ויליאם טקומסה שרמן

ויליאם טקומסה שרמן

ויליאם טקומסה שרמן (באנגלית: William Tecumseh Sherman; 8 בפברואר 1820 – 14 בפברואר 1891) היה איש עסקים, סופר וגנרל בצבא ארצות הברית שלחם בשורות צבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית (1861–1865). כגנרל, הוא זכה להערכה בשל הפיקוד על האסטרטגיה הצבאית שלו, אך ספג ביקורת בשל האכזריות של מדיניות "אדמה חרוכה" שיישם במסעות המלחמה שלו נגד מדינות הקונפדרציה.

שרמן נולד בלנקסטר שבאוהיו למשפחה בולטת פוליטית, ובשנת 1840 סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. בשנת 1853 קטע את הקריירה הצבאית שלו כדי לפנות לעסקים פרטיים, אך ללא הצלחה מרובה. ב-1859 מונה למפקח על הסמינר הממלכתי ללימודים ואקדמיה צבאית בלואיזיאנה, לימים אוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה, אך התפטר כאשר לואיזיאנה פרשה מהאיחוד. שרמן פיקד על בריגדת מתנדבים בקרב בול ראן הראשון בשנת 1861, ולאחר מכן הועבר לזירה המערבית. הוא הוצב בקנטקי, שם הפסימיות שלו לגבי סיכויי המלחמה הובילה להתמוטטות שחייבה אותו לצאת לחופשה קצרה. הוא התאושש וכרת ברית קרובה עם הגנרל יוליסס ס. גרנט (Ulysses S. Grant). שרמן שירת תחת גרנט ב-1862 וב-1863 בקרב פורט הנרי ובקרב פורט דונלסון, בקרב שילה, במסעות המלחמה שהובילו לנפילת מעוז הקונפדרציה ויקסבורג על נהר המיסיסיפי, ובמערכת צ'טנוגה, שהסתיימה בתבוסת צבאות הקונפדרציה במדינת טנסי.

בשנת 1864, כאשר גרנט עבר מזרחה כדי לשרת כמפקד העליון של צבאות האיחוד, ירש אותו שרמן כמפקד הזירה המערבית. הוא הוביל לכיבושה של העיר האסטרטגית אטלנטה, הצלחה צבאית שתרמה לבחירתו מחדש של הנשיא אברהם לינקולן (Abraham Lincoln). "הצעדה אל הים" המפורסמת של שרמן דרך ג'ורג'יה והקרוליינות כללה לחימה מועטה אך הרס רחב היקף של תשתיות צבאיות ואזרחיות, מדיניות שיטתית שנועדה לערער את היכולת ואת הרצון של הקונפדרציה להמשיך להילחם. שרמן קיבל את כניעת כל צבאות הקונפדרציה בקרוליינות, בג'ורג'יה ובפלורידה באפריל 1865, אך התנאים שניהל נחשבו לנדיבים מדי בעיני מזכיר המלחמה של ארה"ב אדווין סטנטון (Edwin Stanton), שהורה לגנרל גרנט לשנותם.

כאשר גרנט הפך לנשיא ארצות הברית במרץ 1869, ירש אותו שרמן כמפקד הכללי של הצבא. שרמן שירת בתפקיד זה מ-1869 עד 1883 והיה אחראי על מעורבות צבא ארה"ב במלחמות האינדיאנים, שבהן השתמש בטקטיקות "מלחמה קשה" הדומות לאלו שבהן נקט במלחמת האזרחים. הוא סירב בעקשנות להיגרר לפוליטיקה מפלגתית. בשנת 1875 פרסם את זיכרונותיו, שהפכו לאחד התיעודים הידועים ביותר ממקור ראשון על מלחמת האזרחים.

חיים מוקדמים

שרמן נולד בשנת 1820 בלנקסטר שבאוהיו, ליד גדות נהר ההוקינג. אביו, צ'ארלס רוברט שרמן, עורך דין שהיה שופט בבית המשפט העליון של אוהיו, מת באופן בלתי צפוי מטיפוס הבטן בשנת 1829. אלמנתו, מרי הוייט שרמן, נותרה עם אחד-עשר ילדים וללא ירושה. שרמן בן התשע גודל על ידי שכנה מלנקסטר וידיד המשפחה, עורך הדין תומאס יואינג (Thomas Ewing). יואינג היה חבר בולט במפלגה הוויגית שהפך לסנאטור של אוהיו ולמזכיר הפנים הראשון. שרמן היה בן דוד מדרגה חמישית של האב המייסד של ארה"ב רוג'ר שרמן (Roger Sherman).

אחיו הבכור של שרמן, צ'ארלס טיילור שרמן, הפך לשופט פדרלי. אחד מאחיו הצעירים, ג'ון שרמן, היה ממייסדי המפלגה הרפובליקנית וכיהן כחבר קונגרס, סנאטור ומזכיר בממשלה. אח צעיר אחר, הוייט שרמן, היה בנקאי מצליח. שניים מאחיו המאומצים שירתו כמייג'ור גנרלים בצבא האיחוד במהלך מלחמת האזרחים: יו בויל יואינג (Hugh Boyle Ewing), לימים שגריר וסופר, ותומאס יואינג הבן, שהיה סנגור במשפטים הצבאיים של הקושרים נגד לינקולן. אחייניתו של שרמן, אותנזיה שרמן מיד, הייתה רופאה חלוצה בקליפורניה.

### שמות

שמו הפרטי יוצא הדופן של שרמן תמיד משך תשומת לב. מקור אחד מהמאה ה-19, למשל, קובע כי "הגנרל שרמן, אנו מאמינים, הוא האמריקאי הבולט היחיד שנקרא על שם מנהיג אינדיאני". על פי זיכרונותיו של שרמן, הוא נקרא ויליאם טקומסה כי אביו "חבב את המנהיג הגדול של השוני, 'טקומסה'". עם זאת, הביוגרפיה של לויד לואיס משנת 1932 טענה ששמו של שרמן היה במקור טקומסה בלבד ושהוא רכש את השם ויליאם בגיל תשע או עשר, כאשר הוטבל כקתולי לבקשת משפחתו המאמצת. על פי הדיווח של לואיס, שחזר על ידי סופרים מאוחרים יותר, שרמן הוטבל בביתו של יואינג על ידי כומר דומיניקני שמצא את השם הפגאני טקומסה כבלתי הולם, ובמקום זאת קרא לילד ויליאם על שם הקדוש שביום חגו נערכה ההטבלה. שרמן כבר הוטבל כתינוק על ידי כומר פרסביטריאני, וביוגרפים עדכניים מאמינים, בניגוד לטענותיו של לואיס, שככל הנראה קיבל את השם ויליאם באותו זמן. כמבוגר, שרמן חתם על כל התכתובות שלו, כולל לאשתו, ב-"W. T. Sherman". חבריו ומשפחתו קראו לו "קאמפ".

### הכשרה ושירות צבאי

הסנאטור יואינג השיג מינוי עבור שרמן בן ה-16 כצוער באקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. שרמן חלק חדר והתיידד עם גנרל חשוב אחר לעתיד של האיחוד במלחמת האזרחים, ג'ורג' הנרי תומאס (George Henry Thomas). שרמן הצטיין בלימודיו בווסט פוינט, אך התייחס למערכת הדמריטים באדישות. הצוער ויליאם רוזקרנס (William Rosecrans) זכר את שרמן כ"אחד החבר'ה המבריקים והפופולריים ביותר" באקדמיה וכ"בחור בעל עיניים בורקות ושיער אדום, שתמיד היה מוכן לכל סוג של שובבות". על תקופתו בווסט פוינט, שרמן אומר רק את הדברים הבאים בזיכרונותיו:

> באקדמיה לא נחשבתי לחייל טוב, שכן מעולם לא נבחרתי לתפקיד כלשהו, אלא נשארתי טוראי לאורך כל ארבע השנים. אז, כמו היום, ניקיון בלבוש ובמראה, יחד עם ציות קפדני לכללים, היו הכישורים הנדרשים לתפקיד, ואני מניח שלא נמצאתי כמצטיין באף אחד מאלה. בלימודים תמיד החזקתי במוניטין מכובד אצל הפרופסורים, ובדרך כלל דורגתי בין הטובים ביותר, במיוחד בציור, כימיה, מתמטיקה ופילוסופיה של הטבע. הדמריטים הממוצעים שלי, בשנה, היו כ-150, מה שהפחית את דירוג הכיתה הסופי שלי ממקום רביעי לשישי.

עם סיום לימודיו ב-1840, נכנס שרמן לצבא כסג"ן משנה בחיל התותחנים ה-3 של ארה"ב וראה פעילות בפלורידה במלחמת הסמינול השנייה. בזיכרונותיו ציין כי "חבל מאוד היה לפנות את הסמינולים בכלל [כיוון שפלורידה] הייתה גן העדן של האינדיאנים" ועדיין הייתה (בתקופה שבה שרמן כתב את זיכרונותיו בשנות ה-1870) "עם אוכלוסייה קטנה מכדי להוות מדינה טובה". שרמן הוצב מאוחר יותר בג'ורג'יה ובדרום קרוליינה. כבן חסותו של פוליטיקאי ויגי בולט, בצ'רלסטון הסג"ן הפופולרי שרמן נע בחוגים העליונים של חברת הדרום הישן.

במהלך מלחמת ארצות הברית–מקסיקו, הוקצה שרמן לתפקידים אדמיניסטרטיביים במהלך הכיבוש האמריקני של קליפורניה, טריטוריה מקסיקנית, והגיע לשם לאחר שרוב פעולות האיבה פסקו, אך לפני חוזה גואדלופה אידלגו בפברואר 1848. יחד עם עמיתיו הסגנים הנרי האלק (Henry Halleck) ואדוארד אורד (Edward Ord), שרמן יצא מניו יורק למסע של 198 ימים סביב כף הורן, על סיפון הסלופ המוסבת USS לקסינגטון. במהלך ההפלגה הזו, שרמן התקרב לאורד ובמיוחד להאלק האינטלקטואל והמובחן. בזיכרונותיו, שרמן מספר על טיול רגלי עם האלק לפסגת הקורקובדו, המשקיפה על ריו דה ז'ניירו בברזיל, כדי לבחון את תכנון אמת המים של העיר.

שרמן ואורד ירדו מהספינה במונטריי, קליפורניה ב-28 בינואר 1847, יומיים לפני שהעיירה ירבה בואנה קיבלה את השם החדש "סן פרנסיסקו". שרמן והאלק חיו בבית במונטריי, הידוע כיום כ"רבעי שרמן", בין השנים 1847–1849. ביוני 1848 ליווה שרמן את המושל הצבאי של קליפורניה, קולונל ריצ'רד בארנס מייסון, כדי לבדוק את מכרות הזהב במבצר סאטר. שרמן סייע מבלי דעת להצית את הבהלה לזהב בקליפורניה על ידי ניסוח המסמכים הרשמיים שבהם אישר המושל מייסון כי התגלה זהב באזור.

לבקשתו של ג'ון אוגוסטוס סאטר הבן, סייע שרמן לקפטן ויליאם ה. וורנר במיפוי העיר החדשה סקרמנטו, ותכנן את רשת הרחובות שלה בשנת 1848. הוא גם פתח חנות כללית בקולומה, שהכניסה לו 1,500 דולר ב-1849 בעוד שמשכורתו הצבאית הייתה רק 70 דולר לחודש. שרמן גם הרוויח כסף ממיפוי וממכירת מגרשים בסקרמנטו ובבניסיה. למרות שקיבל קידום בדרגת ייצוג לקפטן ב-1848 עבור "שירותו הראוי לשבח", חוסר הניסיון הקרבי שלו והקידום האיטי יחסית בתוך הצבא הרתיעו אותו. שרמן יהפוך בסופו של דבר לאחד הקצינים הבכירים הבודדים במלחמת האזרחים האמריקנית שלא נלחמו במקסיקו.

### נישואים וקריירה עסקית

ב-1 במאי 1850 נשא שרמן את אחותו המאומצת, אלן בויל יואינג, שהייתה צעירה ממנו בארבע שנים ושמונה חודשים. אביה של אלן, תומאס יואינג, היה מזכיר הפנים של ארה"ב באותה עת. האב ג'יימס א. ריידר, נשיא מכללת ג'ורג'טאון, ניהל את הטקס בוושינגטון די.סי. הנשיא זאכרי טיילור, סגן הנשיא מילרד פילמור ואישים פוליטיים אחרים נכחו בחתונה. אלן יואינג שרמן הייתה קתולית אדוקה, וילדי הזוג חונכו בדת זו.

שמונת ילדיהם היו:

מריה יואינג ("מיני") (1851–1913)

- ויליאם טקומסה הבן ("ווילי") (1854–1863)

שרמן מונה לקפטן במחלקת הקומיסריאט של הצבא ב-27 בספטמבר 1850, עם משרדים בסנט לואיס, מיזורי. הוא התפטר מתפקידו ב-1853 ונכנס לחיים האזרחיים כמנהל הסניף בסן פרנסיסקו של בנק לוקאס, טרנר ושות', שהמטה הארגוני שלו היה בסנט לואיס. שרמן שרד שתי טביעות ספינה וצף דרך שער הזהב על גוף הפוך של ספינת עץ טובעת.

שרמן סבל מהתקפי אסתמה, אותם ייחס בחלקם ללחץ שנגרם מתרבות העסקים האגרסיבית של העיר. מאוחר יותר בחייו אמר שרמן על תקופתו בסן פרנסיסקו, תחת ספקולציות נדל"ן קדחתניות: "אני יכול לנהל מאה אלף איש בקרב ולכבוש את עיר השמש, אבל אני מפחד לנהל מגרש בביצה של סן פרנסיסקו."

קריסת בנק פייג', בייקון ושות' עוררה פאניקה סביב "יום שישי השחור" של 23 בפברואר 1855, שהובילה לסגירת כמה מהבנקים העיקריים של סן פרנסיסקו ועסקים רבים אחרים. שרמן, לעומת זאת, הצליח לשמור על הבנק שלו סולבנטי. ב-1856, במהלך תקופת הוויג'ילנטים, שירת לזמן קצר כמייג'ור גנרל של המיליציה של קליפורניה.

הסניף של שרמן בסן פרנסיסקו נסגר במאי 1857, והוא עבר לניו יורק בשם אותו בנק, כשהוא נוסע על סיפון ספינת הקיטור SS סנטרל אמריקה. כשהבנק קרס במהלך הפאניקה של 1857, הוא סגר את סניף ניו יורק. בתחילת 1858 חזר לקליפורניה כדי לסגור את החשבונות הפתוחים של הבנק שם. מאוחר יותר ב-1858 עבר ללוונוורת', קנזס, שם עבד כמנהל המשרד של משרד עורכי הדין שהקימו גיסיו יו יואינג ותומאס יואינג הבן. שרמן קיבל רישיון לעסוק בעריכת דין, למרות שלא למד למבחני הלשכה, אך לא נחל הצלחה רבה כעורך דין.

### מפקח מכללה צבאית

בשנת 1859 קיבל שרמן עבודה כמפקח הראשון של הסמינר הממלכתי ללימודים ואקדמיה צבאית בלואיזיאנה בפינוויל, לואיזיאנה, תפקיד שביקש בהצעת המייג'ור דון קרלוס ביואל (Don Carlos Buell) והשיג בתמיכתו של הגנרל ג'ורג' מייסון גרהאם. שרמן היה מנהיג יעיל ופופולרי של המוסד, שלימים הפך לאוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה. קולונל ג'וזף פ. טיילור, אחיו של הנשיא המנוח זאכרי טיילור, הצהיר כי "אם היית מחפש בכל הצבא, מקצה אחד לשני, לא יכולת למצוא אדם המתאים יותר לתפקיד מכל בחינה מאשר שרמן."

אחיו הצעיר של שרמן, ג'ון, היה ממושבו בקונגרס האמריקני תומך בולט נגד העבדות. לפני מלחמת האזרחים, לעומת זאת, ויליאם השמרן יותר הביע אהדה מסוימת להגנת הדרומיים הלבנים על המערכת האגררית המסורתית שלהם, כולל מוסד העבדות. מצד שני, הוא התנגד בנחרצות לפרישת מדינות הדרום. בלואיזיאנה הפך לחבר קרוב של הפרופסור דייוויד פרנץ' בויד, יליד וירג'יניה ותומך נלהב בפרישה. בויד נזכר מאוחר יותר כי כאשר הגיעו אליהם בסמינר החדשות על פרישת דרום קרוליינה מארצות הברית, "שרמן פרץ בבכי, והחל, בדרכו העצבנית, לפסוע בחדר ולגנות את הצעד שחשש שעלול להביא חורבן על המדינה כולה". במה שסופרים מסוימים ראו כנבואה מדויקת של הסכסוך שיבלע את ארצות הברית במהלך ארבע השנים הבאות, נזכר בויד ששרמן הצהיר:

> אתם אנשי הדרום לא יודעים מה אתם עושים. המדינה הזו תספוג דם, ואלוהים יודע איך זה ייגמר. זה הכל שטות, טירוף, פשע נגד הציוויליזציה! אתם אנשים מדברים בקלות דעת על מלחמה; אתם לא יודעים על מה אתם מדברים. מלחמה היא דבר נורא! אתם טועים גם לגבי אנשי הצפון. הם אנשים שוחרי שלום אך אנשים רציניים, והם גם יילחמו. הם לא הולכים לתת למדינה הזו להיהרס בלי מאמץ אדיר להציל אותה... חוץ מזה, איפה האנשים שלכם ומכשירי המלחמה כדי להתמודד נגדם? הצפון יכול לייצר מנוע קיטור, קטר או קרון רכבת; בקושי חצר בד או זוג נעליים אתם יכולים לייצר. אתם רצים למלחמה עם אחד האנשים החזקים, המכניים והנחושים ביותר עלי אדמות – ממש בפתחי הדלתות שלכם. אתם נידונים לכישלון. רק ברוח ובנחישות שלכם אתם מוכנים למלחמה. בכל השאר אתם לא מוכנים לחלוטין, עם סיבה רעה להתחיל איתה. בהתחלה תתקדמו, אבל כשהמשאבים המוגבלים שלכם יתחילו להיגמר, כשתהיו מנותקים משווקי אירופה, הסיבה שלכם תתחיל לדעוך. אם האנשים שלכם רק יעצרו ויחשבו, הם חייבים לראות בסוף שאתם בטוח תיכשלו.

בינואר 1861, כאשר מדינות דרומיות נוספות פרשו מהאיחוד, שרמן נדרש לקבל לידיו נשק שנכנע למיליציית המדינה של לואיזיאנה על ידי מחסן הנשק של ארה"ב בבאטון רוז'. במקום לציית, הוא התפטר מתפקידו כמפקח, והצהיר בפני מושל לואיזיאנה כי "בשום פנים ואופן לא אעשה שום מעשה ולא אחשוב שום מחשבה עוינת או מתריסה כלפי הממשלה הישנה של ארצות הברית."

### אתנחתא בסנט לואיס

שרמן עזב את לואיזיאנה ונסע לוושינגטון די.סי., ייתכן מתוך תקווה להבטיח לעצמו תפקיד בצבא ארה"ב. בבית הלבן, שרמן נפגש עם אברהם לינקולן כמה ימים לאחר השבעתו לנשיא ארצות הברית. שרמן הביע דאגות כבדות לגבי מצב המוכנות הירוד של הצפון לקראת מלחמת האזרחים הממשמשת ובאה, אך מצא שלינקולן אינו מגיב.

לאחר מכן עבר שרמן לסנט לואיס כדי להפוך לנשיא חברת חשמליות בשם Fifth Street Railroad. כך, הוא חי במדינת הגבול מיזורי כאשר משבר הפרישה הגיע לשיאו. בזמן שניסה לשמור על עצמו מרוחק מהפוליטיקה, הוא צפה ממקור ראשון במאמציו של חבר הקונגרס פרנק בלייר, ששירת מאוחר יותר תחת שרמן בצבא ארה"ב, להשאיר את מיזורי באיחוד. בתחילת אפריל סירב שרמן להצעתו של מונטגומרי בלייר לתפקיד המנהלי של פקיד ראשי במחלקת המלחמה, למרות הבטחתו של בלייר כי בעקבותיה יבוא מינוי כסגן מזכיר המלחמה לאחר שהקונגרס האמריקני יתכנס ביולי.

לאחר ההפצצה על פורט סאמטר ב-12–13 באפריל והכיבוש שלאחר מכן על ידי הקונפדרציה, שרמן היסס לגבי מחויבות לשירות צבאי. הוא לעג בפרטיות לקריאתו של לינקולן ל-75,000 מתנדבים לשלושה חודשים כדי לדכא את הפרישה, ואמר לכאורה: "ובכן, אתה יכול באותה מידה לנסות לכבות את להבות הבית הבוער עם אקדח מים". במאי, לעומת זאת, הוא הציע את עצמו לשירות בצבא הסדיר. הסנאטור ג'ון שרמן (אחיו הצעיר ובעל ברית פוליטי של הנשיא לינקולן) וקשרים אחרים בוושינגטון עזרו לו להשיג מינוי. ב-3 ביוני הוא כתב במכתב לגיסו: "אני עדיין חושב שזו הולכת להיות מלחמה ארוכה – ארוכה מאוד – ארוכה הרבה יותר ממה שכל פוליטיקאי חושב."

שירות במלחמת האזרחים

### מינויים ראשונים וקרב בול ראן

שרמן מונה לראשונה לקולונל של רגימנט הרגלים ה-13 של ארה"ב, החל מ-14 במאי 1861. זה היה רגימנט חדש שטרם הוקם. למעשה, הפיקוד הראשון של שרמן היה בריגדה של מתנדבים לשלושה חודשים שנלחמו בקרב בול ראן הראשון ב-21 ביולי 1861. זו הייתה אחת מארבע הבריגדות בדיוויזיה בפיקודו של הגנרל דניאל טיילר, שהייתה בתורה אחת מחמש הדיוויזיות בצבא וירג'יניה הצפון-מזרחית תחת הגנרל אירווין מקדואל (Irvin McDowell).

הקרב בבול ראן היה תבוסה הרסנית עבור האיחוד, וניפץ תקוות לפתרון מהיר של הסכסוך. שרמן היה אחד מקציני האיחוד הבודדים שהצטיינו בשטח, וההיסטוריון דונלד ל. מילר אפיין את ביצועיו של שרמן בבול ראן כ"מופת". במהלך הלחימה, שרמן נשרט על ידי כדורים בברך ובכתף. לדברי ההיסטוריון הצבאי הבריטי בריאן הולדן-ריד, "לו שרמן היה מבצע טעויות טקטיות במהלך ההתקפה, הוא פיצה על כך יותר מאשר במהלך הנסיגה שלאחר מכן". הולדן-ריד גם הגיע למסקנה ששרמן "אולי היה חסר ניסיון כמו האנשים עליהם פיקד, אבל הוא לא נפל קורבן לאשליות הנאיביות שטיפחו רבים כל כך בשדה הקרב של בול ראן הראשון."

התוצאה בבול ראן גרמה לשרמן להטיל ספק בשיקול דעתו כקצין וביכולות של חייליו המתנדבים. עם זאת, שרמן הרשים את לינקולן במהלך ביקור הנשיא בקרב החיילים ב-23 ביולי, ולינקולן קידם את שרמן לבריגדיר גנרל של מתנדבים החל מ-17 במאי 1861. זה הפך את שרמן לבכיר בדרגתו מיוליסס ס. גרנט, מפקדו לעתיד. שרמן הוקצה אז לשרת תחת רוברט אנדרסון (Robert Anderson) במחלקת קמברלנד, בלואיוויל, קנטקי. באוקטובר ירש שרמן את אנדרסון בפיקוד על אותה מחלקה. בזיכרונותיו, יכתוב שרמן מאוחר יותר שהוא ראה את המינוי החדש כהפרת הבטחה של הנשיא לינקולן שלא יקבל תפקיד מנהיגותי בולט שכזה.

### קנטקי והתמוטטות

לאחר שירש את אנדרסון בלואיוויל, לשרמן הייתה כעת אחריות צבאית עיקרית לקנטקי, מדינת גבול שבה החזיקו אנשי הקונפדרציה בקולומבוס ובבולינג גרין, וגם נכחו ליד מעבר קמברלנד. הוא הפך פסימי ביותר לגבי סיכויי הפיקוד שלו והתלונן לעיתים קרובות בפני וושינגטון על מחסור, תוך מתן הערכות מוגזמות של כוח כוחות המורדים ובקשת מספרים מוגזמים של תגבורת. דיווחים ביקורתיים בעיתונות על שרמן החלו להופיע לאחר שמזכיר המלחמה של ארה"ב, סיימון קמרון, ביקר בלואיוויל באוקטובר 1861. בתחילת נובמבר ביקש שרמן להשתחרר מפיקודו. הוא הוחלף מיד בדון קרלוס ביואל והועבר לסנט לואיס. בדצמבר הוא הוצא לחופשה על ידי הנרי ו. האלק, מפקד מחלקת מיזורי, שמצא אותו לא כשיר לשירות ושלח אותו ללנקסטר, אוהיו, כדי להחלים. בזמן שהיה בבית, אשתו אלן כתבה לאחיו, הסנאטור ג'ון שרמן, וביקשה עצה והתלוננה על "אותו שיגעון מלנכולי שממנו סובלת משפחתכם". בהתכתבותו הפרטית כתב שרמן מאוחר יותר שהדאגות מהפיקוד "שברו אותי" והודה כי שקל התאבדות. בעיותיו החמירו כאשר ה-Cincinnati Commercial תיאר אותו כ"משוגע".

באמצע דצמבר 1861 התאושש שרמן מספיק כדי לחזור לשירות תחת האלק במחלקת מיזורי. במרץ, הפיקוד של האלק סומן מחדש כמחלקת המיסיסיפי והורחב כדי לאחד את הפיקוד במערב. המשימות הראשוניות של שרמן היו פיקודים בדרג עורפי, תחילה של צריפי הדרכה ליד סנט לואיס ולאחר מכן בפיקוד על מחוז קהיר. כשהוא פועל מפדוקה, קנטקי, הוא סיפק תמיכה לוגיסטית לפעולות של גרנט לכיבוש פורט דונלסון בפברואר 1862. גרנט, המפקד הקודם של מחוז קהיר, בדיוק זכה בניצחון גדול בפורט הנרי וקיבל את הפיקוד על מחוז מערב טנסי המוגדר בצורה לא ברורה. למרות ששרמן היה טכנית הקצין הבכיר, הוא כתב לגרנט: "אני מרגיש חרדה לגביך כיוון שאני יודע את האמצעים הגדולים שיש [לקונפדרציה] לריכוז באמצעות הנהר ומסילת הברזל, אבל [יש] לי אמונה בך – פקד עלי בכל דרך."

### שילה

לאחר שגרנט כבש את פורט דונלסון, שרמן הגשים את משאלתו לשרת תחת גרנט כאשר הוצב ב-1 במרץ 1862, בצבא מערב טנסי כמפקד הדיוויזיה ה-5. המבחן הגדול הראשון שלו תחת גרנט היה בקרב שילה. המתקפה המסיבית של הקונפדרציה בבוקר ה-6 באפריל תפסה את רוב מפקדי האיחוד הבכירים בהפתעה. שרמן דחה את דוחות המודיעין מקציני מיליציה, וסירב להאמין שהגנרל של הקונפדרציה אלברט סידני ג'ונסטון (Albert Sidney Johnston) יעזוב את בסיסו בקורינתוס. הוא לא נקט אמצעי זהירות מעבר לחיזוק קווי המשמר שלו, וסירב לחפור, לבנות מחסומים, או לשלוח סיורי סיור. בשילה, ייתכן שרצה להימנע מלהיראות מודאג מדי כדי לחמוק מסוג הביקורת שספג בקנטקי. אכן, הוא כתב לאשתו שאם ינקוט יותר אמצעי זהירות "יקראו לי שוב משוגע". למרות שנתפס לא מוכן על ידי המתקפה, שרמן איחד את הדיוויזיה שלו וניהל נסיגה לוחמת ומסודרת שעזרה למנוע תבוסה הרסנית של האיחוד.

עם גשם כבד שירד בסוף היום הראשון של הלחימה בשילה, שרמן נתקל בגרנט עומד תחת עץ אלון גדול, הסיגר שלו זוהר בחושך. תוך שהוא שומע, אמר שרמן מאוחר יותר, "אינסטינקט חכם ופתאומי לא להזכיר נסיגה", הוא העיר הערה לא מחייבת: "ובכן, גרנט, היה לנו את היום של השטן, לא?" "כן," ענה גרנט, מעשן את הסיגר שלו. "אבל נביס אותם מחר."

שרמן הוכיח את עצמו ככלי עזר לביצוע מתקפת הנגד המוצלחת של האיחוד למחרת, 7 באפריל. בשילה, שרמן נפצע פעמיים – ביד ובכתף – ושלושה סוסים נורו מתחתיו. ביצועיו זכו לשבחים מצד גרנט והאלק, ולאחר הקרב הוא קודם למייג'ור גנרל של מתנדבים, החל מ-1 במאי. הצלחה זו תרמה רבות להעלאת רוחו של שרמן ולשינוי השקפתו האישית על מלחמת האזרחים ותפקידו בה. לדברי הביוגרף של שרמן רוברט או'קונל, "שילה סימנה את נקודת המפנה של חייו."

בסוף אפריל, כוח איחוד של 100,000 איש תחת האלק, עם גרנט שנדחק לתפקיד סגן מפקד, החל להתקדם באיטיות לעבר קורינתוס. שרמן פיקד על הדיוויזיה בקצה הימני של האגף הימני של האיחוד (תחת ג'ורג' הנרי תומאס). זמן קצר לאחר שכוחות האיחוד כבשו את קורינתוס ב-30 במאי, שרמן שכנע את גרנט לא להתפטר מפיקודו, למרות הקשיים הרציניים שהיו לו עם האלק. שרמן הציע לגרנט דוגמה מחייו שלו: "לפני קרב שילה, הייתי מדוכא על ידי קביעה עיתונאית סתמית של 'משוגע', אבל הקרב הבודד ההוא נתן לי חיים חדשים, ועכשיו אני במצב רוח מרומם." הוא אמר לגרנט שאם יישאר בצבא, "תאונה מאושרת כלשהי עשויה להחזיר אותך לחסד ואל מקומך האמיתי". ביולי השתפר מצבו של גרנט כאשר האלק עזב למזרח כדי להפוך למפקד עליון. שרמן הפך אז למושל הצבאי של ממפיס הכבושה.

### ויקסבורג

בנובמבר 1862, גרנט, הפועל כמפקד כוחות האיחוד במדינת מיסיסיפי, פתח במסע מלחמה לכיבוש העיר ויקסבורג, מעוז הקונפדרציה הראשי לאורך נהר המיסיסיפי. גרנט הפך את שרמן למפקד קורפוס והפקיד אותו על מחצית מכוחותיו. לדברי ההיסטוריון ג'ון ד. וינטרס בספרו מלחמת האזרחים בלואיזיאנה (1963), בשלב זה שרמן

> ...טרם הציג כישרונות בולטים למנהיגות. שרמן, שסבל מהזיות ופחדים לא סבירים ולבסוף שקל התאבדות, שוחרר מפיקודו בקנטקי. הוא החל מאוחר יותר בטיפוס חדש להצלחה בשילה ובקורינתוס תחת גרנט. ובכל זאת, אם היה מפשל במשימת ויקסבורג שלו, שהחלה בצורה לא טובה, הוא לא היה עולה גבוה יותר. כאדם, שרמן היה תערובת אקסצנטרית של כוח וחולשה. למרות שהיה חסר סבלנות, לעיתים קרובות עצבני ומדוכא, קצר רוח, עקשן וגס רוח באופן בלתי סביר, היו לו תכונות חייל מוצקות. אנשיו נשבעו בשמו, ורוב עמיתיו הקצינים העריצו אותו.

בדצמבר, כוחותיו של שרמן ספגו דחייה קשה בקרב צ'יקאסאו באיו, ממש צפונית לוויקסבורג. הפעולות של שרמן היו אמורות להיות מתואמות עם התקדמות על ויקסבורג על ידי גרנט מכיוון אחר. ללא ידיעתו של שרמן, גרנט נטש את התקדמותו, ומשלחת הנהר של שרמן נתקלה בהתנגדות רבה מהצפוי. זמן קצר לאחר מכן, המייג'ור גנרל ג'ון א. מקלרננד הורה לקורפוס ה-XV של שרמן להצטרף למתקפה שלו על ארקנסו פוסט. גרנט, שהיה ביחסים גרועים עם מקלרננד, ראה זאת כהסחת דעת מונעת פוליטית מהמאמצים לקחת את ויקסבורג, אך שרמן כיוון לארקנסו פוסט באופן עצמאי וראה במבצע כדאי. ארקנסו פוסט נכבשה על ידי צבא האיחוד והצי ב-11 בינואר 1863.

כישלון השלב הראשון של מסע המלחמה נגד ויקסבורג הוביל את גרנט לגבש אסטרטגיה חדשה ולא שגרתית, שקראה לצבא האיחוד הפולש לעזוב את רכבת האספקה שלו ולהתקיים על ידי חיפוש מזון. שרמן הביע בתחילה הסתייגויות לגבי חוכמת התוכניות הללו, אך עד מהרה נכנע למנהיגותו של גרנט ומסע המלחמה באביב 1863 חיזק את הקשרים האישיים של שרמן לגרנט. עיקר כוחותיו של גרנט היו מאורגנים כעת לשלושה קורפוסים: ה-XIII תחת מקלרננד, ה-XV תחת שרמן, וה-XVII תחת בן חסותו הצעיר של שרמן, מייג'ור גנרל ג'יימס ב. מקפרסון. במהלך התמרונים הארוכים והמסובכים נגד ויקסבורג, עיתון אחד התלונן כי "הצבא נהרס במשלחות צבי-בוץ, תחת הנהגתו של שיכור [גרנט], שיועצו הסודי [שרמן] היה מטורף". כאשר ויקסבורג נפלה ב-4 ביולי 1863, לאחר מצור ממושך, השיג האיחוד ניצחון אסטרטגי גדול, והעמיד את הניווט לאורך נהר המיסיסיפי כולו תחת שליטת האיחוד וניתק למעשה את החצי המערבי של הקונפדרציה מהחצי המזרחי.

במהלך המצור על ויקסבורג, הגנרל של הקונפדרציה ג'וזף א. ג'ונסטון ריכז כוח של 30,000 איש בג'קסון, מיסיסיפי, מתוך כוונה לשחרר את חיל המצב תחת פיקודו של ג'ון סי. פמברטון שהיה לכוד בתוך ויקסבורג. לאחר שפמברטון נכנע לגרנט ב-4 ביולי, ג'ונסטון התקדם לעבר העורף של כוחות גרנט. בתגובה לאיום זה, הורה גרנט לשרמן לתקוף את ג'ונסטון. שרמן ניהל את משלחת ג'קסון שלאחר מכן, שהסתיימה בהצלחה ב-25 ביולי עם כיבוש מחדש של העיר ג'קסון. זה עזר להבטיח שנהר המיסיסיפי יישאר בידי האיחוד לשארית המלחמה. לדברי הולדן-ריד, שרמן סוף סוף "הטביל את עצמו כמפקד צבא" עם משלחת ג'קסון.

### צ'טנוגה

לאחר כניעת ויקסבורג והכיבוש מחדש של ג'קסון, הוענקה לשרמן דרגת בריגדיר גנרל בצבא הסדיר, בנוסף לדרגתו כמייג'ור גנרל של מתנדבים. משפחתו נסעה מאוהיו כדי לבקר אותו במחנה ליד ויקסבורג. בנו בן התשע של שרמן, ווילי, "הסמל הקטן", מת מטיפוס הבטן שנדבק בו במהלך הנסיעה.

בפקודה לשחרר את כוחות האיחוד הנצורים בעיר צ'טנוגה, טנסי, יצא שרמן מממפיס ב-11 באוקטובר 1863, על סיפון רכבת לכיוון צ'טנוגה. כאשר הרכבת של שרמן עברה בקוליירוויל היא הותקפה על ידי 3,000 פרשים של הקונפדרציה ושמונה תותחים תחת ג'יימס רונלד צ'למרס. שרמן קיבל פיקוד על חיילי הרגלים בחיל המצב המקומי של האיחוד והדף בהצלחה את התקפת הקונפדרציה. בעקבות תבוסת צבא קמברלנד בקרב צ'יקמאוגה על ידי צבא טנסי של הגנרל של הקונפדרציה ברקסטון בראג (Braxton Bragg), ארגן הנשיא לינקולן מחדש את כוחות האיחוד במערב כמחלקה הצבאית של המיסיסיפי, והעמיד אותה תחת פיקודו של הגנרל גרנט. שרמן ירש אז את גרנט בראש צבא טנסי.

בצ'טנוגה, הורה גרנט לשרמן לתקוף את האגף הימני של כוחות בראג, שהיו מבוצרים לאורך רכס מישיונרי המשקיף על העיר. ב-25 בנובמבר, שרמן כבש את היעד שהוקצה לו בגבעת בילי גואט בקצה הצפוני של הרכס, רק כדי לגלות שהוא מופרד מהשדרה הראשית על ידי ערוץ מלא סלעים. כאשר ניסה לתקוף את השדרה הראשית בגבעת המנהרה, חייליו נהדפו שוב ושוב על ידי הדיוויזיה הכבדה של פטריק קלבורן (Patrick Cleburne), היחידה הטובה ביותר בצבא בראג. גרנט הורה אז לתומאס לתקוף את מרכז קו הקונפדרציה. מתקפה חזיתית זו נועדה כהסחה, אך היא הצליחה באופן בלתי צפוי לכבוש את ביצורי האויב ולהביס את צבא טנסי של הקונפדרציה, מה שהביא את מערכת צ'טנוגה של האיחוד לסיום מוצלח.

לאחר צ'טנוגה, שרמן הוביל טור כדי לשחרר את כוחות האיחוד תחת אמברוז ברנסייד, שנחשבו בסכנה בנוקסוויל. בפברואר 1864, הוא פיקד על משלחת למרידיאן, מיסיסיפי, שנועדה לשבש את התשתית והתקשורת של הקונפדרציה. צבאו של שרמן כבש את העיר מרידיאן ב-14 בפברואר והמשיך להשמיד 105 מיילים של מסילת ברזל ו-61 גשרים, תוך שריפת לפחות 10 קטרים ו-28 קרונות רכבת. הצבא לקח 4,000 שבויים והחרים עגלות וסוסים רבים. שרמן קיבל תודה רשמית מהקונגרס על שירותיו ב-19 בפברואר. אלפי פליטים, שחורים ולבנים כאחד, הצטרפו לטורים של שרמן, שב-20 בפברואר נסוגו סוף סוף לעבר קנטון.

### אטלנטה

מסע מרידיאן סימן את סוף כהונתו הקצרה של שרמן כמפקד צבא טנסי. שרמן, עד לאותה נקודה, השיג הצלחה מעורבת כגנרל, ומחלוקת נקשרה במיוחד לביצועיו בצ'טנוגה. עם זאת, הוא נהנה מאמונו ומחברותו של גרנט. כאשר לינקולן קרא לגרנט מזרחה באביב 1864 כדי לקבל פיקוד על כל צבאות האיחוד, גרנט מינה את שרמן (שכבר היה ידוע לחייליו כ"הדוד בילי") לרשת אותו כראש המחלקה הצבאית של המיסיסיפי, מה שדרש פיקוד על כוחות האיחוד בזירה המערבית של המלחמה. ככל שגרנט קיבל פיקוד כולל על צבאות ארצות הברית, שרמן כתב לו תוך שהוא מתווה את האסטרטגיה שלו לסיום המלחמה: "אם אתה יכול להצליף בלי ו' ואני יכול לצעוד לאטלנטי אני חושב שהדוד אייב [לינקולן] ייתן לנו עשרים יום חופש לראות את הצעירים."

שרמן המשיך לפלוש למדינת ג'ורג'יה עם שלושה צבאות: צבא קמברלנד בן ה-60,000 איש תחת תומאס, צבא טנסי בן ה-25,000 איש תחת ג'יימס ב. מקפרסון, וצבא אוהיו בן ה-13,000 איש תחת ג'ון מ. סקופילד. הוא ניהל סדרה של תמרוני איגוף דרך שטח טרשי נגד צבא טנסי של הגנרל של הקונפדרציה ג'וזף א. ג'ונסטון, וניסה מתקפה ישירה רק בקרב הר קנסאו. ניצחון הקונפדרציה בהר קנסאו עשה מעט כדי לעצור את התקדמותו של שרמן לעבר אטלנטה. ביולי, ג'ונסטון הזהיר הוחלף על ידי ג'ון בל הוד האגרסיבי יותר, ששיחק לידיים של שרמן על ידי אתגורו לקרבות ישירים על קרקע פתוחה. בינתיים, באוגוסט, שרמן "נודע לי שמוניתי למייג'ור-גנרל בצבא הסדיר, מה שהיה בלתי צפוי, ולא רצוי עד להצלחה בכיבוש אטלנטה".

מערכת אטלנטה של שרמן הסתיימה בהצלחה ב-2 בספטמבר 1864, עם כיבוש העיר, שהוד נאלץ לנטוש. לאחר שהורה לכמעט כל האזרחים לנטוש את העיר בספטמבר, שרמן נתן הוראות שכל המבנים הצבאיים והממשלתיים באטלנטה יישרפו, אם כי גם בתים פרטיים וחנויות רבים נשרפו. כיבוש אטלנטה הפך את שרמן לשם דבר והיה מכריע בהבטחת בחירתו מחדש של לינקולן בנובמבר. הצלחתו של שרמן גרמה לקריסת סיעת ה"קופרהד" (Copperhead) שהייתה פעם רבת עוצמה בתוך המפלגה הדמוקרטית, שדגלה במשא ומתן לשלום מיידי עם הקונפדרציה. היא גם הנחיתה מכה גדולה על הפופולריות של המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ורג' ב. מקללן, שניצחונו בבחירות נראה עד אז סביר בעיני רבים, כולל לינקולן עצמו. לדברי הולדן-ריד, "שרמן עשה יותר מכל אדם אחר מלבד הנשיא ביצירת [ה]אקלים של דעת קהל" שאפשר ללינקולן ניצחון נוח על מקללן בקלפיות.

### הצעדה אל הים

במהלך ספטמבר ואוקטובר, שרמן והוד שיחקו משחק של חתול ועכבר בצפון ג'ורג'יה ואלבאמה, כשהוד איים על קווי התקשורת של שרמן לצפון. בסופו של דבר, שרמן זכה באישור מהממונים עליו לתוכנית להתנתק מקווי התקשורת שלו ולצעוד דרומה, לאחר שהודיע לגרנט שהוא יכול "לגרום לג'ורג'יה לצרוח". בתגובה, הוד נע צפונה לתוך טנסי. שרמן בתחילה עשה טריוויאליזציה לאיום המקביל, ואמר לכאורה שהוא "ייתן [להוד] את המנות שלו" כדי ללכת לכיוון ההוא, כיוון ש"העסק שלי הוא בדרום". שרמן השאיר כוחות תחת המייג'ור גנרלים ג'ורג' ה. תומאס וג'ון מ. סקופילד כדי להתמודד עם הוד; כוחותיהם ניפצו בסופו של דבר את צבא הוד בקרבות פרנקלין (30 בנובמבר) ונאשוויל (15–16 בדצמבר).

לאחר בחירות נובמבר, החל שרמן לצעוד ב-15 בנובמבר עם 62,000 איש לכיוון עיר הנמל סוואנה, ג'ורג'יה, כשהם חיים מהאדמה וגורמים, לפי הערכתו שלו, ליותר מ-100 מיליון דולר בנזק לרכוש. בסוף מסע מלחמה זה, המכונה הצעדה של שרמן אל הים, כוחותיו כבשו את סוואנה ב-21 בדצמבר. בהגיעו לסוואנה, מינה שרמן את הטוראי א. או. גריינג'ר למזכירו האישי. שרמן שלח אז הודעה ללינקולן, והציע לו את העיר כמתנת חג המולד.

הצלחתו של שרמן בג'ורג'יה קיבלה סיקור נרחב בעיתונות הצפונית בתקופה שבה נראה היה שגרנט לא מתקדם הרבה במלחמתו נגד צבא וירג'יניה הצפונית של הגנרל רוברט א. לי (Robert E. Lee). הצעת חוק הוגשה בקונגרס לקדם את שרמן לדרגת לוטננט גנרל של גרנט, כנראה מתוך כוונה להחליף את גרנט כמפקד צבא האיחוד. שרמן כתב הן לאחיו, הסנאטור ג'ון שרמן, והן לגנרל גרנט כשהוא דוחה נמרצות כל קידום כזה. על פי דיווח מתקופת המלחמה, בערך בזמן הזה שרמן עשה את הצהרת הנאמנות הבלתי נשכחת שלו לגרנט:

> הגנרל גרנט הוא גנרל גדול. אני מכיר אותו היטב. הוא עמד לצידי כשהייתי משוגע, ואני עמדתי לצידו כשהוא היה שיכור; ועכשיו, אדוני, אנחנו תמיד עומדים אחד לצד השני.

בזמן שהיה בסוואנה, נודע לשרמן מעיתון שבנו התינוק צ'ארלס סלסטין מת במהלך מסע סוואנה; הגנרל מעולם לא ראה את הילד.

### מסעות אחרונים בקרוליינות

גרנט הורה אז לשרמן להעלות את צבאו על ספינות קיטור ולהצטרף לכוחות האיחוד המתעמתים עם לי בווירג'יניה, אך שרמן שכנע את גרנט לאפשר לו לצעוד צפונה דרך הקרוליינות, תוך השמדת כל דבר בעל ערך צבאי לאורך הדרך, כפי שעשה בג'ורג'יה. הוא התעניין במיוחד בכיוון לדרום קרוליינה, המדינה הראשונה שפרשה מהאיחוד, בגלל ההשפעה שתהיה לכך על המורל הדרומי. צבאו המשיך צפונה דרך דרום קרוליינה נגד התנגדות קלה מצד חייליו של הגנרל ג'ונסטון. כששמע שחייליו של שרמן מתקדמים על כבישי עץ דרך ביצות סלקאהצ'י בקצב של תריסר מיילים ביום, ג'ונסטון "החליט שלא היה צבא כזה קיים מאז ימיו של יוליוס קיסר".

שרמן קיבל שוב תודה רשמית מהקונגרס ב-10 בינואר 1865.

שרמן כבש את קולומביה, בירת המדינה, ב-17 בפברואר 1865. שריפות החלו באותו לילה ולמחרת בבוקר רוב מרכז העיר נהרס. שריפת קולומביה עוררה מחלוקת מאז, כאשר חלקם טוענים שהשריפות היו מעשה נקמה מכוון של חיילי האיחוד ואחרים שהשריפות היו מקריות, שנגרמו בחלקן על ידי כותנה בוערת שהקונפדרציה הנסוגה השאירה מאחוריה.

מדריכים מקומיים של אינדיאנים בני לומבי עזרו לצבאו של שרמן לחצות את נהר לאמבר, שהוצף על ידי גשמים עזים, לתוך צפון קרוליינה. לדברי שרמן, המסע מעבר לנהר לאמבר ודרך הביצות, הפוקוסינים והנחלים של מחוז רובסון היה "הצעידה הארורה ביותר שראיתי מעודי". לאחר מכן, חייליו עשו נזק מועט יחסית לתשתית האזרחית. צפון קרוליינה, בניגוד לשכנתה הדרומית, נתפסה על ידי חיילי האיחוד כמדינת קונפדרציה מסתייגת, שהייתה שנייה מהסוף בפרישה מהאיחוד, לפני טנסי בלבד.

הקרב הכללי היחיד במהלך צעדותיו של שרמן דרך ג'ורג'יה והקרוליינות, קרב בנטונוויל, התרחש ב-19–21 במרץ. לאחר שהביס את כוחות הקונפדרציה תחת ג'ונסטון בבנטונוויל, שרמן המשיך להיפגש בגולדסבורו עם חיילי האיחוד שחיכו לו שם לאחר כיבושי ערי החוף ניו ברן ווילמינגטון.

בסוף מרץ עזב שרמן בקצרה את כוחותיו ונסע לסיטי פוינט, וירג'יניה, כדי להתייעץ עם גרנט. לינקולן במקרה היה בסיטי פוינט באותו זמן, מה שאפשר את המפגש המשולש היחיד של לינקולן, גרנט ושרמן במהלך המלחמה. כמו כן נכח בוועידת סיטי פוינט אדמירל משנה דייוויד דיקסון פורטר. מפגש זה הונצח בציורו של ג'. פ. א. הילי "עושי השלום". לאחר שחזר לגולדסבורו, צעד שרמן לבירת המדינה, ראלי, שם ביקש שרמן לתקשר עם צבא ג'ונסטון בנוגע לתנאים אפשריים לסיום המלחמה. הוא השתלט על ארמון המושל באפריל 1865. ב-9 באפריל העביר שרמן לחייליו את החדשות שלי נכנע לגרנט בבית המשפט אפומטוקס וכי צבא וירג'יניה הצפונית של הקונפדרציה חדל מלהתקיים.

### כניעת הקונפדרציה

בעקבות כניעת לי והתנקשות בלינקולן ב-14 באפריל 1865, נפגש שרמן עם ג'ונסטון ב-17 באפריל בבנט פלייס בדורהאם, צפון קרוליינה, כדי לנהל משא ומתן על כניעת הקונפדרציה. לבקשתם של ג'ונסטון, נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס ומזכיר המלחמה ג'ון סי. ברקינרידג', הסכים שרמן בתנאי לתנאים נדיבים שעסקו בנושאים צבאיים ופוליטיים כאחד. ב-20 באפריל שלח שרמן מזכר עם התנאים הללו לממשלה בוושינגטון.

שרמן האמין שהתנאים שהסכים עליהם היו עקביים עם הדעות שלינקולן הביע בסיטי פוינט, ושהם הציעו את הדרך הטובה ביותר למנוע מג'ונסטון להורות לאנשיו לצאת למדבר ולנהל מסע גרילה הרסני. עם זאת, שרמן המשיך ללא סמכות מגרנט, הנשיא החדש אנדרו ג'ונסון או הממשלה. ההתנקשות בלינקולן גרמה לאקלים הפוליטי בוושינגטון לפנות נגד הסיכוי לפיוס מהיר