איפוליט טן
איפוליט אדולף טן (Hippolyte Adolphe Taine) (21 באפריל 1828 – 5 במרץ 1893) היה היסטוריון, מבקר ופילוסוף צרפתי. הוא היווה את ההשפעה התאורטית המרכזית על הנטורליזם הצרפתי, תומך בולט בפוזיטיביזם סוציולוגי ואחד המתרגלים הראשונים של הביקורת ההיסטוריציסטית. נטען כי ההיסטוריציזם הספרותי כתנועה ביקורתית החל ממנו. טן זכור גם בשל ניסיונותיו להעניק תיאור מדעי לספרות.
לטן הייתה השפעה עמוקה על הספרות הצרפתית; מוריס ברינג כתב באנציקלופדיה בריטניקה משנת 1911 כי "ניתן לייחס את הטון השורר ביצירותיהם של זולא, בורז'ה ומופאסאן באופן מיידי להשפעה שאנו מכנים השפעתו של טן". מתוך הטראומה של 1871, נאמר על ידי חוקר אחד כי טן "עיצב את המבנה האדריכלי של ההיסטוריוגרפיה הצרפתית הימנית המודרנית".
שנים מוקדמות
טן נולד בווזיי (Vouziers) למשפחה מבוססת למדי מחבל הארדנים. אביו, שהיה עורך דין, יחד עם דודו וסבו, עודדו אותו לקרוא באופן אקלקטי והציעו לו שיעורי אמנות ומוזיקה.
בשנת 1841, בהיותו בן 13, איבד טן את אביו ונשלח לפנימייה בפריז, במוסד מתה (Institution Mathé), ששיעוריו הועברו בקולז' בורבון (Collège Bourbon) שברובע בטיניול. הוא הצטיין בלימודיו ובשנת 1847 השיג שני תוארי בגרות (במדעים ובפילוסופיה) וקיבל את הפרס הכבוד של התחרות (concours). הוא דורג במקום הראשון בבחינות הכניסה לחוג לספרות של האקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure), שאליו התקבל בנובמבר 1848. בין 24 הסטודנטים בחוג לספרות, הוא היה חבר לספסל הלימודים של פרנסיסק סארסי (Francisque Sarcey) (שבספרו "זכרונות נעורים" צייר דיוקן של איפוליט הצעיר בקמפוס ברחוב ד'אולם) ושל אדמון אבו. עם זאת, גישתו – שהייתה ידועה כעקשנית – ועצמאותו האינטלקטואלית מהרעיונות האופנתיים של אותה עת, אשר גולמו על ידי ויקטור קוזן, גרמו לו להיכשל בבחינת ה-Concours d'Agrégation הלאומית בפילוסופיה בשנת 1851. לאחר שהחיבור שלו על תחושה נדחה, הוא זנח את מדעי החברה ופנה לספרות. לאחר שעבר מחוץ לפריז, הוא נטל משרות הוראה בנבר ובפואטייה, תקופה שבה המשיך את התפתחותו האינטלקטואלית. בשנת 1853 השיג דוקטורט בסורבון. התזה שלו, "מסה על משלי לה פונטן" (Essai sur les fables de La Fontaine), פורסמה מאוחר יותר בגרסה מתוקנת בשנת 1861. ה"מסה על ליוויוס" שחיבר לאחר מכן זכתה בפרס מהאקדמיה הצרפתית בשנת 1854.
טן אימץ את הרעיונות הפוזיטיביסטיים והמדעניים שהופיעו בתקופה זו.
לאחר הגנת הדוקטורט שלו, הוא הועבר באופן אוטומטי לבזאנסון, אך הוא סירב לשיבוץ זה. הוא השתקע תחילה בפריז, שם נרשם לבית הספר לרפואה. משם יצא לטיפול רפואי בפירנאים בשנת 1855, ולאחריו כתב את ספרו המפורסם "מסע לפירנאים" (Voyage aux Pyrénées), והחל לתרום מאמרים פילוסופיים, ספרותיים והיסטוריים רבים ל"רבי דה דה מונד" (Revue des deux Mondes) ול"ז'ורנל דה דבה" (Journal des débats), שני עיתונים מרכזיים באותה תקופה.
לאחר מכן יצא לחופשה ונסע לאנגליה, שם שהה שישה שבועות. בשנת 1863 פרסם את "תולדות הספרות האנגלית" בחמישה כרכים. הבישוף פליקס דופאנלו (Félix Dupanloup), שהציב לעצמו למטרה להתנגד לבחירתם של אינטלקטואלים אגנוסטיקנים לאקדמיה הצרפתית, התנגד להענקת פרס לטן על עבודה זו. בשנת 1868 נשא לאישה את תרז דנואל (Thérèse Denuelle), בתו של אלכסנדר-דומיניק דנואל. לזוג היו שני ילדים: ז'נבייב, אשתו של לואי פול-דובואה, ואמיל.
ההצלחה העצומה של עבודתו אפשרה לו לא רק להתפרנס מכתיבתו, אלא גם להתמנות לפרופסור לתולדות האמנות ואסתטיקה באקול דה בו-זאר (Ecole des Beaux Arts) ופרופסור להיסטוריה ולגרמנית באקול ספסיאל מיליטר דה סן-סיר (École spéciale militaire de Saint-Cyr). הוא לימד גם באוקספורד (1871), שם היה דוקטור למשפטים. בשנת 1878 נבחר לחבר באקדמיה הצרפתית ברוב של 20 מתוך 26 מצביעים. טן התעניין בנושאים רבים, ביניהם אמנות, ספרות, אך בעיקר היסטוריה. מזועזע עמוקות מתבוסת 1870, כמו גם מהמרד (והדיכוי האלים) של הקומונה הפריזאית, הקדיש טן את עצמו במלואו לעבודתו ההיסטורית הגדולה, "מקורותיה של צרפת המודרנית" (1875–1893), שעליה עבד עד מותו, ושהייתה בעלת השפעה משמעותית. העבודה בת ששת הכרכים, שהוגתה על ידי טן במטרה להבין את צרפת של זמנו, ניתחה את סיבות המהפכה הצרפתית מנקודת מבט מקורית לטווח ארוך. בפרט, טן גינה את המלאכותיות של המבנים הפוליטיים של המהפכה (למשל, הרעיונות המופשטים והרציונליים מדי של רובספייר), שלפי השקפתו סתרו באלימות את הצמיחה הטבעית והאיטית של מוסדות המדינה.
בשנת 1885, בעת ביקור בבית החולים פיטייה סלפטרייר, השתתפו טן וז'וזף דלבאף (Joseph Delboeuf) במושב היפנוזה שבו ז'אן-מרטן שארקו (Jean-Martin Charcot) עורר שלפוחיות באמצעות סוגסטיה.
טן נפטר ב-5 במרץ 1893. הוא נקבר בשמורת הטבע הלאומית רוק דה שר (Roc de Chère), בטאלואר (Talloires), על גדות אגם אנסי. טן רכש את אחוזת בורינז' (Boringes) במנטון-סן-ברנאר (בהוט-סבואה), כדי לעבוד שם בכל קיץ, ושימש כחבר מועצת הקומונה.
הערכה
כתיבתו של טן על המהפכה נותרה פופולרית בצרפת. בעוד שהוערך על ידי ליברלים כמו אנטול פראנס, הוא שימש לביסוס התפיסה השמרנית של המהפכה, שכן טן דחה את עקרונותיה כמו גם את החוקה הצרפתית של 1793, בשל כך שהוצגו בצורה לא ישרה לעם. הוא טען שהיעקובינים הגיבו לריכוזיות של המשטר הישן בריכוזיות גדולה עוד יותר, והעדיפו את האינדיבידואליזם של מושגי האזוריות והלאום שלו. האלטרנטיבה של טן לליברליזם הרציונליסטי השפיעה על המדיניות החברתית של הרפובליקה השלישית.
מנגד, טן ספג ביקורת מכל קצוות הקשת הפוליטית, כאשר עמדותיו הפוליטיות היו אידיוסינקרטיות, מורכבות וקשות להגדרה. בין היתר, התקפות הגיעו מההיסטוריון המרקסיסטי ג'ורג' רודה (George Rudé), מומחה למהפכה הצרפתית ולהיסטוריה "מלמטה", בשל השקפתו של טן על ההמון; ומהפרוידיאני פיטר גיי (Peter Gay) שתיאר את תגובתו של טן ליעקובינים כסטיגמטיזציה. עם זאת, אלפרד קובאן (Alfred Cobban), שדגל בגישה רוויזיוניסטית של המהפכה הצרפתית בניגוד לאסכולה המרקסיסטית האורתודוקסית, החשיב את תיאור המהפכה הצרפתית של טן כ"פולמוס מבריק". חזונו של טן על המהפכה עומד בניגוד לפרשנויות המרקסיסטיות שתפסו מקום מרכזי במאה ה-20, כגון בעבודותיהם של אלבר מתיז, ז'ורז' לפבר ואלבר סובול, לפני הגישות הרוויזיוניסטיות של אלפרד קובאן ופרנסואה פירה.
ללא קשר לפוליטיקה אקדמית, כאשר אלפונס אולאר (Alphonse Aulard), היסטוריון של המהפכה הצרפתית, ניתח את הטקסט של טן, הוא הראה שהעובדות והדוגמאות הרבות שהציג טן כדי לתמוך בתיאורו הוכחו כנכונות במידה רבה; מעט שגיאות נמצאו על ידי אולאר – פחות מאשר בטקסטים שלו עצמו, כפי שדווח על ידי אוגוסטין קוצ'ן.
בכתביו האחרים טן ידוע בשל ניסיונו לספק תיאור מדעי לספרות, פרויקט שקשר אותו לפוזיטיביסטים סוציולוגיים, אם כי היו ביניהם הבדלים חשובים. לפי השקפתו, יצירה ספרותית הייתה תוצר של סביבת המחבר, וניתוח של סביבה זו יכול להוביל להבנה מושלמת של אותה יצירה; דבר העומד בניגוד להשקפה לפיה היצירה הספרותית היא יצירה ספונטנית של גאון. טן ביסס את הניתוח שלו על קטגוריות כגון "לאום", "סביבה" או "מצב", ו"זמן". ארמין קולר (Armin Koller) כתב כי בכך נשען טן רבות על הפילוסוף יוהאן גוטפריד הרדר, אם כי הדבר לא זכה להכרה מספקת, בעוד שהסופרת הספרדייה אמיליה פארדו באסאן (Emilia Pardo Bazán) הציעה כי קודם חשוב לרעיונותיו של טן היה עבודתה של ז'רמן דה סטאל (Germaine de Staël) על הקשר בין אמנות לחברה. תנועות ספרותיות לאומניות ומבקרים פוסט-מודרניים כאחד השתמשו במושגיו של טן, הראשונים כדי לטעון למקומם הייחודי והמובחן בספרות, והאחרונים כדי לפרק את הטקסטים ביחס לקשר בין ספרות להיסטוריה חברתית.
טן ספג ביקורת, כולל מאמיל זולא שחב לו רבות, על כך שלא לקח מספיק בחשבון את האינדיבידואליות של האמן. זולא טען שהטמפרמנט של אמן יכול להוביל אותו לבחירות אמנותיות ייחודיות הנבדלות מהסביבה שעיצבה אותו, והביא את אדואר מאנה כדוגמה עיקרית. גוסטב לאנסון (Gustave Lanson) טען כי הדטרמיניזם הסביבתי של טן לא יכול להסביר את גאוניותו.
השפעה
השפעתו של טן על התרבות האינטלקטואלית והספרות הצרפתית הייתה משמעותית. הוא קיים קשר מיוחד, בפרט, עם אמיל זולא. כפי שמציין המבקר פיליפ ווקר (Philip Walker) על זולא, "עמוד אחר עמוד, כולל רבים מכתביו הזכורים ביותר, אנו מוצגים עם מה שמסתכם במימזיס של יחסי הגומלין בין תחושה לדמיון שטן חקר בפירוט רב ומתוכם, הוא האמין, עולה עולם המחשבה". הפילוסוף הספרדי מיגל דה אונאמונו (Miguel de Unamuno) היה מוקסם גם מזולא וגם מטן בראשית דרכו (אם כי בסופו של דבר הגיע למסקנה שהשפעתו של טן על הספרות הייתה שלילית). כותבי סיפורת צרפתים כמו פול בורז'ה וגי דה מופאסאן הושפעו גם הם רבות מטן.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טן ניהל התכתבות עם הפילוסוף פרידריך ניטשה, שהתייחס אליו מאוחר יותר ב"מעבר לטוב ולרוע" כ"ראשון ההיסטוריונים החיים". הוא היה גם נושא התזה לדוקטורט של סטפן צווייג, "הפילוסופיה של איפוליט טן". טן נקרא גם על ידי פיוטר קרופוטקין, שתיאר אותו כמי שהבין באמת את המהפכה הצרפתית, מכיוון שהוא "חקר את התנועות שקדמו למהפכת ה-14 ביולי", או כפי שציטט את טן עצמו, "אני יודע על שלוש מאות התפרצויות לפני ה-14 ביולי".
עבודות
- לה פונטן ומשליו (La Fontaine et ses Fables) (1853–1861, תזת הדוקטורט של טן).
- הפילוסופים הקלאסיים של המאה ה-19 בצרפת (Les Philosophes classiques du XIXe Siècle en France) (1857–1868).
- מסות ביקורת והיסטוריה (Essais de critique et d'histoire) (1858–1882).
- חייו ודעותיו הפוליטיות של חתול (Vie et Opinions politiques d'un chat) (1858).
- תולדות הספרות האנגלית (Histoire de la littérature anglaise) (1864).
- מסות חדשות בביקורת והיסטוריה (Nouveaux Essais de critique et d'histoire) (1865–1901).
- רשימות על פריז. חייו ודעותיו של מר פרדריק-תומא גרנדורז' (Notes sur Paris. Vie et Opinions de M. Frédéric-Thomas Graindorge) (1867).
- על זכות הבחירה האוניברסלית ואופן ההצבעה (Du Suffrage universel et de la manière de voter) (1872).
- מקורותיה של צרפת המודרנית: המשטר הישן (L'Ancien Régime) (1875).
- המהפכה: חלק ב' – הכיבוש היעקוביני (La Révolution: II – La Conquête jacobine) (1881).
- המהפכה: חלק ג' – הממשל המהפכני (La Révolution: III – Le Gouvernement révolutionnaire) (1883).
- מסות אחרונות בביקורת והיסטוריה (Derniers Essais de critique et d'histoire) (1894).
- יומני מסע: רשימות על הפרובינציה (Carnets de voyage : notes sur la province) (1863–1897).
- איפוליט טן, חייו והתכתבותו (H. Taine, sa vie et sa correspondance) (1903–1907).
עבודות בתרגום לאנגלית
- פוזיטיביזם אנגלי: מחקר על ג'ון סטיוארט מיל (English Positivism: A Study on John Stuart Mill) (1870).
- על אינטליגנציה (On Intelligence) (1871, תורגם על ידי טי. די. היי).
- תולדות הספרות האנגלית (History of English Literature) (1872, תורגם על ידי הנרי ואן לון, ופורסם מחדש ב-1906–07).
- רשימות על אנגליה (Notes on England) (1872, תורגם על ידי ויליאם פרייזר ריי; אדוארד היימס, 1957).
- האידיאל באמנות (The Ideal in Art) (1874, תורגם על ידי ג'ון דורנד).
- סיור דרך הפירנאים (A Tour Through the Pyrenees) (1874, תורגם על ידי ג'ון ספורד פיסק).
- מקורותיה של צרפת המודרנית (The Origins of Contemporary France) (1876, תורגם על ידי ג'ון דורנד).
- רשימות על פריז (Notes on Paris) (1879, תורגם על ידי ג'ון אוסטין סטיבנס).
- חיים ומכתבים של איפוליט טן (Life and Letters of H. Taine) (1902, תורגם על ידי אר. אל. דבונשייר).
מאמרים נבחרים
- "סוציאליזם כממשל", ה-Contemporary Review, כרך XLVI, אוקטובר 1884.
- "השקפותיו של נפוליאון על דת", ה-North American Review, כרך 152, מס' 414, 1891.
- "על סגנון", ה-Scribner's Magazine, כרך 334, מס' 4329, 1928.