ויליאם הכובש: הממזר ששיכתב את אנגליה
אחד מאפוטרופוסיו נרצח בחדר השינה של הדוכס הצעיר בזמן שישן. ויליאם היה אולי בן שלוש-עשרה; הרוצחים היו האצילים שלו עצמם, וכבר חיסלו אחרים שהיו מופקדים על שמירת חייו. חמישים שנה מאוחר יותר, אותו אדם הורה על עריכת סקר יסודי כל כך, שהוא תיעד מי החזיק בכל חלקת אדמה באנגליה, מה היה ערכה, ומה היה ערכה לפני שהשתלט עליה. בין ההתנקשות בחדר השינה לבין ספר הרישומים טמון הסיפור כיצד ממזר מפאלז (Falaise) הפך לשליט המשפיע ביותר בהיסטוריה האנגלית.
הממזר מפאלז
הוא נולד סביב שנת 1028 בפאלז שבנורמנדי, בנם הבלתי-חוקי של הדוכס רוברט הראשון ואישה בשם הרלבה (Herleva). בני תקופתו כינו אותו ויליאם הממזר, והתואר לא היה רק תיאורי – הוא היה הזמנה מתמדת למרידה. כשרוברט מת ב-1035, הדוכסות עברה לילד בן שבע או שמונה, ונורמנדי התדרדרה לעשור של מאבקי כוח אלימים בין האצילים. אפוטרופוסים נרצחו בזה אחר זה; הסטיוארד אוסברן (Osbern) נקטל בחדר השינה של ויליאם בראשית שנות ה-40 של המאה ה-11 בעת שהדוכס ישן.
השינוי הגיע ב-1047 בואל-א-דיון (Val-ès-Dunes), שם ויליאם, עדיין בשנות העשרה המאוחרות שלו, שבר קואליציה של לורדים נורמנים מורדים. נדרשו עוד שלוש-עשרה שנים של מלחמה כמעט רצופה כדי לבסס את הניצחון. במהלך תקופה זו הוא נשא לאישה את מטילדה מפלנדריה (Matilda of Flanders) בראשית שנות ה-50 של המאה ה-11, ברית שקשרה אותו לאחת הטריטוריות הצרפתיות החזקות ביותר ולבית המלוכה הצרפתי; נולדו להם לפחות תשעה ילדים, ששלושה מהם – רוברט, ויליאם והנרי – ימשלו לימים. הוא הביס את מלך צרפת הנרי הראשון ואת ז'ופרואה מרטל (Geoffrey Martel) מרוזנות אנז'ו (Anjou) בוורוויל (Varaville) ב-1057, ועד 1062 כבש את מיין (Maine). עד 1060, נורמנדי הייתה שלו, הן בפועל והן בתואר.
כתר שנוי במחלוקת
אדוארד המתוודה (Edward the Confessor), מלך אנגליה, היה בן דודו של ויליאם (מדרגה שנייה) ולא היו לו ילדים. מקורות נורמנים טוענים שאדוארד הבטיח לוויליאם את כס המלוכה, ושהרולד גודווינסון (Harold Godwinson), רוזן וסקס, נשבע מאוחר יותר לתמוך בתביעה הנורמנית. מקורות אנגליים חולקים על כך. מה שבטוח הוא שכאשר אדוארד מת בינואר 1066, הרולד הוכתר, וויליאם החל לבנות צי.
סתיו 1066 הוכרע על ידי תשישות וגיאוגרפיה. הרולד צעד צפונה והשמיד את המלך הנורווגי האראלד הרדראדה (Harald Hardrada) ואת אחיו הגולה טוסטיג (Tostig) בקרב גשר סטמפורד ב-25 בספטמבר. שלושה ימים לאחר מכן, הצי של ויליאם עגן בפבנסי (Pevensey). הוא הקים מבצר בהסטינגס (Hastings) וחיכה להרולד שיבוא אליו, וכך עשה הרולד, לאחר צעידה כפויה לכל אורכה של אנגליה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ארבעה-עשר באוקטובר
הצבאות נפגשו ב-14 באוקטובר 1066. מספר הלוחמים היה דומה בערך, אך הרכבי הצבאות לא: לוויליאם היו פרשים, חיל רגלים וגוף גדול של קשתים, בעוד שצבאו של הרולד כלל חיילים רגליים עם מעט קשתים או ללא קשתים כלל. הא-סימטריה הזו – כוחות הלם רכובים וכלי נשק לטווח רחוק מול חומת מגנים – הכריעה את היום. הרולד נהרג. ויליאם הוכתר במנזר וסטמינסטר ביום חג המולד 1066.
החזקת השלטון
ההכתרה הייתה תחילתו של הכיבוש, לא סופו. ההתנגדות האנגלית נמשכה עד 1075. תשובתו של ויליאם הייתה שיטתית, ובמקרה אחד, מפלצתית. בחורף 1069–1070 הוא ביצע את מה שנודע כ"חורבן הצפון" (Harrying of the North), כשהוא משמיד בכוונה את האזור הכפרי – יבולים, בעלי חיים, כפרים – כדי להפוך את המרידה לבלתי אפשרית מבחינה פיזית. האזור לא התאושש במשך דורות.
לצד הטרור הגיעה האדריכלות. ויליאם הורה על בניית מבצרים ברחבי אנגליה, כולל המגדל הלבן (White Tower), המגדל המרכזי בלב מצודת לונדון, כחיל מצב קבוע שהוצב בערים עוינות. הוא ביצע את ההחלפה האריסטוקרטית המלאה ביותר בהיסטוריה האירופית: עד מותו, כמעט כל האצולה האנגלו-סקסונית המקומית נושלה לטובת נורמנים ואצילים יבשתיים אחרים. הכנסייה האנגלית עברה תהליך דומה. הוא מינה את לנפרנק (Lanfranc) לארכיבישוף מקנטרברי וניהל מועצות שהחליפו בישופים אנגלים בנורמנים; ב-1070 שליחים אפיפיוריים הכתרו אותו בטקס חגיגי בחצר הפסחא, מה שהעניק לכיבוש את ברכת רומא.
הספר
בשנת 1085 הורה ויליאם על עריכת הסקר שהפך לספר יום הדין (Domesday Book). נציבים יצאו ברחבי המדינה, שאלו שאלות בבתי דין מקומיים ותיעדו את התשובות: מי החזיק בכל נכס, היכן התגוררו, מה היה שווי האדמה, ואילו מיסים היא יכולה לשאת. הארכיון הלאומי, המחזיק בשני הכרכים כתיעוד הממשלתי העתיק ביותר באוסף שלו, מתאר את המטרה בצורה ישירה – ויליאם רצה לדעת את הערך של ממלכתו החדשה. הסקר הושלם עד ה-1 באוגוסט 1086, והאצילים נשבעו את שבועת סולסברי (Salisbury Oath), כשהם מחדשים את נאמנותם ישירות אליו. אף שליט אירופי לא ניסה דבר בקנה מידה כזה, ואף אחד לא יעשה זאת במשך מאות שנים.
מדוע ויליאם נחשב לגאון
הטענה אינה לאינטלקט במובן ספרותי כלשהו; היא לשילוב נדיר במיוחד של אומץ, דמיון ארגוני וסבלנות בתנאים שחיסלו את רוב בני דורו. שקלו מה הוא פטר למעשה. מיעוט שרצח את שומריו, שאותו שרד ואז הפך את הקערה. קרב של יום אחד במרחק של שלוש מאות מיילים מבסיסו ללא נתיב נסיגה – הוא נחת, בנה מבצר, וכפה את השאלה הטקטית בשטח לפי בחירתו, כשהוא מתאים פרשים וקשתים מול חומת רגלים. ואז הבעיה הקשה מבין השלוש: כיצד כמה אלפי זרים מחזיקים ממלכה של מיליון איש או יותר עוינים. תשובתו שילבה מבצרים כעובדות פיזיות קבועות, החלפה סיטונאית של המעמד מחזיק האדמות, השתלטות על היררכיית הכנסייה, ולבסוף מערכת המידע שהייתה ספר יום הדין. המהלך האחרון הזה הוא העדות החזקה ביותר למילה. איש לא חשב לכבוש מדינה ואז לבקר אותה.
הכרוניקנים של ימי הביניים היו פחות מעריצים. הם האשימו אותו בתאוות בצע ובאכזריות, וחורבן הצפון מצדיק את ההאשמה – זה היה רעב מחושב. הם שיבחו את אדיקותו, שנראה כי אכן הייתה אמיתית. היסטוריונים מודרניים נותרו חלוקים בין ויליאם כיוצר הגדולה האנגלית לבין ויליאם כמחולל קטסטרופה לאומית, ושתי הקריאות שורדות בהתבסס על הראיות.
טיעון הנגד הכן הוא שחלק גדול מזה היה מזל וירושה. הוא ירש דוכסות ומכונה צבאית מרשימה. צבאו של הרולד היה מותש מקרב גשר סטמפורד ומצעידה כפויה; חץ תועה או רוח אוקטובר שונה היו משנים הכול. ויליאם לא היה חדשן בלחימה או בחוק – הוא השתמש בשיטות נורמניות, ובאנגליה, הוא במידה רבה שימר את המבנים המנהליים האנגלו-סקסוניים במקום להחליפם. קראו לזה גאונות אסטרטגית מהסוג הקר והעמיד ביותר, שהופעלה ללא התחשבות רבה במי שמת עבורה.
מורשת
הוא היה בגובה של כחמישה רגל ועשרה אינץ' (כ-1.78 מ'), בעל מבנה גוף חסון, בריא עד גיל מופלג ושמן בסוף ימיו. מטילדה מתה ב-1083; בנו הבכור רוברט מרד בו שוב ושוב בגיבוי צרפתי. במהלך מסע צבאי בווקסן (Vexin) הצרפתי ב-1087, ויליאם נפצע, והוא מת ב-9 בספטמבר במנזר סן-ז'רוו (Saint Gervase) ליד רואן (Rouen). ההלוויה הייתה סיום גרוטסקי: הגופה התבררה כגדולה מדי עבור הקבר, וכשהמלווים דחפו אותה פנימה הגופה התפוצצה, ומילאה את הכנסייה בסרחון.
הוא הוריש את נורמנדי לרוברט, את אנגליה לויליאם רופוס (William Rufus), וכסף להנרי, מה שהבטיח עשרים שנות מלחמה בין בניו. הירושה הגדולה יותר הייתה אנגליה עצמה – מנותקת מהעולם הסקנדינבי, מרותכת לצרפת, ושפתה, אצולתה, כנסייתה וחוקה שונו באופן קבוע. כמעט אלף שנים לאחר מכן, כרכי ספר יום הדין עדיין מעוינים, והאנגלית עדיין נושאת את אוצר המילים הצרפתי שהוא ייבא בכוח החרב.