תומאס הנרי האקסלי

תומאס הנרי האקסלי

תומאס הנרי האקסלי (4 במאי 1825 – 29 ביוני 1895) היה ביולוג ואנתרופולוג אנגלי שהתמחה באנטומיה השוואתית. הוא התפרסם כ"בולדוג של דרווין" (Darwin's Bulldog) בשל תמיכתו בתאוריית האבולוציה של צ'ארלס דרווין (Charles Darwin).

הסיפורים אודות הוויכוח המפורסם של האקסלי על האבולוציה באוקספורד בשנת 1860 עם סמואל וילברפורס (Samuel Wilberforce) היו רגע מפתח בקבלה הרחבה יותר של האבולוציה ובקריירה שלו עצמו, אם כי כמה היסטוריונים סבורים שהיבטים בסיפור ששרד על הוויכוח הם המצאה מאוחרת. האקסלי תכנן לעזוב את אוקספורד ביום הקודם, אך לאחר מפגש עם רוברט צ'יימברס (Robert Chambers), מחבר הספר "עקבות" (Vestiges), הוא שינה את דעתו והחליט להצטרף לוויכוח. וילברפורס אומן על ידי ריצ'רד אוון (Richard Owen), שאיתו גם התווכח האקסלי בשאלה האם בני אדם קרובים לקופים.

האקסלי התקשה לקבל חלק מרעיונותיו של דרווין, כגון הדרגתיות, והיה הססן לגבי ברירה טבעית, אך למרות זאת, הוא תמך בדרווין בגלוי ובלב שלם. הוא מילא תפקיד מפתח בפיתוח החינוך המדעי בבריטניה, ונלחם נגד הגרסאות הקיצוניות יותר של המסורת הדתית. האקסלי טבע את המונח אגנוסטיות (agnosticism) בשנת 1869 ופירט עליו בשנת 1889 כדי למסגר את טבען של טענות במונחים של מה ניתן לידיעה ומה לא.

האקסלי זכה לחינוך פורמלי מועט והיה אוטודידקט כמעט לחלוטין. לדברי אדוארד פולטון (Edward Poulton), הוא הפך אולי לאנטום ההשוואתי הטוב ביותר של סוף המאה ה-19. הוא עבד על חסרי חוליות, והבהיר קשרים בין קבוצות שלא היו מובנות היטב בעבר. מאוחר יותר, הוא עבד על בעלי חוליות, במיוחד על הקשר בין קופים שאינם אנושיים לבני אדם. לאחר שהשווה את הארכאופטריקס (Archaeopteryx) לקומפסוגנתוס (Compsognathus), הוא הגיע למסקנה הנכונה שציפורים התפתחו מדינוזאורים טורפים קטנים.

האקסלי נודע בעיקר בזכות תמיכתו השנויה במחלוקת והנמרצת באבולוציה, שהייתה לה השפעה משמעותית על החברה בבריטניה ובמקומות אחרים. הרצאת רומנס (Romanes Lecture) של האקסלי משנת 1893, "אבולוציה ואתיקה" (Evolution and Ethics), היא בעלת השפעה בסין; התרגום הסיני להרצאתו של האקסלי שינה את התרגום הסיני ל"מוצא המינים" (On the Origin of Species) של דרווין.

האקסלי היה בן למשפחת האקסלי, משפחה בריטית בולטת של מדענים, סופרים ודמויות ציבוריות. הוא נשא לאישה את הנרייטה אן הית'ורן (Henrietta Anne Heathorn) בשנת 1855, ולזוג היו שמונה ילדים.

חיים מוקדמים

תומאס הנרי האקסלי נולד באילינג (Ealing), אז כפר במידלסקס (Middlesex). הוא היה השני מבין שמונת ילדיהם של ג'ורג' האקסלי ורייצ'ל וית'רס. הוריו היו חברים בכנסיית אנגליה, אך הוא אהד את הנונקונפורמיסטים. כמו כמה מדענים בריטים אחרים של המאה ה-19 כגון אלפרד ראסל וולאס (Alfred Russel Wallace), האקסלי גדל במשפחה בת-מעמד בינוני משכילה שירדה מנכסיה. אביו היה מורה למתמטיקה בבית הספר "גרייט אילינג" עד שזה נסגר, מה שהכניס את המשפחה לקשיים כלכליים. כתוצאה מכך, תומאס עזב את בית הספר בגיל 10, לאחר שנתיים בלבד של חינוך פורמלי.

למרות מחסור זה בחינוך פורמלי, האקסלי היה נחוש לחנך את עצמו. הוא הפך לאחד האוטודידקטים הגדולים של המאה ה-19. בתחילה קרא את תומאס קרלייל (Thomas Carlyle), את "גאולוגיה" של ג'יימס האטון (James Hutton), ואת "לוגיקה" של סר ויליאם המילטון (Sir William Hamilton). בנערותו למד בעצמו גרמנית, ובהמשך הפך לשולט בה והשתמש בה עבור צ'ארלס דרווין כמתרגם של חומר מדעי בגרמנית. הוא למד לטינית, ויוונית ברמה מספקת כדי לקרוא את אריסטו בשפת המקור.

מאוחר יותר, כבוגר צעיר, הוא הפך למומחה, כשהוא מלמד את עצמו תחילה על חסרי חוליות, ולאחר מכן על בעלי חוליות. הוא ביצע רבים מהאיורים עבור פרסומיו על חסרי חוליות ימיים. בוויכוחיו ובכתיבתו המאוחרת על מדע ודת, הבנתו בתאולוגיה הייתה טובה יותר מזו של רבים מיריביו אנשי הדת.

הוא התמחה לתקופות קצרות אצל כמה רופאים: בגיל 13 אצל גיסו ג'ון קוק (John Cooke) בקובנטרי, שהעביר אותו לתומאס צ'נדלר, שנודע בניסוייו בשימוש במזמוריזם למטרות רפואיות. המרפאה של צ'נדלר הייתה ברודרהית' (Rotherhithe) שבלונדון בתוך הדלות שסבלו העניים של דיקנס. לאחר מכן, גיס אחר לקח אותו תחת חסותו: ג'ון סולט (John Salt), בעלה של אחותו הבכורה. כעת בגיל 16, האקסלי נכנס למכללת סידנהאם (מאחורי בית החולים של יוניברסיטי קולג'), בית ספר לרפואה זול. כל הזמן הזה המשיך האקסלי בתוכנית הקריאה שלו, שפיצתה יותר על היעדר החינוך הפורמלי שלו.

שנה לאחר מכן, מעודד מתוצאות מצוינות ומפרס מדליית כסף בתחרות השנתית של האפותיקאים, התקבל האקסלי ללימודים בבית החולים צ'רינג קרוס (Charing Cross Hospital), שם קיבל מלגה קטנה. בצ'רינג קרוס הוא למד אצל תומאס וורטון ג'ונס (Thomas Wharton Jones), פרופסור לרפואה וכירורגיה עינית ביוניברסיטי קולג' לונדון. ג'ונס היה עוזרו של רוברט נוקס (Robert Knox) כאשר נוקס קנה גופות מברק והייר (Burke and Hare). וורטון ג'ונס הצעיר, ששימש כמתווך, נוקה מאשמה, אך חשב שטוב לעזוב את סקוטלנד. בשנת 1845, תחת הנחייתו של וורטון ג'ונס, פרסם האקסלי את מאמרו המדעי הראשון שהוכיח את קיומה של שכבה שלא הוכרה עד אז בשכבה הפנימית של השיער, שכבה הידועה מאז כשכבת האקסלי. מאוחר יותר בחייו, ארגן האקסלי פנסיה למורהו הישן.

בגיל עשרים הוא עבר את בחינות ה-M.B. הראשונות שלו באוניברסיטת לונדון, וזכה במדליית הזהב לאנטומיה ופיזיולוגיה. עם זאת, הוא לא ניגש לבחינות הסופיות (ה-M.B. השני) וכתוצאה מכך לא הוסמך לתואר אוניברסיטאי. התמחויותיו ותוצאות בחינותיו היוו בסיס מספיק להגשת מועמדותו לצי המלכותי.

מסע ה"ראטסנייק"

בגיל 20, האקסלי היה צעיר מדי כדי להגיש מועמדות למכללה המלכותית למנתחים לקבלת רישיון לעסוק במקצוע, אך הוא היה "שקוע בחובות". לכן, בהצעת חבר, הוא הגיש מועמדות למשרה בצי המלכותי. היו לו המלצות על אופיו ותעודות המראות את הזמן שהושקע בהתמחותו ובדרישות כגון ניתוח גופות ורוקחות. ויליאם ברנט (William Burnett), הרופא הכללי של הצי, ראיין אותו וסידר שהמכללה למנתחים תבחן את כשירותו (באמצעות בחינה בעל פה).

לבסוף, האקסלי מונה לעוזר מנתח ('בן זוגו של המנתח', אך בפועל חוקר טבע ימי) באוניית הצי הוד מלכותה (HMS) "ראטסנייק" (Rattlesnake), שעמדה להפליג למסע תגלית ומיפוי לגינאה החדשה ואוסטרליה. ה"ראטסנייק" עזבה את אנגליה ב-3 בדצמבר 1846, וברגע שהגיעה לחצי הכדור הדרומי, האקסלי הקדיש את זמנו לחקר חסרי חוליות ימיים. הוא החל לשלוח פרטים על תגליותיו בחזרה לאנגליה, שם הוסדר פרסומן על ידי אדוארד פורבס (Edward Forbes), עמית החברה המלכותית (שגם הוא היה תלמידו של נוקס). גם לפני וגם אחרי המסע, פורבס היה סוג של מנטור עבור האקסלי.

מאמרו של האקסלי "על האנטומיה והזיקות של משפחת המדוזות" פורסם בשנת 1849 על ידי החברה המלכותית בכתב העת שלה Philosophical Transactions. האקסלי איחד את פוליפי ההידרואידים והסרטולאריים עם המדוזות כדי ליצור מחלקה שאליה נתן לאחר מכן את השם הידרוזואה (Hydrozoa). הקשר שיצר היה שכל חברי המחלקה מורכבים משתי שכבות תאים, המקיפות חלל מרכזי או קיבה. זהו מאפיין של המערכה הנקראת כיום צורבנים (Cnidaria). הוא השווה מאפיין זה למבנים הנסיוביים והריריים של עוברים של בעלי חיים גבוהים יותר. כשקיבל לבסוף מענק מהחברה המלכותית להדפסת הלוחות, האקסלי הצליח לסכם עבודה זו ב"הידרוזואה האוקיינית" (The Oceanic Hydrozoa), שפורסם על ידי חברת ריי (Ray Society) בשנת 1859.

ערכה של עבודתו של האקסלי הוכר, ובשובו לאנגליה בשנת 1850, הוא נבחר לעמית החברה המלכותית. בשנה שלאחר מכן, בגיל עשרים ושש, הוא לא רק קיבל את מדליית החברה המלכותית אלא גם נבחר למועצה. הוא פגש את ג'וזף דלטון הוקר (Joseph Dalton Hooker) וג'ון טינדל (John Tyndall), שנשארו חבריו לכל החיים. האדמירליות הותירה אותו כעוזר מנתח נומינלי, כדי שיוכל לעבוד על הדגימות שאסף ועל התצפיות שערך במהלך מסע ה"ראטסנייק".

הוא פתר את הבעיה של האפנדיקולריה (Appendicularia), שמקומה בממלכת החי יוהאן פטר מילר (Johannes Peter Müller) מצא את עצמו בלתי מסוגל להקצות. היא והאסידיאנים (Ascidians) הם שניהם, כפי שהראה האקסלי, טוניקטים (tunicates), הנחשבים כיום כקבוצת אחות לבעלי החוליות במערכת המיתרניים (Chordata). מאמרים אחרים על המורפולוגיה של הסילוניות (cephalopods) ועל ברכיופודים (brachiopods) וגלגיליות (rotifers) ראויים אף הם לציון. ערכה של העבודה שנעשתה במסעות אלו הונצח גם בשמו של "אי הראטסנייק" (Rattlesnake Island) מול חופי קווינסלנד.

חיים מאוחרים

בעקבות הרצאה במוסד המלכותי ב-30 באפריל 1852, ציין האקסלי כי נותר קשה להתפרנס כמדען בלבד. זה הוכח במכתב שנכתב ב-3 במאי 1852, שבו הוא קובע "המדע באנגליה עושה הכל – מלבד לשלם. אתה יכול להרוויח שבחים אך לא פודינג". עם זאת, האקסלי התפטר למעשה מהצי על ידי סירוב לחזור לשירות פעיל, וביולי 1854 הוא הפך לפרופסור להיסטוריה של הטבע בבית הספר המלכותי למכרות (Royal School of Mines) וחוקר טבע בסקר הגאולוגי הבריטי בשנה שלאחר מכן. בנוסף, הוא היה פרופסור פולריאני (Fullerian Professor) במוסד המלכותי 1855–1858 ו-1865–1867; פרופסור הנטריאני במכללה המלכותית למנתחים 1863–1869; נשיא האגודה הבריטית לקידום המדע 1869–1870; נשיא מועדון המיקרוסקופים של קווקט (Quekett Microscopical Club) 1878; נשיא החברה המלכותית 1883–1885; מפקח על הדגה 1881–1885; ונשיא האגודה לביולוגיה ימית 1884–1890. הוא נבחר כחבר באגודה הפילוסופית האמריקאית בשנת 1869.

שלושים ואחת השנים שבהן כיהן האקסלי בקתדרה להיסטוריה של הטבע בבית הספר המלכותי למכרות כללו עבודה על פליאונטולוגיה של בעלי חוליות ועל פרויקטים רבים לקידום מעמדו של המדע בחיים הבריטיים. האקסלי פרש בשנת 1885, לאחר התקף של מחלה דיכאונית שהחלה בשנת 1884. הוא התפטר מנשיאות החברה המלכותית באמצע הקדנציה, מתפקיד מפקח הדגה, ומהקתדרה שלו (ברגע שהיה יכול בצורה מכובדת) ולקח חופשה של שישה חודשים. הפנסיה שלו הייתה 1200 ליש

בית לונדון של האקסלי, שבו כתב רבות מיצירותיו, היה ב-4 מרלבורו פלייס, סנט ג'ונס ווד. הבית הורחב בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19 כדי לכלול חדר אורחים וחדר אוכל גדול שבו קיים התכנסויות יום ראשון בלתי רשמיות.

בשנת 1890, הוא עבר מלונדון לאיסטבורן (Eastbourne), שם רכש קרקע בדרך סטייבלי שעליה נבנה בית, 'הודסלי' (Hodeslea), בפיקוחו של חתנו פ' וולר. כאן ערך האקסלי את תשעת הכרכים של ה"מסות שנאספו" (Collected Essays) שלו. בשנת 1894 שמע על גילויו של אז'ן דובואה (Eugene Dubois) בג'אווה של שרידי פיטקנתרופוס ארקטוס (Pithecanthropus erectus) (הידוע כיום כהומו ארקטוס).

הוא מת מהתקף לב (לאחר שחלה בשפעת ודלקת ריאות) בשנת 1895 באיסטבורן, ונקבר בלונדון בבית הקברות איסט פינצ'לי. לא נשלחו הזמנות אך מאתיים איש הגיעו להלוויה; ביניהם היו ג'וזף דלטון הוקר, ויליאם הנרי פלאוור (William Henry Flower), מלפורד ב' פוסטר, אדווין לנקסטר (Edwin Lankester), ג'וזף ליסטר (Joseph Lister), וכנראה הנרי ג'יימס (Henry James). חלקת המשפחה נרכשה עם מותו של בנו הבכור נואל, שמת ממחלת השנית בשנת 1860; אשתו של האקסלי, הנרייטה אן לבית הית'ורן, ובנם נואל קבורים גם הם שם.

### משפחה

להאקסלי ולאשתו היו חמש בנות ושלושה בנים:

נואל האקסלי (1856–1860), מת בגיל 3.

- ג'סי אוריאנה האקסלי (1856–1927), נישאה לאדריכל פרד וולר בשנת 1877.

- מריאן האקסלי (1859–1887), נישאה לאמן ג'ון קולייר (John Collier) בשנת 1879.

- לאונרד האקסלי (1860–1933), נישא לג'וליה ארנולד.

- רייצ'ל האקסלי (1862–1934), נישאה פעמיים. תחילה למהנדס האזרחי אלפרד אקרסלי בשנת 1884; שנית להרולד שוקרוס בשנת 1894.

- הנרייטה (נטי) האקסלי (1863–1940), נישאה להרולד רולר, טיילה באירופה כזמרת.

- הנרי האקסלי (1865–1946), הפך לרופא כללי אופנתי בלונדון.

- אתל האקסלי (1866–1941) נישאה לאמן ג'ון קולייר (אלמנה של אחותה) בשנת 1889.

### תפקידים ציבוריים ופרסים

משנת 1870 ואילך, האקסלי נמשך במידה מסוימת הרחק ממחקר מדעי על ידי דרישות התפקיד הציבורי. הוא כיהן בשמונה ועדות מלכותיות, בין השנים 1862 ל-1884. מ-1871 עד 1880 הוא היה מזכיר החברה המלכותית ומ-1883 עד 1885 היה נשיא. הוא היה נשיא החברה הגאולוגית מ-1868 עד 1870. בשנת 1870, היה נשיא האגודה הבריטית בליברפול ובאותה שנה נבחר לחבר במועצת החינוך של לונדון שהוקמה זה עתה. הוא היה נשיא מועדון המיקרוסקופים של קווקט מ-1877 עד 1879. הוא היה הדמות המובילה מבין אלו שרפורמו את החברה המלכותית, שכנעו את הממשלה לגבי המדע, והקימו חינוך מדעי בבתי ספר ואוניברסיטאות בריטיות.

הוא זכה בכבודים הגבוהים ביותר שהיו פתוחים אז בפני אנשי מדע בריטים. החברה המלכותית, שבחרה בו כעמית כשהיה בן 25 (1851), העניקה לו את המדליה המלכותית בשנה שלאחר מכן (1852), שנה לפני שצ'ארלס דרווין קיבל את אותו פרס. הוא היה הביולוג הצעיר ביותר שזכה להכרה כזו. הוא נבחר לחברות כבוד בחברה הספרותית והפילוסופית של מנצ'סטר בשנת 1872. מאוחר יותר בחייו קיבל את מדליית קופלי בשנת 1888 ואת מדליית דרווין בשנת 1894; החברה הגאולוגית העניקה לו את מדליית וולאסטון בשנת 1876; החברה הלינאית העניקה לו את המדליית הלינאית בשנת 1890. היו עוד בחירות ומינויים רבים לגופים מדעיים בולטים; אלה ופרסיו האקדמיים הרבים רשומים ב"חיים ומכתבים" (Life and Letters). הוא דחה מינויים רבים אחרים, בפרט את הקתדרה לזואולוגיה על שם לינאקר באוקספורד ואת תפקיד ראש יוניברסיטי קולג', אוקספורד.

בשנת 1873 מלך שוודיה העניק להאקסלי, הוקר וטינדל תואר אבירות של מסדר כוכב הקוטב: הם יכלו לענוד את העיטור אך לא להשתמש בתואר בבריטניה. האקסלי אסף חברויות כבוד רבות של אגודות זרות, פרסים אקדמיים ותוארי דוקטור לשם כבוד מבריטניה ומגרמניה. הוא הפך גם לחבר זר באקדמיה המלכותית ההולנדית לאמנויות ומדעים בשנת 1892. בשנת 1916 רחוב ברובע הברונקס, ניו יורק, נקרא על שמו (שדרת האקסלי).

כהוקרה על שירותיו הציבוריים הרבים, הוא מונה ליועץ המלוכה (Privy Councillor) בשנת 1892.

למרות הישגיו הרבים, הוא לא קיבל שום פרס מהמדינה הבריטית עד סוף חייו. בכך, הוא הצליח יותר מדרווין, שלא קיבל שום פרס מכל סוג מהמדינה. (תואר האבירות המוצע של דרווין הוטל עליו וטו על ידי יועצים כנסייתיים, כולל וילברפורס.) אולי האקסלי הגיב לעתים קרובות מדי על סלידתו מכבוד, או אולי התקפותיו הרבות על האמונות המסורתיות של הדת המאורגנת יצרו אויבים בממסד – היו לו ויכוחים נמרצים בדפוס עם בנג'מין דיזראלי (Benjamin Disraeli), ויליאם יוארט גלדסטון (William Ewart Gladstone), וארתור בלפור (Arthur Balfour), ומערכת היחסים שלו עם הלורד סליסברי (Lord Salisbury) הייתה פחות מנינוחה.

האקסלי היה במשך כשלושים שנה התומך היעיל ביותר של האבולוציה, ועבור חלקם האקסלי היה "התומך המוביל של המדע במאה ה-19 [עבור] כל העולם דובר האנגלית".

למרות שהיו לו מעריצים ותלמידים רבים, פרישתו ומותו המאוחר יותר הותירו את הזואולוגיה הבריטית חסרת הנהגה במידת מה. הוא הנחה, במישרין או בעקיפין, את הקריירות והמינויים של הדור הבא. האקסלי חשב שהוא "האדם היחיד שיכול לבצע את עבודתי": מותם של בלפור וויליאם קינגדון קליפורד (William Kingdon Clifford) היו "האבדות הגדולות ביותר למדע בזמננו".

### פליאונטולוגיה של בעלי חוליות

המחצית הראשונה של הקריירה של האקסלי כפליאונטולוג מסומנת בנטייה מוזרה למדי ל'טיפוסים עקביים' (persistent types), שבה נראה כי טען שהתקדמות אבולוציונית (במובן של קבוצות חדשות וגדולות של בעלי חיים וצמחים) הייתה נדירה או נעדרת בעידן הפנרוזואיקון. באותו אופן, הוא נטה לדחוף את מוצאן של קבוצות גדולות כמו ציפורים ויונקים חזרה לעידן הפלאוזואיקון, ולטעון שאף סדרת צמחים מעולם לא נכחדה.

נייר רב נצרך על ידי היסטוריונים של המדע המהרהרים ברעיון מוזר ולא ברור זה. האקסלי טעה בכך שהעריך את אובדן הסדרות בפנרוזואיקון בשיעור נמוך של 7%, והוא לא העריך את מספר הסדרות החדשות שהתפתחו. טיפוסים עקביים ישבו בצורה לא נוחה למדי לצד הרעיונות הנוזליים יותר של דרווין; למרות האינטליגנציה שלו, להאקסלי לקח זמן מפתיע להעריך כמה מההשלכות של האבולוציה. עם זאת, בהדרגה האקסלי התרחק מסגנון חשיבה שמרני זה ככל שהבנתו בפליאונטולוגיה, והדיסציפלינה עצמה, התפתחה.

עבודתו האנטומית המפורטת של האקסלי הייתה, כמו תמיד, מהשורה הראשונה ופורייה. עבודתו על דגי מאובנים מראה את הגישה הייחודית שלו: בעוד שחוקרי טבע פרה-דרוויניאניים אספו, זיהו וסיווגו, האקסלי עבד בעיקר כדי לחשוף את הקשרים האבולוציוניים בין קבוצות.

לדגים בעלי סנפירים בשרניים (כגון צלקנתאים ודגי ריאות) יש גפיים זוגיות שהשלד הפנימי שלהן מחובר לכתף או לאגן על ידי עצם אחת, עצם הזרוע או עצם הירך. העניין שלו בדגים אלו קירב אותו למוצא בעלי ארבע הרגליים (tetrapods), אחד התחומים החשובים ביותר בפליאונטולוגיה של בעלי חוליות.

חקר זוחלים מאובנים הוביל אותו להדגים את הזיקה היסודית של ציפורים וזוחלים, שאותם איחד תחת הכותרת סאורופסידה (Sauropsida). מאמריו על הארכאופטריקס ומוצא הציפורים היו בעלי עניין רב אז ועדיין כאלו.

מלבד העניין שלו בשכנוע העולם שהאדם הוא פרימט וירד מאותו גזע כמו הקופים, האקסלי עשה מעט עבודה על יונקים, עם יוצא מן הכלל אחד. בסיורו באמריקה הוצגה להאקסלי הסדרה המדהימה של סוסי מאובנים, שהתגלו על ידי אותניאל צ'ארלס מארש (Othniel Charles Marsh), במוזיאון פיבודי של אוניברסיטת ייל. מארש היה הפרופסור הראשון לפליאונטולוגיה באמריקה, אך גם כזה שהגיע מערבה לטריטוריה אינדיאנית עוינת בחיפוש אחר מאובנים, צד ביזונים, ופגש את "הענן האדום" (בשנת 1874). במימון דודו ג'ורג' פיבודי, מארש עשה תגליות מדהימות: הציפור המימית הקרטיקונית הענקית הספרורניס (Hesperornis), ועקבות דינוזאורים לאורך נהר קונטיקט היו שווים את הנסיעה בפני עצמם, אבל מאובני הסוסים היו באמת מיוחדים. לאחר שבוע עם מארש ומאובניו, כתב האקסלי בהתרגשות: "אוסף המאובנים הוא הדבר הנפלא ביותר שראיתי מימי".

האוסף באותה עת נע מהיצור הקטן שוכן היער בעל ארבע האצבעות, ה-Orohippus, מהאאוקן דרך מינים בעלי שלוש אצבעות כגון Miohippus למינים הדומים יותר לסוס המודרני. על ידי התבוננות בשיניהם הוא יכול היה לראות שככל שהגודל גדל והאצבעות הצטמצמו, השיניים השתנו מאלה של אוכל עלים לאלה של אוכל עשב. כל השינויים הללו יכולים להיות מוסברים על ידי שינוי כללי בבית הגידול מיער לערבה. וזה, ידוע כעת, מה שקרה באמת על פני שטחים נרחבים של צפון אמריקה מהאאוקן לפליסטוקן: הגורם הסיבתי הסופי היה הפחתת טמפרטורה גלובלית (ראו השיא התרמי של הפלאוקן-אאוקן). לתיאור המודרני של אבולוציית הסוס יש חברים רבים אחרים, והמראה הכללי של עץ המוצא דומה יותר לשיח מאשר לקו ישר.

סדרת הסוסים גם הציעה בחוזקה שהתהליך היה הדרגתי, ושמוצא הסוס המודרני היה בצפון אמריקה, לא באירואסיה. אם כך, אז משהו חייב היה לקרות לסוסים בצפון אמריקה, שכן לא היו כאלה כשאירופאים הגיעו. הניסיון עם מארש הספיק להאקסלי כדי לתת אמון בדרגתיות של דרווין, ולהכניס את סיפור הסוס לסדרת ההרצאות שלו.

המסקנות של מארש ושל האקסלי היו בתחילה שונות למדי. עם זאת, מארש הראה בזהירות להאקסלי את הרצף המלא שלו של מאובנים. כפי שמארש ניסח זאת, האקסלי "אז הודיע לי שכל זה היה חדש עבורו ושהעובדות שלי הדגימו את אבולוציית הסוס ללא ספק, ולראשונה הצביעו על קו המוצא הישיר של בעל חיים קיים. בנדיבות של גדולה אמיתית, הוא ויתר על דעותיו שלו בפני האמת החדשה, ולקח את המסקנות שלי כבסיס להרצאת ניו יורק המפורסמת שלו על הסוס."

תמיכה בדרווין

האקסלי לא היה משוכנע בתחילה על ידי "תאוריית ההתפתחות", כפי שנקראה האבולוציה פעם. ניתן לראות זאת בסקירתו הפראית על "עקבות ההיסטוריה הטבעית של הבריאה" (Vestiges of the Natural History of Creation) של רוברט צ'יימברס, ספר משנת 1844 שהכיל כמה טיעונים רלוונטיים למדי לטובת האבולוציה. האקסלי דחה גם את תאוריית הטרנסמוטציה של ז'אן-בטיסט למארק (Jean-Baptiste Lamarck), על בסיס שלא היו מספיק ראיות כדי לתמוך בה. כל הספקנות הזו רוכזה בהרצאה במוסד המלכותי, מה שהפך את דרווין לחרד מספיק כדי להתחיל במאמץ לשנות את דעתו של האקסלי הצעיר. זה היה סוג הדברים שדרווין עשה עם חבריו המדענים הקרובים ביותר, אבל הייתה לו בטח אינטואיציה מיוחדת לגבי האקסלי, שהיה לפי כל העדויות אדם מרשים ביותר גם כבחור צעיר.

האקסלי היה לפיכך אחד מהקבוצה הקטנה שידעה על רעיונותיו של דרווין לפני שפורסמו (הקבוצה כללה את ג'וזף דלטון הוקר וצ'ארלס לייל (Charles Lyell)). הפרסום הראשון על ידי דרווין של רעיונותיו הגיע כאשר וולאס שלח לדרווין את מאמרו המפורסם על ברירה טבעית, שהוצג על ידי לייל והוקר בפני החברה הלינאית בשנת 1858 לצד קטעים מתוך פנקס הרשימות של דרווין ומכתב של דרווין לאייסה גריי (Asa Gray). תגובתו המפורסמת של האקסלי לרעיון הברירה הטבעית הייתה "כמה טיפשי מצידי לא לחשוב על זה!". עם זאת, הוא מעולם לא החליט באופן סופי האם ברירה טבעית הייתה השיטה העיקרית לאבולוציה, אם כי הוא הודה שזו הייתה השערה שהייתה בסיס עבודה טוב.

מבחינה לוגית, השאלה הקודמת הייתה האם אבולוציה בכלל התרחשה. לשאלה זו הוקדש חלק גדול מ"מוצא המינים" של דרווין. פרסומו בשנת 1859 שכנע את האקסלי לחלוטין באבולוציה וזה היה זה, ולא היה ספק בהערצתו לדרכו של דרווין בצבירת ושימוש בראיות, שהיוותה את הבסיס לתמיכתו בדרווין בוויכוחים שבאו בעקבות פרסום הספר.

תמיכתו של האקסלי החלה בסקירתו החיובית האנונימית על ה"מוצא" ב-Times ב-26 בדצמבר 1859, ונמשכה במאמרים בכתבי עת שונים, ובהרצאה במוסד המלכותי בפברואר 1860. באותו זמן, ריצ'רד אוון, בעודו כותב סקירה אנונימית עוינת ביותר על ה"מוצא" ב-Edinburgh Review, גם הכין את סמואל וילברפורס שכתב אחת ב-Quarterly Review, באורך 17,000 מילים. מחבר סקירה אחרונה זו לא היה ידוע בוודאות עד שבנו של וילברפורס כתב את הביוגרפיה שלו. אז ניתן לומר, בדיוק כפי שדרווין טיפח את האקסלי, כך אוון טיפח את וילברפורס; ושני הפרוקסי (proxies) נלחמו בקרבות ציבוריים בשמם של עקרונותיהם לא פחות מאשר עבור עצמם. למרות שאנחנו לא יודעים את המילים המדויקות של הוויכוח באוקספורד, אנחנו יודעים מה האקסלי חשב על הסקירה ב-Quarterly:

> מאז הלורד ברוהאם (Lord Brougham) תקף את ד"ר יאנג (Dr Young), העולם לא ראה דוגמה כזו של חוצפה של יומרן רדוד כלפי אדון במדע כמו הפקה מדהימה זו, שבה אחד המדויקים שבצופים, הזהירים שבמנמקים, והכנים שבמפרשים, של גיל זה או של כל גיל אחר, מוצג לבוז כאדם "מרחף", המשתדל "לתמוך במבנה הרקוב לחלוטין שלו של ניחוש והשערה", ושרק "צורת התמודדותו עם הטבע" מגונה כ"לא מכובדת לחלוטין למדע הטבע."

> אם אני מגביל את הסקירה שלי על קבלת "מוצא המינים" לשנה, או בערך, מהזמן שבו פורסם, אני לא זוכר שום דבר טיפשי וגס רוח כמו המאמר ב-Quarterly Review...

מאז מותו, האקסלי התפרסם כ"בולדוג של דרווין", שמתייחס לאומץ ליבו ולגבורתו בוויכוח, ולתפקידו הנתפס בהגנה על האדם המבוגר יותר. הכינוי נראה כהמצאה של האקסלי עצמו, אם כי מתאריך לא ידוע, והוא לא היה נפוץ בימי חייו.

בעוד המחצית השנייה של חיי דרווין עברה בעיקר בתוך משפחתו, האקסלי הצעיר והלוחמני פעל בעיקר בחוץ בעולם הרחב. מכתב מהאקסלי לארנסט הקל (Ernst Haeckel) (2 בנובמבר 1871) קובע: "הכלבים נובחים על עקביו של [דרווין] יותר מדי לאחרונה."

### ויכוח עם וילברפורס

באופן מפורסם, האקסלי הגיב לווילברפורס בוויכוח במפגש האגודה הבריטית, ביום שבת 30 ביוני 1860 במוזיאון אוניברסיטת אוקספורד. נוכחותו של האקסלי שם עובדה בערב הקודם כאשר פגש את רוברט צ'יימברס, המוציא לאור הסקוטי ומחבר ה"עקבות", שהלך ברחובות אוקספורד במצב רוח מדוכדך, והתחנן לעזרה. הוויכוח בא בעקבות הצגת מאמר מאת ג'ון ויליאם דרייפר (John William Draper), ונוהל על ידי המורה לשעבר של דרווין לבוטניקה ג'ון סטיבנס הנסלו (John Stevens Henslow). תאוריית דרווין זכתה להתנגדות על ידי הבישוף של אוקספורד, סמואל וילברפורס, ואלה שתמכו בדרווין כללו את האקסלי וחבריהם ההדדיים הוקר וג'ון לובוק (John Lubbock). הבמה הציגה את סר בנג'מין ברודי (Sir Benjamin Brodie) ופרופסור ביל, ורוברט פיצרוי (Robert FitzRoy), שהיה קפטן ה-HMS "ביגל" במהלך מסעו של דרווין, דיבר נגד דרווין.

לווילברפורס היה רקורד נגד אבולוציה עוד מימי מפגש ה-B.A. הקודם באוקספורד בשנת 1847 כאשר תקף את ה"עקבות" של צ'יימברס. עבור המשימה המאתגרת יותר של התנגדות ל"מוצא", והרמיזה שבני האדם ירדו מקופים, הוא אומן בשקדנות על ידי ריצ'רד אוון – אוון נשאר איתו בלילה שלפני הוויכוח. ביום האירוע, וילברפורס חזר על כמה מהטיעונים מהמאמר שלו ב-Quarterly Review (שנכתב אך טרם פורסם), ואז העז לשטח חלקלק. הלעג המפורסם שלו להאקסלי (לגבי השאלה האם האקסלי ירד מקוף מצד אימו או מצד אביו) כנראה לא היה מתוכנן, ובטח לא חכם. תשובתו של האקסלי לכך שהוא מעדיף להיות צאצא של קוף מאשר של אדם שמנצל לרעה את כישרונותיו הגדולים כדי לדכא ויכוח – הניסוח המדויק אינו בטוח – סופרה רבות בעלונים ובמחזה לעג.

מכתביו של אלפרד ניוטון (Alfred Newton) כוללים אחד לאחיו המעניק עדות ראייה של הוויכוח, ונכתב פחות מחודש לאחר מכן. עדי ראייה אחרים, עם יוצא מן הכלל אחד או שניים (הוקר במיוחד חשב שהוא העלה את הנקודות הטובות ביותר), נותנים תיאורים דומים, בתאריכים שונים לאחר האירוע. הדעה הרווחת הייתה ועדיין שהאקסלי יצא ידו על העליונה בוויכוח, אם כי וילברפורס עצמו חשב שהוא עשה עבודה טובה למדי. בהיעדר דוח מילולי, תפיסות שונות קשות לשפיטה הוגנת; האקסלי כתב תיאור מפורט לדרווין, מכתב שלא שרד; עם זאת, מכתב לחברו פרדריק דניאל דיסטר (Frederick Daniel Dyster) אכן שרד עם תיאור שלושה חודשים בלבד לאחר האירוע.

השפעה אחת של הוויכוח הייתה להגדיל מאוד את הנראות של האקסלי בקרב אנשים משכילים, דרך הדיווחים בעיתונים ובכתבי עת. תוצאה נוספת הייתה להזהיר אותו מפני החשיבות של ויכוח ציבורי: לקח שהוא מעולם לא שכח. השפעה שלישית הייתה לתת התראה שרעיונות דרוויניאניים לא ניתן לפטור בקלות: נהפוך הוא, הם יוגנו בנמרצות נגד סמכות אורתודוקסית. השפעה רביעית הייתה לקדם מקצועיות במדע, עם הצורך המרומז בחינוך מדעי. תוצאה חמישית הייתה עקיפה: כפי שווילברפורס חשש, הגנה על אבולוציה אכן ערערה אמונה מילולית בברית הישנה, במיוחד בספר בראשית. רבים מאנשי הדת הליברליים במפגש היו מרוצים למדי מתוצאת הוויכוח; הם היו תומכים, אולי, ב"מסות וסקירות" (Essays and Reviews) השנויה במחלוקת. כך, הן בצד של המדע והן בצד של הדת, הוויכוח היה חשוב ותוצאתו משמעותית. (ראו גם להלן)

האקסלי ווילברפורס נותרו ביחסים מנומסים לאחר הוויכוח (ומסוגלים לעבוד יחד על פרויקטים כגון מועצת החינוך המטרופוליטנית), ואילו האקסלי ואוון מעולם לא התפייסו.

### מקום האדם בטבע

במשך כמעט עשור עבודתו כוונה בעיקר לקשר של האדם לקופים. זה הוביל אותו ישירות להתנגשות עם ריצ'רד אוון, אדם שנוא ברובו על התנהגותו בעודו מוערך גם על יכולתו. המאבק היה אמור להגיע לשיאו בכמה תבוסות קשות לאוון. הרצאת קרוניאן (Croonian Lecture) של האקסלי, שנמסרה בפני החברה המלכותית בשנת 1858 על תאוריית גולגולת בעלי החוליות הייתה ההתחלה. בה, הוא דחה את התאוריה של אוון שעצמות הגולגולת ועמוד השדרה היו הומולוגיות, דעה שהוחזקה בעבר על ידי יוהאן וולפגנג פון גתה (Johann Wolfgang von Goethe) ולורנץ אוקן (Lorenz Oken).

מ-1860 עד 1863 האקסלי פיתח את רעיונותיו, כשהוא מציג אותם בהרצאות לעובדים, סטודנטים והציבור הרחב, ולאחריהן פרסום. גם בשנת 1862 סדרת שיחות לעובדים הודפסה הרצאה אחר הרצאה כעלונים, שמאוחר יותר נכרכו כספר ירוק קטן; העותקים הראשונים יצאו למכירה בדצמבר. הרצאות אחרות צמחו ליצירתו המפורסמת ביותר של האקסלי "ראיות למקומו של האדם בטבע" (Evidence as to Man's place in Nature) (1863) שבה התייחס לסוגיות מפתח זמן רב לפני שצ'ארלס דרווין פרסם את "מוצא האדם" (Descent of Man) שלו בשנת 1871.

אף על פי שדרווין לא פרסם את "מוצא האדם" שלו עד 1871, הוויכוח הכללי בנושא זה החל שנים לפני כן (אפילו היה ויכוח מבשר במאה ה-18 בין ג'יימס ברנט, לורד מונבודו, לז'ורז'-לואי לקלרק (Georges-Louis Leclerc)). דרווין זרק רמז כאשר, בסיכום ל"מוצא", כתב: "בעתיד הרחוק... יואר מוצאו של האדם וההיסטוריה שלו". לא כל כך רחוק, כפי שהתברר. אירוע מפתח כבר התרחש בשנת 1857 כאשר ריצ'רד אוון הציג (לחברה הלינאית) את התאוריה שלו שהאדם סומן מכל שאר היונקים בכך שהוא מחזיק בתכונות של המוח הייחודיות לסוג הומו (Homo). לאחר שהגיע לדעה זו, אוון הפריד את האדם מכל שאר היונקים בתת-מחלקה משלו. אף ביולוג אחר לא החזיק בדעה קיצונית כזו. דרווין הגיב "האדם... מובחן משימפנזה [כ]קוף מפלטיפוס... אני לא יכול לבלוע את זה!". גם האקסלי לא יכול היה, שהצליח להדגים שהרעיון של אוון היה שגוי לחלוטין.

הנושא הועלה במפגש האגודה הבריטית באוקספורד בשנת 1860, כאשר האקסלי סתר בבוטות את אוון, והבטיח הדגמה מאוחרת של העובדות. למעשה, מספר הדגמות נערכו בלונדון ובמחוזות. בשנת 1862 במפגש קיימברידג' של האגודה הבריטית, חברו של האקסלי ויליאם פלאוור נתן ניתוח פומבי כדי להראות שאותם מבנים (הקרן האחורית של החדר הצידי וההיפוקמפוס הקטן) אכן קיימים בקופים. הוויכוח פורסם רבות, ועבר פרודיה כ"שאלת ההיפוקמפוס הגדולה". זה נתפס כאחת הטעויות הגדולות ביותר של אוון, החושפת את האקסלי לא רק כמסוכן בוויכוח אלא גם כאנטום טוב יותר.

אוון הודה שהיה משהו שניתן לקרוא לו היפוקמפוס קטן בקופים, אך הצהיר שהוא היה מפותח הרבה פחות ונוכחות כזו לא גרעה מההבחנה הכוללת של גודל מוח פשוט.

רעיונותיו של האקסלי בנושא זה סוכמו בינואר 1861 בגיליון הראשון (סדרה חדשה) של כתב העת שלו, ה-Natural History Review: "המאמר המדעי האלים ביותר שכתב אי פעם". מאמר זה הודפס מחדש בשנת 1863 כפרק 2 של "מקומו של האדם בטבע", עם נספח שנתן את תיאורו על המחלוקת אוון/האקסלי לגבי מוח הקוף. ב"מסות שנאספו" שלו נספח זה הוסר.

הוויכוח המורחב על מוח הקוף, בחלקו בוויכוח ובחלקו בדפוס, מגובה בניתוחים והדגמות, היה ציון דרך בקריירה של האקסלי. הוא היה חשוב ביותר בביסוס שליטתו באנטומיה השוואתית, ובטווח הארוך משפיע יותר בביסוס האבולוציה בקרב ביולוגים מאשר היה הוויכוח עם וילברפורס. הוא גם סימן את תחילת הדעיכה של אוון בהערכת חבריו הביולוגים.

הדברים הבאים נכתבו על ידי האקסלי לג'ורג' רולסטון (George Rolleston) לפני מפגש האגודה הבריטית בשנת 1861:

"יקירי רולסטון... ההישנות העקשנית של טענות שגויות יכולה להיות מבוטלת רק על ידי ערעור עקבי באותה מידה על עובדות; ואני מצטער מאוד שהתחייבויותיי אינן מאפשרות לי להיות נוכח באגודה הבריטית כדי לסייע באופן אישי למה, אני מאמין, תהיה ההדגמה הציבורית השביעית במהלך שנים-עשר החודשים האחרונים של אי-האמת של שלוש הטענות, שהאונה האחורית של המוח הגדול, הקרן האחורית של החדר הצידי, וההיפוקמפוס הקטן, הם ייחודיים לאדם ואינם קיימים בקופים. אודה לך אם תקרא מכתב זה למדור" שלך בנאמנות, תומאס ה' האקסלי.

במהלך אותן שנים הייתה גם עבודה על אנטומיה ומנתרופולוגיה של מאובנים אנושיים. בשנת 1862 הוא בחן את כיפת הגולגולת של האדם הניאנדרטלי, שהתגלתה בשנת 1857. זו הייתה התגלית הפרה-סאפיאנסית הראשונה של אדם מאובן, והיה ברור לו מיד שקופסת המוח הייתה גדולה באופן מפתיע. האקסלי גם החל לעסוק באנתרופולוגיה פיזית, וסיווג את הגזעים האנושיים לתשע קטגוריות, לצד הצבתם תחת ארבע סיווגים כלליים כאוסטרלואיד, נגרואיד, קסנתוכרוי ומונגולואיד. סיווגים כאלה היו תלויים בעיקר במראה פיזי ובמאפיינים אנטומיים מסוימים.

### ברירה טבעית

האקסלי בהחלט לא היה עבד בהתנהלותו מול דרווין. כפי שמוצג בכל ביוגרפיה, היו להם דמויות שונות למדי ומשלימות למדי. חשוב גם, דרווין היה חוקר טבע שדה, אך האקסלי היה אנטום, כך שהיה הבדל בניסיונם בטבע. לבסוף, דעותיו של דרווין על המדע היו שונות מדעותיו של האקסלי. עבור דרווין, ברירה טבעית הייתה הדרך הטובה ביותר להסביר אבולוציה מכיוון שהיא הסבירה מגוון עצום של עובדות ותצפיות בהיסטוריה של הטבע: היא פתרה בעיות. האקסלי, לעומת זאת, היה אמפיריציסט שסמך על מה שהוא יכול לראות, וחלק מהדברים לא היו קלים לצפייה. עם זאת בחשבון, אפשר להעריך את הוויכוח ביניהם, דרווין כותב את מכתביו, האקסלי לעולם לא הולך רחוק מספיק כדי לומר שהוא חושב שדרווין צדק.

הסתייגויותיו של האקסלי מהברירה הטבעית היו מהסוג "עד שניתן לראות ברירה ורבייה גורמות לזנים שאינם פוריים זה עם זה, לא ניתן להוכיח ברירה טבעית". עמדתו של האקסלי לגבי ברירה הייתה אגנוסטית; ובכל זאת הוא לא נתן אמון בשום תאוריה אחרת. למרות דאגה זו לגבי ראיות, האקסלי ראה שאם אבולוציה התרחשה באמצעות וריאציה, רבייה וברירה אז דברים אחרים יהיו גם הם כפופים לאותם לחצים. זה כלל רעיונות מכיוון שהם מומצאים, מחוקים ונבחרים על ידי בני אדם: 'המאבק לקיום תקף בעולם האינטלקטואלי לא פחות מאשר בעולם הפיזי. תאוריה היא מין של חשיבה, וזכותה להתקיים רחבה ככוחה להתנגד להכחדה על ידי יריביה'. זהו אותו רעיון כמו תאוריית הממים שהוצגה על ידי ריצ'רד דוקינס (Richard Dawkins) בשנת 1976.

חלקו של דרווין בדיון הגיע בעיקר במכתבים, כמנהגו, בקו של: "הראיות האמפיריות שאתה דורש הן גם בלתי אפשריות במונחים מעשיים, ובכל מקרה מיותרות. זה זהה לבקשה לראות כל צעד בטרנספורמציה (או הפיצול) של מין אחד לאחר. בדרכי שלי כל כך הרבה סוגיות מובהרות ובעיות נפתרות; אף תאוריה אחרת לא עושה עבודה טובה כמעט כמו זו".

הסתייגותו של האקסלי, כפי שהעירה הלנה קרונין (Helena Cronin) בצורה כה מתאימה, הייתה מדבקת: "היא התפשטה במשך שנים בקרב כל מיני מטילים ספק בדרוויניזם". סיבה אחת לספק זה הייתה שאנטומיה השוואתית יכולה להתייחס לשאלת המוצא, אך לא לשאלת המנגנון.

### נושא ארון מתים

האקסלי היה נושא ארון בהלווייתו של צ'ארלס דרווין ב-26 באפריל 1882.

מועדון ה-X

בנובמבר 1864, האקסלי הצליח להשיק מועדון אוכל, מועדון ה-X (X Club), המורכב מאנשים בעלי דעות דומות הפועלים לקידום עניין המדע; לא מפתיע, המועדון הורכב מרוב חבריו הקרובים ביותר. היו תשעה חברים, שהחליטו בפגישתם הראשונה שלא יהיו יותר. החברים היו: האקסלי, ג'ון טינדל, ג'יי ד' הוקר, ג'ון לובוק (בנקאי, ביולוג ושכן של דרווין), הרברט ספנסר (פילוסוף חברתי ועורך משנה של ה-Economist), ויליאם ספוטיווד (מתמטיקאי והמדפיס של המלכה), תומאס הירסט (פרופסור לפיזיקה ביוניברסיטי קולג' לונדון), אדוארד פרנקלנד (הפרופסור החדש לכימיה במוסד המלכותי) וג'ורג' באסק (George Busk), זואולוג ופליאונטולוג (לשעבר מנתח עבור ה-HMS "דרדנוט"). כולם פרט לספנסר היו עמיתי החברה המלכותית. טינדל היה חבר קרוב במיוחד; במשך שנים רבות הם נפגשו בקביעות ודנו בסוגיות היום. ביותר מהזדמנות אחת האקסלי הצטרף לטינדל בטיוליו האחרונים לאלפים ועזר בחקירותיו בגלציולוגיה.

היו גם כמה לוויינים של מועדון ה-X משמעותיים למדי כגון ויליאם פלאוור וג'ורג' רולסטון (בני חסותו של האקסלי), ואיש הדת הליברלי ארתור סטנלי (Arthur Stanley), הדיקן של וסטמינסטר. אורחים כגון צ'ארלס דרווין והרמן פון הלמהולץ (Hermann von Helmholtz) זכו לאירוח מפעם לפעם.

הם היו סועדים מוקדם בימי חמישי הראשונים במלון, מתכננים מה לעשות; בראש סדר העדיפויות היה לשנות את הדרך שבה מועצת החברה המלכותית עשתה עסקים. לא היה צירוף מקרים שהמועצה נפגשה מאוחר יותר באותו ערב. הנושא הראשון עבור ה-Xs היה להשיג את מדליית קופלי עבור דרווין, מה שהצליחו אחרי מאבק לא קטן.

הצעד הבא היה לרכוש כתב עת כדי להפיץ את רעיונותיהם. זה היה ה-Reader השבועי, אותו קנו, שיפצו והפנו מחדש. האקסלי כבר הפך לבעלים משותף של ה-Natural History Review שחוזק על ידי התמיכה של לובוק, רולסטון, באסק וקרפנטר (חברי מועדון ה-X ולוויינים). כתב העת הועבר לקווים פרו-דרוויניאניים והושק מחדש בינואר 1861. לאחר זרם של מאמרים טובים ה-NHR נכשל לאחר ארבע שנים; אך הוא עזר בזמן קריטי לביסוס האבולוציה. גם ה-Reader נכשל, למרות המשיכה הרחבה שלו שכללה אמנות וספרות כמו גם מדע. שוק כתבי העת היה צפוף למדי באותה עת, אך רוב הסיכויים שהגורם הקריטי היה זמנו של האקסלי; הוא פשוט היה עמוס מדי, ולא יכול היה להרשות לעצמו לשכור עורכים במשרה מלאה. זה קרה לעתים קרובות בחייו: האקסלי לקח על עצמו יותר מדי מיזמים, ולא היה פיקח כמו דרווין בהשגת אחרים שיעשו עבורו את העבודה.

עם זאת, הניסיון שנצבר עם ה-Reader נוצל היטב כאשר מועדון ה-X השקיע את משקלו מאחורי הקמת "Nature" בשנת 1869. הפעם לא נעשו טעויות: מעל לכל, היה עורך קבוע (אם כי לא במשרה מלאה), נורמן לוקייר (Norman Lockyer), ששירת עד 1919, שנה לפני מותו. בשנת 1925, כדי לחגוג את יובל המאה שלו, Nature הוציא מוסף שהוקדש להאקסלי.

שיא השפעתו של מועדון ה-X היה מ-1873 עד 1885 כאשר הוקר, ספוטיווד והאקסלי היו נשיאי החברה המלכותית בזו אחר זו. ספנסר התפטר ב-1889 לאחר סכסוך עם האקסלי על תמיכה ממשלתית במדע. אחרי 1892 זה היה רק תירוץ עבור החברים שנותרו בחיים להיפגש. הוקר מת ב-1911, ולובוק (כעת לורד אבבורי) היה החבר האחרון שנותר בחיים.

האקסלי היה גם חבר פעיל באגודה המטפיזית (Metaphysical Society), שפעלה מ-1869 עד 1880. היא הוקמה סביב גרעין של אנשי דת והתרחבה לכלול כל מיני דעות. טינדל והאקסלי הצטרפו מאוחר יותר למועדון (שנוסד על ידי ד"ר ג'ונסון) כאשר יכלו להיות בטוחים שאוון לא יופיע.