צ'ין שה-חואנג

חיים מוקדמים ועליה לשלטון

הסיבה לכך שכל-תחת-השמיים סובל ממרורים ממלחמות אינסופיות היא קיומם של אדונים פיאודליים ומלכים. הסתמכות על מקדשי אבות הביאה בתחילה יציבות, אך תחיית המדינות מובילה להתפשטות חיילים. עשיית זאת לעולם לא תביא ליציבות! צ'ין שה-חואנג (Qin Shi Huang) היה מייסד שושלת צ'ין והקיסר הראשון של סין המאוחדת. בין השנים 247 ל-221 לפנה"ס הוא היה ג'נג, מלך צ'ין (Qín Wáng Zhèng), ושמו הפרטי היה יינג ג'נג (Yíng Zhèng) או ג'או ג'נג (Zhào Zhèng). הוא הפך לקיסר הראשון של סין בגיל 38, לאחר שצ'ין כבשה את כל שאר המדינות הלוחמות ואיחדה את כל סין בשנת 221 לפנה"ס. במקום לשמור על התואר "מלך" (wáng) שנשאו שליטי שאנג וג'ואו הקודמים, הוא שלט כקיסר הראשון של שושלת צ'ין מ-221 לפנה"ס עד 210 לפנה"ס.

רפורמות אימפריאליות והתפשטות

התואר שהמציא לעצמו, "קיסר" (huángdì), ימשיך לשמש את שליטי סין במשך אלפיים השנים הבאות. במהלך שלטונו, גנרליו הרחיבו מאוד את שטחה של המדינה הסינית: מסעות צבאיים מדרום למדינת צ'ו הוסיפו לצמיתות את אדמות יואה (Yue) של חונאן וגואנגדונג למסלול התרבותי הסיני; מסעות במרכז אסיה כבשו את לולאת אורדוס מהנוודים שיונגנו (Xiongnu), אם כי בסופו של דבר הדבר הוביל גם לקונפדרציה שלהם תחת מודו צ'אניו. צ'ין שה-חואנג עבד גם עם השר שלו לי סי (Li Si) כדי לחוקק רפורמות כלכליות ופוליטיות גדולות שמטרתן סטנדרטיזציה של המנהגים המגוונים של המדינות הסיניות הקדומות. על פי המסורת, הוא אסר ושרף ספרים רבים והוציא להורג מלומדים.

פרויקטי העבודות הציבוריות שלו כללו את איחוד חומות המדינות השונות לחומה גדולה אחת של סין ומערכת כבישים לאומית חדשה ורחבת היקף, כמו גם מאוזוליאום בגודל עיר שנשמר על ידי צבא הטרקוטה בגודל טבעי. הוא שלט עד מותו בשנת 210 לפנה"ס במהלך מסעו הרביעי במזרח סין. מקור השם: מקורות סיניים מודרניים מציינים לעיתים קרובות את שמו הפרטי של צ'ין שה-חואנג כיינג ג'נג, כאשר יינג נלקח כשם משפחה וג'נג כשם פרטי. בסין העתיקה, לעומת זאת, מוסכמות מתן השמות היו שונות, וג'או עשוי לשמש כשם משפחה.

נומנקלטורה ותארים

בניגוד לשמות סיניים מודרניים, לאצילים בסין העתיקה היו שני שמות משפחה נפרדים: שם האבות כלל קבוצה גדולה יותר שירדה מאב קדמון בולט, שלפי הטענה חי בתקופת שלושת הריבונים וחמשת הקיסרים של האגדה הסינית, ושם השבט (氏) כלל קבוצה קטנה יותר שהראתה את הנחלה הנוכחית או התואר האחרון של הענף. המנהג העתיק היה לרשום את שמות הגברים בנפרד – "דברי הימים הבסיסיים של הקיסר הראשון של צ'ין" מאת סימה צ'יאן מציגים אותו כ"בעל השם ג'נג ושם המשפחה ג'או" – או לשלב את שם השבט עם השם הפרטי: התיאור של סימה על צ'ו מתאר את השנה ה-16 לשלטונו של המלך קאולי כ"זמן שבו ג'או ג'נג הוכתר כמלך צ'ין".

עם זאת, מכיוון ששמות משפחה סיניים מודרניים, למרות שהם יורדים בדרך כלל משמות שבטים, משתמשים באותה דמות כמו שמות האבות הישנים, נפוץ הרבה יותר במקורות סיניים מודרניים לראות את שמו הפרטי של הקיסר כתוב כיינג ג'נג, תוך שימוש בשם האבות של משפחת יינג. שליטי צ'ין כינו את עצמם מלכים מאז תקופת המלך חויוון בשנת 325 לפנה"ס. עם עלייתו לשלטון, ג'נג נודע כמלך צ'ין או המלך ג'נג מצ'ין. תואר זה הפך אותו לשווה ערך נומינלי לשליטי שאנג וג'ואו, שהאחרון במלכיהם הודח על ידי המלך ג'אושיאנג מצ'ין בשנת 256 לפנה"ס. "צ'ין שה-חואנג" בכתב חותם (למעלה) ודמויות סיניות רגילות (למטה). לאחר כניעת צ'י בשנת 221 לפנה"ס, המלך ג'נג איחד מחדש את כל אדמות ממלכת ג'ואו לשעבר. במקום לשמור על דרגתו כמלך, הוא יצר לעצמו תואר חדש של הואנגדי (huángdì) – קיסר.

תואר חדש זה שילב שני תארים – הואנג (huáng) של שלושת הריבונים המיתיים (Sān Huáng) והדי (dì) של חמשת הקיסרים האגדיים (Wŭ Dì) של פרהיסטוריה סינית. התואר נועד לנכס לעצמו חלק מהיוקרה של הקיסר הצהוב, שפולחנו היה פופולרי בתקופת המדינות הלוחמות המאוחרת ושנחשב למייסד העם הסיני. המלך ג'נג בחר בשם המלכותי החדש של הקיסר הראשון (Shǐ Huángdì), שתועתק בעבר כ-Shih Huang-ti, מתוך הבנה שיורשיו יכונו ברצף "הקיסר השני", "הקיסר השלישי" וכן הלאה לאורך הדורות. למעשה, התוכנית נמשכה רק כל עוד יורשו הישיר, הקיסר השני. התואר החדש נשא גוונים דתיים.

מסיבה זו, סינולוגים – החל מפיטר בודברג או אדוארד שייפר – מתרגמים אותו לעיתים כ"תיארך" (thearch) ואת הקיסר הראשון כתיארך הראשון. הקיסר הראשון התכוון שממלכתו תישאר שלמה לאורך הדורות, אך לאחר הפלתה והחלפתה על ידי האן לאחר מותו, הפך למנהג להוסיף את התואר צ'ין לפני שמו.

לפיכך: צ'ין (Qín) או צ'ין (Ch‘in), "של צ'ין"; שה (Shǐ) או שה (Shi), "ראשון"; הואנגדי (Huángdì) או הואנג-טי (Huang-ti), "קיסר", מונח חדש שנטבע מ-הואנג (Huáng) או הואנג (Huang), מילולית "זוהר" או "מפואר" ובעבר יושם לרוב "ככינוי לשמיים", תואר של שלושת הריבונים, האל הגבוה של ג'ואו; די (Dì) או טי (Ti), האל הגבוה של שאנג, אולי מורכב מאבותיהם האלוהיים, ושימש את ג'ואו כתואר של חמשת הקיסרים האגדיים, במיוחד הקיסר הצהוב. כבר אצל סימה צ'יאן, היה נהוג לקצר את ארבעת התווים צ'ין שה-חואנגדי למה שתועתק באופן מגוון כצ'ין שה-חואנג או צ'ין שה-חואנג.

הורות ועוצרות מוקדמת

בעקבות עלייתו כקיסר, גם שמו הפרטי של ג'נג ואולי גם ההומופון שלו הפכו לטאבו. הקיסר הראשון גם ניכס לעצמו את גוף ראשון בסינית (OC lrəm’, mod. zhèn) לשימושו הבלעדי ובשנת 212 לפנה"ס החל לכנות את עצמו "האלמותי" (OC Tin-niŋ, mod. Zhēnrén), מילולית "אדם אמיתי". אחרים היו צריכים לפנות אליו כ"הוד מעלתך" (mod. Bìxià), מילולית "מתחת למדרגות הארמון" באופן אישי, וכ"הוד רוממותך" (上) בכתב. לידה והורות: על פי "רשומות ההיסטוריון הגדול", שנכתבו על ידי סימה צ'יאן במהלך שושלת האן, הקיסר הראשון היה בנו הבכור של נסיך צ'ין יירן (Yiren), שהפך מאוחר יותר למלך ג'ואנגשיאנג מצ'ין. הנסיך יירן התגורר באותה עת בחצר ג'או, ושימש כבן ערובה כדי להבטיח את שביתת הנשק בין מדינות צ'ין וג'או.

הנסיך יירן התאהב ממבט ראשון בפילגשו של לו בווי (Lü Buwei), סוחר עשיר ממדינת ויי (Wey). לו הסכים שהיא תהיה אשתו של יירן, והיא נודעה לאחר מכן כגברת ג'או (Zhao Ji) על שם מדינת ג'או. גברת ג'או ילדה את הילד ב-18 בפברואר; והוא קיבל את השם ג'או ג'נג – השם ג'נג (正) הגיע מחודש לידתו ג'נגיו (Zhengyue), החודש הראשון של לוח השנה הירחי הסיני; שם השבט ג'או הגיע משושלת אביו ולא היה קשור לשמה של אמו או למיקום לידתו. התככים של לו בווי עזרו מאוחר יותר לירן להפוך למלך ג'ואנגשיאנג מצ'ין בשנת 250 לפנה"ס. עם זאת, "רשומות ההיסטוריון הגדול" טענו גם שהקיסר הראשון לא היה בנו האמיתי של הנסיך יירן אלא של לו בווי.

על פי דיווח זה, כאשר לו בווי הציג את נערת הריקוד לנסיך, היא הייתה פילגשו של לו בווי וכבר נכנסה להריון ממנו, והתינוק נולד לאחר תקופת הריון ארוכה מהרגיל. על פי תרגומים של "דברי הימים של לו בווי", ג'או ג'י ילדה את הקיסר לעתיד בעיר האנדאן בשנת 259 לפנה"ס, החודש הראשון של השנה ה-48 למלך ג'אושיאנג מצ'ין. הרעיון שהקיסר היה ילד לא חוקי, שהאמינו בו רבות לאורך ההיסטוריה הסינית, תרם להשקפה השלילית הכללית על הקיסר הראשון. עם זאת, מספר חוקרים מודרניים הטילו ספק בתיאור לידתו זה.

הסינולוג דרק בודה כתב: "יש סיבה טובה להאמין שהמשפט המתאר הריון יוצא דופן זה הוא תוספת שהוספה ל-Shih-chi על ידי אדם לא ידוע כדי להכפיש את הקיסר הראשון ולהצביע על אי-חוקיותו הפוליטית כמו גם הלידתית". ג'ון נובלוק וג'פרי ריגל, בתרגומם ל"אביב וסתיו" של לו בווי, מכנים את הסיפור "שקרי בעליל, שנועד גם להשמיץ את לו וגם להטיל דופי בקיסר הראשון". הטענה שלו בווי – סוחר – כאביו הביולוגי של הקיסר הראשון נועדה להיות משפילה במיוחד, שכן החברה הקונפוציאנית המאוחרת ראתה בסוחרים את הנמוכים מכל המעמדות החברתיים. כמלך צ'ין, עוצרות: בשנת 246 לפנה"ס, כאשר המלך ג'ואנגשיאנג מת לאחר שלטון קצר של שלוש שנים בלבד, ירש אותו על כס המלוכה בנו בן ה-13.

איחוד הכוח

באותה עת, ג'או ג'נג היה עדיין צעיר, ולכן לו בווי שימש כראש הממשלה העוצר של מדינת צ'ין, שעדיין ניהלה מלחמה נגד שש המדינות האחרות. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 235 לפנה"ס, ג'או ג'נג נטל את מלוא הכוח לאחר שלו בווי הוגלה בשל מעורבותו בשערורייה עם הקיסרית האלמנה ג'או. ציור דיוקן של צ'ין שה-חואנגדי, הקיסר הראשון של שושלת צ'ין, מתוך אלבום דיוקנאות של קיסרים סיניים מהמאה ה-18. ג'או צ'נגג'יאו (Zhao Chengjiao), הלורד צ'אנג'אן, היה אחיו למחצה החוקי של ג'או ג'נג, מאותו אב אך מאם אחרת. לאחר שג'או ג'נג ירש את כס המלוכה, צ'נגג'יאו מרד בטונליו ונכנע למדינת ג'או. שומריו ומשפחותיו הנותרים של צ'נגג'יאו הוצאו להורג על ידי ג'או ג'נג. ניסיון ההפיכה של לאו איי: ככל שהמלך ג'נג התבגר, לו בווי חשש שהמלך הצעיר יגלה את הקשר שלו עם אמו, גברת ג'או.

הוא החליט להתרחק ולחפש מחליף לקיסרית האלמנה. הוא מצא אדם בשם לאו איי (Lao Ai). על פי "רשומות ההיסטוריון הגדול", לאו איי הוסווה כסריס על ידי תלישת זקנו. מאוחר יותר, לאו איי והקיסרית ג'או ג'י הסתדרו כל כך טוב שהם הביאו לעולם בסתר שני בנים. לאו איי קיבל אז תואר אצולה כמרקיז לאו איי (Lào Ǎi), והוצף בעושר. המזימה של לאו איי הייתה אמורה להחליף את המלך ג'נג באחד הבנים הנסתרים. אך במהלך מסיבת ארוחת ערב, לאו איי השיכור נשמע מתרברב על כך שהוא אביו החורג של המלך הצעיר. בשנת 238 לפנה"ס נסע המלך לבירה העתיקה יונג (Yōng). לאו איי תפס את חותם הקיסרית האם וגייס צבא בניסיון לפתוח בהפיכה ולמרוד. כאשר המלך ג'נג גילה עובדה זו, הוא הורה ללו בווי לתת ללורד צ'אנגפינג וללורד צ'אנגוון לתקוף את לאו איי.

למרות שהצבא המלכותי הרג מאות מורדים בבירה, לאו איי הצליח להימלט מהקרב הזה. מחיר של מיליון מטבעות נחושת הושם על ראשו של לאו איי אם ייתפס חי או חצי מיליון אם ימות. תומכיו של לאו איי נתפסו וערופו; לאחר מכן לאו איי נקשר ונקרא לחמישה חלקים על ידי כרכרות סוסים, בעוד כל משפחתו הוצאה להורג עד הדור השלישי. שני הבנים הנסתרים נהרגו גם הם, בעוד האם ג'או ג'י הושמה במעצר בית עד מותה שנים רבות לאחר מכן. לו בווי שתה כוס יין מורעל והתאבד בשנת 235 לפנה"ס. יינג ג'נג נטל אז את מלוא הכוח כמלך מדינת צ'ין. בהחלפת לו בווי, לי סי הפך לקנצלר החדש. ניסיון התנקשות ראשון: המלך ג'נג וחייליו המשיכו להשתלט על מדינות שונות. מדינת יאן הייתה קטנה, חלשה והוטרדה לעיתים קרובות על ידי חיילים.

היא לא הייתה יריב למדינת צ'ין. לכן נסיך הכתר דאן מיאן רקם ניסיון התנקשות כדי להיפטר מהמלך ג'נג, והתחנן בפני ג'ינג קה (Jing Ke) לצאת למשימה בשנת 227 לפנה"ס. ג'ינג קה לווה על ידי צ'ין וויאנג (Qin Wuyang) במזימה. כל אחד מהם היה אמור להגיש מתנה למלך ג'נג: מפה של דוקאנג וראשו הכרות של פאן ווג'י. ניסיון ההתנקשות של ג'ינג קה בצ'ין שה-חואנג; ג'ינג קה (משמאל) מוחזק על ידי אחד מרופאיו של צ'ין שה-חואנג (משמאל, רקע). צ'ין וויאנג ניסה תחילה להגיש את מתנת מארז המפה, אך רעד מפחד ולא התקדם יותר לעבר המלך. ג'ינג קה המשיך להתקדם לעבר המלך, תוך שהסביר ששותפו "מעולם לא ראה את בן השמיים", וזו הסיבה שהוא רועד. ג'ינג קה נאלץ להגיש את שתי המתנות בעצמו. בזמן פתיחת המפה, נחשף פגיון. המלך נסוג, עמד על רגליו, אך התקשה לשלוף את החרב כדי להגן על עצמו.

באותה עת, פקידי ארמון אחרים לא הורשו לשאת נשק. ג'ינג קה רדף אחרי המלך, בניסיון לדקור אותו, אך החטיא. המלך ג'נג שלף את חרבו וחתך את ירכו של ג'ינג קה. ג'ינג קה זרק אז את הפגיון, אך החטיא שוב. כשהוא סובל משמונה פצעים מחרבו של המלך, ג'ינג קה הבין שניסיונו נכשל וידע ששניהם ייהרגו לאחר מכן. מדינת יאן נכבשה על ידי מדינת צ'ין חמש שנים לאחר מכן. ניסיון התנקשות שני: גאו ג'יאנלי (Gao Jianli) היה חבר קרוב של ג'ינג קה, שרצה לנקום את מותו. כנגן לוטה מפורסם, יום אחד הוא זומן על ידי המלך ג'נג לנגן בכלי. מישהו בארמון שהכיר אותו בעבר קרא, "זה גאו ג'יאנלי". לא מסוגל להביא את עצמו להרוג מוזיקאי כה מיומן, הקיסר הורה לנקר את עיניו. אך המלך אפשר לגאו ג'יאנלי לנגן בנוכחותו.

איחוד סין

הוא שיבח את הנגינה ואף אפשר לגאו ג'יאנלי להתקרב. כחלק מהמזימה, הלוטה חוזקה עם חתיכת עופרת כבדה. הוא הרים את הלוטה והכה לעבר המלך. הוא החטיא, וניסיון ההתנקשות שלו נכשל. גאו ג'יאנלי הוצא להורג מאוחר יותר. איחוד סין: בשנת 230 לפנה"ס, המלך ג'נג פתח במסעות האחרונים של תקופת המדינות הלוחמות, ויצא לכבוש את הממלכות העצמאיות הנותרות, אחת אחת. המדינה הראשונה שנפלה הייתה האן (Hán); המכונה לעיתים האן כדי להבדיל אותה מהאן של שושלת האן, בשנת 230 לפנה"ס. לאחר מכן צ'ין ניצלה אסונות טבע בשנת 229 לפנה"ס כדי לפלוש ולכבוש את ג'או (Zhào), שם נולד צ'ין שה-חואנג. כעת הוא נקם את יחסו הגרוע כבן ערובה בילדותו שם, כשהוא מחפש והורג את אויביו.

צבאות צ'ין כבשו את מדינת ג'או בשנת 228 לפנה"ס, את המדינה הצפונית יאן בשנת 226 לפנה"ס, את המדינה הקטנה ויי בשנת 225 לפנה"ס, ואת המדינה הגדולה ביותר והאתגר הגדול ביותר, צ'ו, בשנת 223 לפנה"ס. איחוד שבע המדינות הלוחמות על ידי צ'ין: בשנת 222 לפנה"ס, השרידים האחרונים של יאן ומשפחת המלוכה נלכדו בליאודונג בצפון-מזרח. המדינה העצמאית היחידה שנותרה הייתה כעת מדינת צ'י, בקצה המזרחי, מה שהוא כיום חצי האי שאנדונג. מבועת, המלך הצעיר של צ'י שלח 200,000 איש להגן על גבולותיו המערביים. בשנת 221 לפנה"ס, צבאות צ'ין פלשו מהצפון, לכדו את המלך, וסיפחו את צ'י. חלק מהאסטרטגיות שצ'ין השתמשה בהן כדי לאחד את סין היו סטנדרטיזציה של המסחר והתקשורת, המטבע והשפה. לראשונה, כל האדמות הסיניות אוחדו תחת שליט עוצמתי אחד.

באותה שנה, המלך ג'נג הכריז על עצמו כ"קיסר הראשון" (始皇帝, Shǐ Huángdì), לא עוד מלך במובן הישן וכעת עולה בהרבה על הישגי שליטי שושלת ג'ואו הישנה. הקיסר הורה להפוך את ההשיבי (Heshibi) לחותם הקיסרי, הידוע כ"חותם הירושה של הממלכה". המילים, "לאחר שקיבלתי את המנדט מהשמיים, מי ייתן והקיסר יוביל חיים ארוכים ומשגשגים", נכתבו על ידי ראש הממשלה לי סי, ונחצבו על החותם על ידי סון שואו. החותם הועבר מאוחר יותר מקיסר לקיסר במשך דורות. בדרום, התפשטות צבאית בצורת מסעות נגד שבטי היואה (Yue) נמשכה במהלך שלטונו, כאשר אזורים שונים סופחו למה שהוא כיום מחוז גואנגדונג וחלק מווייטנאם של ימינו.

כקיסר צ'ין, רפורמות מנהליות: בניסיון למנוע הישנות של הכאוס הפוליטי של תקופת המדינות הלוחמות, צ'ין שה-חואנג וראש ממשלתו לי סי ביטלו לחלוטין את הפיאודליזם. האימפריה חולקה אז ל-36 פיקודים (Jùn), מאוחר יותר ליותר מ-40 פיקודים. כל סין חולקה אפוא ליחידות מנהליות: תחילה פיקודים, לאחר מכן מחוזות (Xiàn), עיירות (Xiāng) ויחידות של מאה משפחות (Li), התואמות בערך לנפות ולקהילות המודרניות. מערכת זו הייתה שונה מהשושלות הקודמות, שהיו בעלות ברית ופדרציות רופפות. אנשים לא יכלו עוד להיות מזוהים לפי אזור מוצאם או מדינתם הפיאודלית לשעבר, כפי שקרה כאשר אדם מצ'ו נקרא "אדם מצ'ו" (Chu rén). מינויים התבססו לאחר מכן על כישורים במקום על זכויות תורשתיות.

רפורמות כלכליות: צ'ין שה-חואנג ולי סי איחדו את סין כלכלית על ידי סטנדרטיזציה של יחידות המידה הסיניות כגון משקולות ומידות, המטבע, ואורך צירי העגלות כדי להקל על התחבורה במערכת הכבישים. הקיסר פיתח גם רשת ענפה של כבישים ותעלות המחברים את המחוזות כדי לשפר את המסחר ביניהם. המטבעות של המדינות השונות עברו גם הם סטנדרטיזציה למטבע הבאן ליאנג (Bàn Liǎng). אולי חשוב מכך, הכתב הסיני אוחד. תחת לי סי, כתב החותם של מדינת צ'ין עבר סטנדרטיזציה באמצעות הסרת צורות משתנות בתוך כתב צ'ין עצמו. כתב סטנדרטי חדש זה הפך אז לרשמי בכל האזורים שנכבשו, ובכך ביטל את כל הכתבים האזוריים כדי ליצור שפה אחת, מערכת תקשורת אחת לכל סין.

פילוסופיה: צ'ין שה-חואנג עקב גם אחר אסכולת חמשת האלמנטים: אדמה, עץ, מתכת, אש ומים. אלמנט הלידה של ג'או ג'נג הוא מים, המחובר לצבע השחור. האמינו גם שבית המלוכה של שושלת ג'ואו הקודמת שלט בכוח האש, שהיה הצבע האדום. שושלת צ'ין החדשה חייבת להישלט על ידי האלמנט הבא ברשימה, שהוא מים, המיוצג על ידי הצבע השחור. שחור הפך לצבע של בגדים, דגלים ונסים. אסוציאציות אחרות כוללות את הצפון ככיוון הקרדינלי, עונת החורף והמספר שש. תגים וכובעים רשמיים היו באורך 15 סנטימטרים (5.9 אינץ'), כרכרות ברוחב שני מטרים (6.6 רגל), צעד אחד (Bù) היה 1.4 מטרים (4.6 רגל). בעוד שתקופת המדינות הלוחמות הקודמת הייתה תקופה של לוחמה מתמדת, היא נחשבה גם לתור הזהב של החשיבה החופשית.

צ'ין שה-חואנג חיסל את מאה האסכולות של המחשבה ששילבו קונפוציאניזם ופילוסופיות אחרות. לאחר איחוד סין, עם איסור על כל שאר אסכולות המחשבה, הלגליזם הפך לאידיאולוגיה המאושרת של שושלת צ'ין, שהייתה בעצם מערכת שדרשה מהאנשים לציית לחוקים או להיענש בהתאם. מפת שושלת צ'ין וחלוקותיה המנהליות: החל משנת 213 לפנה"ס, בהסתה של לי סי וכדי להימנע מהשוואות של מלומדים בין שלטונו לעבר, צ'ין שה-חואנג הורה לשרוף את רוב הספרים הקיימים למעט אלו העוסקים באסטרולוגיה, חקלאות, רפואה, ניחוש וההיסטוריה של מדינת צ'ין. זה ישרת גם את המטרה של קידום הרפורמה המתמשכת של מערכת הכתיבה על ידי הסרת דוגמאות של כתבים מיושנים.

החזקת "ספר השירים" או "קלאסיקת ההיסטוריה" הייתה אמורה להיענש בחומרה מיוחדת. על פי "רשומות ההיסטוריון הגדול" המאוחרות יותר, בשנה שלאחר מכן צ'ין שה-חואנג קבר בחיים כ-460 מלומדים על החזקת הספרים האסורים. בנו הבכור של הקיסר, פוסו (Fusu), ביקר אותו על מעשה זה. מחקרים אחרונים מציעים ש"קבורת המלומדים הקונפוציאנים בחיים" היא אגדת קדושים קונפוציאנית; במקום זאת, הקיסר הורה על הריגה (kēng) של קבוצת אלכימאים לאחר שגילה שהם הוליכו אותו שולל. בתקופת האן, המלומדים הקונפוציאנים, ששירתו את צ'ין בנאמנות, השתמשו בתקרית זו כדי להתרחק מהשושלת שנכשלה. קונג אנגואו (Kong Anguo) בערך 165 – בערך

74 לפנה"ס, צאצא של קונפוציוס, הפך את האלכימאים (fāngshì) לקונפוציאנים (rú) ושזר את אגדת הקדושים בסיפור המוזר על גילוי מחדש של הספרים הקונפוציאניים האבודים מאחורי קיר שנהרס בבית אבותיו. בספרייתו של הקיסר עצמו עדיין היו עותקים של הספרים האסורים, אך רובם הושמדו מאוחר יותר כאשר שיאנג יו (Xiang Yu) שרף את ארמונות שיאניאנג בשנת 206 לפנה"ס. ניסיון התנקשות שלישי: בשנת 230 לפנה"ס, מדינת צ'ין הביסה את מדינת האן. אריסטוקרט האן בשם ג'אנג ליאנג (Zhang Liang) נשבע לנקום בקיסר צ'ין. הוא מכר את כל חפצי הערך שלו ובשנת 218 לפנה"ס, הוא שכר מתנקש חזק ובנה לו חרוט מתכת כבד במשקל 120 ג'ין (בערך 160 ליברות או 97 ק"ג). שני הגברים התחבאו בין השיחים לאורך מסלול הקיסר מעל הר. באות, המתנקש השרירי הטיח את החרוט במרכבה הראשונה וניפץ אותה.

עבודות ציבוריות והחיפוש אחר אלמוות

עם זאת, הקיסר היה למעשה במרכבה השנייה, שכן הוא נסע עם שתי מרכבות זהות בדיוק מהסיבה הזו. לפיכך הניסיון נכשל. שני הגברים הצליחו להימלט למרות מצוד ענק. עבודות ציבוריות, החומה הגדולה: צ'ין נלחמה בשבטים נוודים בצפון ובצפון-מערב. שבטי השיונגנו לא הובסו והוכנעו, ולכן המסע היה מעייף ולא מוצלח, וכדי למנוע מהשיונגנו לפלוש לגבול הצפוני עוד יותר, הורה הקיסר על בניית חומה הגנתית עצומה. חומה זו, שעבור בנייתה גויסו מאות אלפי גברים, ומספר לא ידוע מתו, היא מבשרת לחומה הגדולה של סין הנוכחית. היא חיברה חומות מדינה רבות שנבנו במהלך ארבע המאות הקודמות, רשת של חומות קטנות המקשרות הגנות נהר לצוקים בלתי עבירים.

חרבות ברונזה (jian), שושלת צ'ין: מתוך כוונה לכפות שלטון ריכוזי ולמנוע את תחיית האדונים הפיאודליים, הורה יינג ג'נג על הרס חלקי החומות שחילקו את האימפריה שלו בין המדינות לשעבר. כדי למקם את האימפריה מול אנשי השיונגנו מהצפון, לעומת זאת, הוא הורה על בניית חומות חדשות כדי לחבר את הביצורים הנותרים לאורך הגבול הצפוני של האימפריה. "בנה והמשך הלאה" היה עיקרון מנחה מרכזי בבניית החומה, מה שמרמז שהסינים לא הקימו גבול קבוע לצמיתות. הובלת הכמות הגדולה של חומרים הנדרשים לבנייה הייתה קשה, ולכן הבנאים תמיד ניסו להשתמש במשאבים מקומיים. אבנים מההרים שימשו מעל רכסי הרים, בעוד אדמה נגוחה שימשה לבנייה במישורים.

אין רשומות היסטוריות ששרדו המציינות את האורך והמסלול המדויקים של חומות צ'ין. רוב החומות העתיקות נשחקו במהלך המאות, ומעט מאוד חלקים נותרו כיום. העלות האנושית של הבנייה אינה ידועה, אך הוערך על ידי מחברים מסוימים שמאות אלפים, אם לא עד מיליון, עובדים מתו בבניית חומת צ'ין. תעלת לינגצ'ו: ציטוט מפורסם בדרום סין היה "בצפון יש את החומה הגדולה, בדרום יש את תעלת לינגצ'ו"; Běiyǒu chángchéng, nányǒu língqú. בשנת 214 לפנה"ס החל הקיסר בפרויקט של תעלה גדולה להובלת אספקה לצבא. התעלה מאפשרת הובלת מים בין צפון לדרום סין. התעלה, באורך 34 קילומטרים, מקשרת את נהר שיאנג הזורם ליאנגצה ואת לי ג'יאנג, הזורם לנהר הפנינה.

התעלה חיברה שניים מנתיבי המים העיקריים של סין וסייעה להתפשטות צ'ין לדרום-מערב. הבנייה נחשבת לאחד משלושת ההישגים הגדולים של ההנדסה הסינית העתיקה, האחרים הם החומה הגדולה ומערכת ההשקיה דוג'יאנגיאן בסצ'ואן. סם החיים: מאוחר יותר בחייו, צ'ין שה-חואנג פחד מהמוות וחיפש נואשות את סם החיים האגדי, שלכאורה יאפשר לו לחיות לנצח. הוא היה אובססיבי להשגת אלמוות ונפל קורבן לרבים שהציעו לו סמי חיים לכאורה. הוא ביקר באי ג'יפו (Zhifu) שלוש פעמים כדי להשיג אלמוות. במקרה אחד הוא שלח את שו פו (Xu Fu), תושב אי ג'יפו, עם ספינות הנושאות מאות גברים ונשים צעירים בחיפוש אחר הר פנגלאי המיסטי. הם נשלחו למצוא את אנקי שנג (Anqi Sheng), קוסם בן 1,000 שנה שצ'ין שה-חואנג פגש לכאורה במסעותיו ושכנראה הזמין אותו לחפש אותו שם.

אנשים אלו מעולם לא חזרו, אולי כי ידעו שאם יחזרו ללא סם החיים המובטח, הם בוודאי יוצאו להורג. אגדות טוענות שהם הגיעו ליפן ויישבו אותה. ייתכן גם ששריפת הספרים, טיהור של מה שניתן לראות כספרות בזבזנית וחסרת תועלת, היה, בחלקו, ניסיון למקד את מוחותיהם של המלומדים הטובים ביותר של הקיסר במסע האלכימי. חלק מהמלומדים שהוצאו להורג היו אלו שלא הצליחו להציע כל הוכחה לתוכניותיהם העל-טבעיות. זה עשוי היה להיות האמצעי האולטימטיבי לבדיקת יכולותיהם: אם למישהו מהם היו כוחות קסם, אז הם בוודאי היו חוזרים לחיים כשישוחררו שוב.

מוות וירושה

מכיוון שהקיסר הגדול פחד מהמוות ומ"רוחות רעות", הוא הורה לפועלים לבנות סדרה של מנהרות ומעברים לכל אחד מארמונותיו – הוא החזיק מעל 200 – מכיוון שנסיעה ללא נראה לכאורה תשאיר אותו בטוח מפני הרוחות הרעות. מוות ואירועים שלאחר המוות: בשנת 211 לפנה"ס נאמר שמטאור גדול נפל בדונגג'ון במורד הנהר הצהוב. עליו, אדם לא ידוע חרט את המילים "הקיסר הראשון ימות ואדמתו תחולק". כאשר שמע הקיסר על כך, הוא שלח מזכיר קיסרי לחקור את הנבואה הזו. איש לא הודה במעשה, ולכן כל האנשים שחיו בקרבת מקום הוצאו להורג. האבן נכתשה לאחר מכן.

מסעות קיסריים של צ'ין שה-חואנג: במהלך מסעו החמישי במזרח סין, הקיסר חלה קשות לאחר שהגיע לפינגיואנגג'ין (Pingyuanjin), מחוז פינגיואן, שאנדונג, ומת ב-10 בספטמבר 210 לפנה"ס (לוח יוליאני) בארמון במחוז שאצ'יו (Shāqiū Píngtái), כחודשיים נסיעה מהבירה שיאניאנג. סיבת מותו של צ'ין שה-חואנג עדיין אינה ידועה ברובה. על פי הדיווחים, הוא מת מהרעלת סם אלכימי סיני עקב בליעת כדורי כספית, שהוכנו על ידי האלכימאים ורופאי החצר שלו, מתוך אמונה שזהו סם אלמוות. גורם תורם אפשרי היה מחלה עקב הלחץ של ניהול האימפריה. קונספירציית הקיסר השני: לאחר מות הקיסר, ראש הממשלה לי סי, שליווה אותו, הפך מודאג מאוד מכך שהחדשות על מותו עלולות לעורר התקוממות כללית באימפריה.

ייקח חודשיים לפמליה להגיע לבירה, ולא ניתן יהיה לעצור את ההתקוממות. לי סי החליט להסתיר את מות הקיסר, ולחזור לשיאניאנג. רוב הפמליה הקיסרית שליוותה את הקיסר נותרה בבורות לגבי מות הקיסר; רק בן צעיר יותר, יינג הוהאי (Ying Huhai), שנסע עם אביו, הסריס ג'או גאו (Zhao Gao), לי סי, וחמישה או שישה סריסים מועדפים ידעו על המוות. לי סי הורה גם ששתי עגלות המכילות דגים רקובים יישאו מיד לפני ואחרי עגלת הקיסר. הרעיון מאחורי זה היה למנוע מאנשים להבחין בריח הרע הנודף מעגלת הקיסר, שם גופתו החלה להתפרק קשות מכיוון שהיה זה אמצע הקיץ.

הם גם הורידו את הצלון כדי שאף אחד לא יוכל לראות את פניו, החליפו את בגדיו מדי יום, הביאו אוכל וכשהיה צריך לנהל שיחות חשובות, הם היו פועלים כאילו הוא רוצה לשלוח להם הודעה. בסופו של דבר, לאחר כחודשיים, לי סי והחצר הקיסרית הגיעו לשיאניאנג, שם הוכרזו החדשות על מות הקיסר. צ'ין שה-חואנג לא אהב לדבר על מותו שלו ומעולם לא כתב צוואה. לאחר מותו, הבן הבכור פוסו היה אמור בדרך כלל להפוך לקיסר הבא. צבא הטרקוטה: הגנרל לי סי והסריס הראשי ג'או גאו קשרו קשר להרוג את פוסו מכיוון שהגנרל המועדף על פוסו היה מנג טיאן (Meng Tian), שאותו הם לא אהבו וחששו ממנו; אחיו של מנג טיאן, שר בכיר, העניש פעם את ג'או גאו. הם האמינו שאם פוסו יוכתר, הם יאבדו את כוחם.

לי סי וג'או גאו זייפו מכתב מצ'ין שה-חואנג שאומר שגם פוסו וגם הגנרל מנג חייבים להתאבד. התוכנית עבדה, והבן הצעיר הו האי הפך לקיסר השני, הידוע מאוחר יותר כצ'ין אר שה (Qin Er Shi) או "צ'ין דור שני". צ'ין אר שה, לעומת זאת, לא היה מסוגל כמו אביו. מרידות פרצו במהירות. שלטונו היה תקופה של אי-שקט אזרחי קיצוני, וכל מה שנבנה על ידי הקיסר הראשון התפורר תוך תקופה קצרה. אחד מניסיונות המרידה המיידיים היה התקוממות כפר דזה (Daze Village) בשנת 209 לפנה"ס בהנהגת צ'ן שנג (Chen Sheng) ווו גואנג (Wu Guang). משפחה: להלן כמה מבני משפחתו של צ'ין שה-חואנג: הורים: המלך ג'ואנגשיאנג מצ'ין, הקיסרית האם. אחים למחצה: צ'נגג'יאו, אח למחצה חוקי מצד האב מאם אחרת, לורד צ'אנג'אן. שני אחים למחצה לא חוקיים מצד האם שנולדו לקיסרית האלמנה ג'או ולאו איי.

ילדים: פוסו, נסיך הכתר (בן 1), גאו, ג'יאנגלו, הוהאי, מאוחר יותר צ'ין אר שה (בן 18), יינג (שנוי במחלוקת), מאוחר יותר מלך צ'ין. לצ'ין שה-חואנג היו כ-50 ילדים – כ-30 בנים ו-15 בנות, אך רוב שמותיהם אינם ידועים. היו לו פילגשות רבות אך נראה שמעולם לא מינה קיסרית. מורשת, מאוזוליאום: ההיסטוריון הסיני סימה צ'יאן, שכתב מאה שנה לאחר מות הקיסר הראשון, כתב שנדרשו 700,000 איש לבנות את המאוזוליאום של הקיסר.

ההיסטוריון הבריטי ג'ון מאן מציין כי נתון זה גדול מאוכלוסייתה של כל עיר בעולם באותה עת והוא מחשב שהיסודות היו יכולים להיבנות על ידי 16,000 איש בשנתיים. בעוד שסימה צ'יאן מעולם לא הזכיר את צבא הטרקוטה, הפסלים התגלו על ידי קבוצת חקלאים שחפרו בארות ב-29 במרץ 1974. החיילים נוצרו עם סדרה של תבניות חימר שניתן לערבב ולהתאים ולאחר מכן עברו אינדיבידואליזציה נוספת על ידי ידם של האמנים. סגול האן (Han Purple) שימש גם על חלק מהלוחמים. ישנם כ-6,000 לוחמי טרקוטה ומטרתם הייתה להגן על הקיסר בחיים שלאחר המוות מפני רוחות רעות. כמו כן בין הצבא יש מרכבות ו-40,000 כלי נשק אמיתיים מברונזה. אחד הפרויקטים הראשונים שהמלך הצעיר השלים בעודו בחיים היה בניית קברו שלו.

בשנת 215 לפנה"ס הורה צ'ין שה-חואנג לגנרל מנג טיאן להתחיל בבנייתו בסיוע 300,000 איש. מקורות אחרים מציעים שהוא הורה ל-720,000 פועלים ללא שכר לבנות את קברו לפי מפרטיו. שוב, בהתחשב בתצפית של ג'ון מאן לגבי אוכלוסיות באותה עת (ראו פסקה לעיל), הערכות היסטוריות אלו שנויות במחלוקת. הקבר הראשי הממוקם ב-34°22′53″N 109°15′13″E המכיל את הקיסר טרם נפתח וישנן עדויות המצביעות על כך שהוא נותר שלם יחסית. התיאור של סימה צ'יאן על הקבר כולל העתקים של ארמונות ומגדלים נופיים, "כלים נדירים וחפצים נפלאים", 100 נהרות עשויים כספית, ייצוגים של "גרמי השמיים", וקשתות המכוונות לירות בכל מי שינסה לפרוץ פנימה. הקבר נבנה למרגלות הר לי, 30 קילומטרים משיאן.

היסטוריוגרפיה ומורשת תרבותית

ארכיאולוגים מודרניים איתרו את הקבר, והחדירו אליו גשושיות עמוק. הגשושיות חשפו כמויות גבוהות באופן חריג של כספית, פי 100 מהשיעור המופיע באופן טבעי, מה שמרמז שחלקים מהאגדה אמינים. סודות נשמרו, שכן רוב הפועלים שבנו את הקבר נהרגו. היסטוריוגרפיה: ההיסטוריוגרפיה הסינית המסורתית תיארה כמעט תמיד את הקיסר הראשון של המדינות המאוחדות הסיניות כעריץ אכזרי שהיה בעל פחד אובססיבי מהתנקשות. אנטיפתיה אידיאולוגית כלפי מדינת צ'ין הלגליסטית הוקמה כבר בשנת 266 לפנה"ס, כאשר הפילוסוף הקונפוציאני שונזי (Xunzi) השמיץ אותה. היסטוריונים קונפוציאנים מאוחרים יותר גינו את הקיסר ששרף את הקלאסיקות וקבר מלומדים קונפוציאנים בחיים. הם ערכו בסופו של דבר רשימה של עשרת הפשעים של צ'ין כדי להדגיש את פעולותיו העריצות.

המשורר והמדינאי המפורסם של האן, ג'יה יי (Jia Yi), סיכם את מאמרו "הפגמים של צ'ין" (Guò Qín Lùn) במה שהפך לשיפוט הקונפוציאני הסטנדרטי של הסיבות לקריסת צ'ין. המאמר של ג'יה יי, שהוערך כיצירת מופת של רטוריקה והיגיון, הועתק לשתי היסטוריות גדולות של האן והייתה לו השפעה מרחיקת לכת על המחשבה הפוליטית הסינית כאיור קלאסי של התיאוריה הקונפוציאנית. הוא ייחס את התפרקות צ'ין לכשלים הפנימיים שלה. ג'יה יי כתב ש: צ'ין, מבסיס זעיר, הפכה למעצמה גדולה, שולטת בארץ ומקבלת הומאז' מכל עבר במשך מאה ומשהו שנים. ובכל זאת, לאחר שאיחדו את הארץ והבטיחו את עצמם בתוך המעבר, איכר פשוט אחד יכול היה בכל זאת לאתגר את האימפריה הזו... מדוע?

מכיוון שלשליט חסרה אנושיות וצדק; מכיוון ששימור כוח שונה מיסודו מתפיסת כוח. בזמנים מודרניים יותר, החלה להופיע הערכה היסטורית של הקיסר הראשון השונה מההיסטוריוגרפיה הסינית המסורתית. ההערכה מחדש הונעה על ידי חולשתה של סין במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. באותה עת החלו חלקם לראות במסורות קונפוציאניות מכשול לכניסתה של סין לעולם המודרני, מה שפתח את הדרך לשינוי נקודות מבט. בתקופה שבה מדינות זרות פלשו לשטח סיני, ההיסטוריון המוביל של הקוומינטנג, שיאו יישאן (Xiao Yishan), הדגיש את תפקידו של צ'ין שה-חואנג בהדיפת הברברים הצפוניים, במיוחד בבניית החומה הגדולה.

היסטוריון אחר, מא פייבאי (Ma Feibai), פרסם בשנת 1941 ביוגרפיה רוויזיוניסטית באורך מלא של הקיסר הראשון שכותרתה Qín Shǐ Huángdì Zhuàn, וכינה אותו "אחד הגיבורים הגדולים של ההיסטוריה הסינית". מא השווה אותו למנהיג בן זמנו צ'יאנג קאי-שק וראה קווי דמיון רבים בקריירות ובמדיניות של שני הגברים, שאת שניהם העריץ. המשלחת הצפונית של צ'יאנג בסוף שנות ה-20, שקדמה ישירות לממשלה הלאומנית החדשה בנאנג'ינג, הושוותה לאיחוד שהביא צ'ין שה-חואנג. פסל של הקיסר צ'ין שה-חואנג בהאנדאן: עם בוא המהפכה הקומוניסטית והקמת משטר מהפכני חדש בשנת 1949, הופיעה הערכה מחדש נוספת של הקיסר הראשון כביקורת מרקסיסטית. פרשנות חדשה זו של צ'ין שה-חואנג הייתה בדרך כלל שילוב של השקפות מסורתיות ומודרניות, אך ביקורתית במהותה.

זה מודגם ב"היסטוריה המלאה של סין", שנערכה בספטמבר 1955 כסקירה רשמית של ההיסטוריה הסינית. העבודה תיארה את הצעדים העיקריים של הקיסר הראשון לקראת איחוד וסטנדרטיזציה ככאלה התואמים את האינטרסים של קבוצת השלטון ומעמד הסוחרים, לא של האומה או העם, ואת הנפילה שלאחר מכן של שושלתו כביטוי למלחמת המעמדות. הוויכוח הנצחי על נפילת שושלת צ'ין הוסבר גם במונחים מרקסיסטיים, כאשר מרידות האיכרים היו מרד נגד דיכוי – מרד שערער את השושלת, אך שנועד להיכשל בגלל פשרה עם "אלמנטים של מעמד בעלי הקרקעות". מאז 1972, לעומת זאת, השקפה רשמית שונה בתכלית על צ'ין שה-חואנג בהתאם למחשבה המאואיסטית קיבלה בולטות ברחבי סין.

הביוגרפיה של הונג שידי (Hong Shidi) "צ'ין שה-חואנג" יזמה את ההערכה מחדש. העבודה פורסמה על ידי העיתונות הממלכתית כהיסטוריה פופולרית המונית, והיא מכרה 1.85 מיליון עותקים תוך שנתיים. בעידן החדש, צ'ין שה-חואנג נתפס כשליט בעל ראייה קדימה שהשמיד את כוחות הפירוד והקים את המדינה המאוחדת והריכוזית הראשונה בהיסטוריה הסינית על ידי דחיית העבר. תכונות אישיות, כגון החיפוש שלו אחר אלמוות, שהודגשו כל כך בהיסטוריוגרפיה המסורתית, בקושי הוזכרו. ההערכות החדשות תיארו באישור כיצד, בתקופתו – עידן של שינוי פוליטי וחברתי גדול – לא היו לו עכבות נגד שימוש בשיטות אלימות כדי למחוץ מהפכני-נגד, כגון הקנצלר "בעל העבדים התעשייתי והמסחרי" לו בווי.

עם זאת, הוא ספג ביקורת על כך שלא היה יסודי כפי שהיה צריך להיות, וכתוצאה מכך, לאחר מותו, חתרנים נסתרים בהנהגת הסריס הראשי ג'או גאו הצליחו לתפוס את השלטון ולהשתמש בו כדי להחזיר את הסדר הפיאודלי הישן. כדי להשלים את ההערכה מחדש הזו, לואו סידינג (Luo Siding) הציג פרשנות חדשה לקריסה הפתאומית של שושלת צ'ין במאמר שכותרתו "על מלחמת המעמדות בתקופה שבין צ'ין להאן" בגיליון 1974 של "הדגל האדום", כדי להחליף את ההסבר הישן. התיאוריה החדשה טענה שהסיבה לנפילת צ'ין טמונה בחוסר היסודיות של "הדיקטטורה של צ'ין שה-חואנג על הריאקציונרים, אפילו עד כדי מתן אפשרות להם להשתחל לאיברים של סמכות פוליטית ולגזול תפקידים חשובים". מאו דזה-דונג, יו"ר הרפובליקה העממית של סין, הושמץ על רדיפת האינטלקטואלים שלו.

על השוואתו לקיסר הראשון, מאו הגיב: טום אמברוז מאפיין את צ'ין שה-חואנג כמייסד "מדינת המשטרה הראשונה בהיסטוריה". אזכורים תרבותיים: "החומה והספרים" ("La muralla y los libros"), מאמר עטור שבחים על צ'ין שה-חואנג שפורסם על ידי הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס (1899–1986) באוסף משנת 1952 "חקירות אחרות" (Otras Inquisiciones). Shin no Shikoutei (1962) – הסרט מציג את צ'ין שה-חואנג כקיסר מנוסה בקרב עם שורשיו בצבא. "צרות גדולות בצ'יינה טאון" (1986) – צ'ין שה-חואנג מוזכר כמי שהביס את הנבל הראשי של הסרט, לו פאן, בקרב, ולאחר מכן קילל אותו לחיות כרוח רפאים. אירועי הסרט סובבים סביב ניסיונותיו של לו פאן לשבור את הקללה.

צל הקיסר (1996) – הסרט מתמקד במערכת היחסים של צ'ין שה-חואנג עם המוזיקאי גאו ג'יאנלי, חבר של המתנקש ג'ינג קה. הקיסר והמתנקש (1999) – הסרט מכסה חלק גדול מהקריירה של יינג ג'נג, נזכר בחוויותיו המוקדמות כבן ערובה ומבשר על שליטתו בסין. גיבור (2002) – בסרט מככב ג'ט לי, מתנקש ללא שם שמתכנן ניסיון התנקשות במלך צ'ין צ'ן דאומיינג. הסרט הוא דמיון מחדש בדיוני של ניסיון ההתנקשות של ג'ינג קה בצ'ין שה-חואנג. עליית החומה הגדולה (1986) – סדרת טלוויזיה מהונג קונג בת 63 פרקים המתעדת את האירועים מלידת הקיסר ועד מותו. טוני ליו גילם את צ'ין שה-חואנג. צעד אל העבר (2001) – הפקה של TVB מהונג קונג המבוססת על רומן מדע בדיוני מאת הואנג יי. צ'ין שה-חואנג (2002) – הפקת סדרת טלוויזיה סינית יבשתית.

היא כוללת סיפור בדיוני למחצה על חיי הקיסר, מילדותו ועד מותו. ג'אנג פנגיי כיכב כצ'ין שה-חואנג. Kingdom (2006) – מאנגה יפנית המספקת תיאור בדיוני של איחוד סין על ידי יינג ג'נג עם לי שין וכל האנשים שתרמו לכיבוש שש המדינות הלוחמות. Fate/Grand Order (2015), משחק תפקידים נייד מקוון בחינם של זיכיון Fate שפותח על ידי Delightworks ופורסם על ידי Aniplex כולל את צ'ין שה-חואנג כמשרת מסוג שליט. הקיסר הראשון: האיש שיצר את סין (2006) – ספיישל דרמה-דוקומנטרי על צ'ין שה-חואנג. ג'יימס פאקס גילם את הקיסר. הוא הוצג בערוץ 4 בבריטניה בשנת 2006. הקיסר הראשון של סין (2008) – סרט תיעודי מיוחד בן שלוש שעות של ערוץ ההיסטוריה. שו פנגקאי גילם את צ'ין שה-חואנג.

במשחק הווידאו 4X משנת 2005 Civilization IV שפותח על ידי Firaxis Games, צ'ין שה-חואנג הוא אחד משני המנהיגים הניתנים למשחק של סין, כשהשני הוא מאו דזה-דונג. צ'ין שה-חואנג יופיע מאוחר יותר במשחק הווידאו 4X משנת 2016 Civilization VI שפותח על ידי Firaxis Games כדי להוביל את הציוויליזציה הסינית שוב.