ג'יי גולד
ג'יי גולד (Jay Gould; 27 במאי 1836 – 2 בדצמבר 1892) היה איל רכבות וספקולנט פיננסי אמריקאי שייסד את שושלת העסקים של גולד. הוא מזוהה בדרך כלל כאחד מ"ברוני השודדים" (robber barons) של תור הזהב. שיטות עסקיו החריפות ולעיתים קרובות חסרות המצפון הפכו אותו לאחד האנשים העשירים ביותר בסוף המאה ה-19. גולד היה דמות לא אהודה במהלך חייו והוא נותר דמות שנויה במחלוקת.
חיים מוקדמים וחינוך
ג'ייסון גולד (Jason Gould) נולד ברוקסברי, ניו יורק, למרי מור (1798–1841) וג'ון בר גולד (1792–1866). סבו מצד אימו, אלכסנדר טי מור, היה איש עסקים, וסב-סבו, ג'ון מור, היה מהגר סקוטי שייסד את העיירה מורסוויל, ניו יורק. גולד גדל בעוני ונאלץ לעבוד בחווה החלבית הקטנה של משפחתו. כילד צעיר, הוא החליט שאינו רוצה דבר וחצי דבר עם חקלאות, משלח ידו של אביו, ולכן אביו הוריד אותו בבית ספר סמוך עם חמישים סנט ושק בגדים. גולד למד באקדמיית הובארט בהובארט, ניו יורק, ומימן את לימודיו על ידי ניהול חשבונות עבור נפח סמוך.
קריירה מוקדמת
הנפח הציע לגולד חצי מהבעלות על הנפחייה, שאותה מכר לאביו במהלך החלק המוקדם של 1854. גולד הקדיש את עצמו ללימוד עצמי, תוך דגש על מדידות ומתמטיקה. בשנת 1854, הוא מדד ויצר מפות של אזור מחוז אלסטר, ניו יורק. בשנת 1856 (לאחר שקיצר עד אז את שמו הפרטי מג'ייסון לג'יי), הוא פרסם את "היסטוריה של מחוז דלאוור, ומלחמות הגבול של ניו יורק", שאותה בילה שנים בכתיבה. בזמן שעסק במדידות, הוא התחיל פעילות צדדית של מימון מפעילים המייצרים אפר עץ, המשמש עם טאנין בעיבוד עורות.
בשנת 1856, גולד נכנס לשותפות עם זדוק פראט כדי להקים עסק לעיבוד עורות בפנסילבניה, באזור שלימים נקרא גולדסבורו. בסופו של דבר הוא קנה את חלקו של פראט, שפרש. בשנת 1856, גולד נכנס לשותפות עם צ'ארלס מורטימר לופ, חתנו של גדעון לי ואחד מסוחרי העור המובילים בארצות הברית. השותפות הייתה מוצלחת, עד לפאניקה של 1857. לופ איבד את כל כספו במשבר פיננסי זה, אך גולד ניצל את ירידת ערך הנכסים ורכש את נכסי השותפות לשעבר.
גולד התחיל בתעשיית קציר קרח על אגם גולדסבורו הגדול. בחורף, הקרח היה נקצר ומאוחסן בבתי קרח גדולים על גדות האגם. הוא התקין קו רכבת ליד האגם, וסיפק לעיר ניו יורק קרח במהלך חודשי הקיץ.
בית המלאכה לעורות בגולדסבורו הפך לרכוש שנוי במחלוקת לאחר מותו של לופ. גיסו של לופ, דייוויד וו. לי, היה גם הוא שותף בחברת לופ וגולד, והוא השתלט בכוח על המפעל. הוא האמין שגולד רימה את משפחות לופ ולי במהלך קריסת העסק. גולד בסופו של דבר תפס חזקה פיזית, אך מאוחר יותר אולץ למכור את מניותיו בחברה לאחיו של לי.
השקעות ברכבת
בשנת 1859, גולד החל בביצוע השקעות ספקולטיביות על ידי קניית מניות במסילות ברזל קטנות. חותנו, דניאל ס. מילר, הציג אותו לתעשיית הרכבות על ידי הצעה שגולד יעזור לו להציל את השקעתו ברכבת ראטלנד ווושינגטון, במהלך הפאניקה של 1857. גולד רכש מניות ב-10 סנט לדולר, מה שהשאיר אותו בשליטה על החברה. הוא עסק בספקולציות נוספות על מניות רכבת בעיר ניו יורק לאורך מלחמת האזרחים, ומונה למנהל רכבת רנסלר וסרטוגה בשנת 1863.
חברת הרכבות אירי (Erie Railroad) נתקלה בבעיות פיננסיות בשנות ה-50 של המאה ה-19, למרות שקיבלה הלוואות מהפיננסיירים קורנליוס ונדרבילט ודניאל דרו. היא נכנסה לכונס נכסים בשנת 1859 וארגנה מחדש כרכבת אירי. גולד, דרו וג'יימס פיסק עסקו במניפולציות של מניות, הידועות כ"מלחמת אירי", ודרו, פיסק וונדרבילט איבדו את השליטה באירי בקיץ 1868, בעוד גולד הפך לנשיאה.
טמאני הול
בתקופה זו, גולד ופיסק היו מעורבים בטמאני הול (Tammany Hall), המכונה הפוליטית של המפלגה הדמוקרטית שניהלה במידה רבה את ניו יורק באותה תקופה. הם הפכו את ה"בוס" שלה, ויליאם מ. "בוס" טוויד הידוע לשמצה, לדירקטור בחברת הרכבת אירי, וטוויד ארגן חקיקה נוחה. בשנת 1869, טוויד וגולד הפכו לנושאים של קריקטורות פוליטיות ביקורתיות מאת תומאס נאסט. גולד היה הערב הראשי באוקטובר 1871 כאשר טוויד הוחזק בערבות של מיליון דולר. טוויד הורשע בסופו של דבר בשחיתות ומת בכלא.
יום שישי השחור
כדי למנוע מונדרבילט להשתלט על האינטרסים שלהם ברכבת, גולד ופיסק עסקו במניפולציות פיננסיות. באוגוסט 1869, גולד ופיסק קשרו קשר להתחיל לקנות זהב בניסיון להשתלט באופן לא חוקי על השוק. גולד השתמש בקשרים עם גיסו של הנשיא יוליסס ס. גרנט, אייבל קורבין, בניסיון להשפיע על הנשיא ומזכירו הפרטי, הגנרל הוראס פורטר. ספקולציות אלו הגיעו לשיאן בפאניקה הפיננסית של יום שישי השחור ב-24 בספטמבר 1869, כאשר הפרמיה של השטרות (מזומן) מעל הערך הנקוב של מטבע זהב "דאבל איגל" ירדה מ-62 אחוזים ל-35 אחוזים. גולד הפיק רווח קטן מאותה פעולה על ידי גידור נגד הניסיון שלו להשתלט על השוק כשהוא עמד לקרוס, אך איבד זאת בתביעות משפטיות לאחר מכן. השתלטות הזהב ביססה את המוניטין של גולד בעיתונות כדמות כל-יכולה שיכולה להניע את השוק למעלה ולמטה כרצונה. בגיבוי שופטי ה"רינג של טוויד", השותפים הקושרים נמלטו מהעמדה לדין, אך חודשי התהפוכות הכלכליות שטלטלו את האומה בעקבות ההשתלטות הכושלת התבררו כהרסניים לחקלאים וגרמו לפשיטת רגל של כמה מהמוסדות הפיננסיים המכובדים ביותר בוול סטריט.
רכבות נוספות
### רכבת אירי
בשנת 1873, גולד ניסה להשתלט על רכבת אירי על ידי גיוס השקעות זרות מלורד גורדון-גורדון, כביכול בן דוד של שבט קמפבל העשיר, שקנה קרקעות עבור מהגרים. הוא שיחד את גורדון-גורדון במיליון דולר במניות, אך גורדון-גורדון היה מתחזה ופרע את המניות מיד. גולד תבע אותו, והתיק הגיע למשפט במרץ 1873. בבית המשפט, גורדון-גורדון נתן את שמותיהם של האירופים שהוא טען לייצג ושוחרר בערבות בזמן שההפניות נבדקו. הוא ברח לקנדה, שם שכנע את הרשויות שההאשמות היו שקריות.
לאחר שנכשל בשכנוע הרשויות הקנדיות להסגיר את גורדון-גורדון, גולד ניסה לחטוף אותו, בעזרת שותפיו וחברי הקונגרס לעתיד, לורן פלטשר, ג'ון גילפילן ויוג'ין מקלאנהאן וילסון. הקבוצה אכן תפסה את גורדון-גורדון, אך הם נעצרו על ידי המשטרה הרכובה המלכותית של צפון-מערב לפני שהספיקו לחזור לארה"ב. הרשויות הקנדיות כלאו אותם וסירבו לשחררם בערבות, מה שהוביל לסכסוך בינלאומי בין ארצות הברית לקנדה. כשנודע לו שסורבה להם ערבות, מושל מינסוטה הוראס אוסטין דרש את החזרתם, והעמיד את המיליציה המקומית בכוננות מלאה. אלפי תושבי מינסוטה התנדבו לפלוש לקנדה. לאחר משא ומתן, הרשויות הקנדיות שחררו את הגברים בערבות. גורדון-גורדון נצטווה לבסוף להיות מגורש, אך הוא התאבד לפני שניתן היה לבצע את הצו.
### רכבות במערב
לאחר שאולץ לצאת מרכבת אירי, גולד החל לבנות מערכת רכבות במערב התיכון ובמערב. הוא השתלט על יוניון פסיפיק (Union Pacific) בשנת 1873 לאחר שמניותיה צנחו בעקבות הפאניקה של 1873, והוא בנה רכבת בת-קיימא שהסתמכה על משלוחים מחקלאים וחוואים. הוא שקע בכל פרט תפעולי ופיננסי של מערכת יוניון פסיפיק, בנה ידע אנציקלופדי על הרשת ופעל בנחישות כדי לעצב את גורלה. הביוגרף מורי קליין מציין "הוא תיקן את המבנה הפיננסי שלה, ניהל את מאבקיה התחרותיים, הוביל את קרבותיה הפוליטיים, שינה את הנהלתה, ניסח את מדיניות התעריפים שלה, וקידם את פיתוח המשאבים לאורך קוויה."
עד שנת 1879, גולד השיג שליטה על רכבת מיזורי פסיפיק ורכבת דנוור וריו גרנדה. הוא שלט ב-10,000 מייל (16,000 ק"מ) של מסילות ברזל, כשמינית מרשת הרכבות בארצות הברית באותה עת. הוא השיג שליטה בחברת הטלגרף וסטרן יוניון (Western Union) ולאחר 1881 ברכבות העיליות בעיר ניו יורק, והייתה לו שליטה ב-15 אחוזים ממסילות הרכבת במדינה עד 1882. הרכבות הניבו רווחים והיו יכולות לקבוע תעריפים משלהן, כך שעושרו גדל באופן דרמטי. גולד פרש מניהול יוניון פסיפיק בשנת 1883, על רקע מחלוקת פוליטית סביב חובותיה לממשל הפדרלי, אך הוא מימש רווח גדול לעצמו. בשנת 1889, הוא ארגן את איגוד רכבות הטרמינל של סנט לואיס, שרכש צוואר בקבוק בתעבורת הרכבות מזרח-מערב בסנט לואיס, אך לאחר מותו של גולד, הממשלה הגישה תביעה נגד הגבלים עסקיים כדי לחסל את השליטה בצוואר הבקבוק.
חיים אישיים
גולד היה חבר בכנסייה הפרסביטריאנית המערבית ברחוב 42 מערב מספר 31. מאוחר יותר היא התמזגה עם פארק פרסביטריאני ליצירת וסט-פארק פרסביטריאנית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא התחתן עם הלן "אלי" דיי מילר (1838–1889) בשנת 1863, ונולדו להם שישה ילדים. יחד עם בנו ג'ורג', גולד היה חבר מייסד במועדון היאכטות האמריקאי. אחוזת הבראונסטון שלו הייתה בשדרה החמישית מספר 579, ניו יורק. בשנת 1880, הוא רכש את אחוזת התחייה הגותית לינדהרסט לשימוש כבית כפרי. גולד התגאה במידה מסוימת במוניטין שלו כ"אדם השנוא ביותר באמריקה". עם זאת, הידוע לשמצה שלו גרם לו לנקוט באמצעי אבטחה משמעותיים, כולל חיזוק היקף אחוזתו עם סיור מסביב לשעון של שומרים חמושים. הוא היה הבעלים של היאכטה המונעת בקיטור אטאלנטה, שעל סיפונה נהג לעבור מלינדהרסט לעבודה במנהטן.
ב-2 בדצמבר 1892, גולד מת משחפת, שנקראה אז כילון, באחוזתו בניו יורק. הוא נטמן במאוזוליאום של משפחת גולד בבית הקברות וודלון, הברונקס, ניו יורק. לצורכי מס, הונו הוערך בצורה שמרנית ב-72 מיליון דולר (שווה ערך ל-2.58 מיליארד דולר ב-2025), אותם הוריש במלואם למשפחתו.
בזמן מותו, גולד היה נדבן בשיקום הכנסייה הרפורמית של רוקסברי, ניו יורק (במחוז דלאוור, הקצה המזרחי של ה-Southern Tier), הידועה כיום ככנסייה הרפורמית לזכר ג'יי גולד. היא ממוקמת בתוך המחוז ההיסטורי של הרחוב הראשי ונרשמה במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בשנת 1988. השיקום הושלם על ידי בתו, הלן מילר גולד שפרד, פילנתרופית בולטת. היא גם מילאה את התחייבותו של גולד לממן את בניית ספריית אוניברסיטת ניו יורק, שתיקרא ספריית גולד ממוריאל.
צאצאים
גולד התחתן עם הלן דיי מילר (1838–1889) בשנת 1863. ילדיהם היו:
ג'ורג' ג'יי גולד הראשון (1864–1923), נשוי לאדית מ. קינגדון (1864–1921) קינגדון גולד האב (1887–1945), נשוי לאנונציאטה קמילה מריה לוצ'י (1890–1961)
- ג'יי גולד השני (1888–1935), נשוי לאן דאגלס גרהאם
- מרג'ורי גולד (1891–1955), נשואה לאנתוני ג'וזף דרקסל השלישי
- הלן, ליידי דסיס (1893–1931), נשואה לג'ון גרהאם הופ דה לה פו הורסלי ברספורד (1866–1945)
- ג'ורג' ג'יי גולד השני (1896–1963), נשוי ללורה קרטר
- אדית קתרין גולד (1901–1937), נשואה לקרול ליווינגסטון ויינרייט הראשון (1899–1967), ואז לסר הקטור מאריי מקניל
- גלוריה גולד (1906–1943), נשואה להנרי א. בישופ השני, ואז לוולטר מקפרלן בארקר
- אדווין גולד הראשון (1866–1933), נשוי לשרה קנטין שרדי אדווין גולד הבן (1894–1917), מת באי ג'קיל ב-1917
- פרנק מילר גולד (בערך 1895–1945), נשוי לפלורנס אמיליה בייקון, מת ב-13 בינואר 1945
- הלן מילר גולד שפרד (1868–1938), נשואה לפינלי ג'ונסון שפרד (1867–1942). הם אימצו שלושה ילדים.
- הווארד גולד (1871–1959), נשוי לוויולה קתרין קלמונס ב-12 באוקטובר 1898, ואז לשחקנית גרטה מושהיים ב-1937
- אנה, דוכסית דה טלייראן-פריגור (1875–1961), נשואה לפול ארנסט בוניפאס, רוזן דה קסטלאן (1867–1932), ואז לאלי דה טלייראן-פריגור, הדוכס החמישי מטלייראן, הדוכס החמישי מדינו, הדוכס הרביעי פון סגאן, ונסיך סגאן (1858–1937). ילדים עם בוניפאס: מארי לואיז בוניפאס דה קסטלאן (1896–?), מתה בינקותה או בילדותה
- אנטואן בוניפאס, מרקיז דה קסטלאן (1896–1946), נשוי לאיבון פאטנוטר
- ז'ורז' פול ארנסט בוניפאס דה קסטלאן (1897 או 1899–1944), נשוי לפלורינדה פרננדז אי אנצ'ורנה (1901–?)
- ז'ורז' גוסטב בוניפאס דה קסטלאן (בערך 1898–1946)
- ג'יי בוניפאס דה קסטלאן (1902–1956)
- ילדים עם טלייראן: הווארד דה טלייראן, דוכס סגאן (1909–1929), התאבד כשנאמר לו שלא יוכל להתחתן מיד עם בחורה שהכיר בבית הספר
- הלן ויולט דה טלייראן-פריגור (1915–2003), נשואה לג'יימס רוברט דה פורטאלס ב-29 במרץ 1937, ואז לגסטון פאלבסקי (1901–1984)
- פרנק ג'יי גולד (1877–1956), נשוי להלן קלי; ואז לאדית קלי; ואז לפלורנס לה קאז (1895–1983)
ביקורת והערכה
גולד ספג ביקורת נרחבת במהלך חייו, על בסיס היותו סוחר ולא בונה עסקים, ועל היותו חסר מצפון, אם כי הערכה עדכנית יותר הציעה ששיטותיו העסקיות לא היו חריגות לאותה תקופה.
במכתב משנת 1881 לניקולאי דניאלסון, קרל מרקס התייחס לגולד כ"מלך רכבות דמוי תמנון ונוכל פיננסי". ההיסטוריון הפיננסי ליאקואט אחמד כתב "אף אחד לא גילם טוב יותר את הציניות והכוח המשחית של וול סטריט בשנים שלאחר מלחמת האזרחים מאשר גולד". בתיאורו כאדם "שהיו לו כל האינסטינקטים של פושע ראשי" וש"הפך לידוע לשמצה במיוחד בשל תוכניותיו הרקומות בקפידה למניפולציה על מניות של חברות."
הכלכלן האנרכו-קפיטליסט מארי רות'בארד אמר ששיטות עסקיו של גולד הושמצו באופן לא הוגן, מכיוון שהוא היה כביכול אחד מפיננסירי הרכבות היחידים שערערו בעקביות על קביעת התעריפים המוצעת של קרטלי הרכבות על ידי הקמת קווי רכבת חדשים, ובכך הוריד את התעריפים עבור הצרכנים.
אנדרטאות ושמות
מבני הנצחה
- ספריית גולד ממוריאל (ברונקס קומיוניטי קולג')
- כנסייה רפורמית לזכר ג'יי גולד, חלק מהמחוז ההיסטורי של הרחוב הראשי (רוקסברי, ניו יורק)
- אולם גולד במכללת רוברט באיסטנבול, טורקיה
מקומות שנקראו על שמו
בתרבות הפופולרית
- פרק של המיני-סדרה הדוקו-דרמה של ערוץ ההיסטוריה "האנשים שבנו את אמריקה", הכולל תיאור של ג'יי גולד, צולם בלינדהרסט בקיץ 2012.