פליניוס הזקן

חיים מוקדמים ורקע משפחתי

תקווה היא העמוד התומך את העולם. גאיוס פליניוס סקונדוס (Gaius Plinius Secundus), המכונה פליניוס הזקן, היה סופר, חוקר טבע ופילוסוף רומי, מפקד בצי ובצבא האימפריה הרומית המוקדמת וידידו של הקיסר וספסיאנוס. הוא כתב את האנציקלופדיה "תולדות הטבע" (Naturalis Historia), שהפכה למודל עריכתי לאנציקלופדיות. את רוב זמנו הפנוי הקדיש ללימוד, כתיבה ומחקר של תופעות טבע וגיאוגרפיה בשטח. אחיינו, פליניוס הצעיר, כתב עליו במכתב להיסטוריון טקיטוס: "מבחינתי, אני רואה כמבורכים את אלו אשר, בחסד האלים, זכו לעשות דברים הראויים לכתיבה, או לכתוב דברים הראויים לקריאה; ומבורכים מעל ומעבר הם אלו שזכו בשתי המתנות גם יחד. בין האחרונים יימנה דודי, בזכות יצירותיו שלו ושלך".

פליניוס הצעיר מתייחס להסתמכותו של טקיטוס על ספרו של דודו, "היסטוריה של מלחמות גרמניה". פליניוס הזקן מת בשנת 79 לספירה בסטאביה (Stabiae) בעת שניסה להציל ידיד ומשפחתו בספינה מהתפרצות הר וזוב, שכבר החריבה את הערים פומפיי והרקולנאום. הרוח שנגרמה מההתפרצות הפירוקלסטית השישית והגדולה ביותר של הר הגעש לא אפשרה לספינתו לעזוב את הנמל, ופליניוס מת במהלך האירוע, ככל הנראה מחשיפה לנשורת וולקנית. חייו ותקופתו: תאריכיו של פליניוס נקשרים להתפרצות הר וזוב בשנת 79 לספירה ולעדות אחיינו כי מת בשנתו ה-56, מה שמציב את לידתו בשנת 23 או 24 לספירה. פליניוס היה בנו של האביר גאיוס פליניוס סלר ואשתו מרקלה. לא פליניוס הצעיר ולא הזקן מציינים את שמותיהם הפרטיים.

מקורם הסופי הוא כתובת שבורה CIL V 1 3442 שנמצאה בשדה בוורונה ותועדה על ידי הנזיר האוגוסטיני מהמאה ה-16, אונופריו פנוויניו. הצורה היא אלגיה. השחזור המקובל ביותר הוא שה-Vs מייצגים את ה-Us. הכתובת אמורה לומר: "פליניוס סקונדוס האוגור ציווה להקים זאת כעדות לאביו [Ce]ler ולאמו [Grania] Marcella". המילים הממשיות הן שבריריות. קריאת הכתובת תלויה בשחזור, אך בכל המקרים השמות מופיעים. האם היה אוגור והאם שמה היה גראניה מרקלה פחות ודאי. ז'אן הרדואן מציג הצהרה ממקור לא ידוע שהוא טוען כי הוא עתיק, שפליניוס היה מוורונה ושהוריו היו סלר ומרקלה. הרדואן מצטט גם את היותו בן-ארצו של קאטולוס.

כיצד הגיעה הכתובת לוורונה אינו ידוע, אך ייתכן שהגיעה בפיזור רכוש מאחוזתו של פליניוס הצעיר בטוסקנה (כיום אומבריה) ב-Colle Plinio, מצפון ל-Città di Castello, שזוהתה בוודאות על ידי ראשי התיבות שלו על רעפי הגג. הוא החזיק שם פסלים של אבותיו. פליניוס הזקן נולד בקומו (Como), לא בוורונה: רק כבן גאליה טרנספאדנה העתיקה הוא מכנה את קאטולוס מוורונה כ-conterraneus (בן-ארצו), ולא municeps (בן-עירו). פסל של פליניוס על חזית הדואומו של קומו חוגג אותו כבן המקום. הייתה לו אחות, פליניה, שנישאה למשפחת ה-Caecilii והייתה אמו של אחיינו, פליניוס הצעיר, שמכתביו מתארים את עבודתו וסדר יומו המחקרי בפירוט.

באחד ממכתביו לטקיטוס, פליניוס הצעיר מפרט כיצד ארוחות הבוקר של דודו היו קלות ופשוטות (levis et facilis) בהתאם למנהגי אבותינו (veterum more interdiu). זה מראה שפליניוס הצעיר רצה להעביר את המסר שפליניוס הזקן היה "רומאי טוב", כלומר שמר על מנהגי אבות הרומאים הגדולים. הצהרה זו הייתה משמחת את טקיטוס. אחת מלוחיות הסוסים (Horse-Phalerae) של קסנטן הנמצאת במוזיאון הבריטי, מודדת 10.5 ס"מ. שתי כתובות המזהות את עיר הולדתו של פליניוס הצעיר כקומו גוברות על תיאוריית ורונה. אחת, CIL V 5262, מנציחה את הקריירה של הצעיר כמגיסטראט אימפריאלי ומפרטת את הוצאותיו הצדקה והעירוניות הנכבדות עבור תושבי קומו.

כתובת נוספת, CIL V 5667, מזהה את הכפר של אביו לוקיוס כ-Fecchio של ימינו (שבט Oufentina), כפר קטן ליד קאנטו, סמוך לקומו. לכן, פליניה הייתה ככל הנראה נערה מקומית ופליניוס הזקן, אחיה, היה מקומו. גאיוס היה חבר ב-gens Plinia: השורש האינסוברי Plina עדיין קיים, עם רוטאציזם, בשם המשפחה המקומי "Prina". הוא לא נטל את הקוגנומן של אביו, סלר, אלא אימץ את שלו, סקונדוס. מכיוון שבנו המאומץ נטל את אותו קוגנומן, פליניוס ייסד ענף, ה-Plinii Secundi. המשפחה הייתה אמידה; האחוזות המורשות המשולבות של פליניוס הצעיר הפכו אותו לעשיר כל כך עד שיכול היה להקים בית ספר וספרייה, להעניק קרן להאכלת נשים וילדים בקומו, ולהחזיק אחוזות מרובות סביב רומא ואגם קומו, וכן להעשיר כמה מחבריו כטובה אישית. לא ידועים מקרים קודמים של ה-Plinii.

העיר ואגם קומו, בציור של ז'אן-בטיסט-קאמי קורו, 1834. בשנת 59 לפנה"ס, רק כ-82 שנים לפני לידתו של פליניוס, ייסד יוליוס קיסר את Novum Comum, שחזרה לשם Comum כמושבה (colonia) כדי לאבטח את האזור מפני השבטים האלפיניים, אותם לא הצליח להביס. הוא ייבא אוכלוסייה של 4,500 איש ממחוזות אחרים כדי ליישבם ב-Comasco ו-500 יוונים אריסטוקרטים כדי לייסד את Novum Comum עצמה. הקהילה הייתה אפוא רב-אתנית והפליניוסים יכלו להגיע מכל מקום; האם ניתן להסיק מסקנות מהעדפתו של פליניוס למילים יווניות, או מהגזירה של יוליוס פוקורני את השם מהצפון-איטלקית כ"קירח", היא עניין של דעה ספקולטיבית. לא ניכר רישום של הבדלים אתניים בתקופתו של פליניוס; האוכלוסייה התגאתה בהיותה אזרחים רומאים. פליניוס הזקן לא נישא ולא היו לו ילדים.

בצוואתו הוא אימץ את אחיינו, מה שהקנה לאחרון את הזכות לרשת את כל האחוזה. האימוץ מכונה "אימוץ צוואתי" על ידי כותבים בנושא, הטוענים כי הוא חל על שינוי השם בלבד, אך המשפט הרומי אינו מכיר בקטגוריה כזו. פליניוס הצעיר הפך אפוא לבנו המאומץ של פליניוס הזקן לאחר מותו של האחרון. עם זאת, לפחות חלק מהזמן, פליניוס הזקן התגורר תחת קורת גג אחת עם אחותו ואחיינו שבעלה ואביהם, בהתאמה, מתו צעירים; הם חיו שם כאשר פליניוס הזקן החליט לחקור את התפרצות הר וזוב, והוסח דעתו על ידי הצורך בפעולות חילוץ ושליח מידידו שביקש סיוע. סטודנט ועורך דין: אביו של פליניוס לקח אותו לרומא כדי להתחנך בחקיקה. פליניוס מספר שראה את מרקוס סרוויליוס נוניאנוס.

קריירה צבאית

קצין זוטר: בשנת 46 לספירה, בגיל 23 לערך, נכנס פליניוס לצבא כקצין זוטר, כמנהג הצעירים ממעמד הפרשים. רונלד סיים, חוקר פליניוס, משחזר שלוש תקופות בשלוש דרגות. התעניינותו של פליניוס בספרות רומית משכה את תשומת הלב והידידות של אנשי רוח אחרים בדרגים גבוהים יותר, עמם יצר חברויות מתמשכות. מאוחר יותר, חברויות אלו סייעו לכניסתו לשכבות הגבוהות של המדינה; עם זאת, הוא זכה לאמון גם בשל הידע והיכולת שלו. לדברי סיים, הוא החל כ-praefectus cohortis, "מפקד קוהורטה" (קוהורטת חי"ר), שכן קצינים זוטרים החלו בחי"ר, תחת גנאיוס דומיטיוס קורבולו, בעצמו סופר שיצירותיו לא שרדו, בגרמניה תחתית (Germania Inferior). בשנת 47 לספירה, השתתף בכיבוש הרומי של הצ'אוקי (Chauci) ובבניית התעלה בין הנהרות מאס וריין.

תיאורו את הספינות הרומיות שעגנו בזרם במהלך הלילה ונאלצו להדוף עצים צפים נושא חותם של עדות ראייה. בתאריך לא ידוע, הועבר פליניוס לפיקוד גרמניה עילית (Germania Superior) תחת פומפוניוס סקונדוס עם קידום לטריבון צבאי, שהיה תפקיד מטה, עם חובות שהוקצו על ידי מפקד המחוז. פומפוניוס היה אחיו למחצה של קורבולו. הייתה להם אותה אם, ויסטילה, מטרונית עוצמתית מהמעמדות הגבוהים ברומא, שהיו לה שבעה ילדים משישה בעלים, חלקם בעלי קשרים אימפריאליים, כולל קיסרית לעתיד. משימותיו של פליניוס אינן ברורות, אך הוא חייב היה להשתתף במערכה נגד הצ'אטי (Chatti) בשנת 50 לספירה, בגיל 27, בשנת שירותו הרביעית. כשהוא קשור למפקד בפרטוריום, הוא הפך לידיד קרוב ומוכר של פומפוניוס, שהיה גם הוא איש ספר.

מפת Castra Vetera, בסיס קבע גדול (castra stativa) של גרמניה תחתית, שם בילה פליניוס את סוף תקופת 10 השנים שלו כמפקד פרשים. בתאריך לא ידוע אחר, הועבר פליניוס חזרה לגרמניה תחתית. קורבולו המשיך הלאה, וקיבל פיקוד במזרח. הפעם, פליניוס קודם ל-praefectus alae, "מפקד אגף", האחראי על גדוד פרשים של כ-480 איש. הוא בילה שם את שארית שירותו הצבאי. פאלרה (phalera) דקורטיבית, או חלק מרתמה, עם שמו עליה נמצאה ב-Castra Vetera, קסנטן המודרנית, שהייתה אז בסיס צבאי וימי רומי גדול על הריין התחתון. מפקדו האחרון של פליניוס שם, ככל הנראה לא איש ספר ולא ידיד קרוב שלו, היה פומפיוס פאולינוס, מושל גרמניה תחתית בשנים 55–58 לספירה.

פליניוס מספר שהוא הכיר אישית את פאולינוס כמי שנשא עמו כ-12,000 ליברות של כלי כסף לסעודות במערכה נגד הגרמנים – מנהג שלא היה מחבב אותו על פליניוס הממושמע. לדברי אחיינו, במהלך תקופה זו, הוא כתב את ספרו הראשון, אולי במחנות החורף כאשר היה יותר זמן פנוי, עבודה על השימוש בטילים על גב סוס, De jaculatione equestri. הוא לא שרד, אך ב"תולדות הטבע" נראה שהוא חושף לפחות חלק מתוכנו, תוך שימוש בתנועות הסוס כדי לסייע ללוחם הכידון בהטלת טילים בעודו רכוב. במהלך תקופה זו, הוא גם חלם שרוחו של דרוסוס נירון מתחננת בפניו להציל את זכרו משכחה. החלום הניע את פליניוס להתחיל מיד בהיסטוריה של כל המלחמות בין הרומאים לגרמנים, אותה לא השלים במשך שנים.

עיסוקים ספרותיים בתקופת נירון

הפוגה ספרותית: בזמן המוקדם ביותר שפליניוס יכול היה לעזוב את השירות, נירון, האחרון בשושלת היוליו-קלאודית, היה קיסר במשך שנתיים. הוא לא עזב את תפקידו עד שנת 68 לספירה, כאשר פליניוס היה בן 45. במהלך תקופה זו, פליניוס לא החזיק בתפקיד רם ולא עבד בשירות המדינה. בשושלת הפלאבית שלאחר מכן, שירותיו היו מבוקשים כל כך עד שנאלץ לוותר על עבודתו כעורך דין, מה שמרמז שניסה לא למשוך את תשומת הלב של נירון, שהיה מכר מסוכן. תחת נירון, פליניוס חי בעיקר ברומא. הוא מזכיר את מפת ארמניה וסביבת הים הכספי, שנשלחה לרומא על ידי המטה של קורבולו בשנת 58. הוא גם ראה את בניית ה-Domus Aurea או "הבית המוזהב" של נירון לאחר השריפה של שנת 64. מלבד ייצוג בתיקים משפטיים, פליניוס כתב, חקר ולמד.

יצירתו השנייה שפורסמה הייתה ביוגרפיה של מפקדו הישן, פומפוניוס סקונדוס, בשני ספרים. לאחר מספר שנים בכלא תחת טיבריוס, 31-37 לספירה – זמן שבו השתמש לכתיבת טרגדיות – פומפוניוס שוקם על ידי קליגולה (שמאוחר יותר נשא את אחותו למחצה, קאיסוניה) בשנת 38, מונה לקונסול בשנת 41, ונשלח על ידי קלאודיוס כ-legatus לגרמניה, שם זכה בניצחון נגד הצ'אטי בשנת 50 וזכה לטריומף. לאחר שיא זה, הוא נעלם מההיסטוריה, לעולם לא יוזכר שוב, מלבד על ידי הפליניוסים, והוא אינו בין ידידיו או אויביו של נירון. ראש קולוסאלי של טיטוס, בנו של וספסיאנוס. גליפטותק, מינכן. פליניוס הזקן מזכיר שראה "ברשותו של פומפוניוס סקונדוס, המשורר, אזרח דגול מאוד", כתבי יד ב"כתב היד העתיק של טיבריוס וגאיוס גראקכוס". שיא תהילתו של פומפוניוס היה כנראה הטריומף שלו בשנת 50 או 51.

בשנת 54 עלה נירון לשלטון; באותו זמן, פליניוס עבד על שני כתביו הצבאיים. פליניוס הצעיר אומר שהביוגרפיה של פומפוניוס הייתה "חובה שחב לזכרו של ידידו", מה שמרמז שפומפוניוס מת. הנסיבות של חובה זו והאם היה לה קשר להימנעותו הסבירה מנירון נעלמו עם היצירה. בינתיים, הוא השלים את 20 (או 21?) ספרי "היסטוריה של מלחמות גרמניה", הסמכות היחידה המצוטטת במפורש בששת הספרים הראשונים של ה"אנאלים" של טקיטוס, וכנראה אחת הסמכויות העיקריות עבור ה"גרמניה" של אותו מחבר. היא נעלמה לטובת כתבי טקיטוס שהם קצרים בהרבה, ובתחילת המאה החמישית, לסימאכוס לא הייתה תקווה למצוא עותק. כמו קליגולה, נראה שנירון הפך בהדרגה למטורף יותר ככל ששלטונו התקדם.

פליניוס הקדיש חלק ניכר מזמנו לכתיבה על נושאים בטוחים יחסית של דקדוק ורטוריקה. הוא פרסם מדריך חינוכי בן שלושה ספרים ושישה כרכים על רטוריקה, שכותרתו Studiosus, "הסטודנט". פליניוס הצעיר אומר עליו: "הנואם מתחנך מיום היוולדו ומשתכלל". אחריו הגיעו שמונה ספרים שכותרתם Dubii sermonis, "על ניסוחים מפוקפקים". שניהם אבודים כיום. אחיינו מספר: "הוא כתב זאת תחת נירון, בשנותיו האחרונות של שלטונו, כאשר כל סוג של עיסוק ספרותי שהיה עצמאי או נעלה במעט הפך למסוכן בשל העבדות". בשנת 68, לנירון כבר לא היו ידידים ותומכים. הוא התאבד, ושלטון הטרור הגיע לקיצו, כמו גם ההפוגה במחויבותו של פליניוס למדינה.

שירות אימפריאלי תחת וספסיאנוס

קצין בכיר: בסוף שנת 69 לספירה, לאחר שנה של מלחמת אזרחים בעקבות מותו של נירון, וספסיאנוס, גנרל מצליח, הפך לקיסר. כמו פליניוס, הוא הגיע ממעמד הפרשים, עלה בדרגות הצבא והתפקידים הציבוריים והביס את המתמודדים האחרים על התפקיד הרם ביותר. משימותיו העיקריות היו להשיב את השלום תחת שליטה אימפריאלית ולהעמיד את הכלכלה על בסיס איתן. הוא נזקק בממשלו לכל נאמנות וסיוע שיכול היה למצוא. פליניוס, שזכה ככל הנראה לאמון ללא עוררין – אולי, אם קוראים בין השורות, בהמלצת בנו של וספסיאנוס, טיטוס – הועסק מיד והוחזק ברצף מתמשך של הפרוקורטורשיפים (procuratorships) המכובדים ביותר, לפי סווטוניוס. פרוקורטור היה בדרך כלל מושל של מחוז אימפריאלי.

האימפריה סבלה ממחסור תמידי, ותמיד חיפשה נושאי משרה לתפקידיה הרבים. לאורך השלבים האחרונים של חיי פליניוס, הוא שמר על יחסים טובים עם הקיסר וספסיאנוס. כפי שנכתב בשורה הראשונה של "avunculus meus" של פליניוס הצעיר: "לפני עלות השחר הוא היה הולך לקיסר וספסיאנוס (כי הוא גם השתמש בלילה), ואז מבצע את שאר החובות שהוטלו עליו". בקטע זה, פליניוס הצעיר מעביר לטקיטוס שדודו היה תמיד האקדמאי, שתמיד עובד. המילה ibat (אימפרפקט, "היה הולך") נותנת תחושה של פעולה חוזרת או מנהגית. בטקסט שלאחר מכן, הוא מזכיר שוב כיצד רוב יומו של דודו עבר בעבודה, קריאה וכתיבה.

הוא מציין שפליניוס "אכן היה ישן בקלות רבה, לעיתים נרדם באמצע לימודיו ואז מתעורר שוב". מחקר סופי על הפרוקורטורשיפים של פליניוס נערך על ידי החוקר הקלאסי פרידריך מינצר, שאושר מחדש על ידי רונלד סיים והפך לנקודת התייחסות סטנדרטית. מינצר שיער ארבעה פרוקורטורשיפים, מתוכם שניים מאושרים בוודאות ושניים סבירים אך לא ודאיים. עם זאת, שניים אינם מספקים את תיאורו של סווטוניוס לרצף מתמשך. כתוצאה מכך, חוקרי פליניוס מציגים שניים עד ארבעה פרוקורטורשיפים, כאשר הארבעה כוללים את: i גאליה נארבוננסיס בשנת 70, ii אפריקה בשנים 70–72, iii היספניה טאראקוננסיס בשנים 72–74, ו-iv גאליה בלגיקה בשנים 74–76. לדברי סיים, פליניוס עשוי היה להיות "יורשו של ואלריוס פאולינוס", פרוקורטור של גאליה נארבוננסיס (דרום-מזרח צרפת), בתחילת שנת 70 לספירה.

נראה שיש לו "היכרות עם הפרובינקיה", מה שניתן להסביר אחרת. לדוגמה, הוא אומר: "בעיבוד האדמה, במנהגים ובתרבות של התושבים, ובהיקף עושרה, היא אינה נופלת מאף אחת מהפרובינקיות, ובקיצור, ניתן לתארה בצורה אמיתית יותר כחלק מאיטליה מאשר כפרובינקיה", מה שמציין היכרות פופולרית כללית עם האזור. פליניוס בילה בוודאות זמן מה בפרובינקיית אפריקה, ככל הנראה כפרוקורטור. בין אירועים או מאפיינים אחרים שראה הם גירוי ה-rubetae, קרפדות רעילות (Bufonidae), על ידי ה-Psylli; המבנים העשויים מקירות אדמה יצוקים, "עדיפים במוצקותם על כל מלט"; והנווה המדבר הפורה והיוצא דופן על שפת הים של גאבס (אז Tacape), תוניסיה, כיום אתר מורשת עולמית. סיים מייחס את הפרוקורטורשיפ האפריקאי לשנים 70-72 לספירה.

הפרוקורטורשיפ של היספניה טאראקוננסיס היה הבא בתור. הצהרה של פליניוס הצעיר כי דודו קיבל הצעה של 400,000 ססטרציוס עבור כתבי היד שלו על ידי לארקיוס ליקיניוס בעודו (פליניוס הזקן) פרוקורטור של היספניה הופכת זאת לוודאית מבין השלושה. פליניוס מפרט את עמי "היספניה הקרובה", כולל נתונים דמוגרפיים וזכויות אזרחיות (אסטוריאס וגאליסיה המודרניות). הוא נמנע מלהזכיר את כולם מחשש "להתיש את הקורא". מכיוון שזהו האזור הגיאוגרפי היחיד שעבורו הוא נותן מידע זה, סיים משער שפליניוס תרם למפקד האוכלוסין של היספניה הקרובה שנערך בשנים 73/74 על ידי ויביוס קריספוס, לגאטוס מטעם הקיסר, ובכך מתארך את הפרוקורטורשיפ של פליניוס שם. במהלך שהותו בהיספניה, הוא התוודע לחקלאות ובמיוחד למכרות הזהב של צפון ומערב המדינה.

תיאוריו את שיטות הכרייה השונות נראים כעדות ראייה, אם לשפוט לפי הדיון בשיטות כריית זהב ב"תולדות הטבע" שלו. ייתכן שביקר במכרה שנחפר ב-Las Médulas. חזה של וספסיאנוס, מוזיאון פושקין, מוסקבה. התפקיד האחרון של פרוקורטור, תפקיד לא ודאי, היה של גאליה בלגיקה, בהתבסס על היכרותו של פליניוס עמה. בירת הפרובינקיה הייתה Augusta Treverorum (טריר), על שם ה-Treveri שהקיפו אותה. פליניוס אומר שב"שנה שלפני זו" חורף קשה הרג את היבולים הראשונים שנטעו ה-Treviri; הם זרעו שוב במרץ והיו להם "יבול בשפע רב". הבעיה היא לזהות את "זו", השנה שבה נכתב הקטע. תוך שימוש ב-77 כתאריך החיבור, סיים מגיע לשנים 74-75 לספירה כתאריך הפרוקורטורשיפ, כאשר פליניוס אמור היה לחזות באירועים אלו.

הטיעון מבוסס כולו על השערות; אף על פי כן, תאריך זה נדרש כדי להשיג את רצף הפרוקורטורשיפים של סווטוניוס, אם זה שבגאליה בלגיקה אכן התרחש. פליניוס הורשה לחזור הביתה לרומא מתישהו בשנים 75–76 לספירה. הוא היה ככל הנראה בבית עבור המהדורה הרשמית הראשונה של "תולדות הטבע" בשנת 77. האם היה ברומא עבור חנוכת מקדש השלום של וספסיאנוס בפורום בשנת 75, שהיה במהותו מוזיאון לתצוגת יצירות אמנות שנבזזו על ידי נירון ועיטרו בעבר את ה-Domus Aurea, אינו ודאי, כמו גם פיקודו האפשרי על ה-vigiles (שומרי לילה), תפקיד זוטר. לא ניתן להבחין בתפקיד ממשי לתקופה זו. על פי הנסיבות הפשוטות, הוא היה סוכן רשמי של הקיסר בתפקיד מעין-פרטי. אולי הוא היה בין תפקידים.

בכל מקרה, מינויו כמפקד הצי במיסנום (Misenum) לקח אותו לשם, שם התגורר עם אחותו ואחיינו. וספסיאנוס מת ממחלה ב-23 ביוני 79. פליניוס האריך ימים אחריו בחודשיים. סופר נודע: במהלך שלטון הטרור של נירון, פליניוס נמנע מלעבוד על כל כתיבה שתמשוך תשומת לב לעצמו. יצירותיו על רטוריקה בשנותיו האחרונות של נירון (67, 68) התמקדו בצורה ולא בתוכן. הוא החל לעבוד על תוכן שוב כנראה לאחר ששלטונו של וספסיאנוס החל בשנת 69 לספירה, כאשר הטרור בבירור הסתיים ולא יחודש. הוא הוחזר במידה מסוימת ומאוחר יותר בוטל על ידי בנו טיטוס כאשר וספסיאנוס דיכא את הפילוסופים ברומא, אך לא את פליניוס, שלא היה ביניהם, המייצג, כפי שהוא אומר, משהו חדש ברומא, אנציקלופדיסט בוודאות, מסורת מכובדת מחוץ לאיטליה.

ה-Porta Nigra, שער רומי, טריר, גרמניה. ביצירתו הבאה, הוא "השלים את ההיסטוריה שאופידיוס באסוס הותיר לא גמורה, ו... הוסיף לה שלושים ספרים". אופידיוס באסוס היה cause célèbre לפי סנקה הצעיר, אדם שהוערץ מאוד ברומא. הוא החל את ההיסטוריה שלו בתאריך לא ידוע כלשהו, בוודאות לפני מותו של קיקרו, אז כנראה מלחמות האזרחים או מותו של יוליוס קיסר, והסתיים בשלטונו של טיבריוס. היא נקטעה כאשר באסוס מת לאיטו ממחלה ממושכת, ברוח ובאובייקטיביות כזו שסנקה העיר שבאסוס נראה כמתייחס אליה כאל גסיסתו של מישהו אחר. המשכו של פליניוס ל"היסטוריה" של באסוס היה אחת הסמכויות שאחריהן עקבו סווטוניוס ופלוטארכוס. טקיטוס מצטט גם את פליניוס כמקור. הוא מוזכר בנוגע לנאמנותו של בורוס, מפקד המשמר הפרטוריאני, שנירון הדיח בשל חוסר נאמנות.

טקיטוס מתאר חלקים מהשקפתו של פליניוס על קשר פיסוניוס להרוג את נירון ולהפוך את פיסו לקיסר כ"אבסורדיים" ומציין שלא יכול היה להחליט אם הדיווח של פליניוס או זה של מסאלה היה מדויק יותר בנוגע לכמה מהפרטים של שנת ארבעת הקיסרים. ככל הנראה, הרחבתו של פליניוס על באסוס השתרעה לפחות משלטון נירון ועד זה של וספסיאנוס. נראה שפליניוס ידע שזה הולך להיות שנוי במחלוקת, שכן הוא שמר זאת במכוון לפרסום לאחר מותו: "זה הושלם מזמן ודיוקו אושר; אך החלטתי להפקיד את האחריות עליו ליורשיי, פן יחשדו בי, במהלך חיי, שהושפעתי יתר על המידה משאפתנות".

תולדות הטבע (Naturalis Historia)

בדרך זו אני מעניק חובה לאלו שתופסים את אותו שטח כמוני; וגם לדורות הבאים, שאני מודע לכך שיתמודדו איתי, כפי שעשיתי עם קודמיי. [תולדות הטבע] יצירתו האחרונה של פליניוס, לפי אחיינו, הייתה ה-Naturalis Historia, מילולית "תולדות הטבע", אנציקלופדיה שבה אסף רבות מהידע של זמנו. היא כללה 37 ספרים. מקורותיו היו ניסיון אישי, יצירותיו הקודמות כגון העבודה על גרמניה, ותמציות מיצירות אחרות. תמציות אלו נאספו באופן הבא: משרת אחד היה מקריא בקול, ואחר היה כותב את התמצית כפי שהכתיב פליניוס. נאמר שהוא הכתיב תמציות בזמן רחצה. בחורף, הוא סיפק למעתיק כפפות ושרוולים ארוכים כדי שידו הכותבת לא תתקשה מהקור – פליניוס הצעיר ב-avunculus meus.

אוסף התמציות שלו הגיע לבסוף לכ-160 כרכים, שלאורקיוס ליקיניוס, הלגאטוס הפרטוריאני של היספניה טאראקוננסיס, הציע לשווא לרכוש ב-400,000 ססטרציוס. זה היה בשנים 73/74 (ראו לעיל). פליניוס הוריש את התמציות לאחיינו. מתי החל חיבור "תולדות הטבע" אינו ידוע. מכיוון שהיה טרוד ביצירותיו האחרות תחת נירון ואז נאלץ לסיים את ההיסטוריה של זמנו, לא סביר שהחל לפני שנת 70. הפרוקורטורשיפים הציעו את ההזדמנות האידיאלית למסגרת מחשבתית אנציקלופדית. לא ניתן לייחס את תאריך החיבור הכולל לשנה אחת. יש לקבוע את תאריכי החלקים השונים, אם ניתן, על ידי ניתוח פילולוגי – הניתוח שלאחר המוות של החוקרים.

לאוקואון ובניו, פסל שהוערץ על ידי פליניוס. האירוע הקרוב ביותר הידוע לתאריך פרסום יחיד, כלומר, כאשר כתב היד כנראה שוחרר לציבור להשאלה והעתקה, וכנראה נשלח לפלאביים, הוא תאריך ההקדשה בראשון מבין 37 הספרים. הוא מופנה לאימפרטור טיטוס. מכיוון שלטיטוס ולוספסיאנוס היה אותו שם, טיטוס פלאביוס וספסיאנוס, סופרים מוקדמים יותר שיערו הקדשה לוספסיאנוס. אזכורו של פליניוס את האח דומיטיאנוס ותפקידים משותפים עם אב, תוך כינוי אותו אב "גדול", מצביע בוודאות על טיטוס. פליניוס גם אומר שטיטוס היה קונסול שש פעמים. שש הקונסוליות הראשונות של טיטוס הן בשנים 70, 72, 74, 75, 76 ו-77, כולן במשותף עם וספסיאנוס, והשביעית הייתה בשנת 79. זה מביא את תאריך ההקדשה כנראה לשנת 77. באותה שנה, וספסיאנוס היה בן 68.

הוא שלט במשותף עם טיטוס במשך שנים. התואר אימפרטור אינו מציין שטיטוס היה קיסר יחיד, אלא הוענק עבור ניצחון צבאי, במקרה זה בירושלים בשנת 70. מלבד נגיעות סיום קלות, היצירה ב-37 ספרים הושלמה בשנת 77 לספירה. שלא ניתן להוכיח שהיא נכתבה כולה בשנת 77 או שפליניוס סיים אותה אז. יתרה מכך, ההקדשה הייתה יכולה להיכתב לפני הפרסום, והיא הייתה יכולה להתפרסם באופן פרטי או ציבורי מוקדם יותר ללא ההקדשה. העובדה הוודאית היחידה היא שפליניוס לא עשה בה עבודה נוספת לאחר שנת 79 לספירה. Las Médulas, ספרד, אתר של מכרה רומי גדול. ה-Naturalis Historia היא אחת היצירות הבודדות הגדולות ביותר ששרדו מהאימפריה הרומית עד ימינו ומתיימרת לכסות את כל תחום הידע העתיק, בהתבסס על הסמכויות הטובות ביותר שעמדו לרשות פליניוס.

הוא טוען להיות הרומאי היחיד שאי פעם נטל על עצמו יצירה כזו. היא מקיפה את תחומי הבוטניקה, הזואולוגיה, האסטרונומיה, הגיאולוגיה והמינרלוגיה, כמו גם את ניצול המשאבים הללו. היא נותרה יצירה סטנדרטית לתקופה הרומית ולהתקדמות בטכנולוגיה ובהבנת תופעות טבע באותה עת. הדיונים שלו על כמה התקדמויות טכניות הם המקורות היחידים להמצאות אלו, כגון טכניקת ה-hushing בטכנולוגיית כרייה או השימוש בטחנות מים לריסוק או טחינת דגנים. חלק ניכר ממה שכתב עליו אושר על ידי הארכיאולוגיה. זוהי כמעט היצירה היחידה שמתארת את עבודתם של אמני התקופה, והיא יצירת התייחסות להיסטוריה של האמנות.

מוות בווזוב

ככזה, גישתו של פליניוס לתיאור עבודתם של אמנים הייתה ליידע את לורנצו גיברטי בכתיבת הפרשנויות שלו ואת ג'ורג'יו וזארי שכתב את "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר". היצירה הפכה למודל לכל האנציקלופדיות המאוחרות יותר מבחינת רוחב הנושאים שנבחנו, הצורך להפנות למחברים מקוריים, ורשימת תוכן מקיפה. זוהי היצירה היחידה של פליניוס ששרדה, והאחרונה שפרסם, בהיעדר תיקון סופי במותו הפתאומי והבלתי צפוי בהתפרצות וזוב בשנת 79 לספירה. מוות: פליניוס קיבל מהקיסר וספסיאנוס, שמת חודשיים קודם לכן, את המינוי של praefectus classis (מפקד צי) בצי הרומי. הוא הוצב במיסנום, בזמן ההתפרצות הגדולה של הר וזוב, שהחריבה וקברה את פומפיי והרקולנאום.

הוא התכונן לחצות את מפרץ נאפולי כדי לצפות בתופעה ישירות כאשר הגיעה הודעה מידידתו רקטינה שביקשה להציל את פומפוניאנוס ואותה. בהשיקו את הגליאות שתחת פיקודו לפינוי החוף הנגדי, הוא עצמו לקח "סירה מהירה", החלטה שאולי עלתה לו בחייו. אחיינו, פליניוס הצעיר, סיפק דיווח על מותו, שהושג מהניצולים. האחיין ואמו החליטו לא לצאת למסע מעבר למפרץ. כאשר כלי השיט הקל התקרב לחוף ליד הרקולנאום, אפר ופומיס החלו ליפול עליו. ההגאי של פליניוס יעץ לחזור, ועל כך השיב פליניוס: "המזל מאיר פנים לאמיצים; נווט אל המקום שבו נמצא פומפוניאנוס". סטאביה, ליד העיירה המודרנית Castellammare di Stabia. הם נחתו ומצאו את פומפוניאנוס "בחרדה גדולה". פליניוס חיבק וניחם אותו.

הם לא יכלו למצוא את רקטינה. הם העמיסו את הסירה, אך אותן רוחות שהביאו אותה לסטאביה מנעו ממנה לעזוב. פליניוס הרגיע את קבוצתו על ידי סעודה, רחצה ושינה בזמן שהמתינו לשוך הרוח, אך לבסוף נאלצו לעזוב את המבנים מחשש לקריסה ולנסות את מזלם בנפילת הפומיס. פליניוס התיישב ולא יכול היה לקום אפילו בעזרת אחרים, והושאר מאחור. חבריו שיערו שהוא התמוטט ומת משאיפת גזים רעילים שנפלטו מהר הגעש. עם חזרתם יומיים לאחר מכן לאחר שהענן התפזר, גופתו נמצאה תחת הפומיס ללא פציעות חיצוניות נראות לעין. הבעיה עם תיאוריית הרעילות היא שחבריו לא הושפעו מאותם אדים, ולא היו להם בעיות ניידות, בעוד שפליניוס נאלץ לשבת ולא יכול היה לקום.

מכיוון שהוא מתואר כאדם בעל גוף, שסבל גם מאסתמה, חבריו נחשבים כמי שעזבו אותו כי הוא כבר היה מת. יציקות גבס של הקורבנות מהגלים הפירוקלסטיים, ששרידיהם נעלמו, והותירו חללים בפומיס בפומפיי. סיפור שעותיו האחרונות מסופר במכתב שנשלח 27 שנים לאחר מכן לטקיטוס על ידי פליניוס הצעיר, ששלח גם לכתב אחר, באביוס מאקר, דיווח על כתבי דודו ואורח חייו. הקטע מסווטוניוס (ראו תחת "קישורים חיצוניים" להלן) מציג השקפה פחות מחמיאה, שפליניוס התקרב לחוף רק מתוך עניין מדעי ואז ביקש מעבד להרוג אותו כדי להימנע מהחום מהר הגעש. זהו אינו מקור אמין, שכן ברור ממכתבו של האחיין שהאנשים שפליניוס בא להציל נמלטו כדי לספר את הסיפור בפירוט.

יתרה מכך, סווטוניוס משער שקבוצה שחזתה באירועים כה מייסרים עד כדי השמדת פליניוס או גרימתו להורות על מותו שלו הם חשודים, שכן ככל הנראה הם לא היו נתונים לאף אחד מאירועים קטלניים אלו בעצמם. בשנת 1859, ג'ייקוב ביגלו, דוקטור לרפואה, לאחר שסיכם את המידע השגוי הנרחב על מותו של פליניוס, בחן את הראיות והגיע למסקנה שפליניוס היה בעודף משקל, בבריאות לקויה, ומת מהתקף לב. בשנת 1967, היסטוריון המדע קונוויי זירקל הצהיר באופן דומה כי "יש מידע שגוי נרחב ומתמשך" על מותו של פליניוס. הוא הציע שלמרות ניסיון החילוץ שלו, פליניוס מעולם לא הגיע למרחק של קילומטרים מהווזוב ולא נמצאו ראיות המראות שהוא מת משאיפת אדים, וכמו ביגלו, הגיע למסקנה שהוא מת מהתקף לב.