ז'אן-בטיסט לאמארק

ז'אן-בטיסט לאמארק

ז'אן-בטיסט פייר אנטואן דה מונה, שבלייה דה לאמארק (1 באוגוסט 1744 – 18 בדצמבר 1829), הידוע לרוב פשוט כלאמארק (Lamarck), היה חוקר טבע, ביולוג, איש אקדמיה וחייל צרפתי. הוא היה תומך מוקדם ברעיון שהאבולוציה הביולוגית התרחשה והתקדמה בהתאם לחוקי הטבע, אם כי המנגנון שהציע הופרך ברובו.

לאמארק לחם במלחמת שבע השנים נגד פרוסיה, ועוטר על גבורתו בשדה הקרב. לאחר שהוצב במונקו, החל לאמארק להתעניין בהיסטוריה של הטבע והחליט ללמוד רפואה. הוא פרש מהצבא לאחר שנפצע ב-1766 וחזר ללימודי הרפואה שלו. הוא פיתח עניין מיוחד בבוטניקה, ולאחר פרסום היצירה בת שלושת הכרכים "פלורה פרנסז" (Flore française) ב-1778, הוא התקבל כחבר באקדמיה הצרפתית למדעים ב-1779. לאמארק היה מעורב בפעילות ה"ז'ארדן דה פלאנט" (Jardin des Plantes) ומונה לראש הקתדרה לבוטניקה ב-1788. כאשר האספה הלאומית הצרפתית ייסדה את המוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע (Muséum national d'Histoire naturelle) ב-1793, הפך לאמארק לפרופסור לזואולוגיה.

בשנת 1801 פרסם את "Système des animaux sans vertèbres", עבודה מרכזית על סיווג חסרי חוליות, מונח שהוא טבע. בפרסום משנת 1802, הוא היה מהראשונים להשתמש במונח "ביולוגיה" במובנו המודרני. לאמארק המשיך בעבודתו כסמכות מובילה בזואולוגיה של חסרי חוליות. הוא זכור, לפחות במלקולוגיה, כטקסונום בעל שיעור קומה ניכר.

העידן המודרני זוכר את לאמארק בעיקר בשל תיאוריית התורשה של תכונות נרכשות, המכונה לאמארקיזם (שם שניתן לו באופן לא מדויק), תורשה רכה, או תיאוריית השימוש/אי-שימוש, אותה תיאר בספרו "פילוסופיה זואולוגית" (Philosophie zoologique) משנת 1809. עם זאת, הרעיון של תורשה רכה קדם לו, ובעוד שהיה אלמנט קטן בתיאוריית האבולוציה שלו, בתקופתו הוא התקבל על ידי חוקרי טבע רבים. הרעיון של לאמארק לגבי שימוש/אי-שימוש התיישב מאוחר יותר עם הרעיון של דרווין על ברירה טבעית, ומאמינים כי הוא נתן השראה חלקית לדרווין, שבסופו של דבר סתר את הלאמארקיזם. תרומתו של לאמארק לתיאוריה האבולוציונית כללה את התיאוריה המגובשת הראשונה באמת של אבולוציה ביולוגית, שבה כוח אלכימי מורכב הניע אורגניזמים במעלה סולם המורכבות, וכוח סביבתי שני התאים אותם לסביבות מקומיות באמצעות שימוש ואי-שימוש בתכונות, ובכך הבדיל אותם מאורגניזמים אחרים. מדענים דנו בשאלה האם התקדמות בתחום האפיגנטיקה הבין-דורית משמעותה שלאמארק צדק במידה מסוימת, או לא.

ביוגרפיה

ז'אן-בטיסט לאמארק נולד בבאזנטן, פיקרדי, צפון צרפת, כילד ה-11 במשפחת אצולה ענייה. בני משפחת לאמארק שירתו באופן מסורתי בצבא הצרפתי. אחיו הבכור של לאמארק נהרג בקרב במצור על ברגן אופ זום, ושני אחים נוספים היו עדיין בשירות כאשר לאמארק היה בשנות העשרה לחייו. כניעה לרצון אביו, לאמארק נרשם למכללה ישועית באמיין בסוף שנות ה-50 של המאה ה-18.

לאחר מות אביו ב-1760, קנה לאמארק סוס ורכב ברחבי המדינה כדי להצטרף לצבא הצרפתי, ששהה בגרמניה באותה עת. לאמארק הפגין אומץ פיזי רב בשדה הקרב במלחמת שבע השנים נגד פרוסיה, ואף היה מועמד לדרגת סגן. פלוגתו של לאמארק הושארה חשופה לאש ארטילריה ישירה של אויביהם, וצומצמה במהירות ל-14 איש בלבד – ללא קצינים. אחד האנשים הציע שהמתנדב בן ה-17, שהיה קטן קומה, יקבל פיקוד ויורה על נסיגה מהשטח; אף על פי שלאמארק קיבל את הפיקוד, הוא התעקש שיישארו במקום שבו הוצבו עד שיקבלו סיוע.

כאשר הקולונל שלהם הגיע לשרידי הפלוגה, הפגנת אומץ ונאמנות זו הרשימה אותו כל כך שלאמארק הועלה לדרגת קצין במקום. עם זאת, כאשר אחד מחבריו הרים אותו בהומור בראשו, הוא סבל מדלקת בבלוטות הלימפה בצוואר, ונשלח לפריז לקבלת טיפול. הוא קיבל דרגת קצין והתיישב בתפקידו במונקו. שם נתקל בספר הבוטניקה "Abrégé de l'histoire des plantes usuelles" מאת פייר-ז'אן-בטיסט שומל.

עם פנסיה מופחתת של 400 פרנק בלבד בשנה, החליט לאמארק לעסוק במקצוע. הוא ניסה ללמוד רפואה ופרנס את עצמו בעבודה במשרד בנק. לאמארק למד רפואה במשך ארבע שנים, אך ויתר על כך בשכנוע אחיו הבכור. הוא התעניין בבוטניקה, במיוחד לאחר ביקוריו ב"ז'ארדן דו רואה" (Jardin du Roi), והפך לתלמידו של ברנאר דה ז'יסייה, חוקר טבע צרפתי בולט. תחת ז'יסייה, בילה לאמארק 10 שנים בלימוד הצמחייה הצרפתית. בשנת 1776 כתב את מאמרו המדעי הראשון – מסה כימית.

לאחר לימודיו, ב-1778, פרסם כמה מתצפיותיו ותוצאותיו ביצירה בת שלושה כרכים, שכותרתה "פלורה פרנסז". עבודתו של לאמארק זכתה להערכה על ידי חוקרים רבים, והיא הזניקה אותו למרכז הבמה במדע הצרפתי. ב-8 באוגוסט 1778 נישא לאמארק למארי אן רוזלי דלאפורט. ז'ורז'-לואי לקלרק, הרוזן דה בופון, אחד המדענים הצרפתים המובילים של התקופה, הדריך את לאמארק ועזר לו להתקבל כחבר באקדמיה הצרפתית למדעים ב-1779 ולקבל מינוי כבוטנאי מלכותי ב-1781, תפקיד במסגרתו נסע לגנים בוטניים ומוזיאונים זרים. בנו הבכור של לאמארק, אנדרה, נולד ב-22 באפריל 1781, והוא בחר בעמיתו אנדרה תואן לסנדק של הילד.

בשנתיים של נסיעותיו אסף לאמארק צמחים נדירים שלא היו זמינים בגן המלכותי, וכן פריטים אחרים מהיסטוריה של הטבע, כגון מינרלים ועפרות, שלא נמצאו במוזיאונים צרפתיים. ב-7 בינואר 1786 נולד בנו השני, אנטואן, ולאמארק בחר באנטואן לורן דה ז'יסייה, אחיינו של ברנאר דה ז'יסייה, כסנדק של הילד. ב-21 באפריל בשנה שלאחר מכן נולד שארל רנה, בנו השלישי של לאמארק. רנה לואיש דפונטן, פרופסור לבוטניקה בגן המלכותי, היה הסנדק של הילד, ואחותו הבכורה של לאמארק, מארי שארלוט פלאז'י דה מונה, הייתה הסנדקית. בשנת 1788, יורשו של בופון בתפקיד מנהל הגן המלכותי, שארל-קלוד פלאו דה לה בילאדרי, הרוזן ד'אנגיווילר, יצר משרה עבור לאמארק, עם משכורת שנתית של 1,000 פרנק, כשומר העשבייה של הגן המלכותי.

בשנת 1790, בשיא המהפכה הצרפתית, שינה לאמארק את שם הגן המלכותי מ"ז'ארדן דו רואה" ל"ז'ארדן דה פלאנט", שם שלא רמז על קשר כה הדוק למלך לואי ה-16. לאמארק עבד כשומר העשבייה במשך חמש שנים לפני שמונה לאוצר ופרופסור לזואולוגיה של חסרי חוליות במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע ב-1793. במהלך תקופתו בעשבייה, ילדה אשתו של לאמארק שלושה ילדים נוספים לפני שנפטרה ב-27 בספטמבר 1792. עם התואר הרשמי "פרופסור להיסטוריה של הטבע של חרקים ותולעים", קיבל לאמארק משכורת של כמעט 2,500 פרנק בשנה. בשנה שלאחר מכן, ב-9 באוקטובר, הוא נישא לשארלוט רוורדי, שהייתה צעירה ממנו ב-30 שנה. ב-26 בספטמבר 1794 מונה לאמארק לכהן כמזכיר אספת הפרופסורים של המוזיאון לתקופה של שנה אחת. בשנת 1797 נפטרה שארלוט, והוא נישא לג'ולי מאלה בשנה שלאחר מכן; היא נפטרה ב-1819.

בשנת 1794 פרסם לאמארק את "Recherches sur les causes des principaux faits physiques" והחל במתקפה אינטלקטואלית שנויה במחלוקת רבת שנים על התיאוריות המתהוות בנושא כימיה של אנטואן לבואזיה, להן התנגד מסיבות פילוסופיות. לאמארק כתב את העבודה והציג אותה בפני האקדמיה הצרפתית למדעים ב-1780, אך מכיוון שהיה עסוק בעבודתו הבוטנית באותה עת, היא נותרה ללא פרסום עד 1794. הרעיונות של לאמארק עצמו על כימיה זכו להתעלמות רבה, מה שהותיר אותו מריר ומשוכנע שהממסד המדעי העכשווי נשלט על ידי אנשים אנוכיים ושהרבה מהמדע העכשווי אינו פילוסופי.

בשש שנותיו הראשונות כפרופסור פרסם לאמארק מאמר אחד בלבד, ב-1798, שעסק בהשפעת הירח על האטמוספירה של כדור הארץ. לאמארק החל כאסנציאליסט שהאמין שמינים הם בלתי משתנים; עם זאת, לאחר שעבד על הרכיכות של אגן פריז, הוא השתכנע שהתמרה או שינוי בטבעו של מין מתרחשים לאורך זמן. תצפיותיו על שינויים במכלולי רכיכות באירופה לאורך זמן גיאולוגי הובילו אותו למסקנה שהרכיכות התפתחו לאורך זמן ככל שהסביבה השתנתה, והוא דחה את ההסברים החלופיים של הכחדה והגירה לשינויים בבעלי החיים שצפה בהם. הוא יצא לפתח הסבר, וב-11 במאי 1800 (היום ה-21 בפלוריאל, שנה VIII, בלוח המהפכני ששימש בצרפת באותה עת), הציג הרצאה במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע שבה תיאר לראשונה את רעיונותיו המתפתחים על אבולוציה.

בשנת 1801 פרסם את "Système des Animaux sans Vertèbres", עבודה מרכזית על סיווג חסרי חוליות. בעבודה זו הציג הגדרות של קבוצות טבעיות בקרב חסרי חוליות. הוא סיווג קווצי עור, עכבישנים, סרטנים ותולעים טבעתיות, אותם הפריד מהטקסון הישן לתולעים המכונה Vermes. לאמארק היה הראשון להפריד עכבישנים מחרקים בסיווג, והוא העביר סרטנים למחלקה נפרדת מחרקים.

בשנת 1802 פרסם לאמארק את "Hydrogéologie", והיה מהראשונים להשתמש במונח ביולוגיה במובנו המודרני. ב-"Hydrogéologie", דגל לאמארק בגיאולוגיה של מצב יציב המבוססת על אחידות קפדנית. הוא טען שזרמים גלובליים נוטים לזרום ממזרח למערב, ויבשות נשחקות בגבולותיהן המזרחיים, כאשר החומר מועבר מעבר כדי להיות מושקע בגבולות המערביים. כך, יבשות כדור הארץ צעדו בהתמדה מערבה ברחבי הגלובוס.

באותה שנה פרסם גם את "Recherches sur l'Organisation des Corps Vivants", שבו שרטט את תיאוריית האבולוציה שלו. הוא האמין שכל החיים מאורגנים בשרשרת אנכית, עם הדרגתיות בין צורות החיים הנמוכות ביותר לצורות הגבוהות ביותר, ובכך הדגים נתיב להתפתחויות פרוגרסיביות בטבע.

לאמארק נקלע לסכסוך חריף עם הפליאונטולוג המוערך ז'ורז' קיוויה, שלא היה תומך באבולוציה והתנגד בתוקף לרעיון. לדברי פיטר ג'. באולר, קיוויה "לעג לתיאוריית ההתמרה של לאמארק והגן על קביעות המינים". לדברי מרטין ג'. ס. רודוויק:

> קיוויה היה עוין בבירור לנימות המטריאליסטיות של התיאוריות הטרנספורמיסטיות הנוכחיות, אך לא נובע מכך בהכרח שהוא ראה את מוצא המינים כעל-טבעי; בוודאי הוא נזהר להשתמש בשפה נייטרלית כדי להתייחס לסיבות למקורן של צורות חיים חדשות, ואפילו של האדם.

לאמארק איבד בהדרגה את מאור עיניו. הוא נפטר בפריז ב-18 בדצמבר 1829. כשמת, משפחתו הייתה כה ענייה שהם נאלצו לבקש מהאקדמיה סיוע כספי. לאמארק נקבר בקבר משותף (בור סיד זמני) בבית הקברות מונפרנאס למשך חמש שנים בלבד, על פי המענק שהושג מקרובי משפחה. מאוחר יותר, הגופה הוצאה יחד עם שרידים אחרים ואבדה. ספריו של לאמארק ותכולת ביתו נמכרו במכירה פומבית. לאחר מותו, השתמש קיוויה בצורת הספד כדי להשמיץ את לאמארק:

> [הספדו של קיוויה] על לאמארק הוא אחת הביוגרפיות המגנות והמפלגות בצורה מצמררת שקראתי אי פעם – אף על פי שהוא כביכול כתב הערות מכבדות במסורת הישנה של 'על המתים אין לומר אלא טוב'.

— גולד, 1993

אבולוציה לאמארקיאנית

בזמן שעבד על "Hydrogéologie" (1802), עלה בדעתו של לאמארק ליישם את עקרון השחיקה על הביולוגיה. זה הוביל אותו לעיקרון הבסיסי של האבולוציה, שראה בנוזלים באיברים יורשים צורות ותפקודים מורכבים יותר, ובכך מעבירים תכונות אלו לצאצאי האורגניזם. זו הייתה נסיגה מהשקפתו הקודמת של לאמארק, שפורסמה ב"זכרונות פיזיקה והיסטוריה של הטבע" (1797), שבה הוא מתייחס בקצרה לאי-השתנות המינים.

לאמארק הדגיש שני נושאים עיקריים בעבודתו הביולוגית (אף אחד מהם לא קשור לתורשה רכה). הראשון היה שהסביבה גורמת לשינויים בבעלי חיים. הוא ציטט דוגמאות לעיוורון בחפרפרות, נוכחות שיניים ביונקים והיעדר שיניים בציפורים כראיה לעיקרון זה. העיקרון השני היה שהחיים בנויים בצורה מסודרת וכי חלקים רבים ושונים של כל הגופים מאפשרים את התנועות האורגניות של בעלי חיים.

אף על פי שלא היה ההוגה הראשון שדגל באבולוציה אורגנית, הוא היה הראשון שפיתח תיאוריה אבולוציונית מגובשת באמת. הוא תיאר את תיאוריותיו בנוגע לאבולוציה תחילה בהרצאת פלוריאל שלו ב-1800, ולאחר מכן בשלוש עבודות שפורסמו מאוחר יותר:

Recherches sur l'organisation des corps vivants, 1802.

- Histoire naturelle des animaux sans vertèbres, (בשבעה כרכים, 1815–22).

לאמארק השתמש במספר מנגנונים כמניעים של אבולוציה, שנשאבו מהידע המקובל של ימיו ומאמונתו שלו בכימיה שלפני לבואזיה. הוא השתמש במנגנונים אלו כדי להסביר את שני הכוחות שראה כמרכיבים את האבולוציה: כוח המניע בעלי חיים מצורות פשוטות למורכבות וכוח המתאים בעלי חיים לסביבותיהם המקומיות ומבדיל אותם זה מזה. הוא האמין שיש להסביר כוחות אלו כתוצאה הכרחית של עקרונות פיזיקליים בסיסיים, תוך העדפת גישה מטריאליסטית כלפי הביולוגיה.

### Le pouvoir de la vie: הכוח המורכב

לאמארק התייחס לנטייה של אורגניזמים להפוך למורכבים יותר, תוך תנועה "מעלה" בסולם הקידמה. הוא התייחס לתופעה זו כ-Le pouvoir de la vie או la force qui tend sans cesse à composer l'organisation (הכוח שנוטה ללא הרף ליצור סדר). לאמארק האמין בהיווצרות ספונטנית מתמשכת של אורגניזמים חיים פשוטים באמצעות פעולה על חומר פיזי על ידי כוח חיים חומרי.

לאמארק התנגד לכימיה המודרנית שקודמה על ידי לבואזיה (שרעיונותיו נתקלו בבוז מצדו), והעדיף לאמץ השקפה אלכימית מסורתית יותר של היסודות כפי שהושפעו בעיקר מאדמה, אוויר, אש ומים. הוא טען שברגע שאורגניזמים חיים נוצרים, תנועות הנוזלים באורגניזמים חיים מניעות אותם באופן טבעי להתפתח לעבר רמות מורכבות גדולות עוד יותר:

> התנועה המהירה של נוזלים תחרות תעלות בין רקמות עדינות. בקרוב זרימתן תתחיל להשתנות, מה שיוביל להופעת איברים מובחנים. הנוזלים עצמם, כעת משוכללים יותר, יהפכו למורכבים יותר, ויולידו מגוון גדול יותר של הפרשות וחומרים המרכיבים את האיברים.

— Histoire naturelle des animaux sans vertebres, 1815

הוא טען שאורגניזמים נעים אפוא מפשוט למורכב בצורה יציבה וצפויה המבוססת על העקרונות הפיזיקליים הבסיסיים של האלכימיה. בהשקפה זו, אורגניזמים פשוטים לעולם לא נעלמו מכיוון שהם נוצרו ללא הרף על ידי היווצרות ספונטנית במה שתואר כ"ביולוגיה של מצב יציב". לאמארק ראה בהיווצרות ספונטנית תהליך מתמשך, כאשר האורגניזמים הפשוטים שנוצרו כך עברו התמרה לאורך זמן והפכו למורכבים יותר. לעיתים רואים בו כמי שהאמין בתהליך טלאולוגי (מכוון מטרה) שבו אורגניזמים הפכו למושלמים יותר ככל שהתפתחו, אם כי כמטריאליסט, הוא הדגיש שכוחות אלו חייבים לנבוע בהכרח מעקרונות פיזיקליים בסיסיים. לדברי הפליאונטולוג הנרי פיירפילד אוסבורן, "לאמארק הכחיש, לחלוטין, את קיומה של כל 'נטייה לשלמות' בטבע, וראה באבולוציה את ההשפעה ההכרחית הסופית של תנאי הסביבה על החיים". צ'ארלס קולסטון גיליספי, היסטוריון של המדע, כתב כי "החיים הם תופעה פיזיקלית גרידא אצל לאמארק", וטען שאין לבלבל את השקפותיו של לאמארק עם האסכולה הוויטליסטית.

### L'influence des circonstances: הכוח המסתגל

המרכיב השני בתיאוריית האבולוציה של לאמארק היה התאמת אורגניזמים לסביבתם. זה יכול היה להניע אורגניזמים כלפי מעלה בסולם הקידמה לצורות חדשות ומובחנות עם התאמות מקומיות. זה יכול היה גם להניע אורגניזמים למבוי סתום אבולוציוני, שבו האורגניזם הפך למותאם כל כך עד שלא יכול היה להתרחש שינוי נוסף. לאמארק טען שכוח מסתגל זה מונע על ידי האינטראקציה של אורגניזמים עם סביבתם, על ידי שימוש ואי-שימוש בתכונות מסוימות.

חוק ראשון: שימוש ואי-שימוש

חוק ראשון: בכל בעל חיים שלא עבר את גבול התפתחותו, שימוש תכוף ומתמשך יותר בכל איבר מחזק, מפתח ומגדיל בהדרגה את אותו איבר, ומעניק לו כוח פרופורציונלי למשך הזמן שבו נעשה בו שימוש כזה; בעוד שאי-שימוש קבוע בכל איבר מחליש ומדרדר אותו ללא הבחנה, ומפחית בהדרגה את יכולתו התפקודית או את יכולתו לתפקד כמצופה, עד שהוא נעלם סופית.

חוק שני: תורשת תכונות נרכשות

חוק שני: כל הרכישות או האובדנים שחולל הטבע בפרטים, באמצעות השפעת הסביבה שבה הוצב הגזע שלהם זמן רב, ומכאן באמצעות השפעת השימוש הדומיננטי או אי-השימוש הקבוע בכל איבר; כל אלה נשמרים על ידי רבייה לפרטים החדשים שנוצרים, בתנאי שהשינויים שנרכשו משותפים לשני המינים, או לפחות לפרטים המייצרים את הצאצאים.

הסעיף האחרון של חוק זה מציג את מה שמכונה כיום תורשה רכה, תורשת תכונות נרכשות, או פשוט "לאמארקיזם", אם כי הוא מהווה רק חלק מחשיבתו של לאמארק. עם זאת, בתחום האפיגנטיקה, הולכות ומצטברות ראיות לכך שתורשה רכה משחקת תפקיד בשינוי הפנוטיפים של כמה אורגניזמים; היא מותירה את החומר הגנטי (DNA) ללא שינוי (ובכך אינה מפרה את הדוגמה המרכזית של הביולוגיה) אך מונעת את ביטוי הגנים, כגון על ידי מתילציה לשינוי שעתוק ה-DNA; זה יכול להיווצר על ידי שינויים בהתנהגות ובסביבה, אם כי אין דוגמה ידועה שבה זה קשור לשימוש או אי-שימוש באיבר או בתפקוד. שינויים אפיגנטיים רבים הם תורשתיים במידה מסוימת, אם כי לעיתים קרובות רק למספר דורות. לפיכך, בעוד שה-DNA עצמו אינו משתנה ישירות על ידי הסביבה וההתנהגות אלא באמצעות ברירה, הקשר של הגנוטיפ לפנוטיפ יכול להשתנות, אפילו לאורך כמה דורות, על ידי הסביבה במהלך חייו של פרט. זה הוביל לקריאות לביולוגים לשקול מחדש את האפשרות של תהליכים דמויי-לאמארקיים באבולוציה לאור התקדמות מודרנית בביולוגיה מולקולרית.

השקפות דתיות

בספרו "פילוסופיה זואולוגית", התייחס לאמארק לאלוהים כ"מחבר הנשגב של הטבע". השקפותיו הדתיות של לאמארק נבחנות בספר "לאמארק, מייסד האבולוציה" (1901) מאת אלפיאוס פקארד. על פי פקארד מכתביו של לאמארק, ניתן לראות בו דאיסט.

פילוסוף הביולוגיה מייקל רוז תיאר את לאמארק, "כמי שמאמין באלוהים כמניע בלתי מונע, בורא העולם וחוקיו, שמסרב להתערב בנס בבריאתו". הביוגרף ג'יימס מור תיאר את לאמארק כ"דאיסט גמור".

ההיסטוריון ז'אק רוז'ה כתב, "לאמארק היה מטריאליסט במידה שלא ראה צורך להיזקק לשום עיקרון רוחני... הדאיזם שלו נותר מעורפל, ורעיון הבריאה שלו לא מנע ממנו להאמין שהכל בטבע, כולל צורות החיים הגבוהות ביותר, אינו אלא תוצאה של תהליכים טבעיים."

מורשת

לאמארק ידוע בעיקר בשל השקפותיו על אבולוציה, שנדחו לטובת התפתחויות בדרוויניזם. תיאוריית האבולוציה שלו זכתה לתהילה רק לאחר פרסום ספרו של צ'ארלס דרווין "מוצא המינים" (1859), מה שדרבן את מבקרי התיאוריה החדשה של דרווין לסגת לאבולוציה לאמארקיאנית כחלופה מבוססת יותר.

לאמארק זכור בדרך כלל בשל אמונתו בתיאוריה שהייתה מקובלת אז של תורשת תכונות נרכשות, ומודל השימוש ואי-השימוש שבאמצעותו פיתחו אורגניזמים את תכונותיהם. לאמארק שילב אמונה זו בתיאוריית האבולוציה שלו, יחד עם אמונות נפוצות אחרות של התקופה, כגון היווצרות ספונטנית. תורשת תכונות נרכשות (הנקראת גם תיאוריית ההסתגלות או תורשה רכה) נדחתה על ידי אוגוסט וייסמן בשנות ה-80 של המאה ה-19 כאשר פיתח תיאוריה של תורשה שבה פלזמת הנבט (תאי המין, שהוגדרו מאוחר יותר כ-DNA), נותרה נפרדת ומובחנת מהסומה (שאר הגוף); לפיכך, שום דבר שקורה לסומה לא יכול לעבור הלאה עם פלזמת הנבט. מודל זה לכאורה עומד בבסיס ההבנה המודרנית של תורשה.

לאמארק בנה את אחת המסגרות התיאורטיות הראשונות של אבולוציה אורגנית. בעוד שתיאוריה זו נדחתה בדרך כלל במהלך חייו, סטיבן ג'יי גולד טוען שלאמארק היה "התיאורטיקן האבולוציוני העיקרי", בכך שהרעיונות שלו, והדרך שבה בנה את התיאוריה שלו, קבעו את הטון לחלק גדול מהחשיבה שלאחר מכן בביולוגיה אבולוציונית, עד ימינו. התפתחויות באפיגנטיקה, חקר תכונות תאיות ופיזיולוגיות שהן תורשתיות על ידי תאי בת ואינן נגרמות על ידי שינויים ברצף ה-DNA, עוררו ויכוח בשאלה האם השקפה "ניאו-לאמארקיסטית" על תורשה יכולה להיות נכונה: לאמארק לא היה בעמדה לתת הסבר מולקולרי לתיאוריה שלו. אווה יבלונקה ומריון למב, למשל, מכנות את עצמן ניאו-לאמארקיסטיות. בבחינת הראיות, דייוויד הייג טען שכל מנגנון כזה חייב היה להתפתח בעצמו באמצעות ברירה טבעית.

דרווין אפשר תפקיד לשימוש ואי-שימוש כמנגנון אבולוציוני משני לברירה טבעית, לרוב ביחס לאי-שימוש. הוא שיבח את לאמארק על "השירות הנכבד של עוררות תשומת הלב להסתברות שכל שינוי בעולם האורגני... הוא תוצאה של חוק, לא התערבות נסית". לאמארקזים משמש לעיתים גם לתיאור מושגים דמויי-אבולוציוניים בהקשרים חברתיים, אם כי לא על ידי לאמארק עצמו. לדוגמה, התיאוריה הממטית של אבולוציה תרבותית מתוארת לעיתים כצורה של תורשה לאמארקיאנית של תכונות לא גנטיות.

### מינים וטקסונים אחרים שנקראו על ידי לאמארק

במהלך חייו, לאמארק נתן שמות למספר רב של מינים, שרבים מהם הפכו למילים נרדפות. המרשם העולמי של מינים ימיים (World Register of Marine Species) נותן לא פחות מ-1,634 רשומות. מאגר הרכיכות של האינדו-פסיפי נותן 1,781 רשומות. ביניהם כמה משפחות ידועות כגון צדפות הארק (Arcidae), ארנבות ים (Aplysiidae), וסוגי לב (Cardiidae). האינדקס הבינלאומי לשמות צמחים נותן 58 רשומות, כולל מספר סוגים ידועים כגון שרך היתושים (Azolla).

### מינים שנקראו לכבודו

תת-המין של דבורת הדבש Apis mellifera lamarckii נקרא על שם לאמארק, כמו גם מדוזת האש הכחולה (Cyanea lamarckii). מספר צמחים נקראו גם הם על שמו, כולל Amelanchier lamarckii (ג'ונברי), Digitalis lamarckii, עץ הדקל Dictyocaryum lamarckinum, ו-Aconitum lamarckii, כמו גם סוג העשב Lamarckia.

האינדקס הבינלאומי לשמות צמחים נותן 116 רשומות של מיני צמחים שנקראו על שם לאמארק.

בין המינים הימיים, לא פחות מ-103 מינים או סוגים נושאים את הכינוי "lamarcki", "lamarckii" או "lamarckiana", אך רבים הפכו מאז למילים נרדפות. מינים ימיים עם שמות תקפים כוללים:

Acropora lamarcki Veron, 2002

- Agaricia lamarcki Milne Edwards & Haime, 1851

- Bursa lamarckii (Deshayes, 1853), חילזון צפרדע

- Carinaria lamarckii Blainville, 1817, חילזון ים פלנקטוני קטן

- Cyllene desnoyersi lamarcki Cernohorsky, 1975

- Erosaria lamarckii (J. E. Gray, 1825), פיגונית

- Genicanthus lamarck (Lacepède, 1802), דג מלאך מים מלוחים.

- Gorgonocephalus lamarckii (Müller & Troschel, 1842)

- Gyroidinoides lamarckiana (d´Orbigny, 1839)

- Lobophytum lamarcki Tixier-Durivault, 1956

- Marginella lamarcki Boyer, 2004, חילזון ים קטן

- Megerlina lamarckiana (Davidson, 1852)

- Morum lamarckii (Deshayes, 1844), חילזון ים קטן

- Mycetophyllia lamarckiana Milne Edwards & Haime, 1848,

- Pomatoceros lamarckii (Quatrefages, 1866)

- Quinqueloculina lamarckiana d´Orbigny, 1839

- Raninoides lamarcki A. Milne-Edwards & Bouvier, 1923

- Spondylus lamarckii Chenu, 1845, צדפה קוצנית

- Xanthias lamarckii (H. Milne Edwards, 1834)

עבודות מרכזיות

- 1778 Flore françoise, ou, Description succincte de toutes les plantes qui croissent naturellement en France מהדורה ראשונה. מהדורה שנייה 1795, שלישית 1805 (עריכת דה קנדול)

- 1795 Recherches sur les causes des principaux faits physiques (בצרפתית). כרך 1. מילאנו: לואיג'י ולדיני. 1795.

- 1809. Philosophie zoologique, ou Exposition des considérations relatives à l'histoire naturelle des animaux..., פריז. תורגם עם מבוא ופרשנות ב-1914 על ידי יו ס. ר. אליוט כ-"Zoological Philosophy". ניתן לטעון שזהו הדיון המקיף ביותר בנושא הלאמארקיזם ועוד מהשקפותיו של לאמארק.

- לאמארק, ז'אן-בטיסט (1783–1808). Encyclopédie méthodique. Botanique. פריז: פנקוק. (ראו Encyclopédie méthodique) מוסף 1810–1817

- L'Illustration des genres, כרך I: 1791, כרך II: 1793, כרך III: 1800, מוסף מאת פוארה 1823

על סיווג חסרי חוליות:

- 1801. Système des animaux sans vertèbres, ou tableau général des classes, des ordres et des genres de ces animaux; présentant leurs caractères essentiels et leur distribution, d'après la considération de leurs rapports naturels et de leur organisation, et suivant l'arrangement établi dans les galeries du Muséum d'hist. naturelle, parmi leurs dépouilles conservées : précédé du discours d'ouverture du cours de zoologie, donné dans le Muséum national d'histoire naturelle l'an 8 de la République, פריז, דטרוויל, VIII: 1–432.

- 1815–22. Histoire naturelle des animaux sans vertèbres, présentant les caractères généraux et particuliers de ces animaux..., כרך 1 (1815): 1–462; כרך 2 (1816): 1–568; כרך 3 (1816): 1–586; כרך 4 (1817): 1–603; כרך 5 (1818): 1–612; כרך 6, חלק 1 (1819): 1–343; כרך 6, חלק 2 (1822): 1–252; כרך 7 (1822): 1–711.