיסת השלטון על ידי השלושים, ומעיר: "אך צעיר מתחת לגיל עשרים עשה מעצמו צחוק אם ניסה להיכנס לזירה הפוליטית." לפיכך, ניילס מתאריכה את לידתו של אפלטון לשנים 424/423. דרך אמו, אפלטון היה קרוב משפחה של סולון. לפי ניאנתס (Neanthes), אפלטון היה צעיר בשש שנים מאיסוקרטס (Isocrates), ולכן נולד באותה שנה שבה מת המדינאי האתונאי הבולט פריקלס (Pericles), 429 לפני הספירה. ג'ונתן בארנס (Jonathan Barnes) מחשיב את שנת 428 לפני הספירה כשנת לידתו של אפלטון. הדקדקן אפולודורוס מאתונה (Apollodorus of Athens) בדברי הימים שלו טוען שאפלטון נולד באולימפיאדה ה-88. הן הסודא (Suda) והן סר תומאס בראון (Sir Thomas Browne) טענו גם הם שנולד במהלך האולימפיאדה ה-88.
אגדה נוספת סיפרה כי, כאשר אפלטון היה תינוק, דבורים התיישבו על שפתיו בזמן שישן: אות למתיקות הסגנון שבו ישוחח על פילוסופיה. מלבד אפלטון עצמו, לאריסטון ופריקטיונה היו שלושה ילדים נוספים; שני בנים, אדימנטוס (Adeimantus) וגלאוקון (Glaucon), ובת פוטונה (Potone), אמו של ספאוסיפוס (Speusippus), האחיין והיורש של אפלטון כראש האקדמיה. האחים אדימנטוס וגלאוקון מוזכרים בפוליטיאה (Republic) כבניו של אריסטון, וככל הנראה אחיו של אפלטון, אם כי יש שטענו שהיו דודיו. בתרחיש בזיכרונות (Memorabilia), קסנופון (Xenophon) בלבל את העניין בכך שהציג גלאוקון צעיר בהרבה מאפלטון. נראה שאריסטון מת בילדותו של אפלטון, אף על פי שקביעת התאריך המדויק של מותו קשה.
פריקטיונה נישאה לאחר מכן לפירילאמפס (Pyrilampes), אח אמה, ששימש פעמים רבות כשגריר בחצר הפרסית והיה חברו של פריקלס, מנהיג הסיעה הדמוקרטית באתונה. לפירילאמפס היה בן מנישואים קודמים, דמוס (Demus), שהיה מפורסם ביופיו. פריקטיונה ילדה את בנו השני של פירילאמפס, אנטיפון (Antiphon), אחיו למחצה של אפלטון, המופיע בפרמנידס. דיוגנס לארטיוס הוא מקור מרכזי לתולדות הפילוסופיה היוונית העתיקה. בניגוד לצינעה שלו לגבי עצמו, אפלטון הציג לעיתים קרובות את קרובי משפחתו הדגולים בדיאלוגים שלו, או התייחס אליהם בדיוק מסוים. בנוסף לאדימנטוס וגלאוקון בפוליטיאה, לכרמידס יש דיאלוג הקרוי על שמו; וקריتيאס מדבר הן ב-כרמידס והן ב-פרוטגורס (Protagoras).
אלו ואחרים מרמזים על כמות ניכרת של גאווה משפחתית ומאפשרים לנו לשחזר את אילן היוחסין של אפלטון. לדברי בורנט (Burnet), "הסצנה הפותחת של הכרמידס היא האדרה של הקשר כולו... הדיאלוגים של אפלטון אינם רק הנצחה לסוקרטס, אלא גם לימיו המאושרים יותר של משפחתו שלו." שם העובדה שהפילוסוף בבגרותו קרא לעצמו פלאטון היא בלתי מעורערת, אך מקומו של שם זה נותר מסתורי. פלאטון הוא כינוי מהתואר פלאטיס 'רחב'. אף על פי שפלאטון היה שם נפוץ למדי – ידועים 31 מקרים מאתונה בלבד – השם אינו מופיע בשושלת המשפחתית הידועה של אפלטון.
המקורות של דיוגנס לארטיוס מסבירים זאת בכך הטוענים שמאמן ההיאבקות שלו, אריסטון מארגוס, כינה אותו "רחב" בשל חזהו וכתפיו, או שאפלטון הפיק את שמו מרוחב eloquence, או מצחו הרחב. תוך כדי היזכרות בלקח מוסרי על חיים חסכניים, סנקה (Seneca) מזכיר את משמעותו של שמו של אפלטון: "שמו ממש ניתן לו בשל חזהו הרחב." שמו האמיתי היה לכאורה אריסטוקלס (Aristocles), שפירושו 'המוניטין הטוב ביותר'. לדברי דיוגנס לארטיוס, הוא נקרא על שם סבו, כפי שהיה מקובל בחברה האתונאית. אך ישנה כתובת אחת בלבד של אריסטוקלס, ארכון מוקדם של אתונה בשנת 605/4 לפני הספירה. אין תיעוד של שושלת מאריסטוקלס לאביו של אפלטון, אריסטון. לאחרונה טען חוקר כי אפילו השם אריסטוקלס עבור אפלטון היה המצאה מאוחרת בהרבה.
השכלה והאקדמיה
עם זאת, חוקר אחר טוען כי "יש סיבה טובה שלא לבטל זאת כהמצאה גרידא של הביוגרפים שלו", תוך ציון כמה נפוץ דיווח זה במקורותינו. השכלה מקורות עתיקים מתארים אותו כנער מבריק אך צנוע שהצטיין בלימודיו. אפוליוס (Apuleius) מודיע לנו שספאוסיפוס שיבח את מהירות מחשבתו וצניעותו של אפלטון כנער, ואת "הבכורים של נעוריו הרוויים בעבודה קשה ובאהבת לימוד". אביו תרם את כל מה שהיה נחוץ כדי להעניק לבנו השכלה טובה, ולכן, אפלטון בוודאי קיבל הוראה בדקדוק, מוזיקה והתעמלות על ידי המורים הדגולים ביותר בזמנו. אפלטון מזכיר את דיימון (Damon) פעמים רבות בפוליטיאה. אפלטון היה מתאבק, ודיקארכוס (Dicaearchus) הרחיק לכת עד כדי לומר שאפלטון התאבק במשחקים האיסתמיים.
חיים מאוחרים ומותו
אפלטון השתתף גם בקורסים בפילוסופיה; לפני פגישתו עם סוקרטס, הוא התתוודע תחילה לקרטילוס ולדוקטרינות ההרקליטאיות. ספאוסיפוס היה אחיינו של אפלטון. אמברו，「ד (Ambrose) האמין שאפלטון פגש את ירמיהו במצרים והושפע מרעיונותיו. אוגוסטינוס קיבל תחילה טענה זו, אך דחה אותה מאוחר יותר, בטענו ב-עיר האלוהים (The City of God) כי "אפלטון נולד מאה שנה לאחר שירמיהו התנבא." חיים מאוחרים ומותו אפלטון אולי טייל באיטליה, סיציליה, מצרים וקירנה. הצהרתו של אפלטון עצמו הייתה שביקר באיטליה ובסיציליה בגיל ארבעילה ונגעל מהחושניות של החיים שם. נאמר שחזר לאתונה בגיל ארבעים, ואפלטון ייסד את אחד מבתי הספר המאורגנים המוקדמים ביותר בציוויליזציה המערבית על חלקת אדמה בחורשת הקדמוס או האקדמיה (Academus).
האקדמיה הייתה מתחם קרקע גדול כשישה סטדיות מחוץ לאתונה גופה. סיפור אחד הוא ששמו של האקדמיה מגיע מהגיבור העתיק, אקדמוס; סיפור אחר הוא שהשמג הגיע מבעל קרקע קודם משוער של חלקת האדמה, אזרח אתונאי ששמו היה גם אקדמוס; בעוד דיווח אחר הוא שהיא נקראה על שמו של חבר בצבא קסטור ופולוקס (Castor and Pollux), ארקדי בשם אכדמוס (Echedemus). האקדמיה פעלה עד שנהרסה על ידי לוקיוס קורנליוס סולה (Lucius Cornelius Sulla) בשנת 84 לפני הספירה. אינטלקטואלים רבים למדו באקדמיה, שהבולט בהם היה אריסטו. לאורך חייו המאוחרים, אפלטון הסתבך בפוליטיקה של העיר סירקוסאי (Syracuse). לדברי דיוגנס לארטיוס, אפלטון ביקר לראשונה בסירקוסאי בזמן שהייתה תחת שלטונו של דיוניסיוס (Dionysius).
במהלך נסיעה ראשונה זו גיסו של דיוניסיוס, דיון מסירקוסאי (Dion of Syracuse), הפך לאחד מתלמידיו של אפלטון, אך הרודן עצמו הפנה את עורפו לאפלטון. אפלטון כמעט עמד בפני מוות, אך נמכר לעבדות. אניקיריס (Anniceris), פילוסוף קירנאי, קנה בעקבות זאת את חירותו של אפלטון בעבור עשרים מניות, ושלח אותו הביתה. לאחר מותו של דיוניסיוס, לפי איגרתו השביעית של אפלטון, דיון ביקש מאפלטון לחזור לסירקוסאי כדי לחנך את דיוניסיוס השני ולהדריך אותו להיות מלך פילוסוף. נראה שדיוניסיוס השני קיבל את תורתו של אפלטון, אך הוא הפך לחשדן כלפי דיון, דודו. דיוניסיוס גירש את דיון והחזיק באפלטון בעל כורחו. בסופו של דבר אפלטון עזב את סירקוסאי. דיון יחזור כדי להפיל את דיוניסיוס וישלוט בסירקוסאי זמן קצר לפני שהודח על ידי קליפוס (Calippus), תלמיד עמית של אפלטון.
אפלטון באקדמיה שלו, רישום על פי ציור של הצייר השוודי קרל יוהאן ואלבום (Carl Johan Wahlbom) לדברי סנקה, אפלטון מת בגיל 81 באותו יום שבו נולד. הסודא מציין שחי עד גיל 82, בעוד ניאנתס טוען לגיל 84. מגוון מקורות נתנו דיווחים על מותו. סיפור אחד, המבוסס על כתב יד משוחת, מרמז שאפלטון מת במיטתו, בזמן שילדה תרקית צעירה ניגנה לו בחליל. מסורת אחרת מרמזת שאפלטון מת בסעודת חתונה. הדיווח מבוסס על התייחסותו של דיוגנס לארטיוס לדיווח מאת הרמיפוס (Hermippus), אלכסנדרוני בן המאה השלישית. לדברי טרטוליאנוס (Tertullian), אפלטון פשוט מת בשנתו. אפלטון היה בעלים של אחוזה באיפיסטיאדאה (Iphistiadae), שאותה הוריש בצוואה לבחור מסוים בשם אדימנטוס, ככל הנראה קרוב משפחה צעיר יותר, שכן לאפלטון היה אח בכור או דוד בשם זה.
השפעות
השפעות פיתגורס אף על פי שסוקרטס השפיע על אפלטון ישירות כפי שמתואר בדיאלוגים, השפעתו של פיתגורס על אפלטון, או במובן רחב יותר, הפיתגוראים, כגון ארכיטס (Archytas) נראית גם היא משמעותית. אריסטו טען כי הפילוסופיה של אפלטון עקבה מקרוב אחר תורתם של הפיתגוראים, וקיקרו חוזר על טענה זו: "הם אומרים שאפלטון למד את כל הדברים הפיתגוראיים." סביר להניח ששניהם הושפעו מהאורפיזם (Orphism), ושניהם האמינו במטמפסוכוזיס (metempsychosis), גלגול נשמות. פסל של פיתגורס ברומא. פיתגורס סבר שכל הדברים הם מספר, והקוסמוס נובע מעקרונות מספריים. הוא הציג את מושג האידיאה (form) כמובחן מחומר, ושעולם הפיזי הוא חיקוי של עולם מתמטי נצחי. רעיונות אלו היו משפיעים מאוד על הרקליטוס, פרמנידס ואפלטון.
ג'ורג' קרמנוליס (George Karamanolis) מציין שנומניוס (Numenius) קיבל הן את פיתגורס והן את אפלטון כשתי הסמכויות שיש ללכת אחריהן בפילוסופיה, אך הוא ראה את סמכותו של אפלטון ככפופה לזו של פיתגורס, שאותו מחשיב למקור של כל פילוסופיה אמיתית – כולל זו של אפלטון עצמו. עבור נומניוס זה הוגן שאפלטון כתב כל כך הרבה יצירות פילוסופיות, בעוד השקפותיו של פיתגורס הועברו במקור בעל פה בלבד. לדברי ר. מ. הר (R. M. Hare), השפעה זו מורכבת משלוש נקודות: הרפובליקה האפלטונית עשויה להיות קשורה לרעיון של "קהילה מאורגנת היثב של הוגים בעלי דעות דומות", כמו זו שהוקמה על ידי פיתגורס בקרוטון. הרעיון שמתמטיקה, ובאופן כללי יותר, חשיבה מופשטת היא בסיס בטוח לחשיבה פילוסופית וכן "לתזות מהותיות במדע ובמוסר".
הם חלקו "גישה מיסטית לנשמה ולמקומה בעולם החומרי". אפלטון ומתמטיקה אפלטון אולי למד תחת המתמטיקאי תיאודורוס מקירנה (Theodorus of Cyrene), ויש לו דיאלוג הקרוי על שם והדמות המרכזית שלו היא המתמטיקאי תיאייטטוס (Theaetetus). אף על פי שלא היה מתמטיקאי, אפלטון נחשב למורה מוכשר למתמטיקה. אודוקסוס מקנידוס (Eudoxus of Cnidus), המתמטיקאי הגדול ביותר ביוון הקלאסית, שתרם חלק ניכר ממה שנמצא ביסודות (Elements) של אוקלידס, חונך על ידי ארכיטס ואפלטון. אפלטון עזר להבחין בין מתמטיקה עיוורת ויישומית על ידי הרחבת הפער בין "אריתמטיקה", הנקראת כיום תורת המספרים, לבין "לוגיסטיקה", הנקראת כיום חשבון.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שיוך ליסודות בספרו של קפלר מיסטריום קוסמוגרפיקום (Mysterium Cosmographicum) בדיאלוג טימאוס (Timaeus) אפלטון שייך כל אחד מארבעת היסודות הקלאסיים אדמה, אוויר, מים ואש לגוף משוכלל קוביה, אוקטהדרון, איקוסהדרון וטטרהדרון בהתאמה בשל צורתם, המכונים הגופים האפלטוניים. הגוף המשוכלל החמישי, הדודקהדרון, אמור היה להיות היסוד שהרכיב את השמיים. הרקליטוס ופרמנידס שני הפילוסופים הרקליטוס ופרמנידס, בעקבות הדרך שהתוו פילוסופים יווניים קדם-סוקרטיים כמו פיתגורס, מתרחקים מהמיתולוגיה ומתחילים את המסורת המטפיזית שהשפיעה עֲמุקת על אפלטון וממשיכה עד היום. הקטעים ששרדו שנכתבו על ידי הרקליטוס מציעים את ההשקפה שכל הדברים משתנים ללא הרף, או מתהווים. דמות הנהר שלו, על מימיו המשתנים תדיר, מוכרת היטב.
לפי מסורות עתיקות מסוימות כמו זו של דיוגנס לארטיוס, אפלטון קיבל רעיונות אלו דרך תלמידו של הרקליטוס, קרטיולוס, שהחזיק בהשקפה הרדיקלית יותר ששינוי מתמשך מצדיק ספקנות משום שאיננו יכולים להגדיר דבר שאין לו טבע קבוע. פרמנידס אימץ חזון הפוך לחלוטין, וטענה בעד הרעיון של ישות (Being) בלתי משתנה וההשקפה ששינוי הוא אשליה. ג'ון פלמר (John Palmer) מציין את "הבחנה של פרמנידס בין מצבי הישות העיקריים וגזירתו את התכונות החייבות להיות שייכות למה שחייב להיות, ככזה פשוט, המכשירים אותו להיחשב כמייסד המטפיזיקה או האונטולוגיה כתחום חקירה נפרד מתאולוגיה." הרקליטוס (1628) מאת הנדריק טר ברוגן (Hendrick ter Brugghen) רעיונות אלו על שינוי וקביעות, או התהווּת וישות, השפיעו על אפלטון בניסוח תורת האידיאות שלו.
הדיאלוג הביקורתי ביותר של אפלטון עצמו נקרא פרמנידס, ובו מופיעים פרמנידס ותלמידו זנון (Zeno), אשר בעקבות שלילת השינוי של פרמנידס טענו בחוזקה באמצעות פרדוקסים שלהם כדי לשלול את קיומו של תנועה. הדיאלוג הסופיסט (Sophist) של אפלטון כולל זר אלאטי, חסיד של פרמנידס, כמשקל נגד לטיעוניו נגד פרמנידס. בדיאלוג אפלטון מבחין בין שמות עצם לפעלים, ומספק חלק מהטיפול המוקדם ביותר בנושא ובנשוא. הוא טוען גם שתנועה ומנוחה שתיהן "ישנן", בניגוד לחסידיו של פרמנידס האומרים שמנוחה ישנה אך תנועה אינה ישנה. סוקרטס אפלטון היה אחד מהחסידים הצעירים והמסורים של סוקרטס. היחס המדויק בין אפלטון לסוקרטס נותר שנוי במחלוקת בקרב חוקרים. אפלטון לעולם אינו מדבר בקולו שלו בדיאלוגים שלו, ומדבר כסוקרטס בכולם פרט לחוקי המדינה (Laws).
באיגרת השנייה, נאמר: "אין כתב של אפלטון קיים או אי פעם יתקיים, אלא אלו שכעת אומרים שהם שלו הם של סוקרטס שהפך יפה וחדש"; אם האיגרת היא של אפלטון, נראה שההסתייגות האחרונה מטילה ספק בנאמנות ההיסטורית של הדיאלוגים. בכל מקרה, זיכרונותיו של קסנופון והעננים (The Clouds) של אריסטופאנס (Aristophanes) נראים כמציגים דיוקן שונה במ מה של סוקרטס מזה שאפלטון מצייר. הבעיה הסוקרטית שואלת כיצד ליישב דיווחים שונים אלו. ליאו שטראוס (Leo Strauss) מציין כי המוניטין של סוקרטס באירוניה מטיל ספק בשאלה האם סוקרטס של אפלטון מבטא אמונות כנות. פסל של סוקרטס בלובר. אריסטו מייחס דוקטרינה שונה ביחס לאידיאות לאפלטון ולסוקרטס.
אריסטו מציע שניתן לגלות את הרעיון של אידיאות של סוקרטס באמצעות חקירת העולם הטבעי, בניגוד לאידיאות של אפלטון המתקיימות מעבר ומחוץ לטווח הרגיל של הבנת האדם. בדיאלוגים של אפלטון עם זאת, סוקרטס נראה לעיתים כ תומך בצד מיסטי, דן בגלגול נשמות ובדתות המסתורין, דבר זה מיוחס בדרך כלל לאפלטון. ללא קשר, אין לבטל השקפה זו של סוקרטס בהינף יד, שכן איננו יכולים להיות בטוחים בהבדלים שבין השקפותיו של אפלטון לאלו של סוקרטס. במנון (Meno) אפלטון מתייחס אל המסתורין האלאוסיניים, ואומר למנון שהוא יבין את תשובותיו של סוקרטס טוב יותר אם יוכל להישאר לחניכות בשבוע הבא. ייתכן שאפלטון וסוקרטס לקחו חלק במסתורין האלאוסיניים.
מטפיזיקה, אפיסטמולוגיה ואתיקה
פילוסופיה מטפיזיקה בדיאלוגים של אפלטון, לסוקרטס ולחבורת המתדיינים שלו היה מה לומר על נושאים רבים, כולל היבטים שונים של מטפיזיקה. אלה כוללים דת ומדע, טבע האדם, אהבה ומיניות. יותר מדיאלוג אחד מעמת תפיסה ומציאות, טבע ومנהג, וגוף ונפש. האידיאות "אפלטוניזם" ותורת האידיאות או תורת המושגים שלו שוללות את קיומו הממשי של העולם החומרי, ומחשיבות אותו רק כתמונה או כהעתק של העולם האמיתי. תורת האידיאות מודגמת לראשונה בדיאלוג פייدون (Phaedo) הידוע גם כעל הנפש, שבו סוקרטס מפריך את הפלורליזם של אנשים כמו אנקסגורas (Anaxagoras), אז התגובה הפופולרית ביותר להרקליטוס ופרמנידס, תוך מתן "טיעון ההפכים" כתמיכה באידיאות.
לפי תורת אידיאות זו ישנם לפחות שני עולמות: העולם הנראה של עצמים מוחשיים, הנתפס בחושים, המשתנה בהתמד, ועולם בלתי משתנה ובלתי נראה של אידיאות או עצמים מופשטים, הנתפס בתבונה טהורה λογική, המבססים את מה שנראה לעין. אפשר לומר גם שישנם שלושה עולמות, כאשר העולם הנראה מורכב הן מעולם העצמים החומריים והן מתמונות נפשיות, כאשר "הממלכה השלישית" מורכבת מהאידיאות. לפיכך, אף על פי שישנו המונח "אידיאליזם אפלטוני", הכוונה היא למושגים אפלטוניים או לאידיאות, ולא לאיזה סוג אפלטוני של אידיאליזם, השקפה מן המאה ה-18 הרואה בחומר לא-אמיתי לטובת השכל. עבור אפלטון, אף על פי שנתפס בשכל, רק האידיאות הן אמיתיות באמת. "הוכחת טחנת הרוח" של משפט פיתגורס הנמצאת ביסודות של אוקלידס.
האידיאות של אפלטון מייצגות לפיכך סוגי דברים, כמו גם תכונות, דפוסים ויחסים, שאליהם אנו מתייחסים כעצמים. בדיוק כפי ששולחנות, כיסאות ומכוניות בודדים מתייחסים לעצמים בעולם הזה, 'שולחניות', 'כסאיות' ו'מכוניתיות', כמו גם למשל צדק, אמת ויופי מתייחסים לעצמים בעולם אחר. אחת הדוגמאות המצוטטות ביותר של אפלטון לאידיאות היו אמיתות הגיאומטריה, כגון משפט פיתגורס. במילים אחרות, האידיאות הן אוניברסלים הניתנים כפתרון לבעיית האוניברסالיות, או לבעיית "האחד והרבים", למשל כיצד פרדיקט אחד "אדום" יכול לחול על עצמים אדומים רבים. עבור אפלטון הדבר נובע מכך שישנו עצם מופשט אחד או אידיאה של אדום, האדמומיות עצמה, שבה הדברים האדומים השונים "משתתפים".
מכיוון שפתרונו של אפלטון הוא שאוניברסלים הם אידיאות ושאידיאות הן אמיתיות אם יש משהו אמיתי, הפילוסופיה של אפלטון מכונה חד-משמעית ריאליזם אפלטוני. לדברי אריסטו, טיעונו הידוע ביותר של אפלטון לתמיכה באידיאות היה טיעון "האחד מעל הרבים". מלבד היותן בלתי משתנות, נצחיות, חסרות שינוי ואחד מעל הרבים, האידיאות מספקות גם הגדרות ואת הסטנדרט לפיו נמדדים כל המקרים. בדיאלוגים סוקרטס שואל דרך קבע על המשמעות – במובן של הגדרות אינטנשיונליות – של מונח כללי למשל צדק, אמת, יופי, ומבקר את אלו שנותנים לו במקום זאת דוגמאות פרטיות ואקסטנשיונליות, במקום את האיכות המשותפת לכל הדוגמאות.
ישנו לפיכך עולם של משמעויות מושלמות, נצחיות ובלתי משתנות של פרדיקטים, האידיאות, המתקיימות בממלכת הישות מחוץ למרחב ולזמן; ועולם חושי בלתי מושלם של התהווּת, נושאים הנמצאים באיזשהו אופן במצב שבין ישות לאין-אين, המשתתף בתכונות האידיאות, והוא המימוש שלהן. הנפשה אפלטון דוגל באמונה באלמוות הנפש, ומספר דיאלוגים מסתיימים בנאומים ארוכים המדמיינים את העולם הבא. בטימאוס, סוקרטס ממקם את חלקי הנפש בתוך גוף האדם: התבונה ממוקמת בראש, האומץ בחלק העליון שליש של פלג הגוף העליון, והתאבון בשליש האמצעי של פלג הגוף העליון, עד לטבור. אפיסטמולוגיה מספר היבטים של אפיסטמולוגיה נדונים גם על ידי סוקרטס, כגון חכמה. יותר מדיאלוג אחד מעמת ידע ודעה.
האפיסטמולוגיה של אפלטון כוללת את סוקרטס הטוען שידע אינו אמפירי, ושהוא נובע מתובנה אלוהית. האידיאות אחראות גם הן הן לידע והן לוודאות, והן נתפסות בתבונה טהורה. מהו צדק? במספר דיאלוגים, סוקרטס הופך על פיה את האינטואיציה של האדם הפשוט לגבי מה שניתן לידיעה ומה שאמיתי. המציאות אינה זמינה לאלו המשתמשים בחושיהם. סוקרטס אומר שמי שרואה بعينיו הוא עיוור. בעוד שרוב האנשים תופסים את עצמי חושים שלהם כאמיתיים אם יש דבר אמיתי כלשהו, סוקרטס בז לאנשים החושבים שמשהו חייב להיות בר-תפיסה בידיים כדי להיות אמיתי. בתיאייטטוס, הוא אומר שאנשים כאלו הם eu amousoi εὖ ἄμουσοι, ביטוי שפירושו המילולי הוא, "שמחים ללא המוזות". במילים אחרות, אנשים כאלו הם בורים מרצון, החיים ללא השראה אלוהית וגישה לתובנות גבוהות יותר על המציאות.
בדיאלוגים של אפלטון, סוקרטס מתעקש תמיד על בורותו וענוותו, על כך שאינו יודע דבר, מה שנקרא אירוניה סוקרטית. מספר דיאלוגים מפריכים שורה של עמדות, אך אינם מציעים עמדה חיובית משלהם, ומסתיימים بأפוריה (aporia). היזכרות במספר דיאלוגים של אפלטון, סוקרטס מפיץ את הרעיון שידע הוא עניין של היזכרות במצב שלפני לידתו של אדם, ולא של תצפית או לימוד. בהתאם לנושא של הודאה בבורותו שלו, סוקרטס מתלונן בקביעות על שכחנותו. במנון, סוקרטס משתמש בדוגמה גיאומטרית כדי לבאר את השקפתו של אפלטון שידע במובן האחרון נרכש על ידי היזכרות. סוקרטס מוציא לאור עובדה הנוגעת לבנייה גיאומטרית מנער עבד, שלא היה יכול לדעת את העובדה הזו בדרך אחרת בשל חוסר השכלתו של נער העבד.
הידע חייב להיות נוכח, סוקרטס מסיק, בצורה נצחית ובלתי-חווייתית. בדיאלוגים אחרים, הסופיסט, המדינאי (Statesman), הפוליטיאה והפרמנידס, אפלטון עצמו מקשר בין ידע לבין תפיסת האידיאות הבלתי משתנות ויחסיהן זו לזו שאותה הוא מכנה "מומחיות" בדיאלקטיקה, כולל באמצעות תהליכי איסוף וחלוקה. במפורש יותר, אפלטון עצמו טוען בטימאוס שידע תמיד פרופורציונלי לממלכה ממנה הוא מושג. במילים אחרות, אם אדם מסיק את הדיווח שלו על משהו באופן חווייתי, מכיוון שעולם החושים מצוי בתנועה מתמדת, ההשקפות שיושגו שם תהינה דעות בלבד. ודעות מאופיינות בחוסר הכרחיות ויציבות.
מצד שני, אם אדם מסיק את הדיווח שלו על משהו באמצעות האידיאות הבלתי-חושיות, מכיוון שאידיאות אלו אינן משתנות, כך גם הדיווח המוסק מהן. תפיסת אידיאות זו הנדרשת לידע עשויה להיראות כמתאימה לתורתו של אפלטון בתיאייטטוס ובמנון. ואכן, תפיסת האידיאות עשויה להיות בבסיס "הדיווח" הנדרש להצדקה, בכך שהיא מציעה ידע בסיסי שבעצמו אינו זקוק לדיווח, ובכך נמנעת מרגרסיה אינסופית. אמונה אמיתית מוצדקת רבים פירשו את אפלטון כטוען – ואפילו כראשון שכתב – שידע הוא אמונה אמיתית מוצדקת, השקפה משפיעה שעיצבה את ההתפתחויות העתידיות באפיסטמולוגיה.
פרשנות זו מבוססת חלקית על קריאה של התיאייטטוס שבו אפלטון טוען שידע נבדל מאמונה אמיתית גרידא בכך שליודע יש "דיווח" על אובייקט האמונה האמיתית שלו. ותורה זו עשויה להיראות שוב במנון, שם מוצע שאמונה אמיתית יכולה להיות מועלית לרמת הידע אם היא קשורה בדיווח סביב שאלת "למה" אובייקט האמונה האמיתית הוא אכן כזה. דיאגרמת ון המאיירת את התיאוריה הקלאסית של הידע. שנים רבות לאחר מכן, אדמונד גטייה (Edmund Gettier) הדגים בפרסומו את הבעיות של דיווח האמונה האמיתית המוצדקת על ידע. העובדה שהתיאוריה המודרנית של אמונה אמיתית מוצדקת כידע שאליה מתייחס גטייה שקולה לזו של אפלטון מקובלת על ידי חוקרים מסוימים אך נדחית על ידי אחרים.
אפלטון עצמו זיהה גם בעיות בהגדרת האמונה האמיתית המוצדקת בתיאייטטוס, ומסקנתו הייתה שהצדקה או "דיווח" ידרושו ידע של הבדל, כלומר שהגדרת הידע מעגלית. אתיקה מספר דיאלוגים דנים באתיקה כולל מעלה ורשע, הנאה וכאב, פשע ועונש, וצדק ורפואה. אפלטון רואה ב"טוב" את האידיאה העליונה, המתקיימת איכשהו אפילו "מעבר לישות". סוקרטס הציג אינטלקטואליזם מוסרי שטענה כי איש אינו עושה רע בכוונה תחילה, וכי ידיעת הטוב מביאה לעשיית הטוב; שידע הוא מעלה. בדיאלוג פרוטגורס נטען כי מעלה היא מולדת ולא ניתן ללמדה.
סוקרטס מציג את דילמת אאותיפרון (Euthyphro dilemma) המפורסמת בדיאלוג הנושא את אותו שם: "האם הקדוש τὸ ὅσιον אהוב על האלים משום שהוא קדוש, או שהוא קדוש משום שהוא אהוב על האלים?" 10א צדק כאמור לעיל, בפוליטיאה, אפלטון שואל את השאלה, "מהו צדק?" באמצעות המונח היווני דיקאיקוסינה (dikaiosune) – מונח ל"צדק" התופס הן את הצדק האינדיבידואלי והן את הצדק המעצב חברות, אפלטון מסוגל ליידע לא רק את המטפיזיקה, אלא גם את האתיקה והפוליטיקה בשאלה: "מהו הבסיס לחובה המוסרית והחברתית?" תשובתו הידועה של אפלטון נשענת על האחריות הבסיסית לבקש חכמה, חכמה המובילה להבנת אידיאת הטוב.
פוליטיקה ואמנות
אפלטון טוען עוד כי הבנה כזו של אידיאות מייצרת ומבטיחה את החיים הקהילתיים הטובים כאשר הם מובנים באופן אידיאלי תחת מלך פילוסוף בחברה עם שלוש מעמדות מלכים פילוסופים, שומרים ועובדים המשקפים בדיוק את תפיסתו המשולשת של נפש היחיד תבונה, אומץ ותאבון. בדרך זו, צדק מושג כאשר ידע כיצד למלא את התפקיד המוסרי והפוליטי של אדם בחברה מיושם בפועל. פוליטיקה הדיאלוגים דנים גם בפוליטיקה. כמה מהדוקטרינות המפורסמות ביותר של אפלטון כלולות בפוליטיאה וכן בחוקי המדינה ובמדינאי. מכיוון שדוקטרינות אלו אינן מנוסות ישירות על ידי אפלטון ומשתנות בין דיאלוגים, אי אפשר להניח אותן ישירות כמייצגות את השקפותיו של אפלטון עצמו.
סוקרטס טוען שלחברות יש מבנה מעמדי משולש התואם את מבנה התאבון/אומץ/תבונה של נפש היחיד. התאבון/אומץ/תבונה מקבילים לקסטות של החברה. עובדים יצרניים – הפועלים, הנגרים, האינסטלטורים, הבנאים, הסוחרים, החקלאים, החוואים וכו'. אלו תואמים את חלק "התאבון" של הנפש. לוחמים או שומרים מגינים – אלו שהם הרפתקנים, חזקים ואמיצים; בכוחות המזוינים. אלו תואמים את חלק "האומץ" של הנפש. שליטים מנהלים או מלכים פילוסופים – אלו שהם אינטליגנטים, רציונליים, בשליטה עצמית, אוהבי חכמה, מתאימים היטב לקבל החלטות עבור הקהילה. אלו תואמים את חלק "התבונה" של הנפש ומעטים מאוד. לפי מודל זה, עקרונות הדמוקרטיה האתונאית כפי שהתקיימה בימיו נדחים שכן רק מעטים ראויים לשלוט.
במקום רטוריקה ושכנוע, סוקרטס אומר שתבונה וחכמה צריכות לשלוט. כפי שניסח זאת סוקרטס: סוקרטס מתאר את "המלכים הפילוסופים" הללו כ"אלה האוהבים את מראה האמת" ותומך ברעיון באמצעות האנלוגיה של קברניט ואונייתו או רופא ותרופתו. לדבריו, שיט ובריאות אינם דברים שכל אחד מוסמך לעסוק בהם מטבעו. חלק גדול מהפוליטיאה מתייחס אפוא לאופן שבו יש להקים את מערכת החינוך כדי לייצר מלכים פילוסופים אלו. בנוסף, העיר האידיאלית משמשת כתמונה להאיר את מצב נפשו של אדם, או הרצון, התבונה והתשוקות המשולבים בגוף האדם. סוקרטס מנסה ליצור דימוי של אדם המסודר כראוי, ולאחר מכן ממשיך לתאר את סוגי האנשים השונים שניתן לצפות בהם, מעריצים ועד אוהבי כסף בסוגים שונים של ערים.
העיר האידיאלית אינה מקודמת, אלא משמשת רק להאדרת סוגי בני האדם השונים ומצב נפשם. עם זאת, דימוי המלך הפילוסוף שימש רבים לאחר אפלטון כדי להצדיק את אמונותיהם הפוליטיות האישיות. הנפש הפילוסופית על פי סוקרטס מורכבת מתבונה, רצון ותשוקות המאוחדים בהרמוניה מעוסית. לפילוסוף יש אהבה מתונה לחכמה ואומץ לפעול על פי חכמה. חכמה היא ידע על הטוב או היחסים הנכונים בין כל מה שקיים. היכן שנוגע הדבר למדינות ולשליטים, סוקרטס שואל מה עדיף – דמוקרטיה גרועה או ארץ הנשלטת על ידי רודן. הוא טוען שעדיף להיות נשלט על ידי רודן גרוע, מאשר על ידי דמוקרטיה גרועה שכן כאן כל האנשים אחראים כעת למעשים כאלה, במקום שאדם יחיד יבצע מעשים רעים רבים.
דבר זה מודגש בתוך הפוליטיאה כאשר סוקרטס מתאר את אירוע המרד על סיפון אונייה. סוקרטס מציע שצוות האונייה יהיה בקו אחד עם השלטון הדמוקרטי של רבים והקברניט, אף על פי שמעוכב באמצעות מחלות, הרודן. תיאורו של סוקרטס את האירוע הזה מקביל לזה של דמוקרטיה בתוך המדינה והבעיות המולדות העולות מכך. פפירוס אוקסירינכוס (Oxyrhynchus Papyri), עם קטע מפוליטיאה של אפלטון לדברי סוקרטס, מדינה המורכבת מסוגי נפשות שונים תדרדר, בסך הכל, משלטון אריסטוקרטיה על ידי הטובים ביותר לשלטון טימוקרטיה על ידי המכובדים, לאחר מכן לאוליגרכיה שלטון המעטים, לאחר מכן לדמוקרטיה שלטון העם, ולבסוף לטיריאניה שלטון אדם אחד, שלטון רודן. אריסטוקרטיה במובן של ממשל פוליטיאה (politeia) מקודדת בפוליטיאה של אפלטון. משטר זה נשלט על ידי מלך פילוסוף, ומכאן מבוסס על חכמה ותבונה.
המדינה האריסטוקרטית, והאיש שטבעו תואם לה, הם מושאי הניתוחים של אפלטון לאורך חלק נרחב מהפוליטיאה, בניגוד לארבעת סוגי המדינות/אנשים האחרים, הנדונים בהמשך ביצירתו. בספר VIII, סוקרטס מציין בסדר את ארבע האומות הבלתי מושלמות האחרות יחד עם תיאור מבנה המדינה והאופי האינדיבידואלי. בטימוקרטיה מעמד השליטים מורכב בעיקר מאלו בעלי אופי דמוי לוחם. אוליגרכיה מורכבת מחברה שבה עושר הוא קריטריון ההצטיינות והעשירים שולטים. בדמוקרטיה, המדינה דומה לאתונה העתיקה עם תכונות כגון שוויון הזדמנויות פוליטיות וחירות ליחיד לעשות כרצונו. דמוקרטיה מתנוונת אז לטיריאניה מתוך עימות של עשירים ועניים.
היא מאופיינת בחברה בלתי משמעתית הקיימת בכאוס, שבה הרודן עולה כאלוף העם המוביל להקמת צבאו הפרטי ולצמיחת הדיכוי. אמנות ושירה מספר דיאלוגים מטפלים בשאלות על אמנות, כולל רטוריקה ורפסודיה. סוקרטס אומר ששירה מושראת על ידי המוזות, ואינה רציונלית. הוא מדבר בחיוב על כך, ועל צורות אחרות של שיגעון אלוהי שיכרות, ארוטיקה וחלום בפיידרוס, ובכל זאת בפוליטיאה רוצה להוציא אל מחוץ לחוק את שירתו הגדולה של הומרוס, וגם צחוק. באיון (Ion), סוקרטס אינו נותן רמז לאי-הסכמה כלפי הומרוס שהוא מבטא בפוליטיאה. הדיאלוג איון מרמז שהאיליאדה (Iliad) של הומרוס תפקדה בעולם היווני העתיקה כפי שהתנ"ך מתפקד כיום בעולם הנוצרי המודרני: כספרות בהשראה אלוהית שיכולה לספק הדרכה מוסרית, אם רק ניתן לפרש אותה כראוי.
דוקטרינות בלתי כתובות והיסטוריית הדיאלוגים
דוקטרינות בלתי כתובות במשך זמן רב, הדוקטרינות הבלתי כתובות של אפלטון היו שנויות במחלוקת. ספרים מודרניים רבים על אפלטון נראים כמקטינים את חשיבותן; אף על פי כן, העד החשוב הראשון המזכיר את קיומן הוא אריסטו, הכותב בפיזיקה שלו: "אמת היא, אכן, שהדיווח שהוא נותן שם על המשתتף שונה ממה שהוא אומר במה שמכונה תורתו הבלתי כתובה ἄγραφα δόγματα." המונח "ἄγραφα δόγματα" פירושו המילולי דוקטרינות בלתי כתובות או דוגמות בלתי כתובות והוא מייצג את ההוראה המטפיזיקה הבסיסית ביותר של אפלטון, אותה חשף רק בעל פה, ויש אומרים רק לבני חבורתו המהימנים ביותר, ואותה ייתכן ששמר בסוד מפני הציבור. חשיבותן של הדוקטרינות הבלתי כתובות אינה נראית כמוטלת בספק רציני לפני המאה ה-19.
סיבה לאי-חשיפתן לכולם נידונה חלקית בפיידרוס שבו אפלטון מבקר את ההעברה הכתובה של ידע כפגומה, ומעדיף במקומה את הלוגוס המדובר: "מי שיש לו ידע על הצדק והטוב והיפה... לא יכתוב אותם, כאשר הוא רציני, בדיו, זורע אותם דרך עט במילים, שאינן יכולות להגן על עצמן בטיעון ואינן יכולות ללמד את האמת ביעילות." אותו טיעון חוזר על עצמו באיגרתו השביעית של אפלטון: "כל אדם רציני העוסק בנושאים רציניים באמת נמנע בזהירות מכתיבה." באותה איגרת הוא כותב: "אני בהחלט יכול להכריז לגבי כל הסופרים הללו הטוענים שהם יודעים את הנושאים שאני לומד ברצינות... אין חיבור שלי העוסק בכך, וגם לא יהיה קיים לעולם." סודיות כזו הכרחית כדי לא "לחשוף אותם ليחס בלתי הולם ומשפיל".
עם זאת, נאמר שאפלטון חשף פעם ידע זה לציבור בהרצאתו על הטוב Περὶ τἀγαθοῦ, שבה הטוב τὸ ἀγαθόν מזוהה עם האחד האחדות, τὸ ἕν, העקרון האונטולוגי הבסיסי. תוכן הרצאה זו הועבר על ידי עדים שונים. אריסטוקסנוס (Aristoxenus) מתאר את האירוע במילים הבאות: "כל אחד בא בציפייה ללמוד משהו על הדברים הנחשבים בדרך כלל טובים לבני אדם, כגון עושר, בריאות טובה, חוזק גופני, ובסך הכל סוג של אושר נפלא.
אך כאשר הגיעו ההדגמות המתמטיות, כולל מספרים, צורות גיאומטריות ואסטרונומיה, ולבסוף הטענה שהטוב הוא אחד נראתה להם, אני משער, בלתי צפויה ומוזרה לחלוטין; לפיכך מקצתם זלזלו בעניין, בעוד אחרים דחו אותו." סימפลิקיוס (Simplicius) מצטט את אלכסנדרוס מאפרודיסיאס (Alexander of Aphrodisias), הקובע כי "לדברי אפלטון, העקרונות הראשונים של הכל, כולל האידיאות עצמן הם אחד ודואליות בלתי מוגדרת ἡ ἀόριστος δυάς, שאותה כינה גדול וקטן τὸ μέγα καὶ τὸ μικρόν", וסימפลิקיוס מדווח גם כי "אפשר ללמוד זאת גם מספאוסיפוס ומקסנוקרטס (Xenocrates) והאחרים שהיו נוכחים בהרצאה של אפלטון על הטוב". פסל שנחפר בווילה של הפפירים, ייתכן של דיוניסיוס, אפלטון או פוסידון. דיווחם נמצא בהסכמה מלאה עם תיאורו של אריסטו את הדוקטרינה המטפיזיקה של אפלטון.
במטפיזיקה הוא כותב: "כעת מכיוון שהאידיאות הן הסיבות לכל השאר, הוא, והמהות היא האחד τὸ ἕν, מכיוון שהמספרים נובעים מהגדול והקטן באמצעות השתתפות באחד". "מדיוח זה ברור שהוא העסיק רק שתי סיבות: זו של המהות, והסיבה החומרית; שכן האידיאות הן הסיבה למהות בכל דבר אחר, והאחד הוא הסיבה לכך באידיאות. הוא גם אומר לנו מהו המצע החומרי שעליו מנוסחות האידיאות במקרה של דברים חושיים, והאחד במקרה של האידיאות – שזוהי הדואליות הדיאדה, ἡ δυάς, הגדול והקטן τὸ μέγα καὶ τὸ μικρόν. יתר על כן, הוא שייך לשני אלמנטים אלו בהתאמה את הסיבתיות של הטוב ושל הרע".
ההיבט החשוב ביותר של פרשנות זו של המטפיזיקה של אפלטון הוא ההמשכיות בין תורתו לבין הפרשנות הניאופלטונית של פלוטינוס או פיצ'ינו (Ficino) אשר נחשבה שגויה בעיני רבים אך עשויה למעשה להיות מושפעת ישירות מההעברה בעל פה של דוקטרינת אפלטון. חוקר מודרני שהכיר בחשיבות הדוקטרינה הבלתי כתובה של אפלטון היה היינריך גומפרץ (Heinrich Gomperz) שתאר אותה בנאומו במהלך הקונגרס הבינלאומי השביעי לפילוסופיה בשנת 1930. כל המקורות הקשורים ל-ἄγραφα δόγματα נאספו על ידי קונראד גايזר (Konrad Gaiser) ופורסמו כ-Testimonia Platonica. מקורות אלו פורשו לאחר מכן על ידי חוקרים מבית הספר הגרמני בטיבינגן כגון הנס יואכים קרמר (Hans Joachim Krämer) או תומאס א. סזלזק (Thomas A. Szlezák).
נושאים בדיאלוגים של אפלטון משפט סוקרטס משפט סוקרטס וגזר דין המוות שלו הם האירוע המרכזי והמאחד של הדיאלוגים של אפלטון. הוא מועבר בדיאלוגים אפולוגיה (Apology), קריטון (Crito) ופייدون. אפולוגיה הוא נאום ההגנה של סוקרטס, וקריטון ופייدون מתקיימים בכלא לאחר ההרשעה. אפולוגיה הוא בין הנקראים ביותר מבין יצירותיו של אפלטון. באפולוגיה, סוקרטס מנסה לדחות שמועות שהוא סופיסט ומגן על עצמו מפני אשמות של אי-אמונה באלים ודעיכת הצעירים. סוקרטס מתעקש שהשמצה ארוכת-שנים תהיה הסיבה האמיתית לנפילתו, ואומר שהאישומים המשפטיים שקריים במהותם. סוקרטס מכחיש בפרסומו שהוא חכם, ומסביר כיצד חייו כפילוסוף הושקו על ידי האורקל בדלפי.
הוא אומר שמסעו לפתרון חידת האורקל שם אותו בעימות עם בן דמותו, וזו הסיבה שנחשב בטעות כאיום לעיר-המדינה אתונה. מותו של סוקרטס (1787), מאת ז'אק-לואי דוויד (Jacques-Louis David) באפולוגיה, סוקרטס מוצג כמי שמזכיר את אפלטון בשמו כאחד מאותם צעירים הקרובים אליו מספיק כדי להיות מושחתים, אם אכן היה אשם בהשחתת הנוער, ושואל מדוע אבותיהם ואחיהם לא התייצבו להעיד נגדו אם אכן היה אשם בפשע כזה. מאוחר יותר, אפלטון מוזכר יחד עם קריטון, קריטובולוס (Critobolus) ואפולודורוס כמציעים לשלם קנס של 30 מניות בשמו של סוקרטס, במקום עונש המוות שהציע מלטוס (Meletus). בפיידרוס, דמות הכותרת מונה את אלו שנכחו בכלא ביומו האחרון של סוקרטס, ומסבירה את היעדרו של אפלטון באומרה, "אפלטון היה חולה".
המשפט בדיאלוגים אחרים אם הדיאלוגים החשובים של אפלטון אינם מתייחסים להוצאתו להורג של סוקרטס במפורש, הם רומזים עליה, או משתמשים בדמויות או בנושאים המשחקים בה תפקיד. חמישה דיאלוגים מנבאים את המשפט: א